הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס"ד
טל טללי טלליללם, טל טללי טללי ללם, טל טללי טלליללם....
זה הצלצול של אשתי, היי השעה אחת, היא בוודאי מחכה לי כבר יותר מחצי שעה, אויש, איך שכחתי, היא הרי הזהירה אותי עשרות פעמים.
"היום אני לוקחת את יהודיתי מוקדם מהגן, יש לה רופא שיניים, אני חייבת שתאסוף אותי, אל תשכח"
"אתה זוכר מוטי, יהודיתי מתלוננת כבר שבוע על הכאב בשן עם הכתר, בקושי הצלחתי להשיג לה תור, אתה תגיע בזמן?"
"מוטי אתה הרי יודע שאין אוטובוס ישיר לאזור של מרפאת השיניים, אני ממש מבקשת שתנסה לעזור לי בעניין הזה"
היו עוד הרבה דיבורים, תזכורות ומה לא, רשמתי לעצמי כל הבוקר בראש לא לשכוח את השעה שתיים עשרה וחצי ואיך פתאום אני כאן עם חבילה שמישהו ביקש להעביר דחוף, ורק לחזור ייקח לי עוד עשר דקות.
טל טללי טלליללם, טל טללי טללי ללם, טל טללי טלליללם....
מה אני אומר לה? ובכלל אם אני עוצר כדי לענות לה אני אאחר עוד, אבל היא מחכה, טוב אני רק ירים רגע את השיחה ויגיד לה שעוד דקה אני אצלה.
בום.......טראאח..........ואאאאהההה.
יותר מזה אני לא זוכר.
איפה הייתי, לאן נסעתי, מה קרה???
אבל עכשיו אני עומד פה למשפט.
-אנחנו רואים בחומרה רבה את העובדה שנהגת ברשלנות,
חבר השופטים חמורי הסבר נענעו בראשם בחומרה והבהירו במשפט מקפיא דם את האשמתי.
-אתה מואשם בגרימת מוות ברשלנות
לא יכולתי לשמוע את הדברים נסתי לאטום את אזני אבל הקול הצטלצל באוזני בקול מתכתי ומחריש אוזניים שחוזר שוב ושוב על עצמו:
אתה מואשם בגרימת מוות ברשלנות, אתה מואשם בגרימת מוות ברשלנות....
-האם אני הוזה, לא ידעתי את נפשי, הרגשתי כי האוויר נלקח ממני ועוד רגע אפול מתעלף.
-הקול של השופט המשיך לצלוף, אברך אב לארבעה, צעיר, אשתו נשארה לבד,
הילדים יתומים.
-כל מילה שנשמעה מפי השופט דקרה את ליבי כמדקרות מחט מפולשת, מכיוון אחד של הלב ועד ליציאה בכיוון השני.
- אני... רק....רציתי.... להרגיע.... את ... אשתי.....
ידעתי שכאן תירוצים לא יתקבלו, וגמגומי החמירו.
השופטים אפילו לא התייחסו למשפט ההתנצלות העלוב שלי, הם התבוננו זה בזה ולאחר מכן הפנו את מבטם אלי.
-אני רוצה לתקן, הזדעקתי.
-הם התבוננו שוב זה בזה, וללא אומר ומילים הבנתי שבקשתי התקבלה.
-ברררר, נחיתה לתוך גופי.
-הוא פתח את עיניו.
אשתי עומדת בוכה בהיסטריה, הוא התעורר, נס, נס.
היה זה רגע שלא הצליח להכיל את גודל האושר.
-בקול צרוד מוזר ואיטי להחריד אמרתי לכל הסובבים אותי את המילים הבאות:
"לעולם אל תנהגו עם פלאפון ביד, תזרקו אותו אחורנית"
כמעט והרגתי את עצמי.
המשכתי בקול רועד,
רגע שנהגת והצצת בטלפון זהו רגע שתחילתו באסון וסופו באסון.
טל טללי טלליללם, טל טללי טללי ללם, טל טללי טלליללם....
זה הצלצול של אשתי, היי השעה אחת, היא בוודאי מחכה לי כבר יותר מחצי שעה, אויש, איך שכחתי, היא הרי הזהירה אותי עשרות פעמים.
"היום אני לוקחת את יהודיתי מוקדם מהגן, יש לה רופא שיניים, אני חייבת שתאסוף אותי, אל תשכח"
"אתה זוכר מוטי, יהודיתי מתלוננת כבר שבוע על הכאב בשן עם הכתר, בקושי הצלחתי להשיג לה תור, אתה תגיע בזמן?"
"מוטי אתה הרי יודע שאין אוטובוס ישיר לאזור של מרפאת השיניים, אני ממש מבקשת שתנסה לעזור לי בעניין הזה"
היו עוד הרבה דיבורים, תזכורות ומה לא, רשמתי לעצמי כל הבוקר בראש לא לשכוח את השעה שתיים עשרה וחצי ואיך פתאום אני כאן עם חבילה שמישהו ביקש להעביר דחוף, ורק לחזור ייקח לי עוד עשר דקות.
טל טללי טלליללם, טל טללי טללי ללם, טל טללי טלליללם....
מה אני אומר לה? ובכלל אם אני עוצר כדי לענות לה אני אאחר עוד, אבל היא מחכה, טוב אני רק ירים רגע את השיחה ויגיד לה שעוד דקה אני אצלה.
בום.......טראאח..........ואאאאהההה.
יותר מזה אני לא זוכר.
איפה הייתי, לאן נסעתי, מה קרה???
אבל עכשיו אני עומד פה למשפט.
-אנחנו רואים בחומרה רבה את העובדה שנהגת ברשלנות,
חבר השופטים חמורי הסבר נענעו בראשם בחומרה והבהירו במשפט מקפיא דם את האשמתי.
-אתה מואשם בגרימת מוות ברשלנות
לא יכולתי לשמוע את הדברים נסתי לאטום את אזני אבל הקול הצטלצל באוזני בקול מתכתי ומחריש אוזניים שחוזר שוב ושוב על עצמו:
אתה מואשם בגרימת מוות ברשלנות, אתה מואשם בגרימת מוות ברשלנות....
-האם אני הוזה, לא ידעתי את נפשי, הרגשתי כי האוויר נלקח ממני ועוד רגע אפול מתעלף.
-הקול של השופט המשיך לצלוף, אברך אב לארבעה, צעיר, אשתו נשארה לבד,
הילדים יתומים.
-כל מילה שנשמעה מפי השופט דקרה את ליבי כמדקרות מחט מפולשת, מכיוון אחד של הלב ועד ליציאה בכיוון השני.
- אני... רק....רציתי.... להרגיע.... את ... אשתי.....
ידעתי שכאן תירוצים לא יתקבלו, וגמגומי החמירו.
השופטים אפילו לא התייחסו למשפט ההתנצלות העלוב שלי, הם התבוננו זה בזה ולאחר מכן הפנו את מבטם אלי.
-אני רוצה לתקן, הזדעקתי.
-הם התבוננו שוב זה בזה, וללא אומר ומילים הבנתי שבקשתי התקבלה.
-ברררר, נחיתה לתוך גופי.
-הוא פתח את עיניו.
אשתי עומדת בוכה בהיסטריה, הוא התעורר, נס, נס.
היה זה רגע שלא הצליח להכיל את גודל האושר.
-בקול צרוד מוזר ואיטי להחריד אמרתי לכל הסובבים אותי את המילים הבאות:
"לעולם אל תנהגו עם פלאפון ביד, תזרקו אותו אחורנית"
כמעט והרגתי את עצמי.
המשכתי בקול רועד,
רגע שנהגת והצצת בטלפון זהו רגע שתחילתו באסון וסופו באסון.
