#9
אין לו ברירה.
הוא קם מהכיסא במהירות, רץ לעבר פינת החדר, עומד בשנית אל מול הפיר.
שלוש.
הוא הביט אל מרכז הפיר בריכוז, מדליק את מנורות הפיר בכל עוצמתם.
שתיים.
קול הסוסים היה נשמע קרוב מתמיד, ליבו דפק כאילו היה באמצעיתו של מרוץ סוסים.
אחת.
הכניס את גופו אל תוך הפיר, נופל אל עומק החשכה.
דלת האחוזה נפתחה בחריקה, מגלה את הנכנסים אליה.
הם עמדו שם, לבושים בבגדי שרד יוקרתיים, מבט של זעם בענייהם.
הליפקולס.
אדם נשוא פנים וגבה קומה נכנס בראשונה, תר בעיניו אחר מלכודות וסכנות אפשריות.
"טוב", אמר לאחר שסיים לסקור בעיניו את האחוזה, "אין כאן שום דבר בינתיים, אפשר להיכנס".
"מזל שאנחנו יכולים גם דברים שקופים", גיחך אחד מהליפקולסים שהיו במקום, "אחרת היינו מאבדים את עצמינו מזמן במקום העתיק הזה".
"ששש...", היסה אותו חברו, "זה שיש לנו כמה יתרונות על הנרקלין, לא אומר שהוא לא שומע אותנו".
"צודק", השיב לו חברו, "אני אשתדל לשתוק עכשיו כמה שיותר".
דממה שררה במקום. הם התקדמו באיטיות לכיוון אחד החדרים ופתחו את דלתו.
קיר גדול וחלק נגלה לעיניהם, צבוע בלבן מסמא עיניים.
הם נעצרו ליד נקודה מסוימת בקיר, שם דפקו מספר פעמים.
הקיר זז.
הם התקדמו אל עבר הפתח שנפער בקיר, צועדים לכיוון מסדרון פתלתל.
לאחר מספר דקות של הליכה במסדרון, הם נעצרו אל מול דלת פלדה עבה וחסונה.
אחד מאנשי החבורה, הוציא מכיסו מפתח גדול, אותו תחב אל חור המנעול.
הדלת נפתחה.
הם נכנסו בפסיעות דקיקות וחלושות אל החדר הענק, נדהמים למול מראה ענייהם.
לפניהם נצבו עשרות רבות של מיטות, עליהם ישנים ילדים תמימים שלא מודעים למה שהולך לקורת להם בשעות הקרובות.
הם התקדמו אל עבר הילדים, מנסים להביט בענייהם העצומות.
"עצרו!", זעק לפתע אחד הליפקולסים, "תשמעו את זה!".
תקתוק קט נשמע בוקע מתחתיהם.
הם הביטו אל הרצפה, נשימותיהם הפכו קצובות.
הם במלכודת.
המספרים על הרצפה כמו הבהבו באופן מונוטוני ומלחיץ, שגרם להם לספור בלבם לאחור. להמתין לנורא מכל.
חמש.
ארבע.
שלוש.
שתיים.
אחת.
אפס.
צפצוף חד נשמע, גורם ללהבת אש לפרוץ מן הקרקע, לאכל את בשרם.
זהו.
זה נגמר.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
