הנושאים החמים
הנושאים החמים
תחשבו על זה שאתם נמצאים בתודעה שלכם במקום נעלה, חושבים שאתם מי יודע מה, בטוחים בכך שיש בכם משהו גדול, בשורה חדשה, ואז מגלים שזה בעצם שגעון. ממש מאגרא רמה לבירא עמיקתא. (הכוונה היא לא סתם שאתם מעריכים את עצמיכם - אלא בגלל שחוויתם הרבה השפלות והגעתם למקום נמוך אז אתם שואפים להגיע לאיזון ובטוחים שיש בכם משהו מעל כולם).
זה היה במהלך המסע שלי להתקדם ולממש את כשרון הכתיבה שלי. (אני מתמודדת עם בעיות רגשיות/נפשיות, שהשנים לא היטיבו עימן, והמסע הזה היה עבורי מייגע ומאתגר מאוד).
ואז, במהלך היציאה שלי לאור, בעקבות כמה התרחשויות, נפלה לי ההבנה: יש לי שגעון גדלות.
הייתי אז בסיבוך עם תחושת רדיפה על ידי עצמי, וחשבתי שכל העולם נגדי.
ואז – ההבנה הזו היתה סוג של קש ששבר את גב הגמל.
באותה תקופה חיפשתי רעיון עליו אוכל לבסס את הספר השני שלי, היו לי פה ושם רעיונות דלים מאוד. והייתי במצוקה כי בספר "במה ללא קהל" היתה אמירה שצריך להתקדם, ולא משנה התוצאה. ורציתי להגשים את האמירה הזו...
ואז פתחתי ויקיפדיה על 'שיגעון גדלות' וחיפשתי שם מידע, והגעתי לדמותו של נפוליאון.
התחלתי לקרוא את המידע עליו וקצת התעודדתי, כי איכשהו אם החוקרים טוענים שהיה לקיסר המעניין הזה שיגעון גדלות אולי זה לא כזה נורא..
כך עלה בדעתי רעיון לסיפור מסקרן ואפילו נועז:
איש עסקים ישראלי עשיר, שיתעמת מול דמותו של נפוליאון בונפרטה!
התחלתי לכתוב את הספר, הרעיונות זרמו ברוך ה'.
בכל זאת ברקע היתה ההפרעה הזו, שככל שנהייתי מודעת לה יותר היא התגברה, כאילו איזו רוח הזויה נכנסה בי.
זה היה מביך מול הקוראים, רציתי להודיע להם מי אני, ושלא צריך לקחת ברצינות את הכתיבה שלי.
מה הם קוראים את הדברים שלי בכלל?
זה היה אתגר רציני, מצד אחד לדעת שהדברים צריכים להכתב ומצד שני לדעת שאני לא רוצה להיות קשורה אליהם.
כיום, במבט אל התקופה ההיא -אפשר לומר שהכתיבה שלי בהתחלה – של הספרים "במה ללא קהל" ו"קוד נפוליאון" לוותה בהרבה קשיים ואני שמחה ומודה לבורא שהיום אני במקום אחר, לטוב ולמוטב.
שכן אין לי כרגע כ"כ את הצורך החזק הזה שיקראו אותי ולהיות במרכז וכו', אך אני מזכירה לעצמי שעם כל הכבוד לזה שבורא עולם זיכה אותי להגיע לשלווה נפשית בעניין הזה, הרי שזו חובתי להשתדל להמשיך לכתוב ולנסות להעביר הלאה את המחשבות והמסקנות שהגעתי אליהן.
היום בחסדי שמים אני מבינהה שעלי להמשיך ליצור ולכתוב, לא ברור לי לאן הכתיבה שלי תתקדם, אבל בכל זאת אתם בטח מבינים מה המסר שלקחתי מהמסע המשמעותי הזה...
בנוסף, אני מזכירה לעצמי שהכל בגדר השתדלות. גם החזרה שלי לפורום, שעבורי היא מביכה למדי, היא סוג של השתדלות.
בסך הכל רציתי להיות אדם רגיל, נורמלי... אך החיים לקחו אותי לכאן, כי כנראה לכל אחד יש מסע בו הוא צריך/חייב להביא את עצמו לידי ביטוי ולהוציא לפועל את חלומותיו וכשרונותיו.
וככל שהבור בו האדם נמצא גדול יותר - הרי שעל ידי חיבור לבורא עולם הישועה יכולה להיות גדולה ומשמעותית יותר. כמו שנאמר: יהי חסדך עלינו כאשר יחלנו לך.
הערה: במהלך המסע שלי פגשתי בדמויות שעברו מסע דומה לשלי וזכו להגיע גם כן לאותן הבנות כמו שלי, מה שאומר שאני או המסע שלי פחות חשובים, אלא יש כאן אמירה: שכולנו שווים לפניו יתברך ולכל אחד יש מסע משלו אך לכולנו יש מטרה משותפת אחת.
זה היה במהלך המסע שלי להתקדם ולממש את כשרון הכתיבה שלי. (אני מתמודדת עם בעיות רגשיות/נפשיות, שהשנים לא היטיבו עימן, והמסע הזה היה עבורי מייגע ומאתגר מאוד).
ואז, במהלך היציאה שלי לאור, בעקבות כמה התרחשויות, נפלה לי ההבנה: יש לי שגעון גדלות.
הייתי אז בסיבוך עם תחושת רדיפה על ידי עצמי, וחשבתי שכל העולם נגדי.
ואז – ההבנה הזו היתה סוג של קש ששבר את גב הגמל.
באותה תקופה חיפשתי רעיון עליו אוכל לבסס את הספר השני שלי, היו לי פה ושם רעיונות דלים מאוד. והייתי במצוקה כי בספר "במה ללא קהל" היתה אמירה שצריך להתקדם, ולא משנה התוצאה. ורציתי להגשים את האמירה הזו...
ואז פתחתי ויקיפדיה על 'שיגעון גדלות' וחיפשתי שם מידע, והגעתי לדמותו של נפוליאון.
התחלתי לקרוא את המידע עליו וקצת התעודדתי, כי איכשהו אם החוקרים טוענים שהיה לקיסר המעניין הזה שיגעון גדלות אולי זה לא כזה נורא..
כך עלה בדעתי רעיון לסיפור מסקרן ואפילו נועז:
איש עסקים ישראלי עשיר, שיתעמת מול דמותו של נפוליאון בונפרטה!
התחלתי לכתוב את הספר, הרעיונות זרמו ברוך ה'.
בכל זאת ברקע היתה ההפרעה הזו, שככל שנהייתי מודעת לה יותר היא התגברה, כאילו איזו רוח הזויה נכנסה בי.
זה היה מביך מול הקוראים, רציתי להודיע להם מי אני, ושלא צריך לקחת ברצינות את הכתיבה שלי.
מה הם קוראים את הדברים שלי בכלל?
זה היה אתגר רציני, מצד אחד לדעת שהדברים צריכים להכתב ומצד שני לדעת שאני לא רוצה להיות קשורה אליהם.
כיום, במבט אל התקופה ההיא -אפשר לומר שהכתיבה שלי בהתחלה – של הספרים "במה ללא קהל" ו"קוד נפוליאון" לוותה בהרבה קשיים ואני שמחה ומודה לבורא שהיום אני במקום אחר, לטוב ולמוטב.
שכן אין לי כרגע כ"כ את הצורך החזק הזה שיקראו אותי ולהיות במרכז וכו', אך אני מזכירה לעצמי שעם כל הכבוד לזה שבורא עולם זיכה אותי להגיע לשלווה נפשית בעניין הזה, הרי שזו חובתי להשתדל להמשיך לכתוב ולנסות להעביר הלאה את המחשבות והמסקנות שהגעתי אליהן.
היום בחסדי שמים אני מבינהה שעלי להמשיך ליצור ולכתוב, לא ברור לי לאן הכתיבה שלי תתקדם, אבל בכל זאת אתם בטח מבינים מה המסר שלקחתי מהמסע המשמעותי הזה...
בנוסף, אני מזכירה לעצמי שהכל בגדר השתדלות. גם החזרה שלי לפורום, שעבורי היא מביכה למדי, היא סוג של השתדלות.
בסך הכל רציתי להיות אדם רגיל, נורמלי... אך החיים לקחו אותי לכאן, כי כנראה לכל אחד יש מסע בו הוא צריך/חייב להביא את עצמו לידי ביטוי ולהוציא לפועל את חלומותיו וכשרונותיו.
וככל שהבור בו האדם נמצא גדול יותר - הרי שעל ידי חיבור לבורא עולם הישועה יכולה להיות גדולה ומשמעותית יותר. כמו שנאמר: יהי חסדך עלינו כאשר יחלנו לך.
הערה: במהלך המסע שלי פגשתי בדמויות שעברו מסע דומה לשלי וזכו להגיע גם כן לאותן הבנות כמו שלי, מה שאומר שאני או המסע שלי פחות חשובים, אלא יש כאן אמירה: שכולנו שווים לפניו יתברך ולכל אחד יש מסע משלו אך לכולנו יש מטרה משותפת אחת.
