סיפור בהמשכים לאסורים צאו - מיומנו של חולה טרשת נפוצה

[ר' יעקב ישראל]

זכיתי להיות גיסו של בחור נדיר,
המתמודד בגבורה עם טרשת נפוצה,
מתוך אמונה אדירה ושמחת חיים מופלאה.

גיסי היקר מתמודד זה למעלה מ-12 שנים עם המחלה,
שתקפה אותו בפתע פתאום בעודו בחור בן 19 צעיר ונמרץ שכל חייו לפניו.

לאורך השנים הוא עבר תהליך פנימי ארוך ומשמעותי,
וכיום הוא משתף את שעבר ועובר עליו במספר דרכים.

ראשית, הייתי ממליץ מאוד לצפות בסרטון שלו מתארח בהידברות.

"לא נולדתי עם זה, נולדתי מזה": ריאיון מעורר השראה עם משה אהרן זיאת

------------------------------הצטרפו עכשיו להידברות ב-WhatsApp לחצו 👈 https://did.li/youtube-htv

www.youtube.com

ובנוסף אני עורך כרגע קטעים מתוך ספר דק שהוא הוציא בשם "לאסורים צאו"
ספר שמתאר את התהליך הפיזי והפנימי שעבר עליו, מלא בתובנות ומסרים עוצמתיים שוודאי יגעו בהרבה אנשים.

השאיפה שלי היא להצליח להפיק את כל הספר מחדש ברמה גבוהה,
ולשם כך אני מעוניין לנצל את הבמה הזאת לצורך קבלת משוב על הפרקים,
הן ביקורות חיוביות והן הערות והארות בנוגע לניסוחים והתיאורים.

תודה שהייתם איתי עד פה,
מקווה לשמור על רצף של העלאת פרקים,
זה תלוי גם בכם...

אתם מוזמנים לעבור לפרולוג

 

[ר' יעקב ישראל]

פרולוג - לא נולדתי עם זה, נולדתי מזה! ​

היה זה לפני למעלה מ-12 שנים, אני במורדות הר מירון לאחר תפילה רותחת בציונו של אדוננו רשב"י במירון, מסביבי רוחות שורקות בזעף נושאות עימם מכל הבא ליד, ריח של גשם עומד בחלל האוויר, מבשר לכל על עיצומו של חורף.

בעודי צועד אל שער הכניסה ליישוב, אל האוטובוס שישיב אותי אל הישיבה, משב קור מצמית לופת לפתע את גופי, ותחושת נימול מזדחלת לה בכפות ידיי. בהחלטה של רגע אני דוחף את ידיי אל כיס המעיל, מצפה שהחום השורר בו יחזיר להם את התחושה שאבדה להם - כנראה מחמת הקור הצפוני השורר בשעה חורפית זאת בהר - אולם הידיים המשיכו בתרדמתם, לא נענות לפעולותיי.

בתחילה לא יחסתי לכך חשיבות רבה, ניחמתי את עצמי שאין זו אלא תופעה חורפית מוכרת, שלבטח תתפוגג ככל שיחלפו השעות ועליתי מלא רשמים אל האוטובוס המפליג למושב יסודות – אל הישיבה, דוחק לירכתי מוחי את התופעה המוזרה שאירעה לי.

אך יום המחר הפציע ללא בשורה, בעודי מותח את זרעותיי מתיחה הגונה של בוקר, אני שם לב להפתעתי שידיי עדיין רדומות, קורי השינה נמחים באחת מעל פניי ותחושת חרדה מתחילה לפעם בתוכי: "מה פשר הדבר? מהי התחושה המוזרה הזאת? ".

לאורך היום אני שם לב שלא רק שידיי אינן שבות לתפקודם הרגיל, אלא ההיפך! ככל שחולף לו הזמן התחושה רק מתחזקת ומתעצמת.

החשש הלך ותפח בגרוני, עד שבשעת ערב מוקדמת פקעה סבלנותי, טילפנתי לאימי וגוללתי בפניה את העובר עליי, משם החל סבב רופאים ובדיקות ארוך ומייגע עד לבשורה הנפלאה : 'טרשת נפוצה', מסלול חדש בחיים – מחלה כרונית עם תחנות ויעדים שידועים רק למלכו של עולם.

'ריאקציה' – בוודאי שמעתם על המילה המאיימת הזאת.

טבעו של עולם הוא, שכאשר אדם חווה חוויה שלילית בזמן או במקום מסוים, או אפילו מאדם כלשהו, מתקשרים נוירוני מוחו למקשה אחת של רתיעה וסלידה מכל שמץ המזכיר לו את הקושי והצער שעבר.

בטוחים אתם בוודאי, שמאז אותו יום לא דרכה רגלי בכל סביבות הר מירון והגלילות, שהרי לכל הדעות ה'טראומה' שעברתי במקום, קשה היא מנשוא.

אך ההפך הוא הנכון, זכיתי ברחמי ה' להיות מאז אצל רבי שמעון בר יוחאי מאות פעמים, מתוך התרפקות והשתוקקות רבה, ברגעים מתוקים של תפילה, דמעות וקירבה גדולה.

'איך זה יתכן?' אתם בוודאי שואלים, וכי איני בן אנוש? הרי המקום הזה אמור להזכיר לי את השחור שבימיי, את היום בו הפכתי לאדם מוגבל, נכה, הנזקק לחסדיהם של אחרים? וא"כ מה פשר הדביקות הגדולה במקום בו לכאורה קיבלתי 'מתנה' עגומה כל כך?

התשובה רחבה ומסועפת, ואורכה כאורך הספר שלפניכם. שלבים רבים נעבור יחד, עד שנגיע אל התובנה העמוקה והעוצמתית, שבאמצעותה תתיישב התמיהה החריפה שהעלינו.

רק זאת אומר, שגם אני, אי אז בתחילת התהליך, לא העליתי בקצה דעתי איזה מסע מעצים ומטלטל אני עתיד לעבור.

אך בכל זאת פטור בלא כלום אי אפשר... אני לא אשאיר אתכם במתח למשך זמן רב כל כך ללא קצה חוט.

אז הנה הרמז שלי למטמון:

כשנעמיק ונתבונן מהו הגילוי שהוריד לעולם האי עיר וקדיש מן שמיא נחית התנא רבי שמעון בר יוחאי, נגלה שעצם הלוז של תורתו האדירה הוא המסר: שבכל דבר בעולם מעבר לרובדים הפשוטים והנגלים שלו, טמון סוד נסתר ונעלם שהוא חיותו ושורשו של הדבר, וכשמגלים את אותו הסוד משתנה המבט לחלוטין, גבוה הרבה יותר מצמצומי השכל האנושי ומגבלות העפריות הגשמית.

כך שאם נרצה להגדיר במשפט קצר את מהות תורתו של רשב"י נאמר כך: "יש סוד בעולם!".

כיום לאחר 12 שנות התמודדות אני מבין למפרע שבהשגחה פרטית מופלאה המסע שלי החל דווקא בחצר משכנא דרשב"י, ולא בשום מקום אחר עלי אדמות.

עוד בראשית התהליך כשעדיין לא ידעתי דבר מכל מה שאני יודע היום, בעודי כאפרוח שלא נפקחו עיניו, כבר שם הציץ עליי בעל הבירה ואותת לי:

'דע לך, מה שעובר עליך הוא סוד עמוק, אל תתייחס לכך במבט סתמי ושטחי, משהו גדול ומהותי מסתתר כאן, אינך אדם שחייו נעצרו להם סתם כך בטרם עת, בקבלת אבחון למחלה חשוכת מרפא. התבונן נא פנימה אל תוך ליבך, בהסתכלות אמיתית והבן: יש כאן מהלך! טמונה כאן תכלית! סוד נסתר ונפלא מחכה להתגלות על ידך!

הבקשה היחידה שלי ממך בני אהובי: תן בי אמון! תזכור ש'אין דבר רע יורד מהשמיים', ואיני חפץ בהשחתת עולם אלא בבניינו וצמיחתו, וגם ברגעים הקשים בהם הכל נראה בדיוק להפך, התאזר נא בסבלנות ובמידה גדושה של כף זכות, עד שתזכה לראות ולחוש את הטוב לעיני הבשר שלך'.

המסע עדיין לא תם, התהליך קורם עור וגידים בכל יום מחדש, אך כיום אני כבר זוכה בתוך ההתמודדות הבלתי נגמרת להבזקי אור מסנוורים, אשר מאירים לפרקי זמן את "הערפל אשר שם האלוקים", עד שאני יכול לומר בפה מלא 'החיים האמיתיים שלי התחילו לפני כשתים עשרה שנה אי שם במורדות הר מירון!'.

אכן כן –'לא נולדתי עם זה נולדתי מזה'.

 

[ר' יעקב ישראל]

פרק 1 - האבחון​

"וברגע אחד הכל השתנה!", כך בדרך כלל נפתחים להם סיפורי חיים מטלטלים ומלאי תובנות, אך במקרה שלי הפתיח יהיה קצת שונה.

זה לא קרה ברגע אחד דרמטי ומצמרר שלא ישכח... לא ישבתי בחדרו של רופא חמור סבר לשמוע את הנורא מכל, ההשגחה העליונה חסכה ממני את החוויה המיותרת הזאת, ואת הטראומה הנוראה שבאה בעקבותיה.

הייתי בחור רגיל. נמרץ, תוסס, ומלא שאיפות ורצונות עד להתפקע. במוחי וליבי התרוצצו להם אינספור תוכניות לעתיד, כפי שרק בחור בשיעור-ג'-ישיבה-גדולה יכול לדמיין ולתכנן.

אמצע החורף. חנוכה חלף לו זה מכבר, ואילו פורים טרם נראה באופק, ואני חשתי ביובש קל שפושט בי, ממלא אותי בתחושה לאה – "משבר אמצע הזמן".

כלמוד ניסיון, ידעתי מה מסוגל לעורר אותי ולהחזיר בי את החיות המיוחלת, נסיעה לרבי שמעון. כך מצאתי את עצמי בשעת צהרים קרירה, מפליג בגפי על גבי האוטובוס מירונה, בלי להודיע על כך לאיש.

נסיעה לרשב"י לא הייתה דבר חריג אצלי, אך העובדה שנסעתי באמצע הזמן ללא שום חבר לצידי ואף לא סיפרתי על כך לאיש, הייתה חריגה בהחלט.

האוטובוס השתרך לו לאיטו בעליות ובסיבובים הבלתי נגמרים, הכינרת בצבצה לה מידי פעם מעבר לרכסי ההרים, ואני חשתי איך אט אט הגוש הקפוץ שהיה בי, נפתח אל אוויר הפסגות הנוקש למולו.

כאן אנו שבים אל התיאור בו פתחתי את הספר, כשגיליתי להפתעתי בירידתי מהר מירון שידיי נרדמו להם, ואף לאחר יממת המתנה לא שבה בהם התחושה.

גם כשהבנתי שיש כאן תופעה חשודה, לא ייחסתי לכך חשיבות, הייתי סבור שהטיפול בבעיה זו הוא מתפקידו של רופא עור או מקסימום אורטופד, מחלה נוירולוגית, כרונית, לא הייתה בכלל בארסנל המחשבות שלי.

נקבע לי תור לרופא משפחה, שלהפתעתי הרבה לאחר בירור קצר החליט לשלוח אותי לנוירולוג.

מה זה נוירולוג, ומהו תפקידו, לא ידעתי.

מכירים את מכונת הכביסה האדירה הזאת שקוראים לה MRI ? לשם שלח אותי הנוירולוג.

תארו לכם בחור צעיר שלא מבין מה רוצים מחייו, שואל את עצמו: 'מה הטעם להיכנס למכונה מוזרה כזאת, שבקושי לנשום מותר בה?!'

שעה שלימה של שכיבה ללא תזוזה, כשברקע מתנגנת לה סימפוניית צפצופים וחריקות לא סימפטית בעליל, כשבראש שלך כל הזמן חולפת המחשבה 'מה אני עושה כאן?!'.

משם הכל התרחש בקצב מהיר הרבה יותר.

תוצאות המבשרות חשד ל'טרשת נפוצה', אשפוז ראשוני בבית החולים 'תל השומר' כדי לאמת את האבחנה, סטרואידים מוזרקים בעירוי אל תוך הווריד, ותהליך בדיקות מייגע לקביעת סוג המחלה המדויק, דרגת חומרתה והטיפול המתאים לה.

ועדיין לא הבנתי כלום!

כשהסתיים האשפוז הראשון שלי היה זה בשעות הצהרים, אני זוכר כיצד חלפה במוחי מחשבה מהירה: 'אם אזדרז אוכל להספיק להגיע לסדר ב', בהסעה היוצאת מבני ברק מלאה באברכי ורבני הישיבה'. נטלתי בחופזה את התיק הקטן שליווה אותי, ויצאתי מבית החולים בעוד צמיד האשפוז על ידי, ללא מכתב שחרור מהמחלקה (!).

לא, זה לא נבע מההתמדה היתירה שהייתה לי, האמת שלא עיכלתי בכלל מה זה אומר שיש לי 'טרשת נפוצה', ומיזגי הנמרץ לא יכל כבר לשאת את השהייה המשמימה בבית החולים.

אפילו כשישבתי חודש לאחר מיכן עם הורי אצל הפרופסור, שאמר להם בפנים חמורות סבר: 'אם בביקורת הבאה משה אהרן יבוא לכאן על רגליו, נדע שהמצב עדיין טוב', זה פשוט החליק לי ליד האוזן, לא הפנמתי מה זה אומר.

כשאני מתבונן בכך ממרחק של שנים, אני נרגש בכל פעם מחדש לגלות כיצד ההשגחה העליונה הובילה אותי במשעולי ההתמודדות בצורה הטובה והמדויקת ביותר.

האופי המרדן והעצמאי שלי, שהפך אותי לבחור שאוהב לנהל את חייו כפי שהוא מבין בלי להתחשב בדעות חיצוניות, מילא אותי באופטימיות תמימה על גבול הנאיבית, והציל אותי מתופעות נפשיות הרות אסון.

כל מפגש של נפש האדם עם בשורת מחלה כרונית, מהווה ניפוץ מוחלט לכל התקוות, החלומות, השאיפות והחיים כפי שהוא חווה אותם עד היום.

וכשזה מתרחש בהתנגשות חזיתית בין החיים הזורמים למחלה המאיימת, על פי רוב יוצא האדם כשידו על התחתונה, נפשו צוללת לתהומות כאב ויאוש, ורוחו מונמכת עד לעפר.

הלם קרב.

תחושה של משחק שנגמר בטרם עת, ומסך שחור שירד בעיצומה של הצגה.

בנוסף לכך, לכל מחלה מצורף 'תקנון', רשימת סימפטומים ארוכה ובלתי מתפשרת, שמוסיפה לסבל הרב, חששות בלתי נגמרים.

'מתי תגיע החולשה? ומתי יגיע הכאב?'.

'האם מה שאני חווה עכשיו מבשר על הידרדרות נוספת?'.

כך שגם אם רצית להסיח דעת ולשכוח מהאבחון הנוראי, אין לך ברירה אלא לשקוע בביצת המסכנות והיאוש עוד ועוד.

בפרט במחלה שלי - 'טרשת נפוצה', התסכול והחוסר אונים מרקיע שחקים, מפני שעקב שיבוש כלשהו במערכת החיסונית השומרת על הגוף מפני איומים חיצוניים, היא מזהה בטעות את הגוף עצמו כאויב, ומפעילה נגדו את כל העומד לרשותה.

הגוף שלך פועל נגדך ואין לאל ידך.

אולם אני אופטימי עז פנים הייתי, וכלל לא אפשרתי לעצמי להבין את העובר עליי והעומד לקראתי, כך שנחסכה ממני הטראומה מההלם הפתאומי, וההיכבלות לחששות, פחדים ולמסכנות פיזית ומחשבתית.

מעבר לכל האמור, טמונה כאן עוד ישועה אדירה.

עברתי לאורך השנים תהליך מדהים, מהכחשה ומלחמה להכנעה והרפיה, אך כל זה נבע מכך שהייתה לי הבחירה כיצד להגיב, ואיך לחיות.

אולם אפשר לומר בבירור, שאילו הייתי יושב בחדרו של הרופא, ושומע ומפנים בראש מושפל ובמבט כבוי, את הבשורה הנוראה הזאת על כל משמעותה, כלל לא הייתה לי היכולת לבחור בהכחשה או במלחמה, בהכנעה או בהרפיה, והייתי מפסיד את המפתח לדרך המיוחדת שעברתי, ולמקום בו אני נמצא היום.

שכן הייתי יוצא מחדרו מיואש, מדוכדך, בלי זיק של תקווה, בתחושה שגורל חיי נגזר ואף נחתם בלטינית מסתלסלת תחת עטו של הפרופסור מנהל המחלקה.

את כל הסבל הנורא הזה, בורא עולם, אבי האוהב, חסך ממני בהשגחה נפלאה ומדוקדקת.

אל תקראו את הסיפור מהסוף, קראו אותו מההתחלה.

 

[ר' יעקב ישראל]

פרק 2 – הבשורה הכרונית​

ימים אפרוריים, כל יום דומה לחבירו.

לא מוצא חברותא, המוטיבציה נשרה לה אי שם במעלה הדרך, ואט אט מתחילות להופיע להם תופעות וסימפטומים מטרידים.

כאבי גב שהולכים ומתחזקים, קושי קל בהליכה, ומצב רוח שצונח בכל יום במספר מעלות נוספות, מתקרב אט אט אל האפס.

תחושות מעורבות של תשישות גוף ונפש, שמשתלטות על סדר היום, ומקשות עליך להביט אל האופק, אל מעבר לזמני.

עייפות וטשטוש בלתי נגמרים, ואתה שואל את עצמך 'מה קורה לי? להיכן נעלם הבחור העוצמתי והשמח שהייתי?'

כולך תקווה שיהיה זה משבר ככל המשברים העוברים על בני הנעורים, משבר שבסופו תתעורר כמחלום ארוך ותעלה שוב פעם על המסלול, בדרך המובילה בית א-ל.

אולם יום ועוד יום חולפים, ושינוי באופק אין.

והיה גם את הקש ששבר את גב הגמל.

בביקורי באחד הימים בבית החולים 'תל השומר' לצורך ביצוע תרגילי הפזיותרפיה עליהם המליץ הרופא, בעודי ממתין לבדיקה שוטטו עיניי על לוח המודעות במחלקה.

מודעות שונות התנוססו להם בעירבוביה, 'ימי עיון לרופאים' בישרה מודעה אחת, 'התחסנתם לשפעת?' שאלה כרזה אחרת, אך את עיני צד גזיר עיתון שכותרתו זעקה: 'טרשת נפוצה – מחלה כרונית'.

בום!

קריאת שורות ספורות מהכתבה, הספיקו לי להשלמת התמונה כולה: אני חולה 'כרוני'. וכך אשאר עד סוף ימיי.

אם בפרק הקודם דיברתי על כך שנחסכה ממני הטראומה של קבלת הבשורה מפי הרופא, כתליין המקריא את גזר הדין, באירוע הזה חוויתי זאת במידה מסויימת.

תמה לה התמימות, מחשב מסלול מחדש.

בשלב זה, לראשונה בחיי עמדתי בצומת דרכים, שבה הייתי צריך לבחור באחת משני אפשרויות, האם להרים ידיים, להרכין ראש ולהתייאש, או לצאת למלחמה לקרב חיי.

אני לא טיפוס של יאוש, אף פעם לא הייתי.

אך כדי להילחם צריך שיהיה בשביל מה, איזה שהוא יעד נכסף שירומם את רוחך ויעניק לה משמעות ותקווה, ולי בנקודת הזמן הזאת, לא היה אף לא אחד כזה.

הייתי שקוע עמוק מידיי באבל על החיים שאבדו, על המסלול שנקטע באיבו, מנסה להתמודד פיזית ומנטלית עם המגבלות ההולכות ומתרבות, ללא חברותא או חבר קרוב, חושש שאיבדתי לנצח את מקומי בבית המדרש בפרט ובעולמם של הבריאים בכלל.

כיום, כשאני חוזר ופוסע בשבילים ובמשעולים שמרכיבים את סיפור חיי, מלקט ואוסף מהם תובנות ותחושות, אני שם לב לדבר מדהים:

על התקופה הזאת, אין לי שום זכרונות.

תקופות רבות עברתי ושלבים רבים טיפסתי, לאורך מסלול הגדילה שלי, ובכולם, גם בשעות הקשות והחשוכות שבהם, יש בי חלק שמתרפק על העבר בערגה וגעגוע.

אך על תקופה זו, תקופת טרום-הלידה שלי, שלב בו נשקו להם האדם הבריא עם רעהו המאובחן, מורד במוחי מסך שחור, אין זכרונות. אין תובנות.

מהסיבה הפשוטה, כל עוד הייתי אדם רגיל, לא היה לי שום מושג על עצמי.

הייתי נער שובב ונמרץ, שסך הידיעות שלו על עצמו הסתכם בשם פרטי ומשפחה, על רגשות, תחושות ותובנות כלל לא ידעתי.

לא פיללתי, שקיימת בי נפש עמוקה ורגישה, שיש לה צרכים ורצונות משל עצמה.

ודווקא זוהי נקודת הפתיחה, נקודה שממחישה את עוצמתה של המתנה הראשונה שקיבלתי בהמשך הדרך, את ההיכרות עם הנפש שלי. ההיכרות עם עצמי.

אודך על כי נוראות נפלאתי, נפלאים מעשיך, ונפשי יודעת מאוד.

 

[ר' יעקב ישראל]

פרק 3 – המלחמה מתחילה​

יסודות, קיץ תשע"ו.

היה זה יום אביבי נאה. ישבתי על אחד הספסלים שהיו פזורים ברחבת הישיבה, נושם אל תוכי את קרניה המלטפות של השמש, באופק נראו השדות, מלאות בשיבולים זהובות שנדו להן עם הרוח החרישית אנה ואנה, ובליבי ריחפה לה תחושה חגיגית.

במוחי חלפו להם תמונות מתוקות ושמחות, מהבוקר הנפלא שעבר עליי.

האמת, הבוקר הזה התחיל כמו כל הבקרים בשנים האחרונות, קימה בעצלתיים, תפילת שחרית מנומנת, וציפייה לעוד יום סתמי שיחלוף לו כקודמיו, בהרגשת לאות וחוסר מעש.

היה זה בארוחת הבוקר. אני יושב לי ליד השולחן, עורם אל צלחתי חביתה וירקות, כשלפתע אני חש טפיחה עזה על שכמי, אני מסב את ראשי ורואה את פרצופו של חברי איציק מחייך אליי בקונדסות.

"מה נשמע משה אהרן?" כך איציק.

"ברוך ה'. כמו כל יום, לא משהו מיוחד" עניתי.

"אתה יודע" אמר איציק, תוך כדי שהוא מתיישב על הכיסא שלצידי, "נזכרתי בחברותא המיתולוגית שלנו".

אני ואיציק למדנו חברותא במשך שלש שנים, שיעור א', שיעור ב' ושיעור ג'. כשעלינו לקיבוץ, איציק רצה להמשיך לשמוע שיעורים ואילו אני חפצתי להתחיל להתנסות בלימוד עצמאי, כך נפרדה דרכנו.

"לאחרונה שמתי לב" קטע אותי איציק מהרהורי, "שחסר לי הלימוד המיוחד שהיה לנו יחד, יש לנו משהו מאוד קרוב בדרכי המחשבה בבניית הסוגיה, היית רוצה לחזור וללמוד איתי"?

אם הייתה נופלת פצצה בחדר, סביר להניח שהייתי מופתע פחות.

"אני אשמח מאוד!" הצהרתי נרגשות, הלימוד עם איציק היה חרוט בזכרוני לטובה, והטעם עוד לא מש משפתיי.

"אז היום בתשע ועשרה" סיכם איציק ונפנה לארוחתו שהמתינה לו בשולחן הסמוך.

הרגשתי איך נחשול של אנרגיה מתפרצת מציף את גופי, תנועותיי נעשו קלות וזריזות יותר ושיר החל מתנגן לו על שפתיי.

"הרבה זמן לא הרגשתי כל כך טוב" הרהרתי לעצמי.

בשעה תשע מצאתי את עצמי יושב בבית המדרש, פותח את בבא מציעא, ומחכה בערגה לתחילתו של הסדר.

התחלנו ללמוד.

"שנים אוחזים בטלית, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי", פתאום התחלתי להרגיש אחיזה במציאות, גם לי יש שייכות בלימוד התורה, אני שווה בין שווים.

הסוגיא הלכה והעמיקה, סברות התעופפו לכאן ולשם, ספרים נפתחו, מצחים התקמטו ואני חשתי כשיכור המגלה בקבוק יין משובח, שבלגימה אחת נשתכחו ממנו כל צרותיו ודאגותיו.

הזמן חלף לו ביעף.

כשאני מגלה שתפילת מנחה כמעט ומתחילה, אני מבין שהסדר הגיע לסיומו.

"הזמן עבר מהר מידיי" אמרתי בסיפוק.

"ככה זה כשנהנים" הסכים איציק וסגר את גמרתו.

לאחר תקופה ארוכה של דכדוך ותרדמה, זה בדיוק מה שהייתי צריך - משהו או מישהו שיזכירו לי לאן אני שייך ומה הן היכולות שלי.

באחת התעורר בי הענק הרדום, הבחור השובב והאנרגטי שהייתי, מוכן לצאת למלחמה נגד כל העולם, ואפי' כנגד עצמי.

בשלב זה, בו הקשיים בתפקוד היו מינוריים וניתנים להסתרה והכחשה, בחרתי לצאת למלחמה! להוכיח לכל העולם ובעיקר לעצמי, שאני בריא לחלוטין.

המשוואה הייתה ברורה, אם אתפקד כאדם בריא, יהיה בכך הוכחה מוחלטת שאיני חולה ובכך תתבטל משמעותם של כל האבחונים והדוחו"ת הרפואיים שלי שהצביעו אחרת.

לרוץ ולרקוד לא יכולתי אמנם, אך אתם ודאי לא מצפים מבחור בן עשרים ושתיים לרוץ ולקפץ כילד...

תשאלו מה עשיתי בחתונות של חברי שהחלו מתחתנים בזה אחר זה, איך התחמקתי מלרקוד ובכן גם פה באה לה לידי ביטוי היצרתיות שלי.

מצלמה.

כן, מצלמה מהסוג הרגיל.

מגיל צעיר אהבתי לצלם ולהנציח אירועים במצלמתי, כעת התחביב מהעבר הפך להיות עיר המקלט שלי, אליו נסתי בכל אירוע ישיבתי או משפחתי.

היה זה ברור ומובן מאליו לכולם שאיני רוקד, שכן עסוק אני 'לתעד את האירוע'.

עד כדי כך, שבישיבה הפכתי לכתובת אליה פונים, בכל פעם בה היו צריכים תיעוד מאירוע שהתרחש בשנים האחרונות.

'האריכיון של משה אהרן' היה מושג בישיבה.

עד היום שמורה בליבי הכרת הטוב למצלמה התכולה שלי, שהגינה עליי ועל הרגשתי בשנים ההם.

הייתה זו מלחמה לכל דבר ועניין.

אף אחד – כולל אני בעצמי – לא שמע ממני על האבחון והמחלה שמקננת בגופי, ההתעלמות הייתה מוחלטת.

התפיסה שליוותה אותי באותה התקופה, הייתה פשוטה ודיכוטומית: "כל החולשה והקשיים שאני חווה, אינם אלא יצר הרע ונסיונות. עליי מוטל להילחם בהם בכל כוחי, לגרש אותם מחיי ולהמשיך במסלול המתוכנן מראש".

במלחמות שומר עלינו.

 

[ר' יעקב ישראל]

פרק 4 – ההווה ניסיון​

מקווה שלא יצא לכם לחוות פיזיותרפיה.

במבט מן הצד, זה נראה פשוט. על גבול המגוחך.

אדם בוגר מתרגל תנועות פשוטות, שכל ילד בגן-תת-חובה מבצע כלאחר יד, ולמרבה הפלא, גם בכך הוא מתקשה.

אולם האמת היא, שמדובר בסבל עצום וקושי רב.

הן מבחינה פיזית, כשהתחושה היא ש'אין סיכוי בעולם שאני עושה את זה'. והן מבחינה נפשית, התסכול העצום על כך, שאין ביכולתך לבצע את הפעולות הפשוטות ביותר שקיימות.

אך אם יש משהו יותר מתסכל מפיזיותרפיה, זו הפיזיותרפיה שאני עברתי.

הייתי צריך לבצע את כל התרגילים הפשוטים הללו, כשאני לא מרגיש שום קושי או אתגר.

שכן, מטרת הפיזיותרפיה במקרה שלי הייתה, לשמר את השרירים, על מנת שיוכלו להתמודד עם החמרה במצב, שאולי תתרחש בשלב כלשהו בעתיד.

בפוזיציה כזאת, אתה מרגיש שוטה מושלם.

חרוטה בזכרוני, אחת הפעמים בהן ביקרתי בבית החולים, לצורך התירגול עם הפיזיותרפיסט שלי, אורי.

שוב ושוב אני מבצע תרגיל מטופש בסגנון: 'תרים את היד עד לגובה הכתף, ותוריד', מרגיש שסבלנותי מתקרבת לקצה גבול הסיבולת שלה.

"תגיד אורי, עד מתי אצטרך להמשיך עם הפזיותרפיה המשמימה הזאת"? נשפתי בתסכול.

בתמימותי חשבתי, שמדובר בתרגול קצוב בזמן, כפי שנהוג לאחר תאונת דרכים או פציעה אחרת.

"מה פירוש עד מתי" ענה אורי בפליאה, " זה לכל החיים! כמו לימוד התורה שלכם...".

הוא היה אדם שמח ומצחיק, כך שהייתי בטוח שזה עוד אחת מההלצות הלא-מוצלחות שלו.

אך תדירות הטיפולים שהלכה והתמשכה, גרמה לי במשך הזמן להבין, שהוא אכן התכוון לכך ברצינות.

כאן נולדה ההחלטה, 'לא עוד'.

הפסקתי את התירגול היומיומי, משום שבהווה לא היה בכך שום צורך, ואילו ה'עתיד' לא היה בלקסיקון שלי.

וטוב שכך.

אתם ודאי תמהים, כיצד ניתן להצדיק ולשבח, התכחשות והתעלמות מוחלטת שכזו. אך בהתבוננות מעמיקה, גיליתי שהיה זה חלק מוכרח ובלתי נפרד, מהתהליך שעברתי.

לכל אחד מאיתנו, ישנן דאגות וחששות ביחס לעתיד הקרוב והרחוק, מחשבות ותכנונים, תרחישים ותבחינים.

זה יכול להיות בתחומים כלכליים, כמו "מה יהיה עם יוקר המחיה?", ו"איך נחתן את הילדים?", או ביחס לחינוך ילדינו, "איך אפשר לגדל ילדים שמורים בדור כזה?", ו"מה יהיה עם ישיבה/סמינר לתינוק שזה עתה נולד לנו?", ועוד ועוד תחומים ועניינים, בהם חרדות ופחדים מציפים אותנו, ביחס לעתיד העלום שלפנינו.

על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר במחלה נוירולוגית המאובחנת אצל האדם, שכן מחלה כזאת מעצם טיבה, אינה צפויה בעליל. אינך יכול להשוות את עצמך לחולים אחרים באותה המחלה, משום שכל אחד מהם חווה אותה בצורה שונה לחלוטין.

ובפרט מן הפרט, בטרשת נפוצה. זוהי מחלה שהפערים בה בלתי ניתנים לגישור. החל מאנשים, שהרושם היחיד של המחלה הוא דף האבחון, ואורח חייהם בריא לחלוטין, ועד כאלה שמשותקים לחלוטין ל"ע. כשבין הקצוות נמצאים כמובן אנשים רבים, שחווים כל אחד בדרכו, את אותותיה ומגבלותיה של הטרשת.

כך, שאם אתחיל לדאוג לגבי העתיד, ולהעלות במוחי את כל תרחישי האימה האפשריים, שיתכן ויזדמנו לי בהמשך הדרך, סביר להניח שיאחז אותי פחד משתק שאין דרך להשתחרר ממנו.

הניסיון לחזות את העתיד, ולדאוג את דאגת המחר הוא לא רק מפחיד ומיירא, הוא גם לא ריאלי.

משום שהעתיד לא נמצא בתחום האחריות האישית שלנו. לאו דווקא מבחינה אמונית, שה' מנהל את הכל והכל יהיה לטובה – שזה שלב מתקדם יותר בעבודה הפנימית- אלא פשוט מעצם כך, שבהתבוננות מועטה אפשר להבין, ש'כל דבר שאינו בשליטתנו, לא נדרש ממנו לטפל ולעסוק בו'.

החובה המוטלת עלינו, היא ההתמקדות בהווה. לפעול ולעשות את אשר נדרש מאיתנו, בנקודה בה אנחנו עומדים. כשבכך כלולות גם הפעולות הריאליות שעלינו לעשות בהווה לצורך עתידנו.

בחסדיו של הבורא יתברך, לכל אורך התהליך המעצים שעברתי, מעולם לא עמדתי למול השאלה הקיומית המייסרת "מה יהיה בעתיד"? תמיד ההתמקדות שלי הייתה בהווה, ובעתיד הקרוב הנראה לעין.

זה לדעתי ההסבר, מדוע הפסקתי את הפזיותרפיה.

העיסוק התמידי בפזיותרפיה, שמטרתה חששות עתידיים ספקולטיביים, ללא השפעה במציאות העכשווית, הכניסה אותי למסלול מחשבתי ורגשי לא בריא של 'חרדת עתיד', שכפי שהארכתי להסביר, יש בה רק מן הנזק. ועל כן מה שהיה נכון לי באופן אישי, הוא להפסיק את הפיזיותרפיה 'המחלישה' הזאת.

העבר אין, העתיד עדיין, וההווה ניסיון (הגרא"א דסלר).

 

[ר' יעקב ישראל]

פרק 5 – בין השורות​

יש גבול כמה אדם יכול להתמודד לבד.

אני נמצא לבדי בחזית, למולי קשיים שהולכים ונערמים, נלחם מול ישות בלתי צפויה, שאיני יודע מה יהיה המהלך הבא שלה, מבין לראשונה עד עומק העצם את מאמר חז"ל 'אילולי הקב"ה עוזרו – אין יכול לו'. חושב שמבין.

ההליכה נעשית מורכבת יותר, כבר לא ניתן להסתיר שמשהו קורה לי. מתחילות להזדמזם סביבי שאלות מנומסות ואדיבות, הצעות עזרה, טון של רחמים נשזר בהן, מכביד על ליבי כעופרת.

מחפש מפלט מהתחושות המעיקות, חש כאדם המצוי בעומקו של ים, משווע לטיפת חמצן רעננה שתשיב לריאותיו את נשימתן.

"תשתף מישהו במה שעובר עליך", אתם אומרים. ובכן, כנראה שאינכם מכירים אותי עדיין די הצורך.

אני, הבחור החזק, העוצמתי, שהבעת רגשות ותחושות הייתה ממנו והלאה, אשתפך באוזניו של אי מי, כאילו הייתי נמושה מבוהלת חסרת חוט שידרה, אין אופציה כזאת.

האמת היא, שאפילו את עצמי לא שיתפתי בפחדים, בחששות ובדאגות הקיומיות שאפפו אותי. לא הכרתי בכלל את המושג 'לשתף'. לא ידעתי שאני לא מכיר.

הייתה זאת שעת צהריים מאוחרת, ישבתי בפינתו האפלולית של חדר השיעורים בישיבה, שקוע לי במחשבות נוגות על החיים. לפניי הייתה מונחת מחברת חידושי התורה שלי, ולצידה עט מוכסף ששמי היה חרוט עליו באותיות עגלגלות. עט יקר. מתנה מהוריי ליום הולדתי העשרים ושלוש.

מתוך פיזור הדעת נטלתי את העט, שהחל משרבט את מחשבותיי ותחושותיי על גבי המחברת הפתוחה, בתחילה לא ייחסתי לכך חשיבות, מחשבתי המשיכה מתכנסת ומתבוססת במחשכי היגון ומעמקי הכאב, בעוד היד ממשיכה בשרבוטיה.

שני דפים מלאים בשורות צפופות ניבטו לנגד עיניי, כשננערתי לבסוף משרעפיי. הבטתי בהם במט תמֵה, כמבקש לשאול "מי כתב אתכם?"

אבל התחושה, אוי התחושה, זה עידן ועידנים לא חוויתי שחרור שכזה. מודעות בהירה, ראשונית, התחלתית, הציפה אותי באחת, לוחצת את ידי בברכת 'שלום עליכם משה אהרן', ברוך הבא לעולם האמיתי.

הכתיבה.

כמה שנרחיב ונדבר אודותיה, עדיין נמעיט.

גוונים כה רבים לה. אותיות מצטרפות למילים, יוצרות בהצטברותם משפטים ופיסקאות, שיש בכוחם למתוח את האדם עד קצה גבול הסיבולת, לרגש אותו עד דמעות, להותיר אותו טרוף נשימה במסע בין ארץ לשמיים בפסגות הרי ההימלאייה. להכיר לו אתרים, נופים, ארצות, בהם לא היה מעולם, ויתכן שאפילו לא ידע על קיומם. לצלול עימו לדמויות שונות ומשונות, ולהטעים אותו בזווית הראייה הייחודית שלהם.

ועוד טרם דיברנו, על היקף המילה הכתובה בשדה הספר התורני, חידושים, דרשות ומאמרים, בכל תחומי ההגות היהודית. ועל הכתיבה המקצועית לסוגותיה, המקנה לקורא ידע מוסמך ורלוונטי, בתחומי עניין רבים ומגוונים.

אחת מסגולותיה הנדירות והבלתי נודעות של הכתיבה, היא המודעות שנוצרת בעקבותיה. יכול האדם לשבת אפוף לבטים וספיקות, מחשבתו מושכת אותו אחת הנה ואחת הנה, עיתים נוטה הכף לטיעון אחד, ובמשנהו נוטה אל הפכו, והאדם שרוי בעין הסערה, אינו מוצא מנוח שינחהו בהכרעתו.

הקסם מתרחש כאשר עולים הצדדים ובאים, זה למול זה, על נייר מכתבים פשוט, כשלפתע בהירות מכה כברק, מתווה דרך, מסלקת ספק ומספקת פיתרון חד וברור.

זהו רובד אחד של מודעות הכתיבה, רובד די פשוט, כמעט טכני, אך יעיל מאין כמותו.

לעומתו, ניצב השלב הבא בסולם הכתיבה המודעת, כתיבה רגשית. שתכליתה לעזור לאדם ליצור סדר והיכרות מעמיקה, עם הצונאמי הרגשי הגואה מתחת לסף התודעה, ומאיים להציף אותו.

קשה לאדם מן הישוב, לחשוף את מצוקותיו, פחדיו, לבטיו, באוזני אי מי. הרצון הבוער לתחזק מסיכת הצלחה מושלמת ללא רבב, מכסה שכבה על שכבה כל ניצן של חלום להתייעץ, חונקת אותו בעודו באיבו.

אפילו אם התגבר מיודעינו על חששותיו, ופנה לעזרה מקצועית של אדם בעל שאר רוח, המבין בכוחות הנפש ותהלוכותיה, פעמים רבות ישארו כספות נעולות וחדרים סגורים, אליהם לא יכניס איש מלבדו.

לכאן נכנסת הכתיבה עליה דיברנו.

הנייר סובל הכל. הוא אינו מביע ביקורת או תרעומת, אינו מזדעזע בצקצוק שפתיים, ולא מנחם תנחומים של הבל. הוא משקף את הנפש הנכתבת עליו, שיקוף מלא.

הכתיבה אינה סובלת זיופים ועקמומיות, היא משייפת ומשחיזה עד תום את הרגשות, התחושות והחרדות, מביאה אותם לכדי יציקה בהירה וברורה, יוצרת תמונת מצב עדכנית ומדויקת, של עולמו הפנימי של האדם וסערותיו.

עומקים ושלבים רבים ישנם בכתיבת הרגשות ומישושם, אך המפתח הראשון שפותח את שער הכניסה אל הנפש, הוא כתיבת רחשי הלב בצורה חופשית ומשוחררת על גבי נייר כלשהו, בפירוט רב ככל הניתן, אתם תופתעו לגלות את עצמכם מחדש, כפי שלא הכרתם מעולם.

והבונוס המשמעותי ביותר הוא, תחושת השחרור שחווים כשהלב מתחלק עם המחברת במעמסה הריגשית. בעצם לא עם המחברת, אבל על כך תקראו כבר בפרק הבא.

'שלשה דברים', אומרת הגמרא בבא מציעא, 'באים בהיסח הדעת: משיח, מציאה ועקרב', ואני, מצאתי את הכתיבה באקראי מוחלט. כתיבה שהובילה אותי בהמשך המסע, אל היכולת להתמודד עם העקרבים הנושכים שבתוכי, בדרך אל היעד הסופי: הגאולה הפרטית שלי.

קרבה אל נפשי גאלה.

 

[ר' יעקב ישראל]

פרק 6 – יש עם מי לדבר​

אני עדיין יַָשוּב על ספסל העץ החורק, באפלוליתו של חדר השיעורים ההולך ומחשיך, מעכל את עוצמתו של הרגע, שם הציץ עליי בעל הבירה, כשלפתע תחושת קירבה מצמררת חולפת בי, מרגיש בנוכחותו המנחמת של אבא שבשמיים, קרובה מאי פעם.

דווקא כשחוויתי לראשונה את עומק הכאב והבדידות, במודעות בהירה כל כך, דווקא שם גיליתי את ה' יתברך ואהבתו אליי, שמעתי את קריאתו המהדהדת 'בא אליי בני אהובי! דבר איתי על מה שקשה לך, זה אני פה מאחורי כל הכאבים, הפיזיים והנפשיים'.

כי זו היא הנפש היהודית, ככל שתצלול עמוק יותר לתוכה, כך תגלה בצורה ברורה יותר את התקשרותה, דבקותה ואמונתה באביה שבשמיים, יוצר הכל.

ללא האמונה, איני יודע כיצד יכול אדם להכיל הכרה ברורה למחלה חשוכת מרפא, כשאין לאל ידו לעשות מאומה. רק דיכאון וייאוש, יכולים לצמוח ממודעות מנותקת שכזאת.

עד עתה, אמונה ובטחון בה' נתפסו בעיני כתחום השייך ל'עויבדים' נשגבים, שכבר כבשו מיצרם הרע, את כל השטחים בהם אני עדיין מתמודד איתו (שלא בהצלחה מרובה...), או לחילופין, אנשים המתמודדים עם צרות שונות ומשונות, שאין להם על מה להישען ולהיסמך, מלבד דיבורים של אמונה. לא משהו קשור במיוחד, לבחור ישיבה קלאסי.

כל שכן שקשר אישי עם ה', היה נדמה בעיני כמשהו על גבול הנבואה, עניין ששייך לאלה שסיימו לטפס את כל השליבות בסולמו של רבי פנחס בן יאיר, לא נושא ששייך לאדם מהיישוב.

כעת בהבזק של רגע, גיליתי שהם הכי רלוונטיים ששייך.

כשאתה מצוי לבדך מול גוף שבוגד בך, מול מערכת רפואית שחורצת את גורלך, ומול נפשך הנסערת והנבוכה, אתה מבין שאין דבר מרגיע בעולם, כמו ההישענות על האמונה. הסלע היצוק והאיתן, שלא נע ולא זע למול סערות הזמן.

התחושה העוטפת והחמימה, שיש מישהו שמלווה אותי על כל צעד ושעל, שרוצה בטובתי ובהצלחתי אפילו יותר ממני, מחזירה ללב את הפעימה שחסרה לו, ממלאת את הריאות באוויר צח, מרגיע.

אני כבר לא לבד. ה' יתברך, אבי האוהב, צועד איתי יד ביד לכל אורך הדרך, נושא אותי על כפיו. יש לי למי לפנות לעזרה, יש לי עם מי לדבר כשקשה לי, מישהו חפץ בקשר קרוב איתי, רוצה לשמוע את קולי.

*​

כעת, כשלרשותי כלי הנשק המתקדמים ביותר בעולם – האמונה והביטחון, ולצידי אבי הכל יכול, יצאתי אל המלחמה האמיתית, כזו השונה בתכלית מההכחשה העיוורת, בה דמיתי לראות עד כה לוחמת אמת.

בעוד שעד עתה חוויתי את המחלה, כמלחמה ביני לבין היצר הרע המבקש למנוע ממני להגיע לייעודי, מה שגרם לי להתעלם לחלוטין מהנתונים ולהתמודד לבדי. כעת הבנתי שמדובר בנסיון מאבי האוהב, שתכליתו לחבר אותי אליו בקשר בל ינתק, וכשזה יקרה בוודאי שהמחלה תתפוגג ותיעלם, כאילו לא הייתה מעולם.

שהרי, אין דבר העומד בפני האמונה. ואם כן, אחזק את לבבי באמונת אוֹמֶן שרירה וקיימת, בכוחו האינסופי והבלתי מוגבל של ה' יתברך, ובעזרתו אנפץ את כל תחזיותיהם של הרופאים, שיעמדו נפעמים למול הנס הגלוי שיתגשם לנגד עיניהם.

הן אמת, עדיין איני שרוי בדרגת ביטחון שכזאת, אך וודאות גמורה מילאה אותי: 'זהו התפקיד המוטל עליי, זוהי הדרך העומדת לפניי, ובאפיק זה עליי להשקיע את מירב כוחותיי ומירצי'.

היד ה' תקצר?! היפלא מה' דבר?! משפטים אלו ושכמותם הבעירו את לבבי, נוסכים בקרבי כוח למלחמת אמונה בלתי מתפשרת, יוצקים התלהבות בתפילותיי, ומזילים דמעות של קירבה מעיניי.

*​

על מנת שתוכלו לשער, עד היכן הגיעה עוצמתה של המלחמה, ועד היכן ירד עומקו של הקרב הבלתי מתפשר, לשוב להיות כאחד האדם, אספר לכם על הפעם הראשונה בה התיישבתי על כסא גלגלים.

עוד ביקור בבית החולים.

חולשה בלתי מוסברת תקפה אותי באותו יום, מרעידה את גופי. דידיתי מן המונית שהביאה אותי אל 'איכילוב', מכוון את צעדיי אל המחלקה המבוקשת, בדרכי נסמכתי על הקירות החלקלקים, מנסה לשאוב מהם כוח כדי להמשיך ולצעוד במסדרונות הבלתי נגמרים.

ואז זה קרה. הרגשתי איך באחת נשאבים ממני כל כוחותיי, ובמשנהו, מצאתי את עצמי שרוע על ריצפת בית החולים. ניסיתי להתרומם ולהתמיד בהליכתי, אך לא מצאתי בנפשי ובגופי שום כוח לכך.

סניטר רחום שחלף בסמוך, נזעק לעברי עם כסא גלגלים, מציע לי את שירותי ההיסעים הנדיבים שלו. הוא לא חיכה לתגובתי וחיש העמיס אותי על המושב המרופד, שואל אגב נסיעה נמרצת ליעד המבוקש.

בערתי מבושה ונחנקתי מתסכול. אך ניחמתי את עצמי בכך שמדובר באנקדוטה חד פעמית, ושבבית החולים אין זה מראה חריג כל עיקר, אך התחושה הצורבת ליוותה אותי עוד זמן רב לאחר מכן.

השורות שנוספו ביומני לאחר ששבתי הביתה היו:

"צריך לזכור תמיד: מי שמרחם על הגוף שלו, בכך הוא מתאכזר על עצמו. וככל שהאדם יתאכזר על גופו, כך הוא יהיה יותר מאושר ויותר חזק, גם בגוף וגם בנפש".

זוהי תמציתה של המלחמה העיקשת אותה לחמתי. כלליה הבלתי כתובים היו: לא להיכנע לחולשות הגוף, לשאוף תמיד למקסימום תפקוד ולמינימום עזרה, ולא לוותר על שאיפתי: לחיות, לכבוש ולשבור שיאים.

אינני אדם מסכן או מיואש. אני בחור עוצמתי וחזק, המתמודד בגבורה עם הנסיונות שאבי האוהב מנסה אותי, על מנת שאצור איתו קשר יומיומי קרוב, מלא באור ואמונה.

כמה זמן זה יקח, לא ידעתי. אך זאת היה לי ברור, בסופו של תהליך אהיה אדם בריא לחלוטין, הולך על שתי רגליי.

*​

סליחה על ההפרעה אבל הפרק היה ארוך מידי, אז ברשותכם, ההמשך בהודעה הבאה.
מוזמנים בחום.

 

[ר' יעקב ישראל]

המשך מפרק קודם
--------
יום ועוד יום של תפילות נרגשות, אמונה ובטחון שהולכים ומתחזקים, ושיח אישי קרוב עם ה', היוו את המרכיב המשמעותי בחיי, למשך תקופת זמן ניכרת שארכה קרוב לשנה. כשברקע, מתנהלת לה כל העת מלחמה בלתי מתפשרת בגוף ותחלואיו.

לעומת זאת, המחלה אף היא לא שקטה על שמריה, וככל שהחריפה המלחמה, הוסיפה היא לכבוש פיסה אחר פיסה מהליכתי, מטלטלת אותי בין חולשת שרירים לספסטיות (נוקשות), בפרדוקס שלא נגמר.

כשראיתי שמצבי רק הולך ומידרדר, פניתי לרופאי לביקורת, כשבסיומה הוחלט להזרים לורידיי עירוי סטרואידים, על מנת לנסות לעכב את ההחמרה בתפקוד.

טיפול בסטרואידים מהווה ריטואל קבוע אצל חולי טרשת נפוצה, זהו 'חומר כיבוי השריפות' היעיל ביותר, למצבי החמרה והתקפים.

חמישה ימים ביליתי באשפוזי יום חוזרים ונשנים, כשבסופם נכונה לי הפתעה, בפעם הראשונה מאז האבחון כחולה חשתי הטבה ממשית, ההליכה נעשתה קלה יותר, רגליי שבו לסור למרותי, מאיצות ומאיטות בהתאם לפקודות מוחי.

אני זוכר את עצמי יורד מהאוטובוס ביסודות בשובי מהטיפול, לפניי ניצבת ירידה תלולה אל עבר הישיבה, ולראשונה זה זמן רב, אני מסוגל לגמוע אותה בהליכה יציבה ואיתנה.

אין מילים לתאר את השמחה שחשתי, לא רק מעצם כך שאני צועד בקלות ובנינוחות, אלא בעיקר מההרגשה 'הנה זה עובד', האמונה והבטחון בה' נושאים פירות, אני מנצח במלחמה.

שלווה מתוקה אפפה אותי, מטעימה אותי לראשונה בעוצמתו של המושג 'שלוות נפש הבוטח', חש נישא על כפיים חסונות 'כגמול עלי אימו', אין תענוג גדול מזה.

ההטבה הפיזית נמשכה מספר ימים מועט בלבד, כשלאחר מכן היא נמוגה והתפוגגה כאילו לא הייתה, אך ממני כבר לא היה ניתן לקחת את החוויה העוצמתית של האמונה.

לא! זו לא הייתה 'מתיחה', ה' יתברך אבי האוהב לא התכוון להשלות אותי, הייתה זאת מקפצה זמנית, התרוממות לשעה קלה אל למעלה מן השמש, לחוש מה הם הגבהים אליהם אפשר להעפיל, לטעום עד כמה עמוק אפשר להתמסר, ולקבל החלטה 'לכאן אני שייך, אין לי מקום אחר'.

זוהי הדרך ואין בילתה, כשהמטרה משורטטת בראשי, עליי להתחיל ולטפס בכוחות עצמי אל עבר היעד, לחרוק שיניים, להיאחז בציפורניים על הסלע החלקלק, ליצור את הקירבה והקשר עם ה' בעמל ויגיעה, בזכות ולא בחסד.

*​

בסיומה של פרשת דברים מרגשת ומעצימה כל כך, מזדקרת לה שאלה מהותית.

אני מרחיב ומתאר לאורכו של הפרק, כיצד גיליתי מתוך הקושי וההתמודדות את הקשר הנפלא והמתוק עם ה' יתברך, מזהה לראשונה את הכמיהה לחוש אהוב וקרוב לאבי שבשמיים, אך ברקע מרחפת לה תמיהה גדולה.

ישנה תחושה שדילגתי על כמה שלבים, היישר אל קרבת ה' ואהבתו, תוך שאני מתעלם מהדבר הבסיסי ביותר שעל כל יהודי לעשות, כשבאים עליו ייסורים וקשיים – לפשפש במעשיו.

וכי איני זקוק לכפרת עוונות?! האם אין בי שום עוון ואשמה?! מדוע כאשר מתרגשת עליי צרה או התמודדות, אני מייד רואה בכך קריאה מאבי האוהב לשמוע את קולי, לחפוץ בקרבתי.

לדעתי, התשובה לכך נעוצה, בחולשה אנושית בסיסית שקיימת בי (וכנראה שלא רק בי...). באופיי יש בי מרדנות שנרתעת מקבלת מרות וביקורת, עונשים ונזיפות גורמים לי להתנגדות ודחייה, משום כך איני מסוגל לעמוד למול התחושה: 'אני מקבל עונש על חטאיי, אבא כועס עליי, מוכיח אותי'.

הצורה היחידה, בה יכולתי להתמודד עם המחלה שהתרגשה עליי, היה ליצור קשר אישי קרוב עם ה', להתחבר אליו, לראות ביסורים קריאה של חיבה.

ככל שהתגברו הקשיים והתארכה המלחמה, רק גדלה אהבתי אליו יתברך, וכידוע, כשאוהבים מישהו מאוד, גם הדברים התמוהים והקשים שבהתנהלותו, מקבלים גוון מואר, נידונים לכף זכות.

זהו חלק מהותי באמון הבסיסי בין אוהבים, אף כשאינך מבין מה הטעם למעשה פלוני, הנראה בעיניך כשגוי ומוטעה לחלוטין, עליך להתאזר בסבלנות, ובאמונה שישנה סיבה והסבר למעשהו, ובוודאי בהמשך הזמן הוא יתברר כטוב, נכון וראוי.

כיום במבט לאחור, אני מבחין שאין זו בריחה או סתירה לחשבון הנפש, אדרבה, זהו המסלול המיטבי ביותר אליו. שכן, כאשר האדם רואה בייסורים טובה מסוּתרת, שבאה ממקור הטוב, ומגמתה להיטיב עימו, או אז יש ברוחו כוח ותעצומות ליישר את אורחותיו ולתקנן. שונה כל כך מאדם החש נזוף ומרוחק, שכל חפצו הוא רק לחמוק בכל דרך ממפגש עם חולשותיו ומעידותיו.

לכשתמצי לומר, השאלה האם ייסוריו של האדם הינם 'קריאה לקירבה', או שמא 'קריאה לְסֵדֶר', תלויה בהחלטתו ובחירתו של האדם - האם להתבונן בקושי ובניסיון כפי המתחייב בפשטות מ'שורת' הדין (תרתי משמע...), או להפנות את תשומת ליבו אל לפנים מ'שורת' הדין.

כי האהבה מקלקלת את השורה.

 

[ר' יעקב ישראל]

פרק 7 – ההשתדלות כתפקיד​

עד כה, במשך קרוב לארבע שנים מלאות, הצלחתי 'לרקוד על שתי החתונות.' ניהלתי סדר יום תקין וטבעי לחלוטין, כשל כל בחור ישיבה מן המניין, זאת על אף שברקע הייתה כל העת החמרה איטית אך עיקבית, אולם בשלב זה הנתונים החלו משתנים.

כדור ה'גילניה' אותו הייתי לוקח מידי יום בקביעות, הפסיק להשפיע עליי. אני יודע אם היה זה מפני שכעס עליי או מטעם אחר, כך או כך, הוא פסק לספק לי את שירותיו. בעקבותיו, הליכתי שגם כך לא הייתה משביעת רצון, נעשתה קשה עד בלתי אפשרית. מה שהביא אותי שוב לביקורת, אצל הרופא המסור שטיפל בי.

אני יושב על הכיסא בחדרו של הרופא, באוויר ניחוח אופייני ומוגזם של חומרי ניקיון וחיטוי, על הקירות סביב תלויות תעודות ודיפלומות למכביר, פה ושם ניבטים מכתבי תודה והערכה מפציינטים מוקירי טובה, מבטי ממוקד בציפייה בעיניו של הדוקטור הרצות על פני הגליון הרפואי שלי, כשמצחו מתקמט במחשבה.

לאחר עיון מעמיק, הוא נושא אליי עיניים מחייכות, מיטיב את משקפיו שזלגו, ואומר:

"משה אהרן, יש לי בשורה משמחת בשבילך".

דריכות מילאה כל תו בגופי, נרכנתי אל עבר הרופא בציפייה, דרוך למוצא פיו.

"יש תרופה חדשה, פורצת דרך, בשם 'למטרדה', זו אומנם תרופה נסיונית, אך מבטיחה להפליא, ייתכן מאוד שהיא תוכל לעצור את ההידרדרות בתפקודך, ולא מן הנמנע שיהיה בכוחה לרפא גם חלקים שכבר נפגעו!"

"וואו! אני רוצה מאוד לקבל אותה" קטעתי בלהט.

אם לא שנכחתי באמצעו של בית החולים, ואילולי רגליי המרדניות, הייתי פורץ בריקוד סוער למשמע הבשורה המשמחת.

*​

כברבות מן המחלות הנוירולוגיות, גם בטרשת נפוצה העולם הרפואי מגשש עדיין את צעדיו באפילה, לגבי השאלות הרות הגורל, כמו: מה הם הגורמים להתפרצותה, והאם יש דרך למנוע אותה? מה הם דרכי הטיפול המיטביים לעצירת ההידרדרות התפקודית, והאם ישנה דרך להשיב את שאבד?

בעקבות כך, פורח ומשגשג עולם התרופות והטיפולים הניסיוניים, כשכל קצה קצהו של חוט, או הופעתה של תיאוריה חדשנית ומבטיחה, גורמת לליבם של עשרות אלפי חולים לזנק בתקווה, שהנה סוף כל סוף נמצא המזור למחלתם האכזרית.

פעמים רבות מידי, התרופה ששווקה בקול תרועה רמה, התבררה בהמשך הזמן כמועילה באופן חלקי בלבד. אם בכלל.

אז, עוד טרם ידעתי את כל זאת, וכשהוצע לי הטיפול המדובר, קפצתי על כך בשתי ידיים ובלב מתרונן.

שכן, שאיפתי המוצהרת והבלתי נסתרת לכל אורך התקופה הנידונת, הייתה לנצח ולהעלים את המחלה, ולשוב להיות אדם בריא, אף כשלא היתה לכך היתכנות ממשית.

עד כדי כך, שלקראת כל בדיקת אם. אר. אי. שהיה עליי לעבור, הייתי מחזק את בטחוני בה', שבוודאי בסיום הבדיקה תפלט זעקת הפתעה מפי הטכנאי, כשלתדהמתו הצילומים יצאו נקיים לגמרי, ללא נגעים או נקודות לבנות. שהרי, 'אין מעצור לה' מלהושיע, ברב או במעט'.

כעת משהגיעה הבשורה הנוכחית, הייתה זו התגשמות שאיפותיי, תפילותיי ובטחונִי העַז. הרגשתי שה' יתברך שולח לי ישועה, בדמותו של שיקוי רפואי חדשני ופלאי.

*​

לאחר סבב מייגע של אישורים, טפסים ובדיקות התאמה, הגיע היום המיוחל. הגעתי אל בית החולים מלווה באימי המסורה, לחמישה ימי אשפוז מלאים, שבמהלכם אקבל את התרופה הנכספת.

ליבי השתולל מהתרגשות. תקווה איתנה מילאה את כל כולי, משתוקקת ומייחלת לרפואה הקרובה, ולשינוי הממשי שיגיע בעקבותיה.

שכבתי על מיטת האשפוז, לזרועי מחוברת אינפוזיה, מכשירים שונים משמיעים סביבי צפצופים שגרתיים, גופי נכח במחלקה, אך רוחי הפליגה משם זה מכבר. נישאתי על כנפי הדמיון, רץ בחלומותיי על כרי דשא ירוקים, אל עבר שמש מפציעה בזריחה משובבת עין, שולחת נוגהות אור לכל עבר.

אל החדר נכנס רופא תורן, מעיין תחילה בגיליון הרפואי המוצמד למרגלות המיטה, ואחר ניגש לעברי, נוטל מדדים ובדיקות, תוך שהוא שואל לשלומי ולהרגשתי. מקרקע אותי אל המציאות.

אימי שישבה לצד מיטתי, מעתירה תהילים ותחינות לרפואתי, פנתה לרופא ושאלה: "מתי בעזרת ה' כבר נראה את השיפור?", מקפלת בשאלתה התמימה, שאיפות ותקוות לאין מספר.

מצחו של הרופא התקמט בפליאה, "מה זאת אומרת שיפור?! לא מדובר בתרופה שמרפאת את המחלה, זו תרופה שרק עוצרת את ההידרדרות מכאן ולהבא!" קבע בפסקנות, בעודו פוסע אל היציאה מן החדר.

שקט הלום השתרר בחלל.

שניות ארוכות של עיכול חלפו עליי, ואז באחת הציפה אותי אכזבה צורבת, ממלאת את פי בטעם מר כלענה. דבריו של הרופא הדהדו במוחי באלפי בנות קול "זה לא תרופה שמרפאת את המחלה", "זה לא תרופה שמרפאת את המחלה", המילים הסתדרו בשורות כחומה בצורה, חורצות לשון למולי, לועגות לתקוותי.

לנוכח עיניי הסתחררו מילות הפסוק "כי מנגד תראה את הארץ – ושמה לא תבוא!", דמעה שקופה זלגה על לחיי.

*​

זו הייתה חוויה כואבת ומטלטלת, אך היא הולידה בי תובנה ששווה זהב.

עד כה, אמונתי ובטחוני בה' היו בעלי אופי וגוון טבעי. כלומר, האמנתי שה' יתברך ישלח את ישועתי בדרך טבעית ומקובלת, שהרי כך הוא מנהיג את עולמו – כמאמר חז"ל 'מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות'. ומשום כך קיוויתי וציפיתי כל העת, לתרופה חדשה שתתגלה, לרופא מומחה שיתערב, ולטיפול מפתיע שימצא.

אך כעת לפתע הבנתי, שהאמונה הנדרשת ממני, עמוקה ומשמעותית הרבה יותר. וזאת מפני, שהמחלה בה אני מאובחן - טרשת נפוצה, חסרת תרופה ודאית ובטוחה לעת עתה. הן אמת, שנעשים מחקרים שונים וניסיונות מגוונים לעמוד על טיבה וטבעה, אך לעת עתה מדובר בהשערות בלבד. וכתוצאה מכך, גם התרופות והטיפולים המוצעים, הינם בגדר ניסיון ומשאלת לב.

מכך אני מסיק, שאומנם איני פטור לחלוטין מהשתדלות, שכן עליי לעשות את אשר בכוחי ויכולתי, אולם זו השתדלות באווירה אחרת לחלוטין – רגועה, שלווה, ללא דריכות ומתח בלתי נגמרים.

בראשו של היהודי המאמין, אמורה לרחף תמיד התובנה הברורה: ההשתדלות הינה חובה מוכרחת, אך היא אינה סיבת התוצאה, כמאמרו הידוע של הרמב"ן 'הגזירה אמת והחריצות שקר'. אלא שבדרך כלל, במרוץ ההשתדלות הבלתי נגמר, אנו שוכחים את האמיתה הזאת, ומתנהגים כאילו ההצלחה טמונה כליל בהתאמצותנו והשקעתנו.

לי לא הייתה ברירה. בנתיב אותו סלל בעבורי אבי שבשמיים, הייתי חייב להבין ולהאמין, שהישועה והרפואה אינה תלויה כלל בדרכי ההשתדלות הטבעיים, ורק בכוחו של בורא העולם ומנהיגו, להעלות ארוכה למחלתי.

מכאן ואילך, כל השתדלות בריאותית שתהיה מוטלת לפתחי, תנכח ותתהווה באטמוספירה הזאת. טיפול חדש, פיזיותרפיה, רפואה אלטרנטיבית, כל אלה ייעשו מעתה רק כ'תפקיד' וכ'מטלה'. והישועה עצמה, ובכן, ה' יתברך יכול לחולל אותה, אף רגע אחד לפני הטיפול.

לא. זו אינה התייאשות מן הרפואה. אדרבה, זוהי האמת הפשוטה והבהירה, שהייתה לי את הזכות לחוות אותה, בצלילות ובמוחשיות.

ובלשונו הזהב של רבינו בעל חובות הלבבות (שער הבטחון פ"ד):

כאשר יבטח בבורא, ירפאהו מחוליו בסיבה ובלתי סיבה, כמו שנאמר "ישלח דברו וירפאם".[1]

---

[1] למעמיקים, אצטט את המלבי"ם (ירמיהו יז, ז) בעניין זה:
ברוך הגבר. אשר לא לבד שיבטח בה', כי גם והיה ה' מבטחו. כי הבוטח בה' שיושיעהו ע"י אמצעיים טבעיים, הגם שיבטח בה', בכל זאת המבטח שלו, היינו הדבר שעל ידו יושג בטחונו, אינו ה' רק האמצעיים הטבעיים שמקוה שעל ידם יושיעהו ה'. והגם שאינו ארור אחר שבוטח בה', אינו ברוך גם כן. רק אם יבטח בה' שיושיעהו בלא שום אמצעי כלל, עד שה' הוא גם המבטח שלו, היינו הדבר שבו יושג בטחונו:

 

[ר' יעקב ישראל]

פרק 8 – כאילו פדאני​

ימי האשפוז חלפו להם, תוך שאני הולך ומעמיק את בטחוני בה', חוזר ומשנן אל מעמקי ליבי ונפשי את האמת הנצחית: 'אין עוד מלבדו'. עד שלבסוף הגיע לו היום המיוחל - יום השיחרור.

אם יצא לכם להיות בעבר בבית חולים, אתם בוודאי מכירים את התופעה המרגיזה הזו - מכתב שיחרור שמתעכב זמן רב ללא סיבה ממשית הנראית לעין. אם בימים רגילים סיטואציה שכזאת הייתה מורטת את עצביי, בימים שכאלו על אחת כמה וכמה.

הימים ימי ספירת העומר, סמוך ונראה לחג השבועות – חג מתן תורתנו. ואני השתוקקתי בכל מאודי, לשוב כבר אל הסטנדר והגמרא, שהותרתי מיותמים בישיבה.

מנגנון המרדנות האוטומטי שלי התעורר לפעולה, כך שמצאתי את עצמי משתחל דרך מדרגות החירום, ללא מכתב שיחרור, החוצה, אל הישיבה. מותיר את בית החולים ושגיונותיו, מאחור.

שבתי אל הישיבה מלא באנרגיה, מבקש לכבוש סוגיה אחר סוגיה בעיון ובעמקות, נכסף להתמלא באור לקראת חג השבועות הקרב ובא.

הימים חלפו להם גדושים ועמוסים בלימוד מעמיק, סדרים שלמים של לימוד רצוף ומתמשך, ממלאים אותי בסיפוק עוצמתי, כמו בימים הטובים שלפני המחלה.

אך היהלום שבכתר היה 'ליל שבועות'.

שעות על גבי שעות של חזרה ושינון, בסוגיות אותם ליבנתי עם החברותא שלי עד דק, במשך החודש שחלף. אין חוויה בעולם שתדמה, לתחושת העונג המופלאה שאתה חש, כאשר אתה סורק דף אחרי דף בראשך בבהירות מוחלטת, משחיל אותם בזה אחר זה אל חוט מחשבותיך, מגבש מהם מחרוזת יהלומים מרהיבה, עטרה לראשך.

*​

שבת מברכין תמוז. חולשה נוראה תוקפת אותי במפתיע, מותירה אותי חסר כוח לגמרי. שילוב של תשישות גופנית ניכרת, יחד עם עייפות נפשית חריגה וקיצונית, מתפתלים בתוכי, לופתים אותי באחיזה של חנק, מביאים את גופי ונפשי לכדי אפיסת כוחות מוחלטת.

נפלתי מאיגרא רמה לבירא עמיקתא.

עברתי באחת מתקופה מלאת נמרצות ואינטנסיביות, להשבתה והדממה מוחלטת. מבלי יכולת להמשיך בסדר היום הישיבתי הרגיל, וללא אפשרות ליהנות מלימוד גמרא ערב ומתוק, זה שהסיח את דעתי עד כה מן הקשיים והאתגרים שלי.

הכל סגר עליי, לא ידעתי כיצד להיחלץ מן המצב המעיק, או למצער, כיצד להתמודד עימו. ואז צץ לו רעיון מפתיע בראשי, אצפין אל עבר הגליל, למספר ימים של התרעננות והתחדשות, שיתכן ויהיה בכוחם להשיב לי את החיוּת והחיוניות שאבדה.

וממחשבה למעשה, ארזתי את חפציי והפלגתי אל היישוב הפסטורלי 'ספסופה'. שם התאכסנתי בבקתת עץ מקסימה, שהתעטרה בחצר משופעת עצי פרי, כשערסלים נמתחים בינות לגזעיהם העבותים, ומעליהם למלוא רוחב האופק, נמתח לו נופם המרהיב של הרי מירון השגיאים והמוריקים.

זאת הייתה חוויה יוצאת מן הכלל.

ימים שמשתרכים להם בעצלתיים בצילו של הרשב"י, ספוגים בתפילות נרגשות על מצבי הגופני והנפשי המורכב. אני נושם למלוא ראותיי אוויר צלול ומבריא, מסיר מעליי קילוגרמים של דאגה וחשש, מתמסר לשלווה ולרוגע, לבטחון ולאמונה.

*​

כמו כל דבר טוב, גם מנוחה זו באה לקיצה, ואני מצאתי את עצמי שב אל חיי היומיום, מלא בתחושת רעננות והתחדשות - מחד, אך מלווה בתשישות וחולשה, המתעקשות להיצמד אלי וללוות אותי - מאידך.

במבט לאחור אני מבין, שהייתה זו בעיקר לאות נפשית ורגשית, מין תחושה מבשרת רעות. כאילו ידעתי עמוק אי שם בפנים, שאני עומד בפתחו של עתיד מורכב ונפתל.

החולשה רק הלכה וגברה, מיום ליום הקושי בתפקוד הלך ונעשה מודגש יותר ויותר, לא מאפשר לי לשהות בישיבה ששכנה בקמפוס רחב ידיים. בימים כתיקונם המרחקים והמרחבים היוו מעלה נפלאה מרחיבת דעת, אך במצב הנוכחי הם היו לי לרועץ, מונעים ממני להימצא בישיבה, מכריחים אותי לשהות בבית למשך זמן מרובה.

זו הייתה נקודת מפנה משמעותית.

עד כה, הלימוד הערב ואווירת בית המדרש העוצמתית, נתנו לי את היכולת להתעלם מן הנתונים המורכבים, ולחוש בחור רגיל ובריא, בן חורין מוחלט.

אולם כעת, כאילו מסך שחור ירד על מוחי.

הלימוד נעשה כבד ומעיק, מוחי מוחה בכאב כל אימת שאני מנסה להתעמק בסוגיה עיונית כבעבר, ואני נותר לעמוד כגוף ללא נשמה, משווע לטיפת חמצן רוחנית, ואין.

נמצא בבית לבדי, בין ארבע קירות שסוגרים עלי מכל עבר, ללא חבר לרפואה, כשחולשה גופנית הולכת וכובשת תו ועוד תו מגופי.

תסכול אדיר. אני משתוקק לדברים אלמנטריים ובסיסיים, שעד לא מכבר היו בהישג ידי בקלות ובקלילות, ואילו עכשיו, גם במאמצים כבירים איני מצליח להשיגם.

*​

סליחה על ההפרעה אבל הפרק היה ארוך מידי, אז ברשותכם, ההמשך בהודעה הבאה.
מוזמנים בחום.

 

[ר' יעקב ישראל]

המשך פרק 8 מהודעה קודמת
-------

אבל הייתה גם קרן אור אחת באפילה. בתעצומות נפש ובהתאמצות גוף, נלחמתי לשמר עוגן אחד עוצמתי בחיי, שלוש תפילות במניין.

למרות הקושי העז, והתירוצים הרבים שעמדו לרשותי, מתירים לי בנוכחותם להתפלל ביחידות, לא ויתרתי. מלחמת איתנים התחוללה בכל תפילה מחדש בין גופי החלוש לרוחי המוצקה, כשהרוח גוברת על הגשם, מנצחת פעם אחר פעם את תירוצים והנימוקים כולם.

זה היה קשה. קשה מאוד. לשם המחשה, תפילת מנחה שנמשכת בדרך כלל כרבע שעה עד עשרים דקות, ארכה בעבורי יחד עם ההליכה לבית הכנסת, כשעה תמימה.

ודאי סבורים אתם שבית הכנסת שכן בקצהו השני של העיר, ובכן לא. בית הכנסת שכן מעברו השני של הכביש, ממש ממול בית הוריי.

'אז למה זה לקח כל כך הרבה זמן' אתם שואלים, התשובה פשוטה בתכלית, בעוד שבישיבה היו לאורך השבילים גדרות ומעקות בגבהים שונים, כך שיכולתי לדדות מבית המדרש אל הפנימייה וחוזר חלילה בצורה סבירה, כאשר אתה חוצה כביש אין לך במה להיאחז, תוסיפו לכך את העובדה שבכביש נוסעים מכוניות, ושמעבר החציה הקרוב ביותר, רחוק יותר מהדרך אל בית הכנסת כולה, ותמצאו את עצמכם במצב בלתי אפשרי.

כך שצריך למצוא עת רצון נדירה בה הכביש ריק ממכוניות, ואז בנחישות ובזהירות לחצות בקו ישר את המטרים הספורים שמפרידים בינך לבית הכנסת, תוך שמירה מירבית על שיווי המשקל.

'אז למה שלא תעזר במקל או בהליכון, זה יקח לך הרבה יותר מהר', יתכן שחלפה תמיהה מעין זו בראשכם, אך משה אהרן של אז היה לבטח עונה על כך: 'וכי אני זקן או נכה שעליי להיעזר במקל, זהו קושי משמעותי אך זמני, ואני לא אנציח אותו באופנים כאלו ואחרים'.

כך או כך, ההשקעה הרבה ומסירות הנפש הזאת חרתו בליבי ובנפשי ערך וחשיבות מיוחדת לתפילה בציבור בבית הכנסת, חוויה בלתי נשכחת.

*​

המאמץ הכביר להתפלל במניין, זיכה אותי בשתי תובנות רבות עוצמה, שמלאו אותי בכוח וחיות להתמודדות עם המצב המייאש בו הייתי, אשמח לחלוק אותן איתכם.

הראשונה שבהן:

הבורא יתברך עשה איתנו חסד עצום, בכך שנתן לנו שלוש תחנות עצירה בתוך שלל העיסוקים והעניינים שסובבים אותנו במהלך היום, בהם אנו יכולים להתחבר אליו, לדבר איתו ולבקש מלפניו את כל צרכינו. ולא עוד אלא שהוא ציווה עלינו, לעשות זאת בצוותא עם עשרה יהודים נוספים, ליצור בכך חיבור ואגודה אחת, שתכליתה להלל ולשבח לפניו, ולשעבד את ליבנו למלכותו.

מלבד עצם המצווה הגדולה, ומלבד הדביקות הנפלאה שאנו משיגים בתפילתנו, ישנו מימד עוצמתי נוסף.

שלוש פעמים בכל יום, האדם על כל משבריו וקשייו, בדידותו ומכאוביו, מגלה שהוא לא לבד! הוא חלק מעם ה', חלק מהציבור. הוא מבין ומפנים לפתע שאילולי הצטרפותו וחיבורו, לא היה ניתן לומר קדיש וקדושה. הוא חשוב. הוא נצרך. הוא נספר ונמנה.

ומכאן לתובנה השניה שהפעימה את רוחי, ומילאה אותי בהשתוקקות ובכיסופים לתפילה בציבור.

באותה תקופה הזדמן לי להאזין לשיעור נפלא של הגאון ר' משה שפירא זצ"ל על כוחו האדיר של הציבור בכלל, ועל כוחה הכביר של תפילה בציבור בפרט, כפי שמבהיר ומאיר רבינו המהר"ל מפראג, בבואו לבאר את הביטוי הנדיר והחריג שאומר הקב"ה על המתפלל עם הציבור: "מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבניי מבין אומות העולם" [1].

וזוהי תמצית ביאורו:

כשהציבור אגוד ומחובר יחדיו, אין יכולה לחול בו מציאות של גלות, עוני, יסורים ומיתה. ועל כן, כאשר עשרה יהודים מתאחדים יחד להתפלל ולבקש, יוצרת התכנסותם מובלעת של 'ציבור', שמהווה בתוכה בועה של גאולה, אליה לא חודרות הן בחינת הגלות הכללית, והן זו הפרטית של כל אחד ואחד.

אתם מבינים מה נאמר כאן?! כאשר אני, אתה, או כל יהודי אחר, מצטרפים לתפילה במניין, אנו יוצרים השראת השכינה בבית המקדש של מטה – בית הכנסת, פודים את ישראל מהגלות המרה והכואבת, ובעיקר, יוצאים בעצמנו מכל הקשיים והייסורים האופפים אותנו.

יתירה מכך, גאולה פורתא זו אינה רק ביחס לגלות והמיצרים האישיים בהם אנו שרויים, אלא כביכול גם כלפי הקב"ה ושכינתו. שהרי כשיהודי בצער שכינה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי [2], ועל כן כשמתרחשת גאולה וחירות למטה, כמו כן מתחוללת גאולה למעלה, עד כדי כך שהקב"ה בעצמו מעיד ואומר 'כאילו פדאני'.

כשאני למדתי על העניין הנשגב הזה, הקושי להגיע אל בית הכנסת התגמד לחלוטין, אל מול המוטיבציה והרצון להיות חלק מהכוח האדיר של תפילה בציבור.

זה נשמע לכם מן הסתם כדרגות גבוהות, תלושות מן המציאות היומיומית, אך לא דרגה יש כאן, עמל יש כאן. כאשר האדם עמל ומוסר את נפשו על דבר, הוא זוכה שגם החלקים הרוחניים שמעבר להשגתו, יאירו בו את אורם וינפחו בו גבהות ורוממות.

יש בשני תובנות אלו, רפואה גדולה ותקווה מנחמת לכל אדם, בכל מצב בו הוא נמצא, מעט מזור לרגשותיו הסוערים.

הן אמת, אין די בכך, כפי שתקראו בהרחבה בפרק הבא, אבל תחילתו של ריפוי וראשיתה של נחמה - יש כאן.

ושמחתים בבית תפילתי.

---

[1] למעוניינים, אצטט חלק קטן משיעורו בעניין זה:
מעלת הציבור, בגמ' כתוב "ציבור לעולם לא מת", "ציבור לעולם לא נעשה עני", ועוד כתוב "אין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים", בגמ' בברכות ח. "תניא נמי הכי מנין שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים, שנ' הן אל כביר לא ימאס". הציבור לעולם הוא חי, ולעולם הוא עשיר, ולעולם הוא רצוי.
בזמן שביהמ"ק היה קיים, כלל ישראל היה תמיד 'ציבור'. בזמן שביהמ"ק קיים, עבודת ביהמ"ק תמיד הייתה קיימת, על השולחן תמיד יש לחם, במנורה תמיד יש אש, ובמזבח יש בתמידות את אש המערכה שעליה מקריבים את האברים והפדרים, וכל זה נעשה מטעם ה'ציבור'. כלל ישראל היה 'ציבור' באופן קבוע, אחרי שנחרב ביהמ"ק כתוב בגמ' בברכות ח. "אמר הקדוש ברוך הוא: כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור, מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם".
במהר"ל (נתיב העבודה) ביאר שמי שמתפלל עם הציבור, הוא יוצר מציאות של ציבור בכלל ישראל בתוך הגלות. אע"פ שאין לנו היום ביהמ"ק, כשמתפללים עם הציבור, באותה שעה יש מציאות של ציבור בכלל ישראל. ציבור כ'ציבור' לא נכנס תחת עול הגלות, הגלות היא שאנחנו חדלים מלהיות 'ציבור', אבל כשאנחנו במצב של 'ציבור' זה פדיון מבין האומות. כשם ש'ציבור' לא מת, ולא נעשה עני, ולא נמאס, כך ציבור לא מושלך לגלות.
אבל גזירת הגלות הפכה אותנו לפירורים, אמנם עדיין יש ציבור בכלל ישראל אבל זה רק אותם עשרה אנשים שמתפללים. בזמן שביהמ"ק קיים כל כלל ישראל הוא תמיד 'ציבור', כשיש על השולחן לחם, ואש על המנורה וכו' כל זה נעשה ע"י הציבור, גזירת הגלות היא שכח הציבור נלקח מאתנו, אבל כל מי שמחדש את זה ויוצר אפי' מציאות כל שהיא של ציבור, אומר הקב"ה "מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם", באותה מידה שכאן יהיה ציבור, הוא מפסיק את הגלות. (תומלל מתוך שיחה מוקלטת, ע"ד הכותב)
[2] אוי לי מראשי, אוי לי מזרועי – ביטוי צער חריף.

 

[ר' יעקב ישראל]

פרק 9 – לקחת או לקבל​

למרות קרן האור שהתנוצצה בחיי, בדמות התפילות במניין, עדיין ברוב שעות היום שהיתי לבדי. מסביבי אחים ואחיות תוססים ואנרגטיים, ההולכים אל הלימודים וחוזרים מהם, משחקים עם חברים, מתרוצצים ומשתובבים, ואילו אני יושב לי בדד, מביט בארון הספרים הדומם שלמולי, משתוקק ליטול כרך גמרא ולהשביע בו את רעבוני, אך אין לי את האפשרות.

מחשבתי מפליגה אל חבריי היושבים להם כעת בישיבה, נהנים מהווי חברתי תוסס, ומלימוד מעמיק ומספק, כשאף דאגה לא טורדת את מוחם, ושום מחלה אינה חובקת-חונקת את גופם.

'הם זוכרים אותי בכלל?' מחשבה מרירה חולפת במוחי. האמת, חובה עליי לציין לשבח את חבריי הנפלאים מאותם הימים, השתדלותם הכנה להתקשר ולשאול בשלומי, והמחשבה הרבה שהשקיעו על מנת לשמח ולעודד אותי, הייתה נוגעת ללב. אך עדיין, למול שטף העצבות והדכדוך שעטף אותי, לא היה בכך די.

לאחר שנים בהם לחמתי בגבורה ובחרוק שיניים, אני מוצא את עצמי מורחק משדה הקרב, ללא כל נשק או תחמושת, עם מציאות פיזית שלא ניתנת להסתרה או להכחשה.

מה שדחק אותי לפינה, מכריח אותי לגלות זירת לחימה גבוהה ומשמעותית הרבה יותר, עם כלי מלחמה מתקדמים ואפקטיביים, המותאמים למצבי הנוכחי - המלחמה על הרצון.

*​

אנו מזכירים שלוש פעמים בכל יום את הפסוק המסוגל: "פותח את ידך, ומשביע לכל חי רצון", אם נעצור רגע ונתבונן במשמעותו נגלה תובנה מפתיעה - עוצמת הנתינה של ה' יתברך ואיכותה לברואיו, תואמת באופן מוחלט, לעומק רצונו והשתוקקותו של האדם, בתפילותיו, משאלותיו ובקשותיו.

התפיסה שלי באותם הימים הייתה, שאין אפשרות להיות עובד ה' עם לקות או נכות כלשהי. על כן, אם אכיר בכך שאני מוגבל, תהיה זאת הכרזה על סיומם של החיים. יאוש מוחלט. הרמת ידיים.

ברור היה לי, שאינני יכול להתייאש או להסכים עם מצב מעין זה. על כן בחרתי לצאת למלחמה עצמית עיקשת – מלחמה מוזרה, בה הצדדים הנלחמים הם אני ועצמי - לשמר את הרצון להיות בריא ושלם בשיא עוצמתו וחוזקו, בלי לשית ליבי לנתונים המוצקים, ולתחזיות שהיו בלתי מעודדות בלשון המעטה.

היה זה מאבק איתנים, כשאמצעי הלחימה המתקדמים היו, התפילה והבטחון - "בחרבי ובקשתי – בצלותי ובבעותי".

לשני מישורים נדרשו התפילה והבטחון, הן לעצם הבעת הרצון, ויציקתו למילים ממשיות בחללו של עולם המעשה, והן להגברתו, חידודו והעצמתו.

הייתה זאת מלחמה שהבעירה את ליבי בידיעה ברורה ובאמון מוחלט. שהרי, ממי שיש לו אני מבקש! מ'בורא רפואות ומצמיח ישועות', שאין שום מגבלה המונעת ממנו למלאות את משאלותיי, ולשלוח לי רפואה שלימה.

על מנת לשמר את הרצון חזק ופועם, נמנעתי מכל סממן של נוחות או עזרה, שנדמו בעיניי אז, כאקט של כניעה וייאוש. זו אחת הסיבות (או התירוצים...) בגינן נמנעתי מלהיעזר במקל הליכה או בכל אמצעי אחר.

השלכה ישירה נוספת, הייתה למערכה חדשה זו.

עד כה הסתפקתי במסגרת מילות התפילה הקבועות, אותן חצבו לנו אנשי כנסת הגדולה ברוחב בינתם, תוך שאני משתדל למצוא את עצמי בכל פעם מחדש במילים הקדושות של שמונה עשרה, כשלאחר התפילה הייתי מפליג לעיסוקיי ולתלמודי.

אך כעת, כשעל כתפיי הוטל לתפעל ולתחזק כוח רצון אדיר שכזה, השזור בתפילה ובטחון חזקים ותמידיים, היה עליי להרחיב את המסגרת אל מעבר לתפילות הקבועות, על מנת לשפוך את לבי במילותיי שלי, להבעיר בנפשי את אש התשוקה וההשתוקקות.

שם גיליתי לראשונה את התפילה האישית אל אבא שבשמיים, תפילה במילים ובלחן ייחודיים משלי. גיליתי והתחברתי.

*​

ימים מצטרפים לשבועות, ואני עדיין בבית. כשאט אט, החל מתנהל בתוכי מאבק עיקש על הזכות והיכולת להמשיך ולהתפלל בכוח ועוז, לנוכח המצב המעורפל והחשוך בו הייתי, כשישועה באופק אין.

בוודאי אתם תמהים, מדוע אצה לי הדרך? ומפני מה איני ממתין בסבלנות לישועת ה' שתבוא? ובכן, כנראה שטרם הבנתם עד כמה היה המצב קריטי מבחינתי.

זו לא הייתה עוד משאלת לב שאפשר להמתין עמה, וללמד את עצמי לבינתיים על הסבלנות ומעלותיה. במושגים שלי אז, כל יום נוסף בבית במציאות גופנית מורכבת שכזו, כשהעתיד לוט בערפל, ואין לי במה להיאחז, נדמה היה בעיניי כנצח. מה שגרם לי לתחושת דחיפות מן המעלה העליונה, תוך ציפייה דרוכה לשינוי המצב בפועל.

בפרט, שהחינוך המקובל לתפילה בדרך כלל הוא: 'מבחן התוצאה'. הוי אומר: אם תפילתך התקבלה, סימן שהתפללת כמו שצריך, ואם לא, כנראה שלא התפללת מספיק, או לחילופין, יש לך בוודאי איזו שהיא בעיה רוחנית רצינית, החוסמת את תפילותיך מלהגיע ליעדן.

ואני מתפלל ומבקש, ללא הפסקה, את הדברים הבסיסיים ביותר, משתדל לשפר את מעשיי, ולא נענה.

אכן, אם הייתי נשאר עם גישה רדודה ושטחית שכזאת, קרוב לוודאי שיאוש וחוסר אמון היו ממלאים אותי, מובילים לנסיגה מוחלטת מכל איזור החיוג של 'תפילה'.

אבל ה' יתברך ריחם עליי ושידרג את 'חוש הטעם' שלי למחוזות גבוהים, עמוקים ומסתוריים. הוא גילה בפניי סוד טמיר ונעלם, אוצר יקר-ערך הטמון ומסתתר בתוך הערפל הנורא הזה – ההזדמנות לבנות ולפתח תלות, קשר אמיתי, פנימי ועמוק, קשר של קיימא עם מלך העולם.

דווקא במצב בו יש לי את כל הסיבות שבעולם, להתייאש ולהתנתק מהתפילה, שהרי בקשתי, התחננתי, בכיתי ואף דמעתי, ועדיין אני לא רואה לעיניי שינוי או בשורה של ממש.

אבל לא! אני מתעקש להישאר במקום המתוק והקסום הזה, להמשיך להתפלל ולבכות בכל יום מחדש, כאילו זו הפעם הראשונה בחיי. מלא באמונה תמימה ומוחלטת שאיני זרוק אי שם ביער מושלג, חשוך ומנוכר, מופקר לגורלי. לא! אני מוחזק בכל רגע בידיו הרחמניות של אבי שבשמיים - 'בעל הרחמים', עטוף היטב, באהבתו ובחמלתו הרבה של 'אוהב עמו ישראל'.

כך, צעד אחר צעד, מתפילה לתפילה ומדיבור לדיבור, הולך ונבנה לו קשר אישי חזק ואמיץ, כשליבי מכריז ומצהיר:

אבא, מלך העולם, אני תלוי רק בך. מחכה ומקווה רק לך. אין לי כתובת אחרת. אני לא פוזל לשום כיוון. אני נשאר כאן איתך, למרות שיעברו עלי ימים בהם אחוש יאוש ועצבות, דכדוך וצער, אני לא אתפעל ואתרגש מכך, כי אני קשור רק בך. אני מרגיש שאתה מקשיב ומאזין לי, בכל מילה, בכל אנחה, ובכל שברון לב שאין לו מילים.

העולם המתוק והנפלא הזה שנפתח בפניי, שינה לי את כל המבט על 'תפילה' ב- 360 מעלות. אם עד כה חשבתי שתפילה היא אמצעי עוצמתי לפעול ישועות ולבטל גזירות, כעת התחלתי להבין ולחוש שהיא התכלית והיא המטרה.

להודיע ולהיוודע, שאיני אלא – תינוק זערורי חסר ישע, התלוי ונשען על אבא שבשמים, קטן הצריך לאביו.

הבהירות הנפלאה הזאת מילאה אותי בתחושת רוגע ושלווה, מעניקה לי בנוכחותה כח ואנרגיה להמשיך ולהילחם על הרצון. מציפה בי תקווה לעתיד ורוד ויפה יותר. מסמנת לי תוואי ודרך אל הישועה שבוודאי בוא תבוא, כשיעלה הרצון מלפניו.

ובאשר ל'מבחן התוצאה', לשם כך צריך מבט קצת גבוה יותר, להבין ולשנן את האמת הברורה: מה שנראה לעינינו, זו רק אשליה ודמיון עלוב למציאות האמיתית.

על כן, אף אם ערפילים מסמאים את עיניי, מטשטשים את מבטי, אני עדיין מחזיק באמונתי המוחלטת, בידיעה שכל תפילה שלי פועלת, משנה סדרים ומחליפה נתיבים, בקצב האלוקי, בתוכנית המדויקת של עילת העילות. [1]

אדגיש ואחדד, איני מתעלם או מתכחש לצורך הנואש בישועה, בוודאי יש לו מקום חשוב והכרחי בנפש של כל אחד מאתנו.

אך ישנו הבדל מהותי בין אדם הבא לקחת את הישועה, כעין בעל חוב הבא להיפרע מאדם החייב לו, כשהתפילה היא רק אמצעי בעבורו לקחת את הישועה, ולהמשיך במסלול חייו העצמאי וה'מוצלח' בכוחות עצמו (עד העצירה הבאה...), לעומת אדם החפץ לקבל את הישועה מה' יתברך, כשהוא מבין שעליו להתאזר בסבלנות עד שיעניקו לו את משאלתו. שהרי הוא מקבל ולא לוקח.

ובוודאי שהקשר החזק, העמוק, והבטוח הזה, הוא הערובה הכי טובה לבואה של הישועה, ברצות ה'. שכן הוא מבין: שלא הצרה - סיבת התפילה, אלא התפילה - סיבת הצרה.

*​

מתנה נוספת לה זכיתי, מכוח הקשר העמוק שהחל להירקם ביני ובין אבא שבשמיים, הייתה היכולת לשתף מישהו בסערת הרגשות שהציפה אותי, בחששות ובפחדים, במבוכה ובבלבול, בתקווה ובייחול.

כאשר מתרגשת על האדם צרה, או התמודדות קשה ומורכבת, האפשרות לשתף אי מי בעובר עליו, מתאפשרת בדרך כלל, באחד משני האופנים.

האופן הראשון - המצוי יותר - הוא, כאשר האדם התייאש משינוי מצבו, ועל כן הוא מעוניין לשוחח ולשתף, על מנת לשאוב חיזוק ועידוד להמשך ההתמודדות.

האופן השני הוא, כאשר האדם קיבל והשלים עם מצבו, מתוך הבנה בהירה שזהו תפקידו, כשבהירות זו ממלאת אותו בשמחה ובשלווה, הופכת את ההתמודדות לרצויה ואהובה, כשאז הוא נהנה לחלוק עם העולם את התובנה הצלולה אליה הוא הגיע, לשתף בחוויה הייחודית אותה הוא חווה.

באותה התקופה, לא הייתי מהמיואשים, ואף לא מהמשלימים. תלוי הייתי בין שמים לארץ. כשמבחינה גופנית, המחלה נתנה את אותותיה ללא יכולת להתכחש או להתעלם. אך מבחינה נפשית ורגשית, לא הסכמתי להשלים או להתייאש, ממשיך לאחוז בכל עוז ברצון ובאופטימיות לשינוי.

בעקבות כך, לא יכולתי להעלות את מחלתי על דל שפתיי, כל שכן שלא לשתף אי מי, במרירות ובקשיים שהיו מנת חלקי, בדרך המורכבת שעברתי. כביכול אם אבטא את מצבי במילים, יהיה בכך הסכמה וקיום למציאות, אותה רציתי להעלים ולעקור.

אך היה אחד ויחיד אותו כן העזתי לשתף בעובר עליי, לספר לו, להתרפק עליו ולבכות לפניו כמו תינוק קטן – אבא שבשמים. מולו לא הרגשתי חסום. אדרבה, הרגשתי קרוב ורצוי, מוזמן לשפוך את נפשי ודמעותיי לפני בעל הרחמים.

במצב כזה בו אני מתמודד בגפי, לבדי, כשיש רק אחד ויחיד הנמצא אתי, משתתף בצערי, ובוכה עימי יחד. נוצר ערוץ נפלא, אישי ואינטימי, ההולך ומתחזק מיום ליום ומקושי לקושי, חוויה עילאית, זר לא יבין זאת.

כך, בתוך החושך הענן והערפל, בצל שיגרה החוזרת על עצמה במתכונת מדויקת, ללא קרן של אור, עם חולשה ההולכת ומתגברת, כשמנגד חוסר וודאות מוחלטת. למול סימני שאלה כבדים המרחפים על העתיד שלי, כספינה המטלטלת בלב ים סוער וזועף, כשאין לי אף צלו של מושג כיצד ייראה המחר, והיכולת ליהנות ממתיקות ועריבות התורה הקדושה, להתענג על סוגיא כבימים מקדם - ממני והלאה.

ויפקח ה' את עיניי, והנה באר מים. ההתרפקות על מזמוריו ותהילותיו של אדוננו דוד המלך, והדיבור הפשוט, הטבעי והספונטני עם ה' יתברך, השיבו את נפשי, הרוו את צמאוני. כמו היו, מעיין מים חיים מתוקים וקרירים, בשיאו של מדבר שממה, לוהט, צחיח ויבש.

הדיבור הטבעי, הפשוט והאמיתי עם אבא שבשמים, עוד יהיה בעבורי חמצן קיומי והכרחי בהמשך הדרך, בשלבים קשים ומורכבים יותר. אך ללא ספק, פה הונחה אבן הפינה, כאן היה המפגש הראשון, המטלטל.

אשר יחדיו נמתיק סוד.

---

[1] אשתף אתכם בהקשר זה, בתובנה שהפעימה את רוחי, בלומדי את דברי רש"י בפרשת וישלח (בראשית לב, ו) על הפסוק "ויהי לי שור וחמור", וכך פירש: אבא אמר לי (כז כח) מטל השמים ומשמני הארץ, זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ. ע"כ
בפשטות קשה להבין את דברי חז"ל אלו, וכי יעקב התכוון ח"ו לשקר ולהחניף לעשיו? הרי הוא יודע שהברכה נכונה ואמיתית, ואם כן מדוע כך אמר?
אך יש כאן עומק נפלא: יעקב אבינו אומר לעשיו: "במבט שלך, במערכת המושגים שלך, ברכה אמיתית הינה ברכה המתקיימת כאן ועכשיו, משהו שרואים בעינים בלי פירושים ופלפולים, ובעיקר בלי המתנה וסבלנות, ואם כך, הברכה של אבא באמת לא התקיימה, שכן בינתיים במקום טל השמים ומשמני הארץ, יש לי רק שור וחמור". אולם יעקב אבינו בתוך תוכו, מבין היטב מה היא ברכתו של יצחק אבינו. הוא משכיל ויודע, שכאשר האדם בוחר בטוב ובנכון, בקדושה ובאמונה, פעמים רבות המהלכים לא נראים באופן מיידי לעיניו, ובודאי שאינם ניתנים לשפיטה על ידי בשר ודם, ולדידו, בוודאי ברכתו של יצחק אביו, ברכה גדולה ואמיתית היא.

 

[ר' יעקב ישראל]

פרק 10 - וירא מנוחה כי טוב​

'כשאתה יושב, אתה לא נראה מוגבל', אמר לי פעם ילד מתוק, בתמימות אופיינית. זו אמירה מענינת, בפרט כשהיא באה ממבטו התם של זאטוט. והאמת, גם קצת משכנעת. שהרי מה יותר פשוט מלהחליט, ש-'אם קשה לי ללכת, פשוט לא אלך!' פיתרון מושלם, לא כך?!

אבל בן אדם צריך גם להתנייד, לנוע ממקום למקום. כאן בדיוק נפער הסדק.

הצורך ביציאות מידי פעם אל רשות הרבים, יחד עם הנסיונות המרובים לשוב ולהשתלב בישיבה בצורה כזאת או אחרת, הציפו בי את הצורך למצוא אמצעי התניידות נוח וזמין יותר, כזה שאינו מצריך אותי להזדקקות תמידית לחסדיהם של נהגים מזדמנים, או לחילופין לעזרתם של נהגי מוניות פטפטניים. ומנגד, שלא יהיה זה אביזר המנציח את מוגבלותי.

בנוסף, במהלך שנות ההתמודדות הראשונות, הוצאתי בעצת הוריי רישיון נהיגה, כשכל העת, מדגדג לו בקצה זרעותיי הרצון לאחוז בהגה בידי, לנוע עצמאית ממקום למקום.

אם נתעלם לרגע מן הנתונים הנוספים, דמיינו לעצמכם בחור מתבגר בגילאי העשרים לחייו, רישיון בידו, וזכאות לרכב נוצץ ניצבת לפתחו, שנתון 2018, היברידי, 8 ספרות בלוחית הרישוי, זה לא קורץ?!

נכון. אתם צודקים. כל בחור ישיבה נורמטיבי, היה מוותר על כך. מכלול השיקולים הרוחניים והגשמיים מורים בבירור - כלל לא מומלץ להחזיק רכב בגיל הבחרות.

אך בחור המתמודד עם מציאות רפואית מורכבת, המכריחה אותו לפיתרון שכזה, האם הוא לא יחטוף זאת בשתי ידיו?!

ההקדמה הזאת נועדה להבהיר דבר אחד - ההחלטה לקנות רכב, לא הייתה הרמת דגל לבן במלחמתי במחלה, זו הייתה ההחלטה ההגיונית ביותר בהתחשב בנתונים ובנסיבות. כשלצידה הקרב על הרצון להיות בריא ושלם, המשיך להתנהל בכל הכוח.

מכאן, הדרך הייתה די פשוטה.

שליחת מסמכים לביטוח לאומי, כשאישור הזכאות לא מאחר מלהגיע. ביקור מרגש באולם התצוגה של סוכנות הרכבים, במהלכו אני צובט את עצמי, על מנת לוודא שאיני מדמיין, 'הייתכן שתאומו של הרכב המבריק הניצב למולי, עומד להיות שלי?!' זהו חלום וורוד מידיי, שאינו תואם את גילי הצעיר.

אך חלום הופך למציאות, כך שלאחר מספר חודשי המתנה מורטי עצבים, ניצבה בחנייה מתחת לבית הוריי, טיוטה פריוס נוצצת וחדשה.

*​

רק לאחר שהתרווחתי לי בתוך הרכב, חוכך בדעתי להיכן לבצע את נסיעת הבכורה שלי, עלתה במוחי השאלה המתבקשת - האם מתאים שאגיע אל הישיבה כשאני נוהג ברכב?

עם כל הכבוד למציאות המורכבת, המכריחה אותי להחזיק ברכב, בישיבה נורמטיבית המונה למעלה מ-250 בחורים כשחלקם הנכבד צעירים, זהו צעד אחד יותר מידי.

בזכרוני צפה ועלתה, שיחה שהתנהלה מספר חודשים קודם לכן.

הייתה זאת שעת צהרים מאוחרת. יושב הייתי בחדרי, ספר תהילים פתוח לפניי, מתפלל ומבקש על בריאותי ועל חיי, כשצלצול פלאפון קטע לפתע את תחינותיי, על הצג הופיע שמו של שלמה, חברי מהישיבה.

"מה נשמע שלוימי, איך השטייגען?" פתחתי, לאחר שבלעתי בחופזה את סופו של המזמור בו אחזתי.

"ברוך ה' יום יום! אתה יודע... משתדלים להתחדש ולהתרענן... אחרי הכל בגיל שלנו זה כבר לא קל כבעבר".

בתקופה ההיא, היינו בני עשרים וחמש, לאחר כתשע שנים בישיבה גדולה, מה שנקרא בלשון העם: 'אלטרע'ס'.

"אתה צודק" השבתי, "זה בהחלט אתגר לא קטן, לשמור על חיות ורעננות. אבל אני מניח שלא התקשרת בשביל שיחת זקנים שכזו...".

"אויש... אתה ישר מחפש את המטרה, כבר אי אפשר להתקשר לפטפט איתך סתם?!" היתמם שלוימי.

"ובכל זאת..." דחקתי.

"טוב... אם אתה מתעקש... שמעת על הישיבה החדשה ברמות? ישיבת קיבוץ קטנטנה ואיכותית, נראה לי בול בשבילך".

"לא נראה לי שזה בשבילי" אכזבתי, "נכון שאני צריך ריענון דחוף, אבל במצב מסובך כשלי, קשה לי לחשוב על שינויים דרסטיים, אני צריך את הסביבה המוכרת שלי".

"אתה מפסיד" התרה בי שלוימי, "זה משהו ברמה אחרת. מדובר בחבר'ה למדנים כמונו, באווירה שקטה ונעימה, משהו אחר".

"אתה מסתמא צודק, אבל בינתיים אני לא מסוגל לכך, אם זה ישתנה אני אעדכן אותך. אבל בכל אופן תודה על המחשבה ותשומת לב, מחמם את הלב להיזכר בחברים כמוך" החמאתי וחתרתי לסיום השיחה.

כעת ביושבי ברכבי, כשהמרחק בין ירושלים לבני ברק נדמה פתע בעיניי כמעבר מחדר לחדר בבית הוריי, נזכרתי בהצעתו של שלוימי, כשהפעם דבריו נראו לי קורצים ומזמינים מתמיד.

ידי נשלחה אל הפלאפון, מדפדפת בין אנשי הקשר. 'אוריאל' - השם שחיפשתי, הופיע על הצג לבן על גבי אפור. לחצתי על מקש החיוג, ממתין בקוצר רוח שהשיחה תענה.

"מה שלומך משה אהרן?" בקע קולו הנמרץ של אוריאל, מהרמקולים במכונית.

"איך אתה מרגיש היום? אתה ממש חסר לנו פה בישיבה."

"ברוך ה', אני מרגיש מצוין. נחש מאיפה אני מדבר איתך?" השבתי בקונדסות.

"תן לי רגע... אתה נשמע במקום סגור כזה... לא... זה לא יכול להיות... הרכב סוף סוף הגיע?!"

"כן, אתה רואה מה זה... בסופו של דבר זה קרה".

"וואו! אני לא מאמין... איזה כיף! סוף סוף נוכל לצאת יחד לטיולים, כמו בימים הטובים של פעם..."

כזה הוא אוריאל, איכפתי, מסור ודואג, ויחד עם זאת, בעל ניצוץ של הומור שלא כבה.

"אבל לא בשביל זה התקשרתי..." קטעתי את שטף העליזות, ששפע מהפלאפון.

"אתה רוצה לעבור איתי לישיבת הקיבוץ ברמות? הישיבה בה לומדים אבי ושלוימי חברינו?" ניגשתי ישר לעניין.

"אתה יודע שאני אחריך באש ובמים..." הצהיר אוריאל נרגשות, כשצליל שובב מתגנב למילותיו.

"ועכשיו ברצינות. בשביל חבר וחברותא כמוך, אעבור אפילו לישיבה בעפולה... תן לי יום יומיים לחשוב על זה... אבל הכיוון חיובי בהחלט".

"ידעתי שאפשר לסמוך עליך. אתה יודע... עכשיו עם הרכב זה מורכב לחזור ליסודות... אז תעדכן אותי סופית, בסדר?"

"אין בעיה. חכה לטלפון ממני. בינתיים לך להתארגן..." השיב אוריאל, מסיים את השיחה.

*​

זה יכול להישמע דמיוני, אבל המציאות עולה על כל דמיון. ברגע שעברתי את מפתן הפתח בישיבה, חשתי כיצד משא כבד בן עשרות קילוגרמים יורד מכתפיי, מאפשר לי למלא את ריאותיי באוויר צלול ומבריא.

היה זה שילוב מנצח של ישיבת בוטיק מוקפדת, עם כמות בחורים מצומצמת ואיכותית, שיצרו יחד אווירה משפחתית חמימה ומאפשרת, תחושה נינוחה של דף חדש.

עד עכשיו, החיים בישיבה היו בצל השינוי שעברתי, מבחור בריא ותוסס, לאדם מוגבל וחולה. כעת לראשונה מצאתי את עצמי בין בחורים ואנשי צוות, שזו להם ההיכרות הראשונה איתי, כך שאיני צריך לנסות ליצור מצגי שווא ומלחמות הישרדות, אני יכול להיות מי שאני באמת.

זו הייתה תוכנית שיקום שמיימית. בית הבראה והחלמה, מהמלחמה העזה והעיקשת אותה ניהלתי עד כה. מעט מרגוע לגופי העייף, בו נלחמתי עד עתה בחירוף נפש. הפסקת אש.

מה שסימל זאת יותר מכל, היה האירוע שהתרחש, במוצאי השבת הראשונה לשהותי בישיבה החדשה.

ניצלתי את הקירבה לקברו של שמואל הנביא, והצעתי לאוריאל לבוא עימי לשפוך שיח על ציונו. הוא נענה בשמחה. כך מצאנו את עצמינו פוסעים בשעה של הבדלה בין קודש לחול, אל מצבת קבורתו הקדושה של שמואל קדוש ה', החוסה תחת צלליו של מסגד ישמעאלי משוקץ וטמא.

לאחר סיום התפילה הנרגשת, כשהרכב מדדה לאיטו בירידה התלולה מן הציון, אני שומע את עצמי פונה לפתע אל אוריאל ושואל: "תגיד, אתה יודע שאני חולה בטרשת נפוצה? שמעת על זה?"

בום!

חרף מאמציי הרבים, אני לא זוכר מה הייתה התשובה המדויקת שלו, אבל מה שאני כן זוכר, זו אתה העובדה שהוא לא באמת הופתע, הדרמה הגדולה התרחשה ביני לבין עצמי.

הבלתי ייאמן קרה. לראשונה מזה 6 שנים, העזתי להעלות על דל שפתיי – לא כחלק משיחה טכנית עם רופא – את המילים הבאות: "א נ י - ח ו ל ה - ב ט ר ש ת - נ פ ו צ ה".

תארו לעצמכם איזו מורסה בוערת שכנה שם בפנים, חנוקה, עצורה, מחפשת מוצא. כעת, לאחר שבוע בלבד בישיבה החדשה, היא מצאה לה סוף סוף את הפתח החוצה, רואה בפעם הראשונה את אור השמש, שואבת נוחם ורפואה מקרניה החמימות.

שנים לאחר מכן, כשהזדמן לי לשוחח עם אוריאל על הרגע המכונן ההוא, הוא גילה באוזניי דבר מפתיע: "באותו הרגע שנשאת את הצהרתך הנרגשת לאומה... קלטתי לראשונה עד כמה המצב בו אתה נמצא אינו תקין, ובאותו הרגע גמלה בליבי ההחלטה - אני נרתם ל'תיק' שלך בכל הכוח והנחישות".

איני יודע עד כמה הוא היה מודע באותה השעה, לגודל המשימה ולמורכבותה. אך לשבחו יאמר, שכמלאך משמיים הוא נטל אותה על עצמו, במלוא הרצינות והאחריות. עזרתו ומסירותו הרבה, היוו חלק נכבד מהיכולת שלי להתקדם בתהליך החדש, הנפלא והמאתגר, אליו נכנסתי באותה התקופה. אין מילים היכולות לתאר את עומק הכרת תודתי, לפועלו הרב.

כך או כך, זה היה שינוי משמעותי ומהותי. סוף כל סוף, נתתי מקום לנפשי המיוסרת ולגופי הדואב. אותו הגוף עליו כתבתי בעבר הלא רחוק, עד כמה צריך להתאכזר אליו.

*​

היום, כשאני מנסה לאסוף ולסדר לעצמי, את מה שכתבתי עד כה, מזדקרת לעיניי שאלה קשה ומהותית.

לכל אורך הפרקים מתחילתו של הספר, המצב רק הולך ומסתבך, הולך ומעמיק. עד שבפרק הקודם, המלחמה הגיעה לשיאה. כשרגע לפני הייאוש, אזרתי את שארית כוחותיי, להמשיך ולהיאחז בתפילה האישית מול אבא שבשמיים, להתרפק ולהתחנן עד שייעתר לבקשתי.

ומנגד, בפרק הנוכחי אני מבצע שינויים קיצוניים באורח חיי, פותח דף חדש, כאילו הייתי נער צעיר ושובב בפתחה של ישיבה קטנה, עם כמויות אמביציה בלתי נגמרות. כשבנוסף לכל הנתונים הבלתי מעודדים בלשון המעטה, אני גם בחור מבוגר ומקורקע, כזה, שכל שינוי בחייו, קשה עבורו כקריעת ים סוף. ואם כן, איך זה יתכן?! מהיכן הכוח והאנרגיה למהפך דרסטי שכזה?!

אני חושב שעל אף השלב המוקדם בו אנו אוחזים, ניתן בהחלט להבחין בנקודת אור פשוטה, אך משמעותית.

רבים מאיתנו התברכו בנטיה לחשדנות, כלפי חידושים בכלל, וכלפי כל שינוי בחיינו בפרט. למה אני אומר 'התברכו'? כי יש בכך גם מימד חיובי. זהו כוח ששומר עלינו במסגרת הידועה והמוכרת, יוצק יציבות בין גלי הספיקות והבלבול, המקיפים אותנו מכל עבר.

אך כל זאת נכון, רק בייחס לדברים שבמסגרת הבחירה שלנו. כאשר ההווה בטוח ובהיר, הסברא אכן נותנת, שאין לנו לעשות צעדים פזיזים ונמהרים באפיק לא ידוע, שהרי 'אין ספק מוציא מידי ודאי'.

אולם כאשר אנו עומדים למול נתוני הווה, המכריחים אותנו לחשב מסלול מחדש. כשהשליטה הופקעה לה מזמן מחזקתנו, והאמונה הברורה שישנו אחד ויחיד המנהל ומנווט את המציאות כרצונו, כבר השתקעה לה בליבנו, האם ישנו מקום לפחד ולחשש?!

כאשר היוזם והמתכנן הבלעדי הוא ה' יתברך, ברור לנו ללא צל של ספק שמדובר בתוכנית המעולה והטובה ביותר האפשרית. ועל אף הסקרנות הטבעית כיצד ולאן נגיע, שהרי איננו מעודכנים בפרטים, אך חשדנות וחשש בוודאי שאינן קיימים.

במצב המטושטש והמבולבל בו הייתי, נתתי לקב"ה להוביל אותי אחריו. הסכמתי להתנסות בחוויות חדשות, לעבור למקום חדש, להשתלב בחברה חדשה. סמכתי עליו ולא התאכזבתי.

בו בטח ליבי, ונעזרתי.

 

[ר' יעקב ישראל]

פרק 11 - עזרה ראשונה​

מכירים את המושג 'כתף תומכת'? בשבילי זו לא הייתה מטאפורה, זו הייתה המציאות.

לאחר התקופה הארוכה בה הייתי חבוש בבית הוריי, הרכב שעמד לרשותי איפשר לי להרחיב את טווח ההתניידות שלי. לשוב ללכת לחתונות של חברים, לעשות קניות בעצמי, ועוד ועוד פעולות אלמנטריות בסיסיות. כשבעקבות כך, גם ההליכה בחוץ נעשתה תכופה ונצרכת יותר.

אתם בוודאי יודעים, שגם במקומות המונגשים לאנשים המתקשים בהתניידות, ישנה כברת דרך אותה אי אפשר לגמוע עם רכב, ועל מנת לעבור אותה יש צורך באמצעי עזר נוסף.

נאמן לדרכי הישנה, נמנעתי במכוון מכל אמצעי תמיכה המנציח את מוגבלותי. למרות הסכמתי להיכנע למציאות במידה מסויימת, עדיין פיעם בי הרצון לחוש חלק בלתי נפרד מעולמם של הבריאים ו'הנורמלים'.

הפתרון האולטימטיבי היה – כתפו התומכת של אוריאל חברי המסור. בעזרתו גמעתי קילומטראז' גדול מאוד, לאורך תקופה ארוכה ומשמעותית, כשברקע הולמת בי התקווה השקטה - יום אחד אשוב ללכת בכוחות עצמי.

*​

זה היה חורף גשום וסוער. כמעט בכל שבוע היו מספר ימים של גשם, המטריה הייתה בשימוש מוגבר, נמצאת תמיד בסביבה לכל מטר פתאומי שאולי יופיע.

יום אחד הבזיק בי רעיון מבריק.

מדוע שלא אעזר במטריה להליכתי? שאלתי את עצמי. כולם סביבי מתהלכים כל העת עם מטריה, ואף נשענים עליה מידי פעם בספונטניות, אם כן מדוע עליי להטריח את אוריאל בכל עת שאני חפץ ללכת אנה ואנה? אני יכול לנוע עצמאית בעזרתה האדיבה של המטריה, חפץ לגיטימי שלא מתייג אותי כחבר במועדון המוחלשים והמסכנים. מה עוד שבינינו, כתף אינה המוצר הנוח ביותר להישען עליו...

וממחשבה למעשה, התחלתי ללכת תוך שאני נסמך על המטריה השחורה הגדולה שלי, מאושר מהעצמאות החדשה שנמסכה בי, ומהפתרון המעניין שמצאתי.

*​

אם החורף בשנה זו היה משמעותי, הקיץ שהגיע בעקבותיו היה חם ולח במיוחד.

אגלי זיעה הצטברו בקצב על מצחי, מזמינים אותי שוב ושוב להעביר עליהם את הממחטה, כשזאת האחרונה מתפוררת לחלקיקים דביקים, לא צולחת את המירוץ הבלתי נגמר מולם. ואני רק משווע למעט משב רוח קריר, כזה שיפיח בי רעננות, יצנן קמעא את מעלות הטמפרטורה הלוהטות, ויעניק לידיי מנוחה מהניגוב המתמיד.

הייתה זאת שעת אחר צהרים, כשאוריאל פנה אליי, שאלה בפיו.

"אתה מודע לכך שקיץ עכשיו?"

"כמובן" השבתי, תמה לפשר השאלה המוזרה "אתה לא רואה את המצח המבריק שלי..." חתמתי בקונדסות.

"אז למה אתה מסתובב לך כל היום עם מטריה?! אם לא שמת לב, התחלנו לומר כבר לפני חודש וחצי 'מוריד הטל'..." החזיר אוריאל את הכדור לעברי, כשהוא ממשיך ואומר: "זה גם לא בטיחותי! המטריה שלך עייפה ומרופטת, אולי תסכים כבר לשמוע לי ולקנות מקל נורמלי?"

למרות הנימה הנחרצת והתוקפנית מעט, הרגשתי בכל מילה את האכפתיות הרבה, ואת הרצון הכנה לסייע ולעזור לי. אך עדיין, האמת הפשוטה הזאת שהלמה בי, הייתה קשה לעיכול.

לאורך כל התקופה הארוכה שעברתי עד כה, ליוותה אותי התחושה האופטימית-נאיבית שאין זה מצב קבוע, ומשם נגזרה הקביעה ההחלטית - 'למצב זמני, משתמשים רק בפתרון זמני'. אולם כעת, לנוכח אמיתותם של הדברים, ולאחר תקופת ההחלמה הנפשית הארוכה בישיבה, לא יכולתי להתחמק מן ההיגיון הטמון בדבריו, ובעל כורחי סיכמתי עם אוריאל על ביקור בסניף יד שרה הירושלמי, לצורך קניית מקל הליכה.

*​

בשעת ערב מוקדמת, מצאתי את עצמי נכנס עם אוריאל בשעריו של המבנה הגדול והמרשים שאירח בין כתליו את מעצמת החסד והעזרה 'יד שרה'.

לאחר הכוונה קצרה מהמזכירה שישבה בכניסה, צעדנו יחד אל אולם גדול, עמוס באביזרים שונים ומשונים, שהצד השווה בין כולם היה הייעוד שלהם – עזרה וסיוע לאנשים חולים ומוגבלים.

לא אכחד, ברגע הראשון פיק ברכים אחז בי, ורצון עז להסתובב ולברוח השתולל בתוכי. אבל החלטה זו החלטה! הכרחתי את עצמי לנשום עמוק ולהירגע, תוך שאני סוקר את האפשרויות העומדות לרשותי.

"בוא לכאן" קרא לעברי אוריאל, מנתק אותי ממחשבותיי "מצאתי משהו בול בשבילך..."

כבר מהנימה של דבריו התעודדתי, זו היה הטון השובב של אוריאל, זה שליווה את הטובים שבמעלליו.

כשהתקרבתי, ראיתי אותו מחזיק בידיו ארבעה גלילי מתכת שהיו מחוברים זה לזה בחוט עבה, ופניו קורנות באושר.

"מה זה הדבר המוזר שאתה מחזיק?! ומה אני אמור לעשות איתו?!" תמהתי.

"זה 'מקל מתקפל'!" השיב אוריאל, "בדיוק מה שאתה צריך כדי לשבור את המחסומים הפסיכולוגיים שלך..." עקץ.

הוא צדק. זה בדיוק מה שהייתי צריך. אביזר כזה שיכול לשנות מצב בקלות ובמהירות, כך שאני יכול לבחור להתייחס אליו כמטריה מתקפלת או כצעצוע מעניין. והכי חשוב, כשהמחלה תעלם לפתע בעזרת ה', אני יכול לקפל את המקל מיידית, ולרוץ כאחד האדם.

בתחילה הסכמתי להשתמש במקל רק מחוץ לישיבה, אך הזמן וההרגל עשו את שלהם, אט אט התיידדתי עם המקל שהלך ונעשה פחות מפחיד ודוחה, כשלאחר תקופה אני מבחין לפתע, שהוא נמצא אצלי בשימוש תמידי וקבוע.

אגב, דבר נוסף שהרווחתי בעקבות ההחלפה ממטריה למקל, היה היכולת לנוע בחופשיות בשבתות וחגים, בהם השימוש במטריה אינו אפשרי.

לאחר שסיימנו את רכישת המקל, שבנו יחד אל הרכב, מתכוננים לחזור לישיבה. התנעתי את הרכב, בעודי מנסה לעכל את שינוי הסטטוס, ואת משמעות הפעולה שביצעתי, פנה אליי אוריאל בבקשה מפתיעה.

"תוכל לעבור ב'מאפיית נחמה'?"

"בשמחה. למה? נאבד לך שם משהו?..."

"חשבתי, שכדאי שנחגוג את המעמד עם איזה 'לחיים' קטן... אתה יודע... קצת רוגלע'ך ופחית שתיה, לכבוד המקל החדש" אמר אוריאל כשרצינות תהומית על פניו.

"אויש... אתה עם הדרמות שלך... מה הקטע לעשות עסק מכל דבר?! אבל אתה יודע מה... אני זורם איתך, על חבר כמוך בהחלט צריך לעשות 'לחיים'..."

במבט לאחור, ההצעה של אוריאל הייתה מלאת עומק ופיקחות, אותו הערב אכן היה מעמד 'הנחת אבן הפינה' בזעיר אנפין, לפרויקט אדיר ורחב מימדים עליו תקראו בהמשך. פרויקט שבנייתו טרם הסתיימה.

כי במקלי עברתי....

*​

לקראת סיומה של השנה הנפלאה הזאת, הודיע לנו ראש הישיבה, כי לצערו הרב עקב סיבות שונות, הישיבה אינה ממשיכה בשנה הבאה.

אם לבחור מן השורה, זו הודעה שגרתית ורנדומלית, כזאת שחותמת פרק של עוד ישיבת קיבוץ, במחרוזת הישיבות אותן הוא אוסף לעצמו, בשבילי היתה זאת מציאות מורכבת ומאתגרת.

הישיבה בה מצאתי לראשונה מנוח לנפשי הסוערת – נסגרת, ואני נותר ללא מקום בעולם. היו אומנם רעיונות לישיבות שעלו וירדו, אך למצוא מקום שיתאים למצבי המורכב, הן מבחינה טכנית, והן מבחינת האופי והאווירה הרגועים והשלווים שאפיינו את הישיבה הנוכחית, היה קשה עד בלתי אפשרי.

האפשרות שאשאר ללא ישיבה, נדמתה בעיניי כמציאות שלא תיתכן. זה הרגיש כמו לעצור באמצע ניתוח לב פתוח.

אך למרות החששות הבלתי נגמרים, ועל אף שלא היה לי קצה קצהו של כיון לפתרון, הקב"ה – אבי האוהב, לא הניח לי לשקוע בפחד ובבילבול. במשך חודש וחצי הייתי עסוק מחד בחיפושים ובירורים חובקי עולם, אך מנגד שלווה ורוגע בלתי מוסברים אפפו אותי.

תחושת ודאות ברורה. שהרי לא יתכן שהמנתח עזב באמצעו של ניתוח כה מסובך, ואם בכל זאת זה נראה כך, כנראה שהוא יצא להביא כלי משמעותי וחיוני לצורך המשך הטיפול הכירורגי.

אלה שהתעניינו באותה התקופה מה הן תוכניותי לעתיד, נענו בתשובת 'לא יודע' סתמית. אך בליבי פנימה שררה נינוחות רגועה, זו סה"כ עוד תחנה בדרך ליעד, יש לי על מי לסמוך.

*​

מבין שלל הנסיונות וההתמודדויות, אחד הקשים והמפרכים שבהם הוא – 'בלי לדעת'.

אנחנו רגילים לעמוד למול משימות קלות או כבדות, פשוטות או מורכבות, כל אחד עם הכוחות שהשי"ת נותן לו. אבל המשותף בהם הוא, שישנה תוכנית ברורה מול עינינו, ואנו צועדים בעיניים פקוחות לקראתה.

אולם ישנם מצבים, בהם דווקא הנסיון עצמו אינו קשה ומפרך, אך תחושת חוסר הוודאות המתלווה אליו, מאיימת להוציא אותנו מדעתנו ולהכריע אותנו. זאת משום שמטבענו אנו 'מוכרחים' לדעת... אנחנו 'חייבים' להיות מעודכנים מהו היעד ומהו המסלול המתוכנן.

הפיתרון פשוט, אבל הוא דורש מנה הגונה של אומץ ואמון – אנחנו צריכים לעצום בכוח את העיניים, ולתת לה' יתברך להוביל אותנו אחריו. להמיר את הצורך החיוני בידיעה ברורה ומוצקה גשמית, בידיעה גבוהה ומרוממת הרבה יותר.

שכן, גם בתוך מערבולת של סימני שאלה ללא אף סימן קריאה באופק, אפשר לדעת. גם כשאנו צועדים בדרך עפר בלתי מסומנת אל יעד בלתי ברור, אפשר להלך בוודאות.

מפני, שעל ה' ההולך לפנינו יומם ולילה, מנחה את דרכנו הלוטה בערפל - אנו נשענים ובטוחים. אחריו אנו צועדים ועל ידיעתו וחסדו אנו נסמכים. זהו היעד וזוהי התכנית, זה הדבר הכי ברור בעולם.

"אל הארץ אשר אראך"

 

[ר' יעקב ישראל]

פרק 12 – דף של ספינה​

המנתח אכן לא עזב באמצע הניתוח.

בראשיתו של חודש אלול, נמצאה בסייעתא דשמיא ישיבת בוטיק חדשה ומבטיחה, תחנה נוספת במסלול הרב-שלבי בו פסעתי. הישיבה ששכנה בוילה גדולה ורחבת ידיים בישוב הפסטורלי 'גני מודיעין – חשמונאים', הייתה אף היא מהישיבות הנדירות, בהן הישיבה מותאמת ומכווננת לאופיו של הבחור, ולא להיפך.

ההבראה הלכה והעמיקה, כשיחד עימה המודעות העצמית והחיבור למציאות, הלכו והתבססו בתוכי. כשעל כל התהליך מנצח אוריאל ידידי המסור, שלא נטש אף לרגע את המשימה אותה נטל על עצמו – לשמש לי כמראה מלוטשת וכמצפן מדויק לגלות את עצמי באמת, עם הרבה מאוד עזרה פיזית ורגשית לכל אורך הדרך.

*​

אם בתחילה קיוויתי וייחלתי, שהאווירה הרגועה והשלווה ששררה בישיבה, תסייע לי למצוא מחדש את הטעם בלימוד סוגיות עמוקות ומורכבות, מתוך חדוות פיצוח, והתענגות על ברק הסברות המנצנץ - הרי שהתבדיתי.

ככל שהרגיעה שבתוכי העמיקה, הלכה והתחדדה בי מנגד, האכזבה הצורבת על חוסר היכולת שלי לשוב ללמוד בעמקות וחידוד, ברף הלימוד העיוני הגבוה, בו הייתי מורגל עד עתה.

ואל תחשבו שלא ניסיתי.

במשך תקופה ארוכה, ניסיתי שוב ושוב להבעיר בליבי את להט הלימוד הישיבתי, אך פעם אחר פעם תקוותי התנפצה על סלע המציאות העגמומית, דלתי מוחי כאילו וננעלו בפניי.

דכדוך ואווירת נכאים השתררו עליי למשך זמן רב, חשתי כי ניטל ממני הטעם העוצמתי של החיים, השטייגען שהיה משוש חיי – אבד. המקסימום שהצלחתי להפיק מעצמי, היה לימוד קליל של חומש, משניות, או גמרות קלות – כאלה שאינן נחשבות 'ישיבתיות' ו'למדניות' - לימוד שכמובן לא סיפק את נפשי התאבה, ואת האמביציה הבוערת שהשתוללה בי.

לא היה לי בשביל מה לקום בבוקר. מצאתי את עצמי נמרח במיטה שעות נוספות, כשאין לי באופק שום יעד מלהיב או מטרה שאפתנית, שיצליחו לגרום לי לאזור כוחות וללמוד כבחור מן המניין.

*​

טבעם של מים המחלחלים ללא הפסקה, שסופם לבקוע חור אף באדיר שבמצוקי הסלעים.

אט אט רוח ההבראה שחילחלה ופיעמה בי בשאר חלקי החיים, החלה בוקעת נתיב בליבי פנימה, משרה בקרבי אווירת השלמה עם צורת הלימוד החדשה בה יכולתי ללמוד.

למדתי מכל הבא ליד.

מכירים את הלימוד הקליל בבין הזמנים? אתם נכנסים לבית המדרש ההומה אדם, ושוקלים בדעתכם בכל יום מחדש מה ללמוד.

יום אחד זה חומש עם רמב"ן ובמשנהו חובות הלבבות, יום נוסף אתם מתחילים מסכת ברכות בכל ההתלהבות, ולמחרת דווקא מסכת ערכין שובה את ליבכם – בדיוק כך נראו סדרי הלימוד שלי. גיוון מתמיד, נושאים קלילים ומעניינים, וחברותא אחת ניצחית -אוריאל – שניצח על הכל בכישרון ובמסירות.

*​

יצא לי באותה תקופה להשתתף בחתונה של חבר, זה היה כמין 'כנס בוגרים' בזעיר אנפין. חברים מהעבר התקבצו ובאו מכל רחבי הארץ, לשמוח בשמחתו של החתן דנן, שהיה חביב על כולם.

אני ישבתי לי בשולחן צדדי, צופה מן הצד על מעגלי הרוקדים המסתחררים למול עיני, שואב לקרבי את האווירה השמחה וניחוחותיה.

רעש של גרירת כיסא, קטע את ההתבוננותי החולמנית, על הכיסא שלצידי התיישב אריה, ידידי שהתחתן זה מכבר.

"וואו! את מי אני רואה פה?! משה אהרן זיאת בכבודו ובעצמו!" נשף אריה בהתפעלות, "אני רק רואה אותך, וישר צפים לי געגועים לישיבה! אני זוכר את האש והחידושים שהיו באזור שלך בבית מדרש, היית 'סופר-טנקר' של להט ושטעייגן! היו ימים..."

אם חשבתי שהוא סיים, התברר לי שטעיתי.

"אני זוכר איך היית תופס סוגיא, ולא מניח לה עד שפירקת אותה לגורמי גורמים, זה היה מחזה! במה אתה עוסק היום?"

השאלה תפסה אותי לא מוכן. מה אני אומר לו? שאני לומד חומש עם רש"י?! ברכות?! אך מהר מאוד התעשתתי, וכשחיוך רגוע על פניי השבתי בביטחון:

"תודה על המחמאות והפירגון! משמח מאוד לשמוע! אשתף אותך בסוגיא בה אני עוסק כיום, מסתבר שתופתע" פתחתי.

"כשהיינו יחד בישיבה עסקתי בסוגיות רבות בעמקות ויגיעה, אך סוגיא אחת הזנחתי – את הבירור המעמיק והיסודי מהו התפקיד הייחודי שלי בעולם, מה רוצה ממני ה' יתברך. בסוגיא הזאת אני עסוק כיום. בה אני מתמיד ועמל, עליה אני חוזר ומשנן, ובין שביליה מתחדשים לי הברקות וחידושים מיוחדים. יש לי גם מורה דרך מצוין – אוריאל ידידנו".

*​

אבל הרעב הציק.

השלמה - אכן הייתה, ההבנה שזהו רצונו יתברך ממני - גם נכחה, אפילו סדר יום כלשהו החל להתגבש, אך לא היה בכך כדי להרוות את צמאוני העז.

כבחור מתבגר שזכה לטעום את טעמה המתוק של סברא טובה, שהעמיק פעמים רבות בסוגיות מורכבות ופיצחן, החֶסר היה ממשי, נוגס בעומק הבטן.

מי שטעם טעמה של סוגיא יודע. אין תחליף לחוויה המשכרת המתלווה ללימוד דף גמרא בצורה איכותית. הירידה לנבכי הדברים, הניתוח ההגיוני הצרוף והחידוד האינסופי, יוצרים יחד חוויה רב חושית מטלטלת, אושר עצום שאין תענוג שיִשווה לו.

הנשמה זועקת ממעמקיה – רעבה וצמאה אני. זה עידן ועידנים שלא באה ארוחה מזינה לפי.

ולי אין פתרון.

*​

אבל לאלוקים פתרונים.

הימים ימי חנוכה תש"פ. כלל ישראל מתכנס בהמוניו באיצטדיוני ענק, למעמדים אדירים רוויי הוד. ברחובות נושבת אווירה חגיגית, לוחות המודעות עמוסים עד להתפקע בכרזות מושקעות לכבודה של תורה – עם ישראל מסיים את הש"ס בסדר הדף היומי.

אולי תתפלאו לשמוע, אך בעבורי הייתה זאת ידיעה חדשותית גרידא, מ'הנעשה והנשמע'. המושג 'דף-היומי' היה רחוק מעולמי כרחוק מזרח ממערב.

בעולם בו גדלתי, היסודיות והעמקה היו אבן הבוחן להגדרתו של כל לימוד באשר הוא, ככזה הראוי לתואר 'לימוד', ובפרט בלימוד התורה. המילה 'שטחיות' היוותה מילת גנאי משמעותית בסולם הערכים הישיבתי עליו גדלתי.

לימוד דף ליום בסדר קבוע ובלתי מתפשר, נדמה בעיניי כהתגשמות השטחיות והרדידות. לא הצלחתי מעולם להבין את אלה המרפרפים על הדף, ומסמנים לעצמם וי על 'המשימה היומית' של לימוד הדף היומי.

אך בכל זאת, משהו מכל האווירה החגיגית כן נדבק בי.

הצפייה במרנן ורבנן המסובים במעמדים אדירים אלה, השירים החדשים בשבח התורה ולומדיה שהונפקו לרגל האירועים והתנגנו מכל עבר, ומעל הכל ההבנה הפשוטה והמרגשת - רבבות יהודים מסיימים ש"ס! כל אלה חברו יחד, מכניסים בתוכי רוח חדשה ורעננה.

יתכן וזוהי הסיבה, שכאשר באחד מאותם הימים, צדה את עיניי מודעת פרסום קטנטנה בגודל A5 של גמרא מבוארת בשם 'ושננתם', עם מבצע מיוחד לרגל תחילת המחזור החדש, משהו בהצעה משך את ליבי.

אני זוכר את המחשבות שחלפו במוחי באותו הרגע, כאילו היה זה רק אמש.

"הרי בכל מקרה כרגע איני מסוגל ללמוד בעיון כהרגלי, אז למה לא לקפוץ על העגלה, ללמוד משהו מספק בינתיים?" שאלתי את עצמי.

"איך אתה מעיז אפילו לחשוב על לימוד שטחי שכזה?!" הזדעק למולי משה אהרן הישן.

"אז מה עדיף? להמשיך ולהתרפק על העבר ולא ללמוד בכלל?!" תמהתי, "אם כרגע זה מה שאני יכול ללמוד, עליי לעשות זאת!" השבתי בנחרצות.

"אבל בכל זאת, איך אתה יכול להתחייב על צעד גדול שכזה?! תהיה ריאלי... ומה אם יום אחד תהיה חלש, או שבכלל תתחרט?" שוב היה זה הקול מהעבר שניסה לקרקע אותי, להוציא לי את הרוח מהמפרשים.

הייתה אמת בדברים. זהו אכן פרויקט אדיר מימדים. ומי ערב לי שאצליח לעמוד בו לאורך זמן.

ואז הבזיק רעיון שמיימי במוחי.

"יודע מה..." אמרתי לקול המייאש, "אני מקבל על עצמי לקרוא בכל יום דף גמרא אחד. זהו. כמובן שאם יהיה לי זמן וכוח, אשתדל גם להבין. ואם יהיה לי עוד יותר חשק ורצון, אלמד גם רש"י. אבל ההתחייבות שלי היא רק על קריאת דף אחד בכל יום".

זה היה רעיון גאוני, שנטרל את פחד הגבהים שאפף אותי. כך שהחל מאותו יום פתחתי בלימוד מסכת ברכות. לעיתים הלימוד היה בהבנה טובה, ולעיתים בהבנה בסיסית, אך בחסדי ה' מאז ועד היום, זכיתי להימנות בין לומדי הדף היומי מידי יום ביומו, ללא פספוסים וחריגות.

*​

אט אט הבנתי שההתעקשות על הרף הלימודי הגבוה בו הייתי מורגל, וחוסר ההסכמה שלי להכיר בכל סוג אחר של לימוד, היו בעוכריי. מותירים אותי קרח מכאן ומכאן.

עתה, כשפתחתי את ליבי, להתנסות בלימוד שתאם את כוחות נפשי העכשוויים, שטפה רעננות וחיוניות את חיי.

זה בדיוק מה שהייתי צריך. לימוד קליל בקצב מהיר, כשבכל יום מחדש נפתחות בפניי סוגיות חדשות, מרתקות ומעניינות, כשההתקדמות הבלתי פוסקת, יוצרת בי תחשת סיפוק ומלאות.

הלימוד החדש שהיה בעבר כה זר ומנוכר, הפך למשיב נפשי. הצבע החל חוזר ללחיי, וקבתי הרוחנית שהצטמקה בחידלון, החלה להתמלא במזון משובח ואיכותי, שנסך בי אנרגיה ושמחה.

לא!

לא היה זה לימוד מעמיק, השוזר את הראשונים והאחרונים במחרוזת של מרגליות, לכדי 'חבורה' מאירת עיניים. אפילו תוספות לא זכיתי ללמוד. רק גמרא עם פירוש רש"י, כאילו הייתי נער צעיר, שאלו הם פסיעותיו הראשונות בעולמה של הגמרא.

אז מה כה השביע ושימח אותי? אתם לבטח שואלים.

ההבנה הבהירה והברורה, שכאשר אני פותח את הספר אותו ציווה עליי השי"ת לפתוח, וכאשר אני לומד את הדף הספציפי שהוא הורה לי ללמוד, אני מגשים בתמימות ובפשיטות את תכלית ביאתי לעולם, מקיים את התפקיד הייחודי המוטל עליי.

כי לא באתי לעולם להיות תלמיד חכם, ולא באתי לעולם לדעת את הש"ס בעיון עם כל הראשונים והאחרונים, וגם לא באתי לעולם ללמוד סדרים של 4 ו-5 שעות רצופות, אלא באתי לעולם כדי 'לעשות את רצון השי"ת'.

כמובן, ברירת המחדל של כל יהודי, היא אכן להיות תלמיד חכם העוסק בתורה יומם ולילה, אך כאשר ה' מבקש מאיתנו לצעוד במסלול אחר, עלינו להכניע את עצמנו בפני רצונו.

לנגד עיניי מזדהרים כל העת דבריו של משה רבינו לפרעה בבקשו שיוציא את ישראל ממצרים: 'ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה', עד בואנו שמה'.

אדם אינו יכול לשרטט מראש את רצון ה' ממנו. לכל רגע יש את התפקיד המיוחד שלו, ואם לכאן כיוון אותי השי"ת, אני יודע בוודאות שאני נמצא בדיוק במקום הנכון והראוי לי לעת עתה.

בידיעה ובאמונה ברורה, שתפקידים - מתחלפים ומשתנים, אך הנאמנות לרצונו יתברך - שווה היא. לא עזבתי שום רצון טהור ושאיפה נכונה, אני לא יותר מאשר עבד של ה', וככזה, הוא זה שקובע את סדר היום שלי.

"עבדך אני - הבינני ואלמדה תורתך" [תהילים קיט]

*​

לימים התברר לי, כי ההחלטה ללמוד דף היומי הצילה את חיי.

בימים הכי קשים, בסופות ובתנודות, במעברים ובמשברים שהלכו ובאו, מאיימים על היציבות הגשמית והרוחנית שלי, הייתה לי פינה אחת חמה, חזקה, יציבה יותר מפלדה, 'דף של ספינה' עליו נסמכתי למול כל גל וגל שהתנחשל לעברי. הקביעות הזאת החזיקה אותי, הגנה ושמרה עלי מכל משמר.

יתירה מכך, עצם ההתמודדות עם מחלה כרונית חסרת יציבות, העמוסה בעליות ומורדות על בסיס יומיומי, כשגם במצב סטטי שאין הדרדרות בחסדי שמים, כל שינוי קל במזג האוויר יש בכוחו להפיל חולשה על האדם, זו מציאות שיש בה בכדי לטלטל את הנפש טלטלה הגונה.

כאן מגיעה התרופה הפילאית, של קביעות יצוקה ועוצמתית - אפילו קטנה ומינימלית – שיש בכוחה לסייע לאדם לגבור על כל הטלטלות והזעזועים, משום שתמיד נותר לו עוגן חזק שאינו נרתע מפני שום רוח שבעולם, עוגן הנוסך בו כוחות לעמוד יציב למול המצב, בלי להיסחף עם הסערה.

*​

אמנם לימוד הדף היומי התחיל בשלבים הראשונים על אש נמוכה, ללא הרבה חשק וחיבור, כשלעיתים היה עליי לגרוס את מילות הגמרא כאילו היו הם חצץ בפי, כשברגעים אלו צף בי הגעגוע העז לטעם המתוק, העתיק והמוכר מ'בית המדרש הישן'.

אולם ככל שעובר הזמן, הקב"ה המשביע מטובו לכל חי, פותח את חוש הטעם, הלב נפתח, הלשון מלקקת כל מילה, הנפש צוהלת מכל ארבע אמות חדשים המתגלים לה בין משעוליו של התלמוד בבלי, שבילים ודרכים שכלל לא ידעה על קיומם. כשבקצה, זהו השלב בו ה'בדיעבד' הופך ל'לכתחילה'. אך אלו חלקים השייכים לשלבים גבוהים יותר, בסולם רב השליבות בו טיפסתי, ועל כן לא אקדים את המאוחר.

לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי.