"אחי..." בחור בכובע וחליפה שסיכה בצורת דגל צהוב קטן מחוברת אליה, מתקרב אלי בחיוך רחב. בטח תכף הוא ימשיך "...הנחת תפילין היום?"
אני נעמד בתנוחת התקפה, מסדר במוחי את המאמר הקבוע שלי על 'די להדתה!'
"...אז מה עושים עכשיו, יש לך רעיון?"
הופס, התפתחות בלתי צפויה מצד החבדניק. אפילו הוא מבין שאתה תקוע במעלית בשתיים עשרה ורבע בלילה בבניין ישן שאין בו אפילו כפתור אזעקה, יש דברים יותר קירטיים מתפילין.
"גם לך אין קליטה?"
אני שותק. מנענע בראשי לשלילה.
"איי איי איי, הדבר המשוכלל הזה לא עוזר שצריך אותו. אה?" הבחור הופך בידו מלבן פלסטיק קטן, חשבתי שהפלאפונים האלו נכחדו כבר מזמן.
אני חובט במלבן הגדול שלי, עיגול מתגלגל על המסך, אין אינטרנט. מרגיש שאני מתחיל להתחרפן.
"טוב, אחי. שתינו תקועים פה ורוצים לצאת. בוא נשתף פעולה ונחשוב ביחד איזה 'השתדלות' אפשר לעשות".
מה כבר מחכה לי בחוץ? קור, בדידות, מכות, שוטטות ברחובות בחיפוש אחרי חברים או משמעות. כאן לפחות לא קר, למה שאני ירצה לצאת.
החבדניק בוהה בי בתמיהה.
כנראה חשבתי את המשפט האחרון בקול.
"טוב מה אתה בוהה בי ככה?" לא מגיע לו שאני יוציא עליו את העצבים שלי, אני יודע. אבל הוא לא רב היום עם אמא שלו בצרחות אחרי שאבא הרביץ לו ולה. אני כן. העולם הזה כל כך לא הוגן.
אני בועט בדלת. המעלית מתנדנדת קצת ונודמת.
"מה זה הרעש הזה?" לוחשת שכנה בחוץ, הבחור ואני מרימים ראש בבת אחת. יש לנו תקווה.
אנחנו בועטים בדלת בחוזקה. יותר נכון אני משתולל וכמעט שובר את הדלת, הבחור הנמוך שלידי דופק עליה בעדינות.
"זה בטח מלוי, כל היום אני שומעת משם קולות, צעקות, חבטות" מצקצקת השכנה שלידה "אל תתרגשי, זה כל הזמן ככה"
"לא להתרגש? זה נורא ואיום!" השכנה הראשונה כבר לא לוחשת "במיוחד אם את אומרת שזה מלוי... אם הייתי יודעת, הייתי מזמן מזמינה להם רווחה. ראית את מאיר, הבחור שלהם? שומו שמיים!"
"ה' ישמור" מסכימה איתה המצקצקת "ואני שמעתי שהוא מפגין בקלפן".
"הדור של היום" הם נאנחות בצוותא, כאילו תיאמו ביניהן.
ניסיתם פעם לשמוע שמרכלים עליכם בזמן שאתם תקועים במעלית, חסרי יכולת להגן על עצמכם, או לפחות לתת להן מבט שיגרום להן להתחרט על כך שהעזו לדבר רע עליכם או על המשפחה שלכם? כדאי לכם לנסות, זה סיטואציה ממש נחמדה.
אוי, סליחה, מרוב תסכול שכחתי להציג את עצמי, אני מאיר לוי.
החבדניק בוהה בי שוב, ברחמים וקצת במצוקה.
"אתה לא מכאן?"
הוא מאשר.
"אז אתה לא מכיר את מאיר לוי" אני ספק שואל ספק קובע.
"דווקא כן, שמעתי עליו. אתה מכיר אותו? זה יוכל לעזור לי מאד".
"כן, מכיר אותו" אני בולע חיוך "מה אתה צריך ממנו?"
"הר"מ שלי שלח אותי לומר לו משהו"
"תגיד לי, אני אמסור לו"
"לא... זה, הרב אמר לי להגיד את זה רק לו, אישית" הוא מסמיק, נבוך.
"אני מאיר לוי" אני מגחך, מנסה לחפות על השקר הלא יוצלח שלי "מה הוא רוצה ממני?"
הבחור שמולי אדום, מגמגם. משום מה חשבתי שחבדניקים הם חסרי בושה.
"הוא... הוא אמר לי להגיד לו.. לך, שהוא ראה אותך בהפגנה ב... קפלן" הבחור משתנק. רק שלא ייחנק פה, אין לנו פה מים.
"והרב רוצה למסור לך שהוא רואה בך הרבה עזות... עזות דקדושה. הוא אמר לי להגיד לך שהוא מעריך אותך מאד, איך שאתה נלחם על מה שאתה חושב שהוא האמת. והאמת," הוא כבר אדום, מאד. אני חושש שזה מתחיל להיות מסוכן "שגם אני מעריך אותך, שאתה פועל כל כך הרבה בשביל עם ישראל" הוא משתעל.
חוץ מזה שאני נלחם ויש בי עזות, שום דבר ממה שהוא אמר לא נכון. אין בי קדושה, לא אמת וגם לא אכפתיות לעם ישראל. טוב, אולי קצת.
אבל כל כך הרבה זמן לא שמעתי מאף אחד מילה טובה. והבחור הזה מוכן לצאת בלילה, בקור, לספוג בושות, להיתקע במעלית ולהשתעל רק בשבילי. והרב שלו ראה אותי הולך מכות בהפגנה וכנראה שהיה לו כל כך אכפת עד כדי לשלוח אלי בחור אדום ומשתעל שיגיד לי מילים טובות.
הוא לא מפסיק להשתעל וזה מתחיל להפחיד אותי. אני בא להנחית עוד מכה לדלת בדיוק כשהמעלית מחליטה שהיא סיימה את השביתה. מתנדנדת קלות, יורדת ונפתחת. היישר לזרועותיהן של שתי השכנות ה'נחמדות'.
"אוי, צילה. תראי איך הוא משתעל, רוצי תביאי לו מים!" פוקדת הגבוהה מביניהן.
הן מבחינות בי באיחור, וכאילו בתיאום פולטות אנחה על ה'דור של היום'.
אני הולך. ההפגנה בקפלן עוד מעט תיגמר וגם ככה נראה לי ששלושתם מעדיפים להסתדר בלעדי.
הבחור המשתעל מנסה לסמן לי משהו, אולי לקרוא לי לחזור. אבל אין מצב שאני חוזר לעמוד ליד השכנות שחושבות שצריך להזמין למשפחה שלי רווחה. אני מגביר את קצב ההליכה, רץ.
***
"כבוד הרב" שניאור משפיל עיניו בבושה "הכל הסתבך. נתקעתי עם מאיר ההוא במעלית וקיבלתי התקף אסתמה רציני"
"אז לא הבאת לו את המעטפה שהכנתי לו?" הר"מ מביט בו בעיניים טובות.
שניאור, מעודד מהמבט האוהב, מעז קצת להרים את עיניו "לא הבאתי לו, רק אמרתי לו מה שאמרת לי לומר לו" הוא לוחש "אני מצטער".
"אין דבר" העיניים הטובות שלוות לחלוטין "העיקר שאמרת ליהודי כמה מילים טובות, נכון נערי?"
"כן" מאשר שניאור. בשביל זה שווה גם לחטוף התקף אסתמה, חושב בליבו.
***
אחח.. השוטר מפיל אותי על הרצפה, מעקם לי את הרגל תוך כדי. חבורת חרדים צועקים "גוואלד!" מהצד ואני לא מפספס את החיוך הקטן שהם מגניבים מתחת לשפם.
"אתה בסדר?" בחור עם כיפה גדולה, פיאות שחורות פרועות וחולצה לבנה מכופתרת, מושיט לי יד.
ברגע הראשון אני נרתע. ברגע השני מבין שאין לי כל כך ברירה, אלא אם אני רוצה להירמס על ידי המון המפגינים הזועם, בהיסוס אני תופס ביד המושטת, וקם.
עכשיו, בשעה שהציפורים מתחילות לצייץ והשמש מחליטה שהגיע הזמן להאיר את ארץ ישראל, אנחנו יושבים אזוקים על ספסל ברזל, אחד ליד השני. בטח עצרו אותי רק כי דיברתי איתו, משטרה ארורה. למה הם לא מבינים שאני לא כמוהו, אני חילוני, שמאלני.
"דוד" הכיפה הגדולה מחייך אלי, הקול שלו עבה וצרוד.
"מאיר" אני מסנן, בחיים לא שנאתי את השם שלי יותר ממפגש עם דוסים, לפעמים זה גורם להם לחשוב שאני אחד משלהם ש'התקלקל'.
"הייתי נותן לך חיבוק אחי, אבל..." הוא משפיל מבט אל האזיקים על היד.
"תגיד, למה באת להפגנה הזאת בכלל?" בגללך עצרו אותי, אני מתאפק לא להוסיף.
"אהמ... בעיקרון רק רציתי לראות את ההפגנה מהצד, לדבר עם האנשים, להתדיין, להכיר".
"אבל היית במרכז ההפגנה. בטוח שלא רצית להפגין נגד ביבי או משהו?"
"יש לי דברים יותר חשובים להפגין עליהם מאשר על יהודי כזה או אחר" הוא מגחך, אבל העיניים שלו, שמסתכלות עלי, מלאות בכאב. "אבל ראיתי איך שהשוטר הזה הפיל אותך"
"כן" אני מסכים.
"הוא יהודי" אז מה? "אבל לא יכולתי לתת לך להישאר שמה על הרצפה" הוא ממשיך, מאד טקטי מצידו.
"אז בגלל שראית אותי נכנסת לתוך ההפגנה ובעצם, בגללי עצרו אותך" האסימון נופל בתוכי באיחור.
"לא בגללך, זה מהשם" הוא מחייך שוב "כל מה שה' עושה, הכל לטובה"
"בטח לטובה" אני חוזר אחריו בציניות "מה יותר לטובה מאשר להיות עם אזיקים כל הלילה?"
"ברור שלטובה, אחרת איך הייתי פוגש צדיק כמוך?"
מה יש לכולם עם תארי הצדיקות והקדושה שמנחיתים עלי לאחרונה.
"אמיתי" הוא קולט את הפרצוף המזלזל שלי "נכון שאני לא מסכים עם הדעות שלך, אבל באמת שאני מעריך את העזות שלך ואיך שאתה מוכן להילחם ולקבל מכות בשביל עם ישראל"
שוב עזות, מה זה אומר בכלל? "ועוד איזה מכות!" ספגתי מכות, אני מסכים איתו, אבל עשיתי את זה בעיקר בשביל האקשן, לא ממש בשביל עם ישראל.
"אחד כמוך אנחנו צריכים בהפגנות אצלנו. אתה, יש לך עזות"
טוב מאיר, אני אומר לעצמי. תתגבר על הפדיחות. את הבחור הזה אתה כנראה לא תפגוש יותר לעולם, אבל אתה בטח תישרט במשך שבועות מה זה ה'עזות' הזו.
"תגיד, דוד, מה זה עז..."
"עמיחי דוד" שוטר במדים מצוחצחים מדי לטעמי קוטע את השיחה בדיוק כשאני מחליט להתגבר על הבושות "כנס, הגיע מישהו לשחרר אותך בערבות"
דוד קם "אתה בא?"
"מה?"
"נו, מאיר, אתה רוצה להישאר פה לנצח?" הוא מושך לי בקצה החולצה, כמה שמאפשרות לו ידיו האזוקות.
"לא לריב פה, ילדים" צועק השוטר, שגדול ממני בשנה או שנתיים "אתם עדיין עצורים, למקרה ששכחתם".
אליהו, הבחור ששחרר אותנו בערבות, עם כיפה ענקית, פיאות חומות מתולתלות שמגיעות עד למותניו וחולצה לבנה מכופתרת. יש להם סטייל מוזר לחרדים, כולם עם אותה חולצת צווארון מכופתרת בצבע לבן. אולי זה תלבושת אחידה של ישיבות, אני לא יודע.
"תגיד, אליהו, למה שחררת אותי?" אני שואל אותו "זה עלה לך כמויות כסף".
"מה פירוש" הוא לא מבין "אתה אח שלי, אתה יהודי. מה רצית, שאני אשחרר רק את דוד?"
"טוב, תודה. באמת, תודה" אני מחליט להרפות מהנושא, רק שלא יתחרט פתאום ויחזיר אותי למעצר. "אם לא אתה, אולי הייתי נשאר שם עוד יומיים".
"נו, באמת. בטוח מישהו היה משחרר אותך" לא בטוח, כמעט בטוח שלא. מי היה משחרר אותי, אבא ואמא שבאמצע לריב, או אולי החברים שאוהבים אותי רק כשיש לי כסף לתת להם? אולי המשתעל המוזר ההוא מאתמול.. "אבל ברוך ה' שהייתה לי את הזכות לשחרר צדיק כמוך". הוא מחייך.
"טוב, אליהו ומאיר, איפה הבית כנסת הקרוב? תכף עובר זמן קריאת שמע" דוד מתפרץ לשיחה.
"יש בית כנסת קטן ברחוב הסמוך, התפללתי שם לפני שבאתי אליכם" אומר אליהו.
"איזה יופי" דוד מאושר "אבל אין לי תפילין, מה נעשה?"
"הו, הבאתי לך את התפילין שלך, דוד וגם התפילין שלי נשארו אצלי, אבל אני כבר התפללתי. רגע, מאיר. אתה רוצה את התפילין שלי?"
תפילין? אני? מה הקשר?
אני בא לנענע בראשי לשלילה, אבל מבשר כבר מגיש לי את תיק התפילין בחיוך רחב ואוהב "תפילין אחי, עוד לא הנחת היום".
ומול חיוך כזה, איך אפשר לסרב?
הנושאים החמים
Reactions: ==, T;), מאה מם ועוד 34 משתמשים37 //