העיתונאי אבישי גרינצייג התייחס להחלטת השופטים בתיק וטען כי לאחר בחינה מעמיקה של החלטות השופטים בעניין מעצרם של אוריך ופלדשטיין, עולות תמיהות משמעותיות לגבי הפערים בתפיסת התיק בין שני השופטים – מזרחי ומיכלס.
בעוד השופט מנחם מזרחי רואה את התיק כ”רעוע עם ים חורים”, השופט עמית מיכלס מתייחס אליו כאל “תיק בטון יצוק”. פער זה מעורר שאלות על היסודות המשפטיים של הפרשה המכונה “קטארגייט”.
תמיהות בהחלטת השופט מזרחי
בולטת במיוחד קביעתו של השופט מזרחי בנוגע לסעיף השוחד: “לא ראיתי היכן התגבר החשד הסביר המלמד כי שני החשודים הינם עובדי ציבור”. זוהי אמירה תמוהה, שכן השאלה האם השניים נחשבים לעובדי ציבור למרות שלא היו עובדי מדינה היא שאלה משפטית נטו, ולא עובדתית.
העובדות בנוגע למעמדם היו ברורות מהיום הראשון, ואף השופט מזרחי עצמו סבר בדיון קודם שהם נחשבים עובדי ציבור. החשד המרכזי הוא קבלת שוחד ולא עצם היותם עובדי ציבור, ולכן לא ברור כיצד אמור “להתגבר” חשד זה.
קושי בנימוקי “המסוכנות” של השופט מיכלס
מנגד, השופט מיכלס קבע בהחלטתו כי קיימת “עילת מעצר מובהקת של מסוכנות” נגד אוריך, ולכן לא ניתן לשחררו למעצר בית. טענה זו מעוררת תהיות.
החשד המרכזי נגד אוריך הוא שקיבל כסף על מנת לדברר את קטאר או לתקוף את מצרים תוך התחזות לגורם מדיני או ביטחוני. אולם, לאחר שהפרשה התפוצצה וה”בלוף” נחשף, קשה להבין מהי אותה מסוכנות עכשווית. האם החשש הוא שהחשודים ימשיכו לשלוח הודעות לעיתונאים בהתחזות לגורמים רשמיים? זה נראה בלתי סביר בשלב זה.
אבסורד בהתנהלות המשטרה
אירוני במיוחד הוא שבבקשת המעצר המקורית, המשטרה כלל לא טענה לקיומה של עילת מסוכנות, אלא ביקשה את הארכת המעצר רק בשל חשש לשיבוש החקירה. רק כאשר המשטרה הבינה שלא תקבל את מבוקשה, היא “נזכרה” פתאום לטעון גם לעילת מסוכנות.
החלטת בית המשפט המחוזי להותיר את אוריך במעצר מאחורי סורג ובריח, בעוד פלדשטיין ישוחרר ממעצר בית לפיקוח אנושי, מדגישה את המורכבות והרגישות של הפרשה, אך גם מעלה שאלות לגבי השיקולים המשפטיים העומדים בבסיס ההחלטות.
הנושאים החמים
