הנושאים החמים
הנושאים החמים
אזהרת משא: עלול לשאת ספוילרים.
אף פעם לא פתחתי קודם ספר של ליבי קליין, הסטיגמות שהצטברו אצלי סברו שזו ספרות לנשים עם הרבה רגשנות, יזע ודמעות ועלילות סביב מטבח-סמינר-ספסל גינה. נאלצתי לנפץ אותן אחת לאחת בקפיצת-ראש.
למעשה הקריאה הייתה חוויה מטלטלת שנמשכה עד שלוש וחצי בלילה. בפרסומות נוהגים להגדיר את זה: לא תניחו אותו מידכם.
ניסיתי להבין מה הסית אותי להקריב את שנת הליל שכה יקרה לליבי, לחשב שכר קריאה כנגד הפסדה והפסד שינה כנגד שכרה. באתי לביקורת ביקורתי מתמיד, את הכפפות השארתי בתא הכפפות, בלתי-אפשרי איתם בחום הזה, וכשעל השולחן ספרות פופולרית לא ראיתי טעם בנימוסי שולחן.
הניתוח לפניכם.
מעטפת
שם: כדרכה של הסופרת, גם הפעם בחרה בשם תנכ"י-שמרני, לטעמי: קטגוריה לא נכונה עבור עלילה ריאלית, שמות תנכיי"ם מתאימים לביוגרפיות או לעלילות היסטוריות, ככל שעוסקים בעלילה עכשווית ראוי לזרום עם הלך-הרוח של שוק הספרות בת ימינו שמרכיב שמות יצירתיים והשראתיים יותר.
מה גם שהשם 'כי אבי ואמי' משדר עיסוק ביתמות עגולה, מה שלא קורה בספר. ככלל: יש יתומים בספר אבל הקשיים שלהם אינם מרכיב מרכזי בעלילה. (ולמה צריך את החיריק ב'אִמי'? למה).
אולי זה עניין של גישה הסוברת: אם הספר מוצלח כל-כך - הוא ייחטף בכל מקרה, בשביל מה לחשוב יותר מדקה על שם הולם. אולי.
כריכה: זה לא התחום שלי אבל כאזרח פשוט, פשוט לא התלהבתי - עיצוב וצבעים בסגנון ישן, לב פרחוני, יצירת אומנות יפה, אבל כמו שם הספר גם היא אילוסטרציונית לחלוטין. תתרשמו בעצמכם.
אגב, גב הכריכה גם-כן לא משהו.
על העימוד אין לי מילה רעה לומר, הוא לא הפריע - קראתי בלגימה. הגהה טובה: לא נתקלתי בשגיאות כתיב.
דמויות
אין גיבור או שניים שאפשר להגדיר אותם כגיבורי הסיפור. יש הרבה דמויות בתפקידים מרכזיים, קצת מבלבל אבל כולם מאופיינות אפיון מקיף ועקבי, בדרך כלל זה עושה סדר, אבל עדיין יש צורך מדי פעם בעץ משפחתי שיזכיר את המבנה המשפחתי המסועף. זיהיתי עודף של שימוש בשמות פרטיים, אולי נכון היה לצרף יותר שימושים בשמות משפחה, זה אמור לעזור. כמו-כן יש שני סבים וסבתות שמוגדרים בדרך כלל בשם התואר סבא או סבתא, מוטב היה להוסיף הגדרה מבדלת.
משום מה חסרים תיאורי מראה של גיבורי הסיפור, יש לנו הרבה מידע על סגנון הדיבור שלהם, על החולשות והחוזקות שלהם, אבל אין מידע על מבנה גוף ותווי פנים.
הנטייה לשמור על עמימות מגזרית בולטת בהרבה ספרים, המטרה ברורה: להנגיש את התחושות ולייצר הזדהות בקהלי יעד רחבים יותר. מה שכמובן לא מונע מהקורא לחפש רמזים ופליטות מגזריים.
ההנחה שלי שהדמויות כולן שייכות למגזר חסידי. שילוב של קצת אידיש, שמות טיפה חסידיים, שטריימל לחתן. מצד שני אין נוכחות של אדמורי"ם בסיפור, וזה מוביל אל הקהל הכלל-חסידי (או לחסידות של הסופרת עצמה, אבל כאמור - שטריימל).
אין רעים בסיפור הזה. יש את המושלמים ויש את אלה שלא.
אבל יש מחיר לשלמות - מי שמושלם חוטף את הסטירות הצולפות יותר, וליבי קליין יודעת להצליף ולצלוף.
המושלמים:
ליבי - האלמנה הנכה אחרי חודשיים של נישואין, ספוגה באמונה עד צוואר ומשכך מצטיינת בכוחות נפש אדירים. משום מה היא מתוייגת בראשית הספר כמדוכאת רק בגלל שהיא חושפת את רגשותיה בפתיחות.
עקיבא - רווק בן 27 אולי הוא המושלם ביותר מבין המושלמים, מה שלא מפריע לו להסכים לשידוך המשונה שפרח בראשה של אמו.
דוד ושייני - חד-משמעי משוריינים ברשימת המושלמים, זה שלשייני לא מפריע שהילדים מלכלכים והיא לא משקיעה כסף שאין לה בביגוד מנקר עיניים עבורם, לא מוציא אותה מהרשימה.
הרשל ולאה - שומרים על מושלמות לאורך כל הספר, לקראת הסוף הם קצת חורקים ומתחילים להיות הורים הליקופטר.
הלא מושלמים:
מוישי - הוכתר כרחפן בתחילת הספר אבל זה לא בא לידי ביטוי בפועל בכלום. בנוסף מודגש כל הזמן שהוא עם כישרון חלש עד כדי שהחברותות שלו ממומנות ע"י אבא שלו (שנפטר לפני כמה שנים, שילם מראש לכל החיים?). גם האיפיון הזה לא מתבטא בעלילה. הוא מתנהל בהיגיון ומדבר לעניין כל הזמן. אולי זה היה חשוב רק כדי לגרום לו לא ליסוע לחתונה של גיסתו באמריקה מחשש מהמפגש עם גיסיו הלמדנים?
בתיה - הכי לא מושלמת, אשה נורמטיבית שהילדים שלה מופתעים כשהיא אומרת להם שהיא אוהבת אותם, מצד שני היא מטפלת בחמותה אצלה בבית שזה ממש מושלם.
חותמת את הרשימה שרה ג'יין שעל פניו הייתה נשלחת לרשימת הרעים אבל הבעיה שהיא לא רעה , היא מטפלת בילד/ה 'שלה' במסירות ולא רואה את הרע שבסיפור.
יש עוד שורת דמויות ארוכה שמפוזרת לאורך הספר ומבצעת תפקידים מקומיים בלבד, לרוב גם הם מקבלים אופי וסגנון מותאם אישית, גם הם מאוד אדיבים וטובים, אפילו חבר גוי מהעבר של ג'ושוע מלא טוב-לב ומסכים להקדיש לילה שלם בשבילו בלי חשבונות, ממש חסד-של-אמת.
עלילה
במבט לאחור זו עלילה משוגעת. לקחת אוסף של צרות שכל אחת לבדה היא קורעת-לב ולרכז את כולן בספר אחד בקרב משפחה מורחבת אחת, לכאורה זה בגבול הסאדיזם. אבל זה ממש לא מכניס את הספר למה שהוגדר כאן בעבר 'ספרות יגון ואנחה', האווירה בספר נסחפת אחרי הדמויות החיוביות וספוגות האמונה, ה'צרות של העניים' - אלו הקשות באמת, נכתבו כדי לפתור את הצרות של העשירים. הפורענויות מטרידות וקשות אבל במקביל התגייסו כדי לעזור לאישה אחת להתייחס יותר יפה לילדים שלה ולגיסתה להשקיע יותר בניקיון ואסתטיקה.
לא יאומן איך אפשר עוד לקדוח קטסטרופות יצירתיות כל-כך, חשבתי שהמלאי מוצה. לאלמן כלה מאושרת חודשיים אחרי חתונתה ולהשאיר אותה פצועה ונכה, ועבור מה? לפחות אם זה היה פיגוע, הייתה מוצאת נחמה במוות על קידוש ד', אבל עבור כסף אפילו את זה אין. לחטוף ילד בארץ זרה בערב חתונה כשהחתן עצמו אמור לשמור עליו. צרות צרורות בצרורות.
תחומים רפואיים הם מבלבלים וקשים לקריאה למי שלא מתמצא בהם, מניסיון העבר וזו הטקטיקה גם בספר הזה - הדרך הנכונה היא לטפטף פרטים והסברים במינון נמוך. זה עבד. התהליך סביב הפגיעה המוחית של נפתלי היה קל להבנה ולא שיבש את זרם הקריאה. דווקא מה שקרה להרשל היה לא ברור, למה שבר ברגל הופך טיסה לסכנת חיים? ואם זה בעיה צדדית - איך התגלתה פתאום? ואיך באורח פלא למרות הסיכון פתאום נמצאה הדרך לטוס?
מעבר לכל דמיון - בכמה קטעים נחצה סף הדמיון. המרכזי שבהם: שידוך של אחיינית אלמנה נכה עם דוד שלה בן 27 כשהרקע שלה לא תופס אצלו צד, זה כבר הזייה. גם חגיגית רכש הדירות מכל הכיוונים וחלוקת הירושה הנדיבה לקראת הסוף מוגזמת. גם חברותא שמזייף שיק זה מופרע לגמרי, מקובל לגנוב יותר באלגנטיות.
הבנתי שכך זה בעוד ספרים של ליבי קליין, לקראת הסוף מופעל נוהל "ואז כולם חזרו בתשובה...", רוח מופלאה של מזור ותקומה חולפת כמעט בכל הזירות של הספר , פותרת מחלוקות, מצמיחה ישועות, מתקנת את המידות, ובשאר היא שולחת פינוקים ומלמדת להתמודד עם הקשיים. עם חבורת המושלמים שמאיישת את הספר לא צריך יותר ממשב רוח כזה כדי לתקן את העולם. זה נפלא לטעמי, זו משאלת הלב של הקוראים לאורך הספר, ובסוף הסופרת עובדת אצלנו. למה לטרוק ספר באווירת נכאים אם אפשר ללכת לישון עם חיוך?
חלקי הפאזל משתלבים בסוף לתצוגה אחת, אבל חלק אחד עכור נשאר תלוש ומיותר - הפרשיה של יוסי החברותא, סמיר הקבלן הערבי ואביאל הקבלן היהודי. מהומה שנעלמת כלעומת שבאה ולא מקדמת את שאר העלילה לשום מקום, וכאמור היא כוללת ניסיון גניבה מכוער ומוגזם.
כתיבה
פשטות ויעילות, זו ההגדרה של סגנון הכתיבה הזה שממגנט את הקורא אל הספר. לא המחזות פרועות ולא הגיגי מחץ, בלי הומור בכלל ובלי שפה מלוטשת. פשוט לדעת לספר סיפור - לסנן רק את הפרטים הרלוונטיים עבור הקוראים, לחלק אותם בקצב ששומר על ערנות, לשמור על גרף יציב של רגעי שיא ושפל, לנהל דו-שיח טבעי בין הדמויות ולהשתמש הרבה בכלי הזה, וכנראה עוד כמה סודות שאנחנו לא יודעים.
לדעת המקצועיות הטהורה שהתרגלתי אליה - מחשבות לא מנסחים במפורש, מאפשרים להבעות ולהתנהגויות לחשוף אותן, הניסוח המדויק משוריין ליד הדמיון של הקוראים.
קבלו כאן את 180 המעלות ההפוכות - בלי לדפוק חשבון מצורפים החלקים של ה'אחד בלב':
מסרים
אכלתי הרבה כפיות אבל בתיאבון רב. כמו בקורנפלקס - תמורת מוצר ערב לחיך אני משלים עם כמות כפיות הסוכר שבו, גם כאן כמות המסרים שווה את התוצר. הספר גדוש באמונה תמימה ובביטחון אמיתי ואלה לא פוגעים ברצף ובזרימת הקריאה, ולמי איכפת להתחזק באמונה בלי לשים לב אגב קריאת ספר?
אף פעם לא פתחתי קודם ספר של ליבי קליין, הסטיגמות שהצטברו אצלי סברו שזו ספרות לנשים עם הרבה רגשנות, יזע ודמעות ועלילות סביב מטבח-סמינר-ספסל גינה. נאלצתי לנפץ אותן אחת לאחת בקפיצת-ראש.
למעשה הקריאה הייתה חוויה מטלטלת שנמשכה עד שלוש וחצי בלילה. בפרסומות נוהגים להגדיר את זה: לא תניחו אותו מידכם.
ניסיתי להבין מה הסית אותי להקריב את שנת הליל שכה יקרה לליבי, לחשב שכר קריאה כנגד הפסדה והפסד שינה כנגד שכרה. באתי לביקורת ביקורתי מתמיד, את הכפפות השארתי בתא הכפפות, בלתי-אפשרי איתם בחום הזה, וכשעל השולחן ספרות פופולרית לא ראיתי טעם בנימוסי שולחן.
הניתוח לפניכם.
מעטפת
שם: כדרכה של הסופרת, גם הפעם בחרה בשם תנכ"י-שמרני, לטעמי: קטגוריה לא נכונה עבור עלילה ריאלית, שמות תנכיי"ם מתאימים לביוגרפיות או לעלילות היסטוריות, ככל שעוסקים בעלילה עכשווית ראוי לזרום עם הלך-הרוח של שוק הספרות בת ימינו שמרכיב שמות יצירתיים והשראתיים יותר.
מה גם שהשם 'כי אבי ואמי' משדר עיסוק ביתמות עגולה, מה שלא קורה בספר. ככלל: יש יתומים בספר אבל הקשיים שלהם אינם מרכיב מרכזי בעלילה. (ולמה צריך את החיריק ב'אִמי'? למה).
אולי זה עניין של גישה הסוברת: אם הספר מוצלח כל-כך - הוא ייחטף בכל מקרה, בשביל מה לחשוב יותר מדקה על שם הולם. אולי.
כריכה: זה לא התחום שלי אבל כאזרח פשוט, פשוט לא התלהבתי - עיצוב וצבעים בסגנון ישן, לב פרחוני, יצירת אומנות יפה, אבל כמו שם הספר גם היא אילוסטרציונית לחלוטין. תתרשמו בעצמכם.
אגב, גב הכריכה גם-כן לא משהו.
על העימוד אין לי מילה רעה לומר, הוא לא הפריע - קראתי בלגימה. הגהה טובה: לא נתקלתי בשגיאות כתיב.
דמויות
אין גיבור או שניים שאפשר להגדיר אותם כגיבורי הסיפור. יש הרבה דמויות בתפקידים מרכזיים, קצת מבלבל אבל כולם מאופיינות אפיון מקיף ועקבי, בדרך כלל זה עושה סדר, אבל עדיין יש צורך מדי פעם בעץ משפחתי שיזכיר את המבנה המשפחתי המסועף. זיהיתי עודף של שימוש בשמות פרטיים, אולי נכון היה לצרף יותר שימושים בשמות משפחה, זה אמור לעזור. כמו-כן יש שני סבים וסבתות שמוגדרים בדרך כלל בשם התואר סבא או סבתא, מוטב היה להוסיף הגדרה מבדלת.
משום מה חסרים תיאורי מראה של גיבורי הסיפור, יש לנו הרבה מידע על סגנון הדיבור שלהם, על החולשות והחוזקות שלהם, אבל אין מידע על מבנה גוף ותווי פנים.
הנטייה לשמור על עמימות מגזרית בולטת בהרבה ספרים, המטרה ברורה: להנגיש את התחושות ולייצר הזדהות בקהלי יעד רחבים יותר. מה שכמובן לא מונע מהקורא לחפש רמזים ופליטות מגזריים.
ההנחה שלי שהדמויות כולן שייכות למגזר חסידי. שילוב של קצת אידיש, שמות טיפה חסידיים, שטריימל לחתן. מצד שני אין נוכחות של אדמורי"ם בסיפור, וזה מוביל אל הקהל הכלל-חסידי (או לחסידות של הסופרת עצמה, אבל כאמור - שטריימל).
אין רעים בסיפור הזה. יש את המושלמים ויש את אלה שלא.
אבל יש מחיר לשלמות - מי שמושלם חוטף את הסטירות הצולפות יותר, וליבי קליין יודעת להצליף ולצלוף.
המושלמים:
ליבי - האלמנה הנכה אחרי חודשיים של נישואין, ספוגה באמונה עד צוואר ומשכך מצטיינת בכוחות נפש אדירים. משום מה היא מתוייגת בראשית הספר כמדוכאת רק בגלל שהיא חושפת את רגשותיה בפתיחות.
עקיבא - רווק בן 27 אולי הוא המושלם ביותר מבין המושלמים, מה שלא מפריע לו להסכים לשידוך המשונה שפרח בראשה של אמו.
דוד ושייני - חד-משמעי משוריינים ברשימת המושלמים, זה שלשייני לא מפריע שהילדים מלכלכים והיא לא משקיעה כסף שאין לה בביגוד מנקר עיניים עבורם, לא מוציא אותה מהרשימה.
הרשל ולאה - שומרים על מושלמות לאורך כל הספר, לקראת הסוף הם קצת חורקים ומתחילים להיות הורים הליקופטר.
הלא מושלמים:
מוישי - הוכתר כרחפן בתחילת הספר אבל זה לא בא לידי ביטוי בפועל בכלום. בנוסף מודגש כל הזמן שהוא עם כישרון חלש עד כדי שהחברותות שלו ממומנות ע"י אבא שלו (שנפטר לפני כמה שנים, שילם מראש לכל החיים?). גם האיפיון הזה לא מתבטא בעלילה. הוא מתנהל בהיגיון ומדבר לעניין כל הזמן. אולי זה היה חשוב רק כדי לגרום לו לא ליסוע לחתונה של גיסתו באמריקה מחשש מהמפגש עם גיסיו הלמדנים?
בתיה - הכי לא מושלמת, אשה נורמטיבית שהילדים שלה מופתעים כשהיא אומרת להם שהיא אוהבת אותם, מצד שני היא מטפלת בחמותה אצלה בבית שזה ממש מושלם.
חותמת את הרשימה שרה ג'יין שעל פניו הייתה נשלחת לרשימת הרעים אבל הבעיה שהיא לא רעה , היא מטפלת בילד/ה 'שלה' במסירות ולא רואה את הרע שבסיפור.
יש עוד שורת דמויות ארוכה שמפוזרת לאורך הספר ומבצעת תפקידים מקומיים בלבד, לרוב גם הם מקבלים אופי וסגנון מותאם אישית, גם הם מאוד אדיבים וטובים, אפילו חבר גוי מהעבר של ג'ושוע מלא טוב-לב ומסכים להקדיש לילה שלם בשבילו בלי חשבונות, ממש חסד-של-אמת.
עלילה
במבט לאחור זו עלילה משוגעת. לקחת אוסף של צרות שכל אחת לבדה היא קורעת-לב ולרכז את כולן בספר אחד בקרב משפחה מורחבת אחת, לכאורה זה בגבול הסאדיזם. אבל זה ממש לא מכניס את הספר למה שהוגדר כאן בעבר 'ספרות יגון ואנחה', האווירה בספר נסחפת אחרי הדמויות החיוביות וספוגות האמונה, ה'צרות של העניים' - אלו הקשות באמת, נכתבו כדי לפתור את הצרות של העשירים. הפורענויות מטרידות וקשות אבל במקביל התגייסו כדי לעזור לאישה אחת להתייחס יותר יפה לילדים שלה ולגיסתה להשקיע יותר בניקיון ואסתטיקה.
לא יאומן איך אפשר עוד לקדוח קטסטרופות יצירתיות כל-כך, חשבתי שהמלאי מוצה. לאלמן כלה מאושרת חודשיים אחרי חתונתה ולהשאיר אותה פצועה ונכה, ועבור מה? לפחות אם זה היה פיגוע, הייתה מוצאת נחמה במוות על קידוש ד', אבל עבור כסף אפילו את זה אין. לחטוף ילד בארץ זרה בערב חתונה כשהחתן עצמו אמור לשמור עליו. צרות צרורות בצרורות.
תחומים רפואיים הם מבלבלים וקשים לקריאה למי שלא מתמצא בהם, מניסיון העבר וזו הטקטיקה גם בספר הזה - הדרך הנכונה היא לטפטף פרטים והסברים במינון נמוך. זה עבד. התהליך סביב הפגיעה המוחית של נפתלי היה קל להבנה ולא שיבש את זרם הקריאה. דווקא מה שקרה להרשל היה לא ברור, למה שבר ברגל הופך טיסה לסכנת חיים? ואם זה בעיה צדדית - איך התגלתה פתאום? ואיך באורח פלא למרות הסיכון פתאום נמצאה הדרך לטוס?
מעבר לכל דמיון - בכמה קטעים נחצה סף הדמיון. המרכזי שבהם: שידוך של אחיינית אלמנה נכה עם דוד שלה בן 27 כשהרקע שלה לא תופס אצלו צד, זה כבר הזייה. גם חגיגית רכש הדירות מכל הכיוונים וחלוקת הירושה הנדיבה לקראת הסוף מוגזמת. גם חברותא שמזייף שיק זה מופרע לגמרי, מקובל לגנוב יותר באלגנטיות.
הבנתי שכך זה בעוד ספרים של ליבי קליין, לקראת הסוף מופעל נוהל "ואז כולם חזרו בתשובה...", רוח מופלאה של מזור ותקומה חולפת כמעט בכל הזירות של הספר , פותרת מחלוקות, מצמיחה ישועות, מתקנת את המידות, ובשאר היא שולחת פינוקים ומלמדת להתמודד עם הקשיים. עם חבורת המושלמים שמאיישת את הספר לא צריך יותר ממשב רוח כזה כדי לתקן את העולם. זה נפלא לטעמי, זו משאלת הלב של הקוראים לאורך הספר, ובסוף הסופרת עובדת אצלנו. למה לטרוק ספר באווירת נכאים אם אפשר ללכת לישון עם חיוך?
חלקי הפאזל משתלבים בסוף לתצוגה אחת, אבל חלק אחד עכור נשאר תלוש ומיותר - הפרשיה של יוסי החברותא, סמיר הקבלן הערבי ואביאל הקבלן היהודי. מהומה שנעלמת כלעומת שבאה ולא מקדמת את שאר העלילה לשום מקום, וכאמור היא כוללת ניסיון גניבה מכוער ומוגזם.
כתיבה
פשטות ויעילות, זו ההגדרה של סגנון הכתיבה הזה שממגנט את הקורא אל הספר. לא המחזות פרועות ולא הגיגי מחץ, בלי הומור בכלל ובלי שפה מלוטשת. פשוט לדעת לספר סיפור - לסנן רק את הפרטים הרלוונטיים עבור הקוראים, לחלק אותם בקצב ששומר על ערנות, לשמור על גרף יציב של רגעי שיא ושפל, לנהל דו-שיח טבעי בין הדמויות ולהשתמש הרבה בכלי הזה, וכנראה עוד כמה סודות שאנחנו לא יודעים.
לדעת המקצועיות הטהורה שהתרגלתי אליה - מחשבות לא מנסחים במפורש, מאפשרים להבעות ולהתנהגויות לחשוף אותן, הניסוח המדויק משוריין ליד הדמיון של הקוראים.
קבלו כאן את 180 המעלות ההפוכות - בלי לדפוק חשבון מצורפים החלקים של ה'אחד בלב':
מסרים
אכלתי הרבה כפיות אבל בתיאבון רב. כמו בקורנפלקס - תמורת מוצר ערב לחיך אני משלים עם כמות כפיות הסוכר שבו, גם כאן כמות המסרים שווה את התוצר. הספר גדוש באמונה תמימה ובביטחון אמיתי ואלה לא פוגעים ברצף ובזרימת הקריאה, ולמי איכפת להתחזק באמונה בלי לשים לב אגב קריאת ספר?
