הנושאים החמים
הנושאים החמים
ב"ה.
לכבוד החג נחתו בבית שלנו שתי מתנות מיוחדות. לא שרשרת, לא בגד חדש, לא משחק ולא מכשיר שימושי למטבח. משהו הרבה יותר משמח. שני ספרים של @Ruty Kepler.
שלישיית הכתום-שחור שוכנים, מרוטים מעט אחרי אלפי קריאות, על המדף. לידם יושב הספר המכונה "מילי" (שיבולים שנותרו בשדה). וכעת, רכשנו את "עוד פנס ודי" ואת "בסוף יקראו לך לחזור".
נתייחס לראשון ראשון (ואחרון לא נבקר, משום שבכל מקרה הסופרת הצהירה שהיא כנראה תסכים עם כל ההערות שנשלח לה, והספר יצא לאור במהדורה נוסטלגית מוגבלת) אך קודם כל: דמיינו שיש פה אלפי הקדמות והסתייגויות על עצם העובדה שאני מעיזה לכתוב ביקורת על ספר של רותי קפלר. סיכמנו? יופי. עכשיו אפשר להתחיל.
עוד פנס ודי.
למי מתאים? במבט ראשון, הכריכה הורודה דמויית יומן פרוותי מכַוונת לקהל יעד אחד - נערות. אך אל תסתכלו בקנקן. כלומר, תסתכלו עליו, כי הוא מאוד יפה ומושך, אבל ה'מה שיש בו' בכלל לא מיועד רק לנערות. קראתם את 'שיבולים שנותרו בשדה'? תסכימו איתי שלא רק בנות בב' סמינר קראו אותו? גם 'פנס' אותו עיקרון. מובטחת לכם הנאה מרובה גם אם אין לכם יומן ורוד.
הכתיבה אלופה כתמיד. הגיחות לכתיבה בגוף ראשון של נחמי ושל המורה גרינברג מוסיפות.
הדמויות מגוונות - הירושלמיות המתנשאות והפוגעות (שלקראת סוף הספר עוברות תהליך כלשהו) לעומת הגבעתיות הנרדפות והמגובשות. מדגישה לטובה את ציבי, הבת של גרינברג, שלשם שינוי מציגה דמות שהסופרת לא 'מכריחה' לאהוב אותה ולהתחבר אליה, אלא בצורה עקיפה, דרך נחמי. המורה גרינברג המיוחדת והסמכותית, שהקשר שלה עם נחמי כל כך תורם לזו האחרונה. שרה, בת הדודה; הסמליות של תאריך לידתה לעומת זה של נחמי והקשר החזק ביניהן.
מה מייחד את הספר משאר הספרים שתוכלו למצוא על המדפים?
זהו לא דבר ייחודי בספרי רותי קפלר, אבל קשה למצוא אותו אצל סופרים/ות אחרים/ות. המסרים. רגע, רגע, לפני שאתם תוקפים אותי ביתר התנגדות, אני לא מתכוונת למסרים בקטע רע. בכלל לא. המסרים לא מלחיצים, לא מכריחים, לא מאיימים. הסופרת פשוט מראה לנו תמונת מצב ומבינים את המסר בלי להאכיל בכפית. כמעט בכל פרק מצאתי משהו שאפשר ללמוד, אבל זה לא מרגיש ספר לימוד כבד. לא "תעשו ככה ואל תעשו ככה". זה ספר קריאה לכל דבר.
העניין המרכזי בספר הוא הנידוי של הגבעתיות. היחס המשפיל, המעליב, או אפילו העדר היחס שלו הן זוכות מצד הירושלמיות. ההבנה של נחמי אחרי מה שהיא עברה, שאותה היא העבירה לבת דודתה ביחסה עם המושבניקיות. הניסיון של הגבעתיות להרשים ולרצות את הירושלמיות. אפשר לקחת את הנושא הזה לכל מקום בחיים ולכל מערכת יחסים עם חֶברה שמורכבת מבודדים שונים (בעצם כל חברה שהיא).
עוד נושא מרכזי, שמונצח גם בשם הספר, הוא הפנסים שמנסה נחמי להדליק לעצמה. היא מנסה למצוא חן בעיני הירושלמיות, כותבת מחזמר, מתחברת למירי הבוגרת. אך כל פעם שהאור כבה וההנאה עוברת, היא מחפשת פנס נוסף להדליק. עוד פנס ודי. זהו תהליך שהיא עוברת עד שהיא מוצאת את הדרך שבה עליה לבחור כדי להגיע לאושר הגדול ולאור הנצחי אותם היא מחפשת.
המשפט הכי חזק מבחינתי בספר, זה שתפס אותי והותיר אותי עם מחשבות שעות אחרי הקריאה, שממחיש את המסר הכל כך חשוב הזה, הוא המשפט הבא:
"אז מה, כל חייה תכתוב מחזמרים, ותשמע אותם מולחנים, ותתרגש ותשמח ותתלהב ותוצף אושר ותוחמא, ואז - אחרי ההופעה - שוב יגיע השיממון ותבוא הבדידות, ואז היא תרוץ לכתוב עוד מחזמר? לא. זה חסר טעם." (עמוד 159.) זהו. לא צריך להוסיף על זה מילה.
***
ועכשיו, להצהרה הדרמטית. לעניות דעתי, המסר שבשבילו לבד כדאי לכל אחד לקרוא את הספר הזה, הוא המשפט הזה: "יש בעיות שמורה לא יכולה לפתור, וזה לא מוריד מכבודה כמורה." (עמוד 84.)
רגע, תקראו אותו שוב. יופי, תודה. נכון, נערות צריכות לקרוא את המשפט הזה, אבל גם הורים, מחנכים, או כל מבוגר שמתעסק עם נשמות צעירות ומותיר עליהן רושם חייב ללמוד, לשמור ולעשות אותו. לפעמים נראה לנו שהכל צריך להיות תחת שליטתינו. שאם לא, זה מוריד מהערך שלנו, מהסמכות שלנו, מהאחריות שאנחנו מייחסים לעצמינו. אך לא. אנחנו צריכים ללמוד להרפות, להבין שלא. הכל. תלוי. בנו. וזה בסדר גמור. (במילים שלי זה נשמע שיא המטיפני, פשוט תקראו את הספר, עדיף…)
***
תתי נושאים:
חוץ מהנושאים המרכזיים, יש הרבה תתי נושאים, שיש להם חשיבות בפני עצמם, הן לעלילה והן למסרים המדוברים. למשל, ציבי, הבת של המורה, והקשיים שלה. הגישה לסבתא של נחמי. הבדידות של נחמי והתובנות העמוקות והנדירות שלה. החוויות של המורה גרינברג והלימוד ש"שכול הוא אדמת קודש, אדמה שלא נוגעים בה ולא מתקרבים אליה. ודאי שלא כותבים עליה מחזמרים סוחטי דמעות ומספיגי טישו." (עמוד 96.) וכמובן ההתמודדות החינוכית של גרינברג עם התאומות שלה ועם עצמה. ואכמ"ל.
***
לסיכום: הספר לא מיועד רק לנערות, מסב כמה שעות של הנאה צרופה (תלוי בקצב הקריאה שלכם ובמידת הפניוּת) ואם תרצו, תוכלו ללמוד ממנו רבות. בקיצור, תקנו אותו אם עוד נשאר בחנויות, לא תתאכזבו.
מן הסתם יש כאן ספוילרים. זהירות.
לכבוד החג נחתו בבית שלנו שתי מתנות מיוחדות. לא שרשרת, לא בגד חדש, לא משחק ולא מכשיר שימושי למטבח. משהו הרבה יותר משמח. שני ספרים של @Ruty Kepler.
שלישיית הכתום-שחור שוכנים, מרוטים מעט אחרי אלפי קריאות, על המדף. לידם יושב הספר המכונה "מילי" (שיבולים שנותרו בשדה). וכעת, רכשנו את "עוד פנס ודי" ואת "בסוף יקראו לך לחזור".
נתייחס לראשון ראשון (ואחרון לא נבקר, משום שבכל מקרה הסופרת הצהירה שהיא כנראה תסכים עם כל ההערות שנשלח לה, והספר יצא לאור במהדורה נוסטלגית מוגבלת) אך קודם כל: דמיינו שיש פה אלפי הקדמות והסתייגויות על עצם העובדה שאני מעיזה לכתוב ביקורת על ספר של רותי קפלר. סיכמנו? יופי. עכשיו אפשר להתחיל.
עוד פנס ודי.
למי מתאים? במבט ראשון, הכריכה הורודה דמויית יומן פרוותי מכַוונת לקהל יעד אחד - נערות. אך אל תסתכלו בקנקן. כלומר, תסתכלו עליו, כי הוא מאוד יפה ומושך, אבל ה'מה שיש בו' בכלל לא מיועד רק לנערות. קראתם את 'שיבולים שנותרו בשדה'? תסכימו איתי שלא רק בנות בב' סמינר קראו אותו? גם 'פנס' אותו עיקרון. מובטחת לכם הנאה מרובה גם אם אין לכם יומן ורוד.
הכתיבה אלופה כתמיד. הגיחות לכתיבה בגוף ראשון של נחמי ושל המורה גרינברג מוסיפות.
הדמויות מגוונות - הירושלמיות המתנשאות והפוגעות (שלקראת סוף הספר עוברות תהליך כלשהו) לעומת הגבעתיות הנרדפות והמגובשות. מדגישה לטובה את ציבי, הבת של גרינברג, שלשם שינוי מציגה דמות שהסופרת לא 'מכריחה' לאהוב אותה ולהתחבר אליה, אלא בצורה עקיפה, דרך נחמי. המורה גרינברג המיוחדת והסמכותית, שהקשר שלה עם נחמי כל כך תורם לזו האחרונה. שרה, בת הדודה; הסמליות של תאריך לידתה לעומת זה של נחמי והקשר החזק ביניהן.
מה מייחד את הספר משאר הספרים שתוכלו למצוא על המדפים?
זהו לא דבר ייחודי בספרי רותי קפלר, אבל קשה למצוא אותו אצל סופרים/ות אחרים/ות. המסרים. רגע, רגע, לפני שאתם תוקפים אותי ביתר התנגדות, אני לא מתכוונת למסרים בקטע רע. בכלל לא. המסרים לא מלחיצים, לא מכריחים, לא מאיימים. הסופרת פשוט מראה לנו תמונת מצב ומבינים את המסר בלי להאכיל בכפית. כמעט בכל פרק מצאתי משהו שאפשר ללמוד, אבל זה לא מרגיש ספר לימוד כבד. לא "תעשו ככה ואל תעשו ככה". זה ספר קריאה לכל דבר.
העניין המרכזי בספר הוא הנידוי של הגבעתיות. היחס המשפיל, המעליב, או אפילו העדר היחס שלו הן זוכות מצד הירושלמיות. ההבנה של נחמי אחרי מה שהיא עברה, שאותה היא העבירה לבת דודתה ביחסה עם המושבניקיות. הניסיון של הגבעתיות להרשים ולרצות את הירושלמיות. אפשר לקחת את הנושא הזה לכל מקום בחיים ולכל מערכת יחסים עם חֶברה שמורכבת מבודדים שונים (בעצם כל חברה שהיא).
עוד נושא מרכזי, שמונצח גם בשם הספר, הוא הפנסים שמנסה נחמי להדליק לעצמה. היא מנסה למצוא חן בעיני הירושלמיות, כותבת מחזמר, מתחברת למירי הבוגרת. אך כל פעם שהאור כבה וההנאה עוברת, היא מחפשת פנס נוסף להדליק. עוד פנס ודי. זהו תהליך שהיא עוברת עד שהיא מוצאת את הדרך שבה עליה לבחור כדי להגיע לאושר הגדול ולאור הנצחי אותם היא מחפשת.
המשפט הכי חזק מבחינתי בספר, זה שתפס אותי והותיר אותי עם מחשבות שעות אחרי הקריאה, שממחיש את המסר הכל כך חשוב הזה, הוא המשפט הבא:
"אז מה, כל חייה תכתוב מחזמרים, ותשמע אותם מולחנים, ותתרגש ותשמח ותתלהב ותוצף אושר ותוחמא, ואז - אחרי ההופעה - שוב יגיע השיממון ותבוא הבדידות, ואז היא תרוץ לכתוב עוד מחזמר? לא. זה חסר טעם." (עמוד 159.) זהו. לא צריך להוסיף על זה מילה.
***
ועכשיו, להצהרה הדרמטית. לעניות דעתי, המסר שבשבילו לבד כדאי לכל אחד לקרוא את הספר הזה, הוא המשפט הזה: "יש בעיות שמורה לא יכולה לפתור, וזה לא מוריד מכבודה כמורה." (עמוד 84.)
רגע, תקראו אותו שוב. יופי, תודה. נכון, נערות צריכות לקרוא את המשפט הזה, אבל גם הורים, מחנכים, או כל מבוגר שמתעסק עם נשמות צעירות ומותיר עליהן רושם חייב ללמוד, לשמור ולעשות אותו. לפעמים נראה לנו שהכל צריך להיות תחת שליטתינו. שאם לא, זה מוריד מהערך שלנו, מהסמכות שלנו, מהאחריות שאנחנו מייחסים לעצמינו. אך לא. אנחנו צריכים ללמוד להרפות, להבין שלא. הכל. תלוי. בנו. וזה בסדר גמור. (במילים שלי זה נשמע שיא המטיפני, פשוט תקראו את הספר, עדיף…)
***
תתי נושאים:
חוץ מהנושאים המרכזיים, יש הרבה תתי נושאים, שיש להם חשיבות בפני עצמם, הן לעלילה והן למסרים המדוברים. למשל, ציבי, הבת של המורה, והקשיים שלה. הגישה לסבתא של נחמי. הבדידות של נחמי והתובנות העמוקות והנדירות שלה. החוויות של המורה גרינברג והלימוד ש"שכול הוא אדמת קודש, אדמה שלא נוגעים בה ולא מתקרבים אליה. ודאי שלא כותבים עליה מחזמרים סוחטי דמעות ומספיגי טישו." (עמוד 96.) וכמובן ההתמודדות החינוכית של גרינברג עם התאומות שלה ועם עצמה. ואכמ"ל.
***
לסיכום: הספר לא מיועד רק לנערות, מסב כמה שעות של הנאה צרופה (תלוי בקצב הקריאה שלכם ובמידת הפניוּת) ואם תרצו, תוכלו ללמוד ממנו רבות. בקיצור, תקנו אותו אם עוד נשאר בחנויות, לא תתאכזבו.
נערך לאחרונה ב:
