שיתוף הנרות...

[פרומי ק.]

כתבה: חיה שטרן // ציירה: פרומי קוביטשעק
מול הנרות
אני מחכה לדמעות
מחכה להתעורר
אבל משהו חסום וסגור
משהו נעול וגמור
אבל הלב
הלב יבש
הלב מתבייש
מעצמו

ואני מנסה בכוחות
להדליק אותי
ואין אותי
ואני מנסה
להביך את עצמי
לשווא

ונשברתי
והבנתי
שבכח זה לא יבוא
והלב יפתח...
ותפילה זה לא רק בדמעה
לא רק בצעקה
לא רק מעמק הבכא
לא רק ברגע
מצוקה.
וקיבלתי את עצמי ככה
והסתכלתי בנרות
מנסה לדלות קדושה
אבל בסוף רק בהיתי
ולא נפרצה החומה
ורק ביקשתי
תפתח לי פתח
אבנים שחקו המים
בסוף זה יבוא
ואני
פה
מחכה לו

 

[קרב]

וואו! מדהים!!!

 

[נחמי קרלבך]

וואו מפחיד קצת..

 

[התאומה]

וואו,מדהים.

 

[כל שם שתרצה]

השיר עצמו יפהפה, והאיור מדהים!
והשילוב של שניהם יוצר הרהורים מהרהורים שונים.
הרהורים וערעורים.
במגוון סוגים: חלקם נוגים, חלקם ענוגים.

ונדמה שכך אמור להיות שיר טוב:
נוגע. פוגע. מזעזע.
וכך אמור להיות ציור טוב:
מביע. משמיע. מדמיע.
אז תודה על זה!

ואם יורשה, שתי שאלות על הכתיבה:

מחכה להתעורר
אבל משהו חסום וסגור
משהו נעול וגמור
אבל הלב
הלב יבש

יש כאן שני 'אבל'. וזה לא מסתדר לי.
אולי היה מתאים לכתוב לפני השני: 'מצפה ללחלוחית', או משהו בסגנון, שעליו יבוא ה'אבל' הבא.

ואני מנסה
להביך את עצמי

לא הבנתי איך מתקשר 'להביך'. וחשבתי שאולי זו טעות והכוונה היא 'להבין'.