הנושאים החמים
הנושאים החמים
בעז"ה
מביימים את הסצנה \ @סיפור8
חלק ראשון- השוט
לא מעט נאמר על בניית עלילה, שיוף דיאלוגים ואפיון דמויות; היום נדבר קצת על הפן הוויזואלי יותר בכתיבה, ועל התפקיד הנוסף של הסופר, שאולי לא ידעתם שקיים- הבימוי.
בסרט, התסריטאי קובע מה יהיה בעלילה; אבל הבמאי קובע כיצד היא תראה. על ידי בימוי נכון של הסצינה, מקים הבמאי את העלילה הכתובה לחיים. בספר שלכם, שבו המילים שלכם הן האמצעי היחידי ליצור את התמונה הוויזואלית בראשם של הקוראים, כדאי שתהיו מודעים לגודל תפקידכם: אתם הבמאים של הסיפור.
במאי צריך לנהל לא מעט מרכיבים על מנת להגיע לסצינה מצוינת, שתעביר את האווירה והמשמעות הנדרשים. חלק מהם מקבילים באופן די ברור לעבודת הסופר; את התפאורה של הבמאי, למשל, יוצר הסופר על ידי תיאורים. במאמר הזה נתמקד במושג אחד שישפיע באופן ישיר על הבימוי של הסצנה אותה אתם כותבים: השוט (Shot).
לכאורה, מכיוון שזהו מושג המתייחס לזווית צילום ולפרספקטיבה, ההנחה הבסיסית היא שהוא שייך אך ורק למדיומים הוויזואלים, כגון הסרט והקומיקס; אבל זוהי טעות. בהמשך המאמר, לאחר שנגדיר בקצרה מהו שוט, נראה גם כיצד הוא קשור באופן הדוק לבחירת המילים שלכם בסיפור, וכיצד בחירת שוט נכונה יכולה להקפיץ לכם את איכות הסצינה. כן, זו שאתם כותבים.
אז התרווחו בכיסא הבמאי שלכם, ונתחיל. דבר ראשון- מה זה שוט?
שוט הוא צילום רציף אחד, מרגע הפעלת המצלמה ועד ל'קאט'. למרחק של המצלמה מן העצם המצולם השפעה רבה על הסיפור שמספר השוט (ויקיפדיה).
האם אנו רואים את הדמות כולה, מהרגליים ועד הראש, או שמא רק את פניה? האם המצלמה מתמקדת כעת רק באקדח שעל השולחן, או שהיא משקפת לנו את הנוף האורבני של העיר כולה?
באופן כללי, שוט הוא האופן שבו תופסת המצלמה את הדמויות או את האובייקטים בפריים. ישנם מגוון סוגי שוטים, כאשר לכל שוט ערך מוסף בלעדי שהוא מביא לסצינה, ואווירה ורגש יחודיים משלו. שוט סופר קרוב (אקסטרים קלוז אפ), למשל, המתמקד בפרט אחד מתוך הפריים, יבוא לשימוש בדרך כלל בסצינות שיש בהן רגש מאסיבי או התרחשות מהירה ועוצמתית; רגע לפני שהפורץ פותח את הכספת, למשל, שאז המצלמה תתמקד באגלי הזיעה הנוטפים ממצחו. לעומת זאת, בשוט רחוק מאד (אקסטרה לונג שוט)- שבו ניתן לראות רק את הנוף, או את הסביבה כולה, כשהדמויות המרכזיות קטנות מאד או מזעריות- האווירה והרגש יועברו לצופים בצורה עקיפה ועדינה יותר. (לא נרחיב כאן על כל סוגי השוטים. הרחבה מעניינת בנושא ניתן למצוא בפוסט הזה של @הגיבן (ת) , מתוך הבלוג 'הסליק'.)
בואו ננסה: אילו הייתם צריכים לביים סצינה שבה אדם רגיל פותח את דלת הבית הרגילה שלו בצהרי יום רגיל, ייתכן והייתם בוחרים לצלם אותו במדיום שוט, שוט שבו רואים את הדמות ממותניה ועד ראשה, בדומה לצורה שבה אנו מסתכלים על אנשים בחיי היום יום; אבל אילו היה עליכם לביים סצינה מעוררת אימה, שבה האדם נכנס בשעת לילה מאוחרת לבית לא מוכר, שבו הצופים יודעים שמחכה לו מישהו מסוכן, ככל הנראה בחירת השוטים שלכם הייתה משתנה; שוט תקריב, למשל, על ידו של הגיבור בשעה שהוא מסובב את המפתח בדלת, ושוט תקריב נוסף על ידית הדלת היורדת לאיטה, יגרמו לתחושת מתח להיבנות בקהל; ואם המצלמה תעמוד מאחורי עורפו של הגיבור בשעה שהוא נכנס לבית, הרי שתחושת הסכנה רק תגבר.
לסיכום, בחירת שוטים נכונה משרתת את המטרה של הסצינה.
אוקיי, אז לבמאי של סרט יש באמת דמויות, אובייקטים ומצלמה, בכדי לממש את כל סוגי השוטים האלו; אבל איך אנו הכותבים יכולים לעשות זאת- עם מילים בלבד?
ובכן, אולי זה יפתיע אתכם, אבל בכל משפט שאתם כותבים בסיפור- אתם בעצם בוחרים שוט. שכן בספר, סוג השוט נקבע על פי בחירת הנושא שלכם במשפט. שימו לב, זה עדי כדי כך פשוט: ברגע שאתם מתמקדים בנושא מסוים במשפט, יהא זה קו הנוף של ניו יורק רבתי או החיוך של הילדה, הסטתם את המבט של הקורא אליו, ויצרתם שוט.
אם, למשל, הסצינה שלכם מתחילה בתיאור של רותי, ובמהירות בה היא חוצה כעת את הכביש בכדי לא לפגוש את המנהלת בצידו השני של הרחוב, בעצם העמדתם את המצלמה מולה בשוט מלא- שוט שבו רואים את כל הדמות כולל הרקע שסביבה; ואם רגע לאחר מכן תיארתם את עיניה החומקות הצידה ואת הסומק על לחייה, ברגע זה בחרתם בשוט תקריב- על פניה.
בסרט- כל שוט נוסף עולה כסף. בספר שלכם- לא. ברגע שלמדתם מהם סוגי השוטים השונים ואתם מודעים לערך המוסף שמביא כל אחד מהם, אתם יכולים לעשות בהם שימוש מושכל בסצינה. האם הסצינה שלכם אמורה לעורר רגש של הזדהות, סקרנות, או אימה? כיצד מרגישים זוג האנשים שמנהלים דיאלוג בסצינה, האם הם תוקפניים או ידידים, וכיצד ה'מצלמה' שלכם תשדר זאת? כיצד תוכלו להעביר את תחושותיו של הדמות הראשית, האם באמצעות משפט המתאר את רגשותיו, או שמא על ידי שוט ייחודי שיעביר לקורא את התחושה באופן עקיף?
"את מבחינתך צודקת, את ראויה לאדם טוב הרבה יותר ממני, ואין שום סיבה שתסכימי לחיות לצידו של מומר, גם אם הוא מתחרט בכל לב על מעשיו. הבנתי את זה היטב כשלא השבת למכתבים שלי, ואני מבין את זה גם עכשיו."
"לא קיבלתי אותם," חשוב לחוה שידע זאת, "לא קיבלתי אפילו לא מכתב אחד."
יפים הם לילות הקיץ בפטרבורג, יפים ובהירים. והשמש, לילות רבים כלל אינה שוקעת, אלא מגיעה עד המערב, ובטרם גוועות קרני אורה האחרונות היא כבר חוזרת ומטפסת מן המזרח.
"והיית עונה עליהם לו היית מקבלת?"
אורה של השמש אינו חזק דיו כדי לסנוור, כך שאף שמבטו של גדליה נעוץ בה, נראה שזו אינה סיבת הדמעות שממלאות את עיניו.
"אני חושבת שכן," היא משיבה בשקט, "כמו שביקשתי לפגוש בך עכשיו."
(מ. קינן, אדמה פראית, ע"מ 499)
שימו לב למה שעשתה הסופרת בסצינה היפיפיה הזו. ברגע השיא של הסצינה, היא עוברת לאקסטרה לונג שוט, ומתארת את יופיה של פטרבורג; אילו היינו רואים זאת בקומיקס, היינו רואים את הזוג הזה, זעיר מימדים, בתוך נוף עוצר נשימה עם שמש רכה ויפיפה, והמשפט של גדליה היה נתלה לו, אי שם בתוך הנוף. איזו תחושה זה נותן לכם? ואיך כל כך ברור לכם כיצד מרגיש הגיבור ברגעים אלו, למרות שהסופרת לא כתבה דבר על רגשותיו?
נעצור רגע להערה קטנה: בואו לא נתבלבל בין שוט למושג הקרוב אליו בעולם הבימוי- ההעמדה (Staging). בעוד שוט מדבר על הפרספקטיבה של המצלמה, העמדה היא האופן שבו בוחר הבמאי (או הסופר!) למקם את הדמויות או האובייקטים מול המצלמה (או מול הקוראים...). בסצינה למעלה, למשל, מדובר בבני זוג שנפגשו לאחר זמן ארוך מאד, ובתחילת שיחתם הם מעט מרוחקים רגשית אחד מהשני. בהתאם לכך, הסצינה מתרחשת בפארק רוסי רשמי וגזום היטב, כאשר בני הזוג לא עומדים ומביטים זה בזה- אלא הולכים זה ליד זה. ההעמדה, בדומה לשוט, משרתת את מטרות הסצינה, ובשימוש מודע בה- היא יכולה להיות בעלת משמעות רבה.
לאחר שהבנו מהם שוטים וכיצד אנו יכולים להכניס אותם לתוך המילים הכתובות, ננסה לסכם- מהם הצעדים לבימוי השוטים בכתיבה.
קודם כל, נסו לביים את הסצינה בדמיונכם לפני כתיבתה, ושוב- מתוך מודעות לנוכחותה של המצלמה. דמיינו- אילו הייתם מצלמים את הסצינה, מאיזה כיוון הייתם מצלמים ובמה הייתם מתמקדים.
לאחר מכן, כשהסצינה מוסרטת בעיני רוחכם, העבירו אותה אל הכתב, תוך שמירה על השוטים שבחרתם. נניח שדמיינתם סצינה שמתחילה בגלי הים החורפיים המתנפצים אל החוף, ורק לאחר מכן רואים את הגיבורה היושבת מכונסת בעצמה על החול מולם- נסחו את המשפט הראשון כך שהגלים יהיו הנושא, ורק לאחר מכן תארו את הגיבורה. העבירו את הפרספקטיבות שדמיינתם- אל הכתב.
כאשר תביימו סצינה בדמיונכם -תוך שימוש בידע שלכם על סוגי שוטים- ורק לאחר מכן תורידו אותה לכתב, תופתעו לגלות מספר דברים מרנינים: לכל לראש, הניראות של ההתרחשויות בסצינה הופכת להיות הרבה יותר טובה; בנוסף, אתם מצליחים להתחמק ממלכודת הדיאלוגים-מחשבות-דיאלוגים שלעיתים סצינות נופלות אליה, ומעל הכל- תגלו שמהרגע שמתרגלים, זו גם דרך עבודה דיי כייפית.
אז בהצלחה רבה בכתיבה- ובבימוי!
-
מביימים את הסצנה \ @סיפור8
חלק ראשון- השוט
לא מעט נאמר על בניית עלילה, שיוף דיאלוגים ואפיון דמויות; היום נדבר קצת על הפן הוויזואלי יותר בכתיבה, ועל התפקיד הנוסף של הסופר, שאולי לא ידעתם שקיים- הבימוי.
בסרט, התסריטאי קובע מה יהיה בעלילה; אבל הבמאי קובע כיצד היא תראה. על ידי בימוי נכון של הסצינה, מקים הבמאי את העלילה הכתובה לחיים. בספר שלכם, שבו המילים שלכם הן האמצעי היחידי ליצור את התמונה הוויזואלית בראשם של הקוראים, כדאי שתהיו מודעים לגודל תפקידכם: אתם הבמאים של הסיפור.
במאי צריך לנהל לא מעט מרכיבים על מנת להגיע לסצינה מצוינת, שתעביר את האווירה והמשמעות הנדרשים. חלק מהם מקבילים באופן די ברור לעבודת הסופר; את התפאורה של הבמאי, למשל, יוצר הסופר על ידי תיאורים. במאמר הזה נתמקד במושג אחד שישפיע באופן ישיר על הבימוי של הסצנה אותה אתם כותבים: השוט (Shot).
לכאורה, מכיוון שזהו מושג המתייחס לזווית צילום ולפרספקטיבה, ההנחה הבסיסית היא שהוא שייך אך ורק למדיומים הוויזואלים, כגון הסרט והקומיקס; אבל זוהי טעות. בהמשך המאמר, לאחר שנגדיר בקצרה מהו שוט, נראה גם כיצד הוא קשור באופן הדוק לבחירת המילים שלכם בסיפור, וכיצד בחירת שוט נכונה יכולה להקפיץ לכם את איכות הסצינה. כן, זו שאתם כותבים.
אז התרווחו בכיסא הבמאי שלכם, ונתחיל. דבר ראשון- מה זה שוט?
שוט הוא צילום רציף אחד, מרגע הפעלת המצלמה ועד ל'קאט'. למרחק של המצלמה מן העצם המצולם השפעה רבה על הסיפור שמספר השוט (ויקיפדיה).
האם אנו רואים את הדמות כולה, מהרגליים ועד הראש, או שמא רק את פניה? האם המצלמה מתמקדת כעת רק באקדח שעל השולחן, או שהיא משקפת לנו את הנוף האורבני של העיר כולה?
באופן כללי, שוט הוא האופן שבו תופסת המצלמה את הדמויות או את האובייקטים בפריים. ישנם מגוון סוגי שוטים, כאשר לכל שוט ערך מוסף בלעדי שהוא מביא לסצינה, ואווירה ורגש יחודיים משלו. שוט סופר קרוב (אקסטרים קלוז אפ), למשל, המתמקד בפרט אחד מתוך הפריים, יבוא לשימוש בדרך כלל בסצינות שיש בהן רגש מאסיבי או התרחשות מהירה ועוצמתית; רגע לפני שהפורץ פותח את הכספת, למשל, שאז המצלמה תתמקד באגלי הזיעה הנוטפים ממצחו. לעומת זאת, בשוט רחוק מאד (אקסטרה לונג שוט)- שבו ניתן לראות רק את הנוף, או את הסביבה כולה, כשהדמויות המרכזיות קטנות מאד או מזעריות- האווירה והרגש יועברו לצופים בצורה עקיפה ועדינה יותר. (לא נרחיב כאן על כל סוגי השוטים. הרחבה מעניינת בנושא ניתן למצוא בפוסט הזה של @הגיבן (ת) , מתוך הבלוג 'הסליק'.)
בואו ננסה: אילו הייתם צריכים לביים סצינה שבה אדם רגיל פותח את דלת הבית הרגילה שלו בצהרי יום רגיל, ייתכן והייתם בוחרים לצלם אותו במדיום שוט, שוט שבו רואים את הדמות ממותניה ועד ראשה, בדומה לצורה שבה אנו מסתכלים על אנשים בחיי היום יום; אבל אילו היה עליכם לביים סצינה מעוררת אימה, שבה האדם נכנס בשעת לילה מאוחרת לבית לא מוכר, שבו הצופים יודעים שמחכה לו מישהו מסוכן, ככל הנראה בחירת השוטים שלכם הייתה משתנה; שוט תקריב, למשל, על ידו של הגיבור בשעה שהוא מסובב את המפתח בדלת, ושוט תקריב נוסף על ידית הדלת היורדת לאיטה, יגרמו לתחושת מתח להיבנות בקהל; ואם המצלמה תעמוד מאחורי עורפו של הגיבור בשעה שהוא נכנס לבית, הרי שתחושת הסכנה רק תגבר.
לסיכום, בחירת שוטים נכונה משרתת את המטרה של הסצינה.
אוקיי, אז לבמאי של סרט יש באמת דמויות, אובייקטים ומצלמה, בכדי לממש את כל סוגי השוטים האלו; אבל איך אנו הכותבים יכולים לעשות זאת- עם מילים בלבד?
ובכן, אולי זה יפתיע אתכם, אבל בכל משפט שאתם כותבים בסיפור- אתם בעצם בוחרים שוט. שכן בספר, סוג השוט נקבע על פי בחירת הנושא שלכם במשפט. שימו לב, זה עדי כדי כך פשוט: ברגע שאתם מתמקדים בנושא מסוים במשפט, יהא זה קו הנוף של ניו יורק רבתי או החיוך של הילדה, הסטתם את המבט של הקורא אליו, ויצרתם שוט.
אם, למשל, הסצינה שלכם מתחילה בתיאור של רותי, ובמהירות בה היא חוצה כעת את הכביש בכדי לא לפגוש את המנהלת בצידו השני של הרחוב, בעצם העמדתם את המצלמה מולה בשוט מלא- שוט שבו רואים את כל הדמות כולל הרקע שסביבה; ואם רגע לאחר מכן תיארתם את עיניה החומקות הצידה ואת הסומק על לחייה, ברגע זה בחרתם בשוט תקריב- על פניה.
בסרט- כל שוט נוסף עולה כסף. בספר שלכם- לא. ברגע שלמדתם מהם סוגי השוטים השונים ואתם מודעים לערך המוסף שמביא כל אחד מהם, אתם יכולים לעשות בהם שימוש מושכל בסצינה. האם הסצינה שלכם אמורה לעורר רגש של הזדהות, סקרנות, או אימה? כיצד מרגישים זוג האנשים שמנהלים דיאלוג בסצינה, האם הם תוקפניים או ידידים, וכיצד ה'מצלמה' שלכם תשדר זאת? כיצד תוכלו להעביר את תחושותיו של הדמות הראשית, האם באמצעות משפט המתאר את רגשותיו, או שמא על ידי שוט ייחודי שיעביר לקורא את התחושה באופן עקיף?
"את מבחינתך צודקת, את ראויה לאדם טוב הרבה יותר ממני, ואין שום סיבה שתסכימי לחיות לצידו של מומר, גם אם הוא מתחרט בכל לב על מעשיו. הבנתי את זה היטב כשלא השבת למכתבים שלי, ואני מבין את זה גם עכשיו."
"לא קיבלתי אותם," חשוב לחוה שידע זאת, "לא קיבלתי אפילו לא מכתב אחד."
יפים הם לילות הקיץ בפטרבורג, יפים ובהירים. והשמש, לילות רבים כלל אינה שוקעת, אלא מגיעה עד המערב, ובטרם גוועות קרני אורה האחרונות היא כבר חוזרת ומטפסת מן המזרח.
"והיית עונה עליהם לו היית מקבלת?"
אורה של השמש אינו חזק דיו כדי לסנוור, כך שאף שמבטו של גדליה נעוץ בה, נראה שזו אינה סיבת הדמעות שממלאות את עיניו.
"אני חושבת שכן," היא משיבה בשקט, "כמו שביקשתי לפגוש בך עכשיו."
(מ. קינן, אדמה פראית, ע"מ 499)
שימו לב למה שעשתה הסופרת בסצינה היפיפיה הזו. ברגע השיא של הסצינה, היא עוברת לאקסטרה לונג שוט, ומתארת את יופיה של פטרבורג; אילו היינו רואים זאת בקומיקס, היינו רואים את הזוג הזה, זעיר מימדים, בתוך נוף עוצר נשימה עם שמש רכה ויפיפה, והמשפט של גדליה היה נתלה לו, אי שם בתוך הנוף. איזו תחושה זה נותן לכם? ואיך כל כך ברור לכם כיצד מרגיש הגיבור ברגעים אלו, למרות שהסופרת לא כתבה דבר על רגשותיו?
נעצור רגע להערה קטנה: בואו לא נתבלבל בין שוט למושג הקרוב אליו בעולם הבימוי- ההעמדה (Staging). בעוד שוט מדבר על הפרספקטיבה של המצלמה, העמדה היא האופן שבו בוחר הבמאי (או הסופר!) למקם את הדמויות או האובייקטים מול המצלמה (או מול הקוראים...). בסצינה למעלה, למשל, מדובר בבני זוג שנפגשו לאחר זמן ארוך מאד, ובתחילת שיחתם הם מעט מרוחקים רגשית אחד מהשני. בהתאם לכך, הסצינה מתרחשת בפארק רוסי רשמי וגזום היטב, כאשר בני הזוג לא עומדים ומביטים זה בזה- אלא הולכים זה ליד זה. ההעמדה, בדומה לשוט, משרתת את מטרות הסצינה, ובשימוש מודע בה- היא יכולה להיות בעלת משמעות רבה.
לאחר שהבנו מהם שוטים וכיצד אנו יכולים להכניס אותם לתוך המילים הכתובות, ננסה לסכם- מהם הצעדים לבימוי השוטים בכתיבה.
קודם כל, נסו לביים את הסצינה בדמיונכם לפני כתיבתה, ושוב- מתוך מודעות לנוכחותה של המצלמה. דמיינו- אילו הייתם מצלמים את הסצינה, מאיזה כיוון הייתם מצלמים ובמה הייתם מתמקדים.
לאחר מכן, כשהסצינה מוסרטת בעיני רוחכם, העבירו אותה אל הכתב, תוך שמירה על השוטים שבחרתם. נניח שדמיינתם סצינה שמתחילה בגלי הים החורפיים המתנפצים אל החוף, ורק לאחר מכן רואים את הגיבורה היושבת מכונסת בעצמה על החול מולם- נסחו את המשפט הראשון כך שהגלים יהיו הנושא, ורק לאחר מכן תארו את הגיבורה. העבירו את הפרספקטיבות שדמיינתם- אל הכתב.
כאשר תביימו סצינה בדמיונכם -תוך שימוש בידע שלכם על סוגי שוטים- ורק לאחר מכן תורידו אותה לכתב, תופתעו לגלות מספר דברים מרנינים: לכל לראש, הניראות של ההתרחשויות בסצינה הופכת להיות הרבה יותר טובה; בנוסף, אתם מצליחים להתחמק ממלכודת הדיאלוגים-מחשבות-דיאלוגים שלעיתים סצינות נופלות אליה, ומעל הכל- תגלו שמהרגע שמתרגלים, זו גם דרך עבודה דיי כייפית.
אז בהצלחה רבה בכתיבה- ובבימוי!
-
