הנושאים החמים
הנושאים החמים
Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
פרק א. מצליחן בקודיאק.
הקודיאק שלי החליקה בשאננות לחניה החדשה, ואני מיהרתי להכנס לתוכה.
נהגי האישי, חנוט בחליפה ראויה למעמד, שאל אותי מעם מושב הנהג:
אדוני, אני יכול לצאת לדרך?
נפנפתי לו בידי לאישור, והקודיאק הפליגה לחתונה.
פרק ב. מקהלת שטולצקייט
הדרך עברה במהירות על פני, לא מורגשת כלל. הקודיאק בולמת בשקדנות את מהמורות הכביש. מוסיקה חסידית אותנטית של קלמי צימרובסקי הדהדה ברחבי הרכב, קולם הזך של מקהלת 'שטולצקייט' ממלא אותי בהנאה רבה.
מבעד לחלונות הקודיאק ראיתי עשרות רבות של ממתינים, מיוזעים, מנופפים לעבר כל רכב חולף בתקווה לטרמפ מזדמן.
אפילו לא ראיתי אותם.
אני ברכב, משמע אני קיים.
אתה בטרמפיאדה, משמע אינך קיים.
פרק ג. שפם מחוזק בשעווה.
במהירות שיא הגענו לחתונה.
השארתי לנהגי לחפש חניה, וצעדתי מעדנות לעבר האולם, כולי חיוכים ואווירת דולרים.
אישים שונים התלחשו למראי, ניסו להשוות את שפמי לשפם המעובד, המסורק והשעוותי שראו אתמול בתמונות שפורסמו בעיתון, בהם אני מחייך ומקבל מהרבי את אות הכבוד הגבוה ביותר לתורמי המוסדות. בחור צעיר פנה אליי, כמעט מגמגם, אמר לי יישר כוח בגין תרומתי הגדולה למען המוסדות. הנהנתי לעברו קצרות, ירא פן אאבד ממעמדי אם אגזים וממש אתייחס אליו, זב חוטם שגרתי שכמוהו, ונכנסתי לאולם בצעד בוטח. שאנשי הסובארו יכנסו לאירועים עם גב סובארו כפוף.
פרק ד. מוישה קלוצע'ס.
באולם עצמו חשתי קצת זרות.
סועדים מועטים ישבו בינות לשולחנות, לועסים באי חשק בורקס מחומם שיצא מהקפאה, מיטב התוצרת של אצולת פרידמן.
לא חשבתי לטעום ולו פיסה מהאוכל פה. שאת זה יאכלו השכנים העניים שלי, הבחורים הרעבים מהישבות ליד האולם. לא אני.
אני, מוישה קלוצע'ס, איש של דינרים ואוכל אנין טעם עם ריח ומראה אלגנטיים.
ושם, בסוף האולם, ראיתי את יעד המסע: המחותן, יענק'ל מוסשון.
חציתי את האולם בצעידה מהירה, מנסה למשוך בקסמי צעדיי הבטוחים את עדשת המצלמה, מודה; אני אוהב ללחוץ ידיים לבעלי השמחה תוך כדי פלאש מסנוור.
פרק ה. תפארת דיצה.
יענק'ל לא ממש שם לב אליי. לחץ את ידי באגביות, ממהר לגשת לפתח האולם, ראש ישיבה או משהו נכנס שם.
זקוף, נינוח, ידי נוגעת קלות בזקני המטופח - הבטתי בלא חיבה לעבר הכניסה. שם נמצא מי שלקח לי את הפלאש. הרב שמחה בונים שטערן. ראש ישיבת תפארת דיצה.
החלטתי שעשיתי את שלי, יצאתי מהאולם, התקשרתי לנהגי האישי וצרחתי עליו שיבוא מהר לאסוף אותי, צנחתי בתוך הקודיאק, ושאלתי את עצמי:
פרק ו. פרצוף מדושן ובודד.
האם לא היה כדאי לוותר על כל הנכבדות הזו, שמשאירה אותי אולי מכובד, אבל בודד מאוד, בלי חברי-אמת, בלי ידידם, בלי כלום. סתם עוד פרצוף מדושן עונג שנהנה מהערצה וקנאה קלים?
השאלה עשתה בי שמות.
פרק ז'. שני סינים בלי שיניים.
בדרך לבית מגוריי, כשעצרנו ברמזור, ממש באמצע רחוב רבי עקיבא, ראיתי שני סינים עם כינור גדול. ישובים על המדרכה הדוויה, מנגנים כאילו אין עולם ואין בני ברק ואין עוד מלבד הכינור הגדול.
שרקתי לנהגי האישי, הוא עצר בצד על האדום-לבן, ואני ירדתי מהרכב המפנק, נחלץ בקושי מסויים מהרכב. לכל דבר יש מחיר, גם למשקל עודף ומרשים.
ניגשתי לשני הסינים, לחשתי כלפיהם בשפתיים חרבות: התדעו נא, אולי, את סוד האושר?
במקום לענות, הם התחילו להשתעל בפה בלי שיניים, מצביעים אחד על השני, על הכינור, וצוחקים מהבטן. רוטטים וצוחקים.
פרק ח. תובנה משנת-חיים.
ואז הבנתי. אני יכול לתרום למפעל הצדקה. וזו מטרה ראויה בפני עצמה. אבל הזכיה ברכב הקודיאק לא תעשה אותי שמח או מאושר יותר. לא ולא.
פרק ט. קולמבוס החדש.
שמחה של גילוי פיעמה בי. חשתי קולומבוס החדש. איזו תובנה! ניערתי את ראשי, עוצם עיניים.
פרק י'. נחיתת חירום.
החברותא שלי מזה שנתיים, ידידי יענק'ל מוסשון, הדף לעברי את הגמרא. קולו תמה, מלא חום-אמת ואכפתיות:
מויש'ה, מה קורה לך? מאז שקיבלת את הצלצול עם הפרסומת להגרלת הקודיאק של מפעל הצדקה, אתה כבר חמש דקות מרחף בחלומות באספמיה. תפסיק לחלום. אתמול סיימנו את הש"ך, עכשיו בוא נמשיך עם הט"ז שהתחלנו ללמוד הבוקר. נו. ופעם הבאה אל תענה לשיחות ממספרים שאתה לא מכיר באמצע הסדר, עוד לא הבנת שכל מספר שאתה לא מכיר זה קריין מוקלט?
הקודיאק שלי החליקה בשאננות לחניה החדשה, ואני מיהרתי להכנס לתוכה.
נהגי האישי, חנוט בחליפה ראויה למעמד, שאל אותי מעם מושב הנהג:
אדוני, אני יכול לצאת לדרך?
נפנפתי לו בידי לאישור, והקודיאק הפליגה לחתונה.
פרק ב. מקהלת שטולצקייט
הדרך עברה במהירות על פני, לא מורגשת כלל. הקודיאק בולמת בשקדנות את מהמורות הכביש. מוסיקה חסידית אותנטית של קלמי צימרובסקי הדהדה ברחבי הרכב, קולם הזך של מקהלת 'שטולצקייט' ממלא אותי בהנאה רבה.
מבעד לחלונות הקודיאק ראיתי עשרות רבות של ממתינים, מיוזעים, מנופפים לעבר כל רכב חולף בתקווה לטרמפ מזדמן.
אפילו לא ראיתי אותם.
אני ברכב, משמע אני קיים.
אתה בטרמפיאדה, משמע אינך קיים.
פרק ג. שפם מחוזק בשעווה.
במהירות שיא הגענו לחתונה.
השארתי לנהגי לחפש חניה, וצעדתי מעדנות לעבר האולם, כולי חיוכים ואווירת דולרים.
אישים שונים התלחשו למראי, ניסו להשוות את שפמי לשפם המעובד, המסורק והשעוותי שראו אתמול בתמונות שפורסמו בעיתון, בהם אני מחייך ומקבל מהרבי את אות הכבוד הגבוה ביותר לתורמי המוסדות. בחור צעיר פנה אליי, כמעט מגמגם, אמר לי יישר כוח בגין תרומתי הגדולה למען המוסדות. הנהנתי לעברו קצרות, ירא פן אאבד ממעמדי אם אגזים וממש אתייחס אליו, זב חוטם שגרתי שכמוהו, ונכנסתי לאולם בצעד בוטח. שאנשי הסובארו יכנסו לאירועים עם גב סובארו כפוף.
פרק ד. מוישה קלוצע'ס.
באולם עצמו חשתי קצת זרות.
סועדים מועטים ישבו בינות לשולחנות, לועסים באי חשק בורקס מחומם שיצא מהקפאה, מיטב התוצרת של אצולת פרידמן.
לא חשבתי לטעום ולו פיסה מהאוכל פה. שאת זה יאכלו השכנים העניים שלי, הבחורים הרעבים מהישבות ליד האולם. לא אני.
אני, מוישה קלוצע'ס, איש של דינרים ואוכל אנין טעם עם ריח ומראה אלגנטיים.
ושם, בסוף האולם, ראיתי את יעד המסע: המחותן, יענק'ל מוסשון.
חציתי את האולם בצעידה מהירה, מנסה למשוך בקסמי צעדיי הבטוחים את עדשת המצלמה, מודה; אני אוהב ללחוץ ידיים לבעלי השמחה תוך כדי פלאש מסנוור.
פרק ה. תפארת דיצה.
יענק'ל לא ממש שם לב אליי. לחץ את ידי באגביות, ממהר לגשת לפתח האולם, ראש ישיבה או משהו נכנס שם.
זקוף, נינוח, ידי נוגעת קלות בזקני המטופח - הבטתי בלא חיבה לעבר הכניסה. שם נמצא מי שלקח לי את הפלאש. הרב שמחה בונים שטערן. ראש ישיבת תפארת דיצה.
החלטתי שעשיתי את שלי, יצאתי מהאולם, התקשרתי לנהגי האישי וצרחתי עליו שיבוא מהר לאסוף אותי, צנחתי בתוך הקודיאק, ושאלתי את עצמי:
פרק ו. פרצוף מדושן ובודד.
האם לא היה כדאי לוותר על כל הנכבדות הזו, שמשאירה אותי אולי מכובד, אבל בודד מאוד, בלי חברי-אמת, בלי ידידם, בלי כלום. סתם עוד פרצוף מדושן עונג שנהנה מהערצה וקנאה קלים?
השאלה עשתה בי שמות.
פרק ז'. שני סינים בלי שיניים.
בדרך לבית מגוריי, כשעצרנו ברמזור, ממש באמצע רחוב רבי עקיבא, ראיתי שני סינים עם כינור גדול. ישובים על המדרכה הדוויה, מנגנים כאילו אין עולם ואין בני ברק ואין עוד מלבד הכינור הגדול.
שרקתי לנהגי האישי, הוא עצר בצד על האדום-לבן, ואני ירדתי מהרכב המפנק, נחלץ בקושי מסויים מהרכב. לכל דבר יש מחיר, גם למשקל עודף ומרשים.
ניגשתי לשני הסינים, לחשתי כלפיהם בשפתיים חרבות: התדעו נא, אולי, את סוד האושר?
במקום לענות, הם התחילו להשתעל בפה בלי שיניים, מצביעים אחד על השני, על הכינור, וצוחקים מהבטן. רוטטים וצוחקים.
פרק ח. תובנה משנת-חיים.
ואז הבנתי. אני יכול לתרום למפעל הצדקה. וזו מטרה ראויה בפני עצמה. אבל הזכיה ברכב הקודיאק לא תעשה אותי שמח או מאושר יותר. לא ולא.
פרק ט. קולמבוס החדש.
שמחה של גילוי פיעמה בי. חשתי קולומבוס החדש. איזו תובנה! ניערתי את ראשי, עוצם עיניים.
פרק י'. נחיתת חירום.
החברותא שלי מזה שנתיים, ידידי יענק'ל מוסשון, הדף לעברי את הגמרא. קולו תמה, מלא חום-אמת ואכפתיות:
מויש'ה, מה קורה לך? מאז שקיבלת את הצלצול עם הפרסומת להגרלת הקודיאק של מפעל הצדקה, אתה כבר חמש דקות מרחף בחלומות באספמיה. תפסיק לחלום. אתמול סיימנו את הש"ך, עכשיו בוא נמשיך עם הט"ז שהתחלנו ללמוד הבוקר. נו. ופעם הבאה אל תענה לשיחות ממספרים שאתה לא מכיר באמצע הסדר, עוד לא הבנת שכל מספר שאתה לא מכיר זה קריין מוקלט?
