שיתוף תהליך לשתף אתכם - תהליך כתיבת קטע. אשמח לדעתכם על כל שלבי התהליך. חמש בלונות.

[רואים שקוף]

השבוע, שמעתי -כמו רבים, מן הסתם- את נאומו של ביבי נתניהו, ראש ממשלת ישראל. הנאום שעוד ייזכר בספרי ההיסטוריה כ'נאום הבלונים'. ואולי יימחק מספרי ההיסטוריה. תלוי מי יהיה שר החינוך דאז. אז בעתיד, ה'אז' של 'ימלא שחוק פינו', או של קצת לפני.

תיכף כששמעתי את הנאום, הבטחתי לעצמי, אני חייב לשמור לי את הקטע הזה, לקחת את הנאום ההוא, ולעשות ממנו קטע. איזו כתבה, איזה מאמר, משהו עם תוכן, משהו עם לקח. מוסר השכל. ללמד לעצמי ולהזכיר לאחרים.

ההבטחה הייתה בגדר הבטחה בינונית במשך כמה ימים, כזו שתלויה ועומדת, איני יודע מה לכתוב והאם, איני יודע איך לכתוב ומדוע.

אתמול בערב, עדיין לא התבשל אצלי רעיון. החלטתי שאשאל בפרוג לפחות על כיוון, אולי יוכלו לתת רעיון למוסר השכל, והמשל יהיה מוכן מאליו. הנמשל יהיה מובן מאליו. החלטתי. והחלטתי לבצע.


לא באמת, האמת שאתמול החלטתי שאני יושב לכתוב ויהי מה. ככה ב-1 בערב. אבל כך הוא שיתוף של תהליך...

 

[רואים שקוף]

שאלה שהציקה לי מהעת בה שמעתי את 'נאום הבלונים', הייתה בדבר הבלון החמישי. (למי שלא זוכר; האדום, זה של מנסור. לא עבאס כמובן).

סופו של הסיפור היה, אחרי שכל הבלונים והבלונות התפוצצו, נקרעו (מצחוק, כמובן), מנסור הבין שכל חבריו הם טירונים, כאלה שלא מבינים כלום בבלונטיקה.

אבל דבר אחד לא היה, גם אחרי שמנסור הגיע להבנה הזו, הבלון שלא לא התפוצץ. הבלון שלו עדיין חי וקיים. ושאלתי את עצמי, למה, רבונו של עולם, למה הבלון האדום לא התפוצץ. ספויילר: פוליטית, אולי זה אומר הרבה, אך זה לא עניינינו.

החלטתי שהלקח מהסיפור שאכתוב, יהיה בדבר הבלון האדום שלא התפוצץ. עדיין לא ידעתי מה וכיצד. אבל כבר התיישבתי לכתוב. התחלתי.

 

[רואים שקוף]

אז במקום להאריך בהקדמות, או ליתר דיוק - אחרי שכבר עשיתי את זה, הגיע הזמן לגשת ישר ולעניין. לתוכן עצמו. לתהליך הכתיבה של התוכן עצמו.

פתחו ציטוט.

'סתם כי אין לי כוח לחרוזים, מקווה שהמסר יובן גם ככה.

אז ככה.

חמישה חברים ניפחו להם חמישה בלונים.

בלון כחול. בלון צהוב. בלון סגול. בלון ירוק. בלון אדום.

ראשון הלך חיליק עם הבלון הכחול, הבלון עף לגובה, שהה באוויר דקה או שתיים, הרוח אותו---

סגרו ציטוט.

כאן נעצרתי, והבזיק בי מסר. מי שנפוח - מתפוצץ, מי שלא מתנפח - לא מתפוצץ.

שמתי פס על המילה 'ניפחו' ושמתי פס על כל השורה האחרונה בציטוט.

ההודעה הבאה תהיה ציטוט של הנוסח השלם - הראשוני, כמובן.

 

[מסוגל]

מה, רבונו של עולם, למה הבלון האדום לא התפוצץ

מה פירוש למה?
כי פתאום נשבה רוח חזקה - חטפה את הבלון האדום. העיפה אותו למעלה למעלה עד לעננים.
עמדו הילדים, נפנפו בידים, וקראו בקול אל השמים: "שלום, שלום, בלון אדום!"

(סליחה על ההפרעה. תמשיך בבקשה..)

 

[אריה גלבר]

ככה ב-1 בערב.

זה מה שתפס אותי בנתיים, חחחחח
סתאםםם, מסקרן מאוד. ממתין במתח

 

[רואים שקוף]

סתם כי אין לי כוח לחרוזים, מקווה שהמסר יובן גם ככה.

אז ככה.

חמישה חברים היו להם חמישה בלונים.

בלון כחול. בלון צהוב. בלון סגול. בלון ירוק בלון אדום.

לקח חילי את בלונו הכחול, מילאו באוויר, הרבה רוח, הבלון נופח הלך ותפח, עד שבטעות את שיניו בו נעץ. אפילו הבום לא נשמע, אך האוויר יצא בקול דממה.

לקח מולי את בלונו הצהוב, הישר אל פיו, אוויר לנפוח, הבלון התמלא ופרח באוויר, עד שנפל על עץ קוצני. נפל ונתקע. נתקע ונקרע.

לקח אלי את בלונו הסגולה, ומיד בא למלא בגז, כך הבלונה לגובה תגיע, והרחק תרחיק עד הרקיע, רק שאחר המראה מוצלחת, נגנז הבלון אי שם באלפים.

(למען הסר ספק: אַלְפִּים ולא אַלָפִים).

לקח טלי את בלונו הירוק. לקח וניפח, רץ בחוצות, רץ ברחובות, להעיף אנשים, להפריח. נתקע בדגל של איזו מדינה. דינו נחרץ - הישר לאשפה.

לקח עלי את בלונו האדום, הסתכל ואמר איזה יפה הוא, כמה אדום. וואו תראו, כולו גדול, והנה עלי עם בלונו האדום. הביט לעבר חבריו וראה אותם עובדים. אובדים. עובדים עליו. אובדים על עצמם.

-

מתוך הארכיון.
ולסיום, אני רק שאלה. למה הבלון האדום לא התפוצץ?

---

אם אני מה שאני - הרי שאני נשאר אני. אך אם אני מה שהוא, אני לא הוא ולא אני.

משפט סיני עממי.

 

[רואים שקוף]

יש עוד המשך לתהליך.
שלב השיפוצים.


אבל אני חייב לעוף לחברותא...
אמשיך בערב...

 

[רואים שקוף]

אני מקווה שזה עדיין מוקדם בערב...
באתי להמשיך.

 

[רואים שקוף]

השלב הבא הוא בעצם שלב השיפוצים.
השיפוצים בדרך כלל באים בקריאה חוזרת ומדוקדקת של הטקסט. אז שמים לב מה חסר, מה לא ברור דיו, מה מדי פוגעני, ומה לא מספיק בוטה.

רק מה לעשות, אני -כמו רבים אחרים- מתקשה בריכוז יתר, ותכל'ס, לא נראה לי שיש כיום הרבה אנשים מן השורה שיודעים להתרכז כמו שצריך.

אמת. גם אם לא אובחנתי כאחד הסובל מהפרעות קשב וריכוז, זה לא אומר שאין לי הפרעות קשב וריכוז, יכול להיות שכשהייתי בגיל פשוט לא ידעו לאבחן את זה. ואולי הפוך. כל מה שההוא סובל מהפרעות קשב וריכוז, זה רק בגלל ששלחו אותו לאבחון.

לכן, בדרך כלל, אני עושה את השיפוצים כאשר אני מקליד\מעתיק את הטקסט. בדרך כלל בשעת ההקלדה\ההעתקה יש לי את האפשרות לראות מה אני כותב... זה הזמן לשיפוצים.

 

[רואים שקוף]

נכון. המקור של משל זה הוא בחרוזים, אך אני, אין ביכולתי להאריך בחרוזים, אכתוב את המשל כמות שהוא. ואקוה שיהיה לתועלת.

אז ככה -

חמישה חברים רכשו להם חמישה בלונים.

בלון כחול, בלון צהוב, בלון סגול, בלון ירוק ובלון אדום.

לקח חילי את בלונו הכחול, מילאו באוויר, המון רוח, הבלון גדל, הבלון התנפח, לפתע ברגע קט של היסח דעת, את חוד שיניו נעץ בבלון הנפוח. אבוי ואויה! הבום אמנם לא נשמע, אך האוויר יצא בשריקת דממה.

לקח מולי את בלונו הצהוב, אחזו בקצה פיו, אוויר בו לנפוח, הבלון התמלא והחל באוויר לפרוח, אך בפתע הוא נפל כמו תפוח, סמוך לעץ על קוץ בשיח. נפל ונתקע. נתקע ונקרע.

לקח אלי את בלונו הסגולה, סגולה כצבע וסגולה כאומה, באה למלאו בגז איכותי לסביבה, כך הבלון לגובה יגיע, והרחק תרחיק עד לרקיע. אך ראו איזה אסון. כל שמחה הפכה לששון. לאחר המראה כה מוצלחת בהרים, נגנז הבלון אי שם באלפים.

(ולמען הסר ספק: אַלְפִּים. אַלָפִים זה בנמשל...).

לקח טלי את בלונו הירוק [ספויילר: אם אלי יכול להיות שם של בת, אז ודאי שטלי יכול להיות שם של בן...], לקח וניפח, רץ בחוצות, צבע ת'חולצות, קרא ברחובות, הכלכלה בחובות, להעיף אנשים, כסוכנים סמויים. אך בלא כוונה, בחוסר הבנה, נתקע הוא בדגל של איזו מדינה. רָשׁוּת. לא מדינה. רְשׁוּת. דינו נחרץ. הישר למזבלה.

לקח עלי (בע' פתוחה) את בלונו האדום, הסתכל ואמר בקול: וואו! איזה יפה הוא! כמה אדום! הי הו ראו! כולו גדול! מה צריך יותר מזה - כשיש לי את זה.

נהנה עלי עם בלונו האדום, הביט לעבר חבריו הטירונים, וראה שהם עובדים. אובדים. עובדים עליו. אובדים על עצמם. טעות. עובדים על עצמם. אובדים עליו.

-
מתוך הארכיון.
ולסיום, שאלתי את בני, יוסי שלי, אולי תגיד לי, למה הבלון האדום לא התפוצץ ונקרע???

---
אם אני מה שאני - הרי שאני נשאר אני. אך אם אני מה שהוא - אזי אני לא הוא ולא אני.
פתגם עממי סיני.

 

[רואים שקוף]

הסתכלתי על התוצר הכמעט מוגמר.
אמרתי לעצמי - זה יותר דומה למקור בחריזה, מאשר בתוכן העניין.

ודעתכם?!

 

[רואים שקוף]

אם אני חושב שוב, בעצם, כל יצירת כתיבה יכולה לעבור שיפורים על גבי שיפורים.
כל תוצר כזה יכול להוות טיוטה לתוצר הבא שיהווה טיוטה לתוצר הבא אחריו.
כל עוד לא החלטתי באופן סופי על שליחה לדפוס של המאמר - תמיד תמיד יווצרו בו שינויים חדשים.
פה יתווסף עוד איזה עוקץ, פה תימחק מילה שאינה במקום, ופה רק להחליף את סדר המשפט...
אבל לא יתכן תוצר של כתיבה שהוא המוגמר.
לא תיתכן מציאות כזו. ככל שאתה ממשמש בהן - אתה מוצא מה לשנות ולמה.
הנה לדוגמא:
אני רק החלטתי לעבור שוב על שיתוף התהליך הזה מראשיתו ועד סופו.
כולו באיזה-שהו מקום יצירת כתיבה.
אז מה אם זה שיתוף תהליך?
לכן לא יהיו שינויים?
הנה להלן:

 

[רואים שקוף]

השבוע, שמעתי -כמו רבים, מן הסתם- את נאומו של ראש ממשלת ישראל הנוכחי. הנאום שעוד ייזכר בספרי ההיסטוריה כ'נאום הבלונים', ואולי דווקא כסיפורי ה'סבתא בישלה דייסה'. האמת, אולי הוא גם יימחק מספרי ההיסטוריה. תלוי מי יהיה שר החינוך דאז. אז בעתיד, ה'אז' של 'ימלא שחוק פינו', או של קצת לפני.
ספויילר, בדקדוק לשון הקודש, כשנאמר 'אז ימלא שחוק פינו', הוא בלשון עתיד, ולא כפי המקובל בעגה המקצועית\עיתונאית לומר 'שר החינוך דאז', כשהכוונה לכהן שעבר...
תיכף כששמעתי את הנאום, הבטחתי לעצמי, אני חייב לשמור לי את הקטע הזה, חייב להכניס לארכיון. לקחת את הנאום ההוא, ולעשות ממנו קטע. איזו כתבה, איזה מאמר, משהו עם תוכן, משהו עם לקח. מוסר השכל. ללמד לעצמי ולהזכיר לאחרים. למען תספרו לדור אחרון.
ההבטחה הייתה בגדר הבטחה בינונית במשך כמה ימים, כזו שתלויה ועומדת, איני יודע מה לכתוב והאם, איני יודע איך לכתוב ומדוע. סוג של הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים. עובד על זה. עובד על עצמי.
אתמול בערב, עדיין לא התבשל אצלי רעיון. החלטתי שאשאל בפרוג לפחות על כיוון, לאן לקחת את סיפור הבלונים, אולי יוכלו לתת רעיון למוסר השכל, או כיצד להיות או כיצד לא להיות, והמשל יהיה מוכן מאליו. הנמשל יהיה מובן מאליו. החלטתי. והחלטתי לבצע. נכנסתי לפרוג.
לא באמת התכוונתי לשאול, אני צריך יצירה שתהיה שלי באופן מוחלט. האמת היא, שאתמול החלטתי שאני יושב לכתוב ויהי מה. ככה ב-1 בערב. אולי קוראים לזה לילה. אבל כך הוא שיתוף של תהליך...

ההוספות במודגש.
אשמח לדעת באלו מהן יש תחושבה של כל המוסיף גורע.

 

[שימנלה]

אגב, הפתגם הסיני הוא - אם אני זה אני ואתה זה אתה כי אני לא אתה ואתה לא אני, אז אני לא אני ואתה לא אתה. אבל אם אני זה אני ואתה זה אתה כי אני זה אני ואתה זה אתה, אז אני זה אני ואתה זה אתה ( כלומר שההבדלים בינינו הם לא על סמך ההבדלים בינינו אלא הם מי שאנחנו).
ובסינית - צ'ינג באנג צ'ונג גינג פינג יונג גונג טילילונג (פחות או יותר).

 

[רואים שקוף]

אם אני זה אני ואתה זה אתה כי אני לא אתה ואתה לא אני, אז אני לא אני ואתה לא אתה. אבל אם אני זה אני ואתה זה אתה כי אני זה אני ואתה זה אתה, אז אני זה אני ואתה זה אתה

如果我是我，你是你，因為我不是你，你不是我，那麼我就不是我，你也不是你。但如果我是我，你是你，因為我是我，你是你，那麼我就是我，你就是你

 

[רואים שקוף]

אחד הדברים שמאוד הטריד אותי מהרגע בו שמעתי את 'נאום הבלונים', היה אודות הבלון החמישי. (למי שלא זוכר; או לחילופין; למי שלא שמע את הנאום מריש ועד גמיר - הבלון האדום, זה של מנסור. מנסור הילד, החבר. לא עבאס כמובן).
סופו של הסיפור היה, אחרי שכל הבלונים והבלונות התפוצצו, [אוי, ראו, מה קרה - הבלון התפוצץ, הבלון נקרע], נקרעו (מצחוק, כמובן), מנסור הבין שכל חבריו הם טירונים, כאלה שלא מבינים כלום בבלונטיקה. אולי גם בפוליטיקה.
אבל דבר אחד לא היה, או לכל הפחות - לא הוזכר בסיפור, גם אחרי שמנסור הגיע להבנה הזו, גם אחרי שהוברר לו שהבלונים של כל חבריו הלכו לעזאזל, התפוצצו, הבלון שלו לא התפוצץ. הבלון שלו עדיין חי וקיים. או בעברית מדוברת; חי נושם בועט... ושאלתי את עצמי, למה, ריבונו של עולם, למה הבלון האדום לא התפוצץ. ספויילר: פוליטית, אולי זה אומר הרבה, אך זה לא עניינינו.
החלטתי שהלקח מהסיפור שאכתוב, יהיה בדבר הבלון האדום שלא התפוצץ. עדיין לא ידעתי מה וכיצד. אבל כבר התיישבתי לכתוב. התחלתי.

 

[מנוחה כהן]

נהנתי לקרוא ולעקוב אחרי התהליך!

הפתגם הזה שייך לרבי מקוצק...