הנושאים החמים
הנושאים החמים
פרק א'
בס"ד
פרק א'
בסייעתא דשמיא
טוב נו, פרק א'
די @כספומילי את חייבת להתחיל לכתוב, אני נוזפת בעצמי קלות, אם תמשיכי לכתוב "פרק א" עוד מאה פעם תגיעי לקטע של מאתיים מילה, אם תוסיפי "בסד" תצטרכי לשכפל אותם רק שישים ושש נקודה שש שש שש פעמים ואם ממש תהדרי ותכתבי "פרק א' ו-בסייעתא דשמיא" חמישים פעם קונטרול סי קונטרול וי ואת מסודרת עם הצמיד הזה של הכתיבה הספרותית, "הידד לצבע הכתום, הוא מש-ל-נו"
יושבת מול המסך, מחייכת לעצמי, מה שתגובות שנבלמו בטרם עת בפרקי האצבעות, מסוגלת לעולל לאמא לארבעה ביום חמישי עמוס, משפילה את העין הימנית לשולי המסך, אני כבר במאה ושתיים מילים, המרוץ לאחור מתחיל, אולי זה הזמן לעבור לפרק ב'?
פרק ב'- או ככה הכל התחיל
יושבת מול המסך בולעת בשקיקה את הגיגיו של הניק התורן שהתחיל סיפור בהמשכים, כתיבה מעולה, פרטים מדויקים, הלב מתחיל לפעום מהר יותר, העלילה מתקדמת והמצב לא נראה משהו, בעיניים חדות אני קולטת פרט לא הגיוני בסיפור, רוצה להאיר את תשומת לב הניק בצורה מבודחת, בום, אין לי הרשאה.
ממשיכה לקרוא, עוברת לסיפור אחר מרגש, יש יופי מיוחד ונופך שונה אני רוצה להחמיא, לשתף, להעלות כיוון, אבל נאלצת לסגת אחורה במירמור שעדיין נשלט, מה לעשות? אין לי הרשאה.
קוראת סיפור נוסף, הוא יפיפייה, כל כך נוגע ללב, הכותבת מבקשת סיוע, יש לי כיוון מקסים וטקסט שמדגדג באצבעות ,גוללת זריז למטה כדי לשתף אותו, אבל, אני שוב נעצרת, מבכה בטרם עת על הטקסט שהלך לעולמו עוד לפני שהגיע, כן לצערי זו שוב ההרשאה.
מחליטה נחרצות, לא עוד.
איך אפשר לבלום כל כך הרבה מילים?
תוהה- בטוח בפרוג יסדרו בלעדיי?
מחליטה שבטוח לא,
מתיישבת כותבת את הטקסט הזה בדד ליין של עשר דקות, זה הזמן שלי להיות במחשב כשבעלי משטיח את הילדים אחת אחד במיטה, למה לי זה לוקח שעתיים? לילדים הפתרונים.
תשע דקות, נשארה לי דקה אחת לשליחה, מגיהה בזריזות את הכתוב, חושבת שהיה נכון יותר להתחיל עם הדד ליין ולספור אותו לאחור עד לסיום הטקסט, מחליטה שלא עת לשנות כרגע, הקטע הזה צריך להיות אותנטי, מדויק ומהיר, בודקת שוב לאן צריך לשלוח את הטקסט ורצה בחזרה הביתה, לפחות אספיק לנקות משהו, לפני שתגיע ההשראה- ההרשאה.
נ.ב: דווקא הספקתי לנקות ממש הרבה עד היום, ואפילו כבר התלכלך שוב.. מעניין למה?
בס"ד
פרק א'
בסייעתא דשמיא
טוב נו, פרק א'
די @כספומילי את חייבת להתחיל לכתוב, אני נוזפת בעצמי קלות, אם תמשיכי לכתוב "פרק א" עוד מאה פעם תגיעי לקטע של מאתיים מילה, אם תוסיפי "בסד" תצטרכי לשכפל אותם רק שישים ושש נקודה שש שש שש פעמים ואם ממש תהדרי ותכתבי "פרק א' ו-בסייעתא דשמיא" חמישים פעם קונטרול סי קונטרול וי ואת מסודרת עם הצמיד הזה של הכתיבה הספרותית, "הידד לצבע הכתום, הוא מש-ל-נו"
יושבת מול המסך, מחייכת לעצמי, מה שתגובות שנבלמו בטרם עת בפרקי האצבעות, מסוגלת לעולל לאמא לארבעה ביום חמישי עמוס, משפילה את העין הימנית לשולי המסך, אני כבר במאה ושתיים מילים, המרוץ לאחור מתחיל, אולי זה הזמן לעבור לפרק ב'?
פרק ב'- או ככה הכל התחיל
יושבת מול המסך בולעת בשקיקה את הגיגיו של הניק התורן שהתחיל סיפור בהמשכים, כתיבה מעולה, פרטים מדויקים, הלב מתחיל לפעום מהר יותר, העלילה מתקדמת והמצב לא נראה משהו, בעיניים חדות אני קולטת פרט לא הגיוני בסיפור, רוצה להאיר את תשומת לב הניק בצורה מבודחת, בום, אין לי הרשאה.
ממשיכה לקרוא, עוברת לסיפור אחר מרגש, יש יופי מיוחד ונופך שונה אני רוצה להחמיא, לשתף, להעלות כיוון, אבל נאלצת לסגת אחורה במירמור שעדיין נשלט, מה לעשות? אין לי הרשאה.
קוראת סיפור נוסף, הוא יפיפייה, כל כך נוגע ללב, הכותבת מבקשת סיוע, יש לי כיוון מקסים וטקסט שמדגדג באצבעות ,גוללת זריז למטה כדי לשתף אותו, אבל, אני שוב נעצרת, מבכה בטרם עת על הטקסט שהלך לעולמו עוד לפני שהגיע, כן לצערי זו שוב ההרשאה.
מחליטה נחרצות, לא עוד.
איך אפשר לבלום כל כך הרבה מילים?
תוהה- בטוח בפרוג יסדרו בלעדיי?
מחליטה שבטוח לא,
מתיישבת כותבת את הטקסט הזה בדד ליין של עשר דקות, זה הזמן שלי להיות במחשב כשבעלי משטיח את הילדים אחת אחד במיטה, למה לי זה לוקח שעתיים? לילדים הפתרונים.
תשע דקות, נשארה לי דקה אחת לשליחה, מגיהה בזריזות את הכתוב, חושבת שהיה נכון יותר להתחיל עם הדד ליין ולספור אותו לאחור עד לסיום הטקסט, מחליטה שלא עת לשנות כרגע, הקטע הזה צריך להיות אותנטי, מדויק ומהיר, בודקת שוב לאן צריך לשלוח את הטקסט ורצה בחזרה הביתה, לפחות אספיק לנקות משהו, לפני שתגיע ההשראה- ההרשאה.
נ.ב: דווקא הספקתי לנקות ממש הרבה עד היום, ואפילו כבר התלכלך שוב.. מעניין למה?
