הנושאים החמים
הנושאים החמים
Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
יואב מהמסעדה ממול צוחק עליי, ובזמן שמגרש החניה שלו מפוצץ בתיירים, אצלי די דליל.
אני חושב שבדיוק כמו הזקן הקטן שלי לעומת רעמת השיער של יואב, האיכות חשובה, לא הכמות.
יואב תמיד נהנה להטיף לי על ההתנהלות המסחרית החכמה שלו, לדבריו, ועל ההתנהלות הכלכלית הנכונה במסעדה. איך לחסוף פה, לקצץ שם, להגיש מחדש שאריות משלשום, וכולי.
המשפט הכי אהוב עליו הוא: "שלח לחמך על פני המים, כי ביום מן הימים מישהו ישלם עליו יותר ממה שהוא שווה".
בניגוד ליואב החלקלק, אני כן שמח במה שאני עושה.
אני איש של... פשטידות. שטרודלים, אם תרצו.
מכיר את כולם, טועם מכולם, זוכר את כולם.
יש לי בראש מחסנים ענקיים, מסודרים, גדושים במתכוני-פשטידות. החל מפשטידת הלוקוס היוונית, המשך בפשטידת המחבלים הבני ברקית, וכלה בפשטידת העיזים הראש-הנקראית.
עם השנים שיכללתי עם המתכונים, הוספתי צבעים, תבלינים, עיבודים, ולא סתם זכיתי בפרס ישראל ל'קולינריה נישתית פורצת דרך'.
מידי יום הגשתי לעשרות סועדים מבחר מדהים של פשטידות, פרוסות פרוסות, דקיקות וטובות, מוצעות על גבי סלרי, כרובית מאודה ושושנות כמהין קטנות מצופות בשוקולד לבן.
ויום אחד, קיבלתי מעטפה מדואר רשום.
השליח, מחוייט ועם מצחיה ירקרקה, הושיט לי את המכתב הגדול, החום.
הודיתי לו, מיהרתי לשוב למעבדה (ככה אני אוהב לכנות את המטבח המאובזר בכל טוב שלי), ושם שטפתי ידיים ופתחתי בזהירות את המעטפה.
בום.
בום.
הלב שלי קפץ לשמיים, ענני אושר סיחררו אותי. מעולם לא שיערתי שאני, זעמיל דולמן מהכפר סלסאלות - אקבל את פרס הפשטיאדה היוקרתי. הפרס המכובד בעולם, הנחשק, המוערך. את הפרס יכולים לקבל רק שפים שעוסקים בתחום מעל שלושים ושמונה שנים, והינם דור שלישי לפחות לאמני בישול ידועים.
למעשה, כך שמעתי פעם, אי אפשר אפילו להירשם לקבל הפרס. חברי הוועדה חסויים לחלוטין, והפרס ניתן אחת לעשר שנים בצירים, שוויץ, במסגרת טקס חשאי ויוצא מן הכלל.
שמחתי לקרוא בדברי ההסבר על מועמדותי, נומקו כל הסיבות הנכונות. המרקם האגדי של פשטידותיי, החומרים האיכותיים, החוויה הבלתי נשכחת. כמובן שאוזכרה גם 'פשטידת הדוויג' שזיכתה אותי בכמה וכמה כתבות עיתונאיות; הלא היא ביצת יען אותנטית, רחוצה ושטופה, מצופה מכל עבר באיטריות טעימות וברמיזות מחוייכות של אלף ואחת עשבי תיבול מהרי ההימלאיה, הבורגאיה, האוורסט ופסגת הר הצופים.
בקושי נושם מרוב סיפוק, מיהרתי להתקשר לזלטה, זוגתי שתחי', ובקול חנוק ועמום מדמעות סיפרתי על הפרס הנחשק. הראשונה שיודעת.
וזלטה כמו זלטה, דחקה בי למהר ולחגוג את ההישג עם הסועדים במעדנייה שלי.
ואני איש של פשטידות, אבל גם של הליכות וכללים, ומה שזלטה אומרת אני עושה. אז יצאתי מהמטבח, מניף את ההזמנה השוויצרית לקבל הפרס, צועק ומרעיש.
במעדנייה שרר שקט, נראה שבדיוק הבוקר אין לי שום לקוחות.
המלצרים ישבו בצד, עסוקים עם אוזניות ושאר עניינים של הצעירים, הנחתי להם.
כל כך רציתי מישהו לשמוח איתו, לרקוד איתו, פרס הפשטיאדה! שלי! של זעמיל דולמן! תיכף ראש המועצה שלנו, אביחי שוואקי, בטח יגיע לפה לצלם ולפרסם. אבל בינתיים... צריך מישהו לשמוח איתו.
ואז ראיתי אותו, את יואב, המתחרה שלי שמכבר הימים. עומד בפתח המסעדונת שלו, יוצא שניה לנשום אוויר ולפוש קמעה בין לבין, טרוד בטיפול בעשרות לקוחות פשוטים שלא מבינים כלום באוכל ותיכף יקבלו כאב בטן אבל כרגע הם לא יודעים את זה ולכן עדיין שמחים.
לא התאפקתי, אותתי ליואב שיגש אליי, והוא חצה את הכביש, הציץ במעדנייה שלי ("זעמיל'ס שטרודל'ס"), עיקם את פיו בלעג סרקסיסטי אל מול המקום הדומם, ואני פשוט התפרצתי עליו, רעב להכרה בכישוריי, והשלכתי עליו את ביצת הדוויג. ישר ולעניין.
לצערי יואב הגיב באדישות סטואית; צחק במלוא פיו, מסיט את הדוויג בקלות הצידה:
"זעמיל, תלמד לפרגן לאחרים. אני מצליח, אתה צריך ללמוד איך לגייס לקוחות, תפסיק להיות מרוכז כל היום בפשטידות פשטידות פשטידות. תן לאנשים את מה שהם אוהבים, וגם לך יהיו לקוחות".
ואני רק דחפתי אותו החוצה, את האיש הפשוט הזה, שלא יודע להכין כלום חוץ מאורז יבש, פתיתים שומניים וחביתות דקות ושרופות, וסיננתי לו באוזן:
שלח חביתתך על פני המים, היא לא שווה שיאכלו אותה בכלל.
אחר כך התפרקתי על שטרודל שבע המצולעים, פינקתי את עצמי בחצי תבנית שטרודל בני גנץ - כזו שמשמשת אותי בדרך כלל כבסיס בלבד שהרי אין לה מעצמה שום ערך אמיתי, וישבתי לבהות שוב ושוב בהזמנה המשמחת, מוכה השתאות ושמחה אמיתית.
שיואב ימשיך לנסות לחמם שאריות משבוע שעבר, חביתות וארוחות בוקר עם ריח של אגזוז. אני שמח בחלקי, ומעכשיו -גם השוויצרים מעריכים את מי שאני ואת תוצרתי המיוחדת. יש שכר לעמלי.
למחרת בבוקר לא התאפקתי, השכמתי קום, הנחתי על מפתן המעדנייה של יואב את הביצה מאתמול, הרופסת, עטפתי אותה בחביתת יואב משומשת ונלוזה שמצאתי בפח מאחורי המטבח שלו, צירפתי תצלום של ההזמנה המכובדת המאשרת את פירות השקעתי, וצירפתי פתקית:
ליואב, שלח חביתתך על פני המים, כי אם היא תשאר אצלך משרד הבריאות יסגור לך את העסק.
אני חושב שבדיוק כמו הזקן הקטן שלי לעומת רעמת השיער של יואב, האיכות חשובה, לא הכמות.
יואב תמיד נהנה להטיף לי על ההתנהלות המסחרית החכמה שלו, לדבריו, ועל ההתנהלות הכלכלית הנכונה במסעדה. איך לחסוף פה, לקצץ שם, להגיש מחדש שאריות משלשום, וכולי.
המשפט הכי אהוב עליו הוא: "שלח לחמך על פני המים, כי ביום מן הימים מישהו ישלם עליו יותר ממה שהוא שווה".
בניגוד ליואב החלקלק, אני כן שמח במה שאני עושה.
אני איש של... פשטידות. שטרודלים, אם תרצו.
מכיר את כולם, טועם מכולם, זוכר את כולם.
יש לי בראש מחסנים ענקיים, מסודרים, גדושים במתכוני-פשטידות. החל מפשטידת הלוקוס היוונית, המשך בפשטידת המחבלים הבני ברקית, וכלה בפשטידת העיזים הראש-הנקראית.
עם השנים שיכללתי עם המתכונים, הוספתי צבעים, תבלינים, עיבודים, ולא סתם זכיתי בפרס ישראל ל'קולינריה נישתית פורצת דרך'.
מידי יום הגשתי לעשרות סועדים מבחר מדהים של פשטידות, פרוסות פרוסות, דקיקות וטובות, מוצעות על גבי סלרי, כרובית מאודה ושושנות כמהין קטנות מצופות בשוקולד לבן.
ויום אחד, קיבלתי מעטפה מדואר רשום.
השליח, מחוייט ועם מצחיה ירקרקה, הושיט לי את המכתב הגדול, החום.
הודיתי לו, מיהרתי לשוב למעבדה (ככה אני אוהב לכנות את המטבח המאובזר בכל טוב שלי), ושם שטפתי ידיים ופתחתי בזהירות את המעטפה.
בום.
בום.
הלב שלי קפץ לשמיים, ענני אושר סיחררו אותי. מעולם לא שיערתי שאני, זעמיל דולמן מהכפר סלסאלות - אקבל את פרס הפשטיאדה היוקרתי. הפרס המכובד בעולם, הנחשק, המוערך. את הפרס יכולים לקבל רק שפים שעוסקים בתחום מעל שלושים ושמונה שנים, והינם דור שלישי לפחות לאמני בישול ידועים.
למעשה, כך שמעתי פעם, אי אפשר אפילו להירשם לקבל הפרס. חברי הוועדה חסויים לחלוטין, והפרס ניתן אחת לעשר שנים בצירים, שוויץ, במסגרת טקס חשאי ויוצא מן הכלל.
שמחתי לקרוא בדברי ההסבר על מועמדותי, נומקו כל הסיבות הנכונות. המרקם האגדי של פשטידותיי, החומרים האיכותיים, החוויה הבלתי נשכחת. כמובן שאוזכרה גם 'פשטידת הדוויג' שזיכתה אותי בכמה וכמה כתבות עיתונאיות; הלא היא ביצת יען אותנטית, רחוצה ושטופה, מצופה מכל עבר באיטריות טעימות וברמיזות מחוייכות של אלף ואחת עשבי תיבול מהרי ההימלאיה, הבורגאיה, האוורסט ופסגת הר הצופים.
בקושי נושם מרוב סיפוק, מיהרתי להתקשר לזלטה, זוגתי שתחי', ובקול חנוק ועמום מדמעות סיפרתי על הפרס הנחשק. הראשונה שיודעת.
וזלטה כמו זלטה, דחקה בי למהר ולחגוג את ההישג עם הסועדים במעדנייה שלי.
ואני איש של פשטידות, אבל גם של הליכות וכללים, ומה שזלטה אומרת אני עושה. אז יצאתי מהמטבח, מניף את ההזמנה השוויצרית לקבל הפרס, צועק ומרעיש.
במעדנייה שרר שקט, נראה שבדיוק הבוקר אין לי שום לקוחות.
המלצרים ישבו בצד, עסוקים עם אוזניות ושאר עניינים של הצעירים, הנחתי להם.
כל כך רציתי מישהו לשמוח איתו, לרקוד איתו, פרס הפשטיאדה! שלי! של זעמיל דולמן! תיכף ראש המועצה שלנו, אביחי שוואקי, בטח יגיע לפה לצלם ולפרסם. אבל בינתיים... צריך מישהו לשמוח איתו.
ואז ראיתי אותו, את יואב, המתחרה שלי שמכבר הימים. עומד בפתח המסעדונת שלו, יוצא שניה לנשום אוויר ולפוש קמעה בין לבין, טרוד בטיפול בעשרות לקוחות פשוטים שלא מבינים כלום באוכל ותיכף יקבלו כאב בטן אבל כרגע הם לא יודעים את זה ולכן עדיין שמחים.
לא התאפקתי, אותתי ליואב שיגש אליי, והוא חצה את הכביש, הציץ במעדנייה שלי ("זעמיל'ס שטרודל'ס"), עיקם את פיו בלעג סרקסיסטי אל מול המקום הדומם, ואני פשוט התפרצתי עליו, רעב להכרה בכישוריי, והשלכתי עליו את ביצת הדוויג. ישר ולעניין.
לצערי יואב הגיב באדישות סטואית; צחק במלוא פיו, מסיט את הדוויג בקלות הצידה:
"זעמיל, תלמד לפרגן לאחרים. אני מצליח, אתה צריך ללמוד איך לגייס לקוחות, תפסיק להיות מרוכז כל היום בפשטידות פשטידות פשטידות. תן לאנשים את מה שהם אוהבים, וגם לך יהיו לקוחות".
ואני רק דחפתי אותו החוצה, את האיש הפשוט הזה, שלא יודע להכין כלום חוץ מאורז יבש, פתיתים שומניים וחביתות דקות ושרופות, וסיננתי לו באוזן:
שלח חביתתך על פני המים, היא לא שווה שיאכלו אותה בכלל.
אחר כך התפרקתי על שטרודל שבע המצולעים, פינקתי את עצמי בחצי תבנית שטרודל בני גנץ - כזו שמשמשת אותי בדרך כלל כבסיס בלבד שהרי אין לה מעצמה שום ערך אמיתי, וישבתי לבהות שוב ושוב בהזמנה המשמחת, מוכה השתאות ושמחה אמיתית.
שיואב ימשיך לנסות לחמם שאריות משבוע שעבר, חביתות וארוחות בוקר עם ריח של אגזוז. אני שמח בחלקי, ומעכשיו -גם השוויצרים מעריכים את מי שאני ואת תוצרתי המיוחדת. יש שכר לעמלי.
למחרת בבוקר לא התאפקתי, השכמתי קום, הנחתי על מפתן המעדנייה של יואב את הביצה מאתמול, הרופסת, עטפתי אותה בחביתת יואב משומשת ונלוזה שמצאתי בפח מאחורי המטבח שלו, צירפתי תצלום של ההזמנה המכובדת המאשרת את פירות השקעתי, וצירפתי פתקית:
ליואב, שלח חביתתך על פני המים, כי אם היא תשאר אצלך משרד הבריאות יסגור לך את העסק.
נערך לאחרונה ב:
