אתגר נספח לאתגר - חטופים-וקפלן

[הספרן]

לאתגר.
שאלות, הערות דיונים קטעים נוספים, ביקורות ומחמאות - כאן.

 

[הספרן]

רבותיי המנהלים @ניהול קהילת כתיבה @מ. י. פרצמן ובכללם מנהל המשנה @יוסף יצחק פ. נעצו נא את האתגר בראש הקהילה, וקשרו את הנספח באתגר.

 

[חי מינץ]

@הספרן , לא התחברתי לאתגר.
למה?
אז ככה:
1. אתגר צריך לאתגר. נקודה. כלומר - לדרוש מסופר וכותב לעשות משהו שהוא לא עושה בדרך כלל.
זה יכול להיות סגנון כתיבה שונה, או לדרוש ממנו יצירתיות יוצאת דופן.
באתגר הנוכחי, אני לא מרגיש מאותגר.
ואני לא מבין - איזה כישרון רצית להוציא מהכותבים/לפתח אצל הכותבים?
2. לא ברור לי מחוקי האתגר אם צריך לכתוב על שתי הנושאים או שמספיק אחד.
אז דבר ראשון, אשמח אם תבהיר את הנקודה הזאת.
ודבר שני, לא הבנתי מה הקשר בין שתי הנושאים. גם אם מישהו חושב בתמימותו שמחאת קפלן אינה פוליטית וכל מטרתה היא אך ורק לדרוש את שחרור החטופים, עדיין אין להשוות את זה לסבלם של החטופים.
זו דעתי.
ואשמח מאד אם מישהו יחלוק עלי.

 

[יהלום-יצירות מלוטשות]

@הספרן, כמות התגיות העלתה בי חשש אולי זה היה הימור גדול מדיי..
כמובן אשמח לכל העברה
וברצינות: בהצלחה!

 

[איש המילה הכתובה]

אפשר להתחבר או לא להתחבר לאתגר. זה עניין סובייקטיבי לחלוטין.

עם זאת, לדעתי אי אפשר לטעון שאין כאן אתגר. יש כאן אתגר והוא גדול ומשמעותי. האתגר בחצי הראשון הוא להיכנס לנעליים של הדמויות הכי רחוקות מהשקפת עולמינו (ככה אני רוצה להאמין לפחות), והאתגר בחצי השני הוא לגעת בכאב דלקתי פעיל, לטפל בו ברוך ובאומץ ולא להירתע מהתעסקות בו.

האתגר אולי לא מאתגר את הכותב בממד המילולי או הסגנוני, אבל הוא מאתגר גם מאתגר את הנפש היוצרת, זו שעומדת מאחורי המקלדת ומחוללת את המילים.

אכן, אני מסכים שלא כל סופר מיועד ובשל לצלוח את האתגר (וזה כולל גם אותי). בהצלחה לאלה שכן!

 

[חי מינץ]

האתגר אולי לא מאתגר את הכותב בממד המילולי או הסגנוני, אבל הוא מאתגר גם מאתגר את הנפש היוצרת, זו שעומדת מאחורי המקלדת ומחוללת את המילים.

אוקיי, אז זה לא אתגר ספרותי, אלא אתגר פסיכולוגי.

 

[איש המילה הכתובה]

אוקיי, אז זה לא אתגר ספרותי, אלא אתגר פסיכולוגי.

אני חושב שהתיאור המדויק יותר הוא: אתגר לפן הפסיכולוגי של הסופרות. ולדעתי אי אפשר לנתק בינו לבין כתיבה. הוורסטיליות הנפשית של הסופר שזורה בכתיבתו.

 

[ח.ד. וחלק]

באתגר הנוכחי, אני לא מרגיש מאותגר.

עניין אישי (יותר נכון - סובייקטיבי), בכל אתגר יש כאלו שלא מתחברים, גם זה לגיטימי.

עדיין אין להשוות את זה לסבלם של החטופים

ברור, מטרת האתגר היא לא להשוות בין הדברים, אלא להביא נקודות מבט משניהם.

ואני לא מעוניינת ליצור את האמפתיה הזו

בכל סיפור, הכותב נאלץ להיכנס לנעלי הדמויות, גם לאלו שאינם משקפים את הטוהר הצרוף.
אבל ליצור אמפתיה? אין שום חיוב כזה, אפשר לומר שזה מיותר ובלתי מועיל.

לא. לא בשבילי.

כנ"ל, לגיטימי.

 

[חי מינץ]

אני חושב שהתיאור המדויק יותר הוא: אתגר לפן הפסיכולוגי של הסופרות. ולדעתי אי אפשר לנתק בינו לבין כתיבה. הוורסטיליות הנפשית של הסופר שזורה בכתיבתו.

נכון, אבל לדעתי זה לא אתגר שמתאים לקהילת כתיבה - גם אם יש לו קשר עקיף לכתיבה.

ברור, מטרת האתגר היא לא להשוות בין הדברים, אלא להביא נקודות מבט משניהם.

כן, אבל אפשר גם להביא נקודת מבט של ביביסט מצוי או של מקסיקני.
למה דווקא נקודת מבט של קפלניסט קשורה לחטופים?

 

[ח.ד. וחלק]

למה דווקא נקודת מבט של קפלניסט קשורה לחטופים?

לא קשורה.
אבל זה מה שאתגר דורש. מאתגר, לא?

 

[איש המילה הכתובה]

נכון, אבל לדעתי זה לא אתגר שמתאים לקהילת כתיבה - גם אם יש לו קשר עקיף לכתיבה.

אני מבין את מה שאתה אומר.
אבל אני באופן אישי כן מוצא קשר ישיר בין האתגר לכתיבה.
האתגר בא להרחיב את המסוגלות הנפשית של סופר להפליג הרחק מאזורי הנוחות שלו. לכתוב על דמויות תלושות מעולמו, ולהתפייט על סיטואציות מבעיתות ולא שגרתיות.
מי שיאתגר את עצמו ויצלח את צמד המהמורות שבאתגר, ייתכן מאוד שהוא ייהנה בעתיד מכתיבה מגוונת, אמיצה ועמוקה יותר.

 

[חי מינץ]

לא קשורה.
אבל זה מה שאתגר דורש. מאתגר, לא?

דבר ראשון, כמו שכתבתי לעיל - לא ברור לי אם צריך לכתוב על שני הנושאים.
וגם אם כן, לא ראיתי שצריך לקשר ביניהם.
בעצם - האתגר זה לכתוב שתי קטעים נפרדים על שתי נושאים אקטואליים?
אז לא. זה לא מאתגר.

 

[חי מינץ]

אני מבין את מה שאתה אומר.
אבל אני באופן אישי כן מוצא קשר ישיר בין האתגר לכתיבה.
האתגר בא להרחיב את המסוגלות הנפשית של סופר להפליג הרחק מאזורי הנוחות שלו. לכתוב על דמויות תלושות מעולמו, ולהתפייט על סיטואציות מבעיתות ולא שגרתיות.
מי שיאתגר את עצמו ויצלח את צמד המהמורות שבאתגר, ייתכן מאוד שהוא ייהנה בעתיד מכתיבה מגוונת, אמיצה ועמוקה יותר.

כל ספר עוסק בדמויות שתלושות מעולמו של הסופר, ומכיל סיטואציות מבעיתות ולא שגרתיות - אחרת זה ספר משעמם.
כמובן שאפשר לפתח את היכולת הפסיכולוגית של הבנת האחר, אבל לדעתי זה לא המקום הנכון לזה.

 

[הלוחשת לתווים]

האתגר בחצי השני הוא לגעת בכאב דלקתי פעיל, לטפל בו ברוך ובאומץ ולא להירתע מהתעסקות בו.

לא חושבת שנכון לעשות את זה.
זה פצע שפתוח לכולנו עדיין, לא בטוחה שצריך את כל ההתעסקות הזו בנושא הרגיש והכואב הזה.
לכתוב על כאב זה נפלא לסופר, מעשיר את עולם הרגשות.
לכתוב על כאב ישן- זה גם עוזר, להתחבר למקומות שלא היית בהם, לחוש את הרגשות ולכתוב עליהם.
אבל לכתוב על כאב כזה- שעדיין חי ונושם מולנו, שאין לנו באמת מושג מה העוצמה שלו- לא נראה לי מתאים לכתוב עליו, לא פה בכל אופן..

 

[איש המילה הכתובה]

כל ספר עוסק בדמויות שתלושות מעולמו של הסופר, ומכיל סיטואציות מבעיתות ולא שגרתיות - אחרת זה ספר משעמם.
כמובן שאפשר לפתח את היכולת הפסיכולוגית של הבנת האחר, אבל לדעתי זה לא המקום הנכון לזה.

נכון. אם כי לא כל חברי הקהילה כבר הוציאו ספרים וכולי. לדעתי הרוב כאן עדיין רחוק מהמקום הזה. לכן לא מופרך שאתגר אחד מתוך אין-ספור, כן ינסה לחדד את היכולת הזו בקרב חברי הקהילה.

 

[RU1]

אפשר להתחבר או לא להתחבר לאתגר. זה עניין סובייקטיבי לחלוטין.

עם זאת, לדעתי אי אפשר לטעון שאין כאן אתגר. יש כאן אתגר והוא גדול ומשמעותי. האתגר בחצי הראשון הוא להיכנס לנעליים של הדמויות הכי רחוקות מהשקפת עולמינו (ככה אני רוצה להאמין לפחות), והאתגר בחצי השני הוא לגעת בכאב דלקתי פעיל, לטפל בו ברוך ובאומץ ולא להירתע מהתעסקות בו.

האתגר אולי לא מאתגר את הכותב בממד המילולי או הסגנוני, אבל הוא מאתגר גם מאתגר את הנפש היוצרת, זו שעומדת מאחורי המקלדת ומחוללת את המילים.

אכן, אני מסכים שלא כל סופר מיועד ובשל לצלוח את האתגר (וזה כולל גם אותי). בהצלחה לאלה שכן!

אני לא חושבת שזה עניין של מיועדות או בשלות.
זה עניין של כבוד.
את החלק של תיאור סדר יום של מפגין בקפלן אהבתי דווקא,
את החלק של תיאור משפחות החטופים פחות.
זה כל כך בוער שכל מה שנכתוב יוזיל את זה.
אני חושבת שכרגע זה "לראותם בלבד".
כשכולם יחזרו אלינו בריאים ושלמים בגופם ובנפשם בקרוב אמן, נוכל להתחיל לכתוב על איך הם הרגישו.

 

[איש המילה הכתובה]

לא חושבת שנכון לעשות את זה.
זה פצע שפתוח לכולנו עדיין, לא בטוחה שצריך את כל ההתעסקות הזו בנושא הרגיש והכואב הזה.
לכתוב על כאב זה נפלא לסופר, מעשיר את עולם הרגשות.
לכתוב על כאב ישן- זה גם עוזר, להתחבר למקומות שלא היית בהם, לחוש את הרגשות ולכתוב עליהם.
אבל לכתוב על כאב כזה- שעדיין חי ונושם מולנו, שאין לנו באמת מושג מה העוצמה שלו- לא נראה לי מתאים לכתוב עליו, לא פה בכל אופן..

דעה לגיטימית לחלוטין. אני אפילו יכול להזדהות איתה. ההתייחסות שלי לא כללה את הפן הזה, אלא היא הייתה נטו לעניין: האם זה מאתגר או לא.

 

[ח.ד. וחלק]

אז בעצם - האתגר זה לכתוב שתי קטעים נפרדים על שתי נושאים אקטואליים?
אז לא. זה לא מאתגר.

לא מאתגר?

אז צאו מהעולם שלכם ונסו לתאר יממה גדושה בחייו של רועי. ייצגו בכבוד את האג'נדה שלו. מה מפריע לו, מניע אותו, לאן הוא חותר, ואיך ייראה העתיד מנקודת מבטו. (אופטימי, פסימי, תלוי בבחירתכם).

נסו לתאר, מנקודת מבטם, איך הם מתמודדים בשבי - עם קור חום, אוויר, מים, לחם, פיצוצים, איומים, צעקות, בכיות, עצב, זיכרונות. געגועים, תקווה, ואפילו רגעי שמחה.

אם לא - תמו טענותיי.

 

[איש המילה הכתובה]

אני לא חושבת שזה עניין של מיועדות או בשלות.
זה עניין של כבוד.
את החלק של תיאור סדר יום של מפגין בקפלן אהבתי דווקא,
את החלק של תיאור משפחות החטופים פחות.
זה כל כך בוער שכל מה שנכתוב יוזיל את זה.
אני חושבת שכרגע זה "לראותם בלבד".
כשכולם יחזרו אלינו בריאים ושלמים בגופם ובנפשם בקרוב אמן, נוכל להתחיל לכתוב על איך הם הרגישו.

כנ"ל

 

[הלוחשת לתווים]

דעה לגיטימית לחלוטין. אני אפילו יכול להזדהות איתה. ההתייחסות שלי לא כללה את הפן הזה, אלא היא הייתה נטו לעניין: האם זה מאתגר או לא.

מאתגר יותר מדי, ובגלל שזה גם אמיתי יותר מדי-
לא חושבת שכדאי לשלב את שתיהם באתגר כזה.