הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס"ד
- את אוהבת אותה, ילדה?
- מאד. (הנהון נמרץ. פנים כבויות).
- אז למה קשה לך?
- כי אני אוהבת אותה. (קול חלש).
- ולכן?
- היא עוזבת, אז אני מתגעגעת.
- אבל את אוהבת אותה.
- אבל אני מתגעגעת. (קול נשנק מדמעות).
- מהי פרידה, ילדה?
- מהי? (עיניים פקוחות, מביטות בתלות, בתקווה).
- פרידה היא כאשר תודעתך מנותקת מתודעתה. ואם את אוהבת אותה, ילדה, הרי שמחשבתך סמוכה אליה- ותודעתכן קרובה. אינכן נפרדות.
- אבל אם היא אינה אוהבת אותי? ותודעתה רחוקה משלי, ומחשבתי רודפת אחריה והיא אינה שם?
- היא אוהבת אותך, ילדה?
- אינני יודעת. (קול חלש. עיניים ופנים מושפלות).
- ואם אינה, תודעתך אצלה?
- כן, אבל תודעתה אינה אצלי.
- אם כך, אין געגוע הוא הדבר אשר את חשה, אלא החמצה.
- לא. החמצה אינו. (שלילה נחרצת).
- אז מהו כן?
- כמיהה הנופלת בין מלתעות ההחמצה.
- אם כך, אינכן נפרדות, היות ומעולם לא התחברתן.
- התחברנו. במעמד הר סיני.
- ולא נפרדתן.
- נכון.
- אז מדוע קשה לך, ילדה?
- הכמיהה הנופלת מטריפה את דעתי, רומסת את ידיי ומשחקת בנפשי.
- ומדוע שלא תעזבי אותה?
- כיצד?
- למה את כמהה, ילדה?
- לקשר, שימתח ויביא לגעגוע.
- לגעגוע את כמהה, ילדה. לרצון לקרב בין מלתעות האהבה. לקריעה ביניהן.
- הן עדיפות על מלתעות ההחמצה.
- ומה בו, בגעגוע, מושך את לבך כל כך?
- הידיעה שאין החוט נמתח ומכאיב אלמלא אחוז הוא בשני קצוות.
- אז לחיבור את כמהה.
- כן.
- לחיבור ההדדי.
- כן.
- לידיעה שבהתקרב המלתעות יפסק הכאב לשניים, ולא לך לבדך.
- כן.
- אז למה את מחוברת, ילדה?
- לאבי שבשמיים.
- את מתגעגעת אליו, ילדה?
- מאד. (דמעות בקצות העיניים. מטפטפות).
- הוא מתגעגע אלייך, ילדה?
- מאד. (דמעות בעיניים. יורדות יחד על הלחיים).
- והאם תוכלנה מלתעות האהבה להתקרב?
- כאשר יבוא גואל צדק.
- ואת מחכה למלתעות, שתתקרבנה.
- (הנהון נמרץ. דמעות בגרון).
- ובינתיים מחפשת קשר אחר, שמלתעותיו יכולות הן להתקרב עוד בטרם ביאת הגואל.
- (הנהון).
- על מנת להשקיט את לבך המתגעגע עד מאד. את מחפשת, ילדה, געגוע נוסף, שיכול להרפאות בטרם ביאת הגואל.
- כן.
- האם ירפא קשר כזה את לבך, כאשר תתקרבנה מלתעות אהבתו?
- לא.
- מה ירפא את לבך, ילדה?
- ביכולתי להתקרב אליו גם כעת. אך הגעגוע ימשיך ויגדל ככל שאתקרב אליו.
- מהי תכליתך, ילדה?
- זוהי.
- וזוהי יכולתך. ולשם כך נועד הגעגוע.
- את אוהבת אותה, ילדה?
- מאד. (הנהון נמרץ. פנים כבויות).
- אז למה קשה לך?
- כי אני אוהבת אותה. (קול חלש).
- ולכן?
- היא עוזבת, אז אני מתגעגעת.
- אבל את אוהבת אותה.
- אבל אני מתגעגעת. (קול נשנק מדמעות).
- מהי פרידה, ילדה?
- מהי? (עיניים פקוחות, מביטות בתלות, בתקווה).
- פרידה היא כאשר תודעתך מנותקת מתודעתה. ואם את אוהבת אותה, ילדה, הרי שמחשבתך סמוכה אליה- ותודעתכן קרובה. אינכן נפרדות.
- אבל אם היא אינה אוהבת אותי? ותודעתה רחוקה משלי, ומחשבתי רודפת אחריה והיא אינה שם?
- היא אוהבת אותך, ילדה?
- אינני יודעת. (קול חלש. עיניים ופנים מושפלות).
- ואם אינה, תודעתך אצלה?
- כן, אבל תודעתה אינה אצלי.
- אם כך, אין געגוע הוא הדבר אשר את חשה, אלא החמצה.
- לא. החמצה אינו. (שלילה נחרצת).
- אז מהו כן?
- כמיהה הנופלת בין מלתעות ההחמצה.
- אם כך, אינכן נפרדות, היות ומעולם לא התחברתן.
- התחברנו. במעמד הר סיני.
- ולא נפרדתן.
- נכון.
- אז מדוע קשה לך, ילדה?
- הכמיהה הנופלת מטריפה את דעתי, רומסת את ידיי ומשחקת בנפשי.
- ומדוע שלא תעזבי אותה?
- כיצד?
- למה את כמהה, ילדה?
- לקשר, שימתח ויביא לגעגוע.
- לגעגוע את כמהה, ילדה. לרצון לקרב בין מלתעות האהבה. לקריעה ביניהן.
- הן עדיפות על מלתעות ההחמצה.
- ומה בו, בגעגוע, מושך את לבך כל כך?
- הידיעה שאין החוט נמתח ומכאיב אלמלא אחוז הוא בשני קצוות.
- אז לחיבור את כמהה.
- כן.
- לחיבור ההדדי.
- כן.
- לידיעה שבהתקרב המלתעות יפסק הכאב לשניים, ולא לך לבדך.
- כן.
- אז למה את מחוברת, ילדה?
- לאבי שבשמיים.
- את מתגעגעת אליו, ילדה?
- מאד. (דמעות בקצות העיניים. מטפטפות).
- הוא מתגעגע אלייך, ילדה?
- מאד. (דמעות בעיניים. יורדות יחד על הלחיים).
- והאם תוכלנה מלתעות האהבה להתקרב?
- כאשר יבוא גואל צדק.
- ואת מחכה למלתעות, שתתקרבנה.
- (הנהון נמרץ. דמעות בגרון).
- ובינתיים מחפשת קשר אחר, שמלתעותיו יכולות הן להתקרב עוד בטרם ביאת הגואל.
- (הנהון).
- על מנת להשקיט את לבך המתגעגע עד מאד. את מחפשת, ילדה, געגוע נוסף, שיכול להרפאות בטרם ביאת הגואל.
- כן.
- האם ירפא קשר כזה את לבך, כאשר תתקרבנה מלתעות אהבתו?
- לא.
- מה ירפא את לבך, ילדה?
- ביכולתי להתקרב אליו גם כעת. אך הגעגוע ימשיך ויגדל ככל שאתקרב אליו.
- מהי תכליתך, ילדה?
- זוהי.
- וזוהי יכולתך. ולשם כך נועד הגעגוע.
