סיפור בהמשכים סודות מן החדר

הודיה לוי.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
כמה הבהרות לגבי הקטע הנ"ל. 1. זה לא סיפור בהמשכים;) ולכן לא מתחייבת לעלות עוד קטעים נוספים. 2. זה לא ממש סיפור. זו התמודדות. התמודדות אמיתית, מהחיים. מכירה מקרוב את הבחורה שהתמודדה איתה. מכירה גם את ההורים שלה. 3. אני לא מפחדת מביקורת.


מעולם לא השתתפתי בפעילות הסמינר. על מחנות קיץ וחורף יכולתי רק לחלום.
אף פעם לא הבנתי את הסיבה שעומדת מאחורי ה'לא' הנחרץ של אמא. גם את הסירוב של אבא לא הצלחתי להבין.

גדלתי בבית שלא שואלים בו שאלות.
אבא ואמא החליטו. וכשההחלטה נפלה, הייתי צריכה ליפול לידה. ולא משנה כמה הנפילה הזו ריסקה, ריסקה אותי מבפנים.

כשניסיתי לברר למה רות כהן - שאבא שלה ראש כולל נחשב ואמא מנהלת סמינר גדול, לא מפספסת אף תוכנית. קיבלתי תשובה אחת, ברורה: "מה זה משנה איך זה אצל האחרים? ככה זה אצלינו בבית".

שנאתי את 'האצלינו', שנאתי את 'הבית' וגם 'ככה', זו בכלל לא תשובה.

המציאות הכריחה אותי להדביק שפתיים. כמעט תמיד, מצאתי את עצמי שותקת.

שתקתי מול מורה מבולבלת שבאמת לא הצליחה להבין למה אני נעדרת מכל פעילות חברתית.
שתקתי מול חברות שלא ניסו להכאיב לי כששאלו למה אני חולה בקביעות לפני מחנות.

שתקתי מול ההיגיון.

ופתאום, כבר שום דבר לא היה אכפת לי.
ככל שניסיתי להסביר את עצמי, הבנתי עד כמה אני נשמעת מגוחך.
ככל שניסיתי לתרץ את אורח החיים שלי, הבנתי עד כמה אני שונה, מוזרה אפילו בעיני עצמי.

חברות דיברו על המצב הכלכלי שלנו, שאולי הוא הסיבה העיקרית שבשלה אני לא מגיעה לאף טיול או מחנה. ולי, כבר שום דבר לא היה אכפת.

מורות התייעצו ביניהן מה אפשר לעשות עם ההסתגרות המוזרה שלי וכיצד ניתן לפתור אותה. ולי, כבר שום דבר לא היה אכפת.

התרגלתי להיות אחרת: התלמידה ההיא, בספסל האחורי, שאף אחד לא שומע אותה: הילדה עם העיניים הגדולות שעומדת מאחורי הסורגים, צופה במשחקי 'שבויים' מהצד, נושכת שפתיים מול המציאות: הבחורה מאחורי המחיצה.

כולם דיברו על ההתנהגות המסתורית שלי. על הסודות שאני מחביאה. ולי, באמת ששום דבר כבר לא היה אכפת.
איבדתי כל רגש. של שמחה או כאב. איבדתי כל תחושה. של סיפוק או החמצה.

איבדתי את עצמי.
וזה, היה הפחד הגדול ביותר שלי.
 
נערך לאחרונה ב:

הודיה לוי.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איטצ' נוט פייר!!
אי אפשר לעלות קטע כזה בלי המשך!!!!!!!!!!!!!
את צודקת.

אבל גם אני צודקת. כתבתי כאן כמה שיתופים לביקורת שהפכו לסיפורים בהמשכים. לי, אין בעיה עם זה. אבל כל המטרה בקהילה הזו היא לכתוב בלי דד ליין. כשמישהי מזמינה עבודת כתיבה ומשלמת עליה כסף הגיוני שאגיש לה את העבודה המוגמרת עד תאריך מסוים. כאן, זה אחרת. ולכן כתבתי שזה לא סיפור בהמשכים ואין התחייבות לעלות כל שבוע פרק.
למען האמת זה לא ממש סיפור עם עלילה. כפי שכתבתי לעיל זו התמודדות. התמודדות אמיתית, מהחיים.

בכל אופן, כן התכוונתי לעלות עוד כמה קטעים קצרים, לפחות עד שהתמונה תתבהר, אז אל דאגה.

מריח כמו בת לניצולי שואה.
האמת שפחות הכיוון...
 

אתיס

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
כמה הבהרות לגבי הקטע הנ"ל. 1. זה לא סיפור בהמשכים;) ולכן לא מתחייבת לעלות עוד קטעים נוספים. 2. זה לא ממש סיפור. זו התמודדות. התמודדות אמיתית, מהחיים. מכירה מקרוב את הבחורה שהתמודדה איתה. מכירה גם את ההורים שלה. 3. אני לא מפחדת מביקורת.


מעולם לא השתתפתי בפעילות הסמינר. על מחנות קיץ וחורף יכולתי רק לחלום.
אף פעם לא הבנתי את הסיבה שעומדת מאחורי ה'לא' הנחרץ של אמא. גם את הסירוב של אבא לא הצלחתי להבין.

גדלתי בבית שלא שואלים בו שאלות.
אבא ואמא החליטו. וכשההחלטה נפלה, הייתי צריכה ליפול לידה. ולא משנה כמה הנפילה הזו ריסקה, ריסקה אותי מבפנים.

כשניסיתי לברר למה רות כהן - שאבא שלה ראש כולל נחשב ואמא מנהלת סמינר גדול, לא מפספסת אף תוכנית. קיבלתי תשובה אחת, ברורה: "מה זה משנה איך זה אצל האחרים? ככה זה אצלינו בבית".

שנאתי את 'האצלינו', שנאתי את 'הבית' וגם 'ככה', זו בכלל לא תשובה.

המציאות הכריחה אותי להדביק שפתיים. כמעט תמיד, מצאתי את עצמי שותקת.

שתקתי מול מורה מבולבלת שבאמת לא הצליחה להבין למה אני נעדרת מכל פעילות חברתית.
שתקתי מול חברות שלא ניסו להכאיב לי כששאלו למה אני חולה בקביעות לפני מחנות.

שתקתי מול ההיגיון.

ופתאום, כבר שום דבר לא היה אכפת לי.
ככל שניסיתי להסביר את עצמי, הבנתי עד כמה אני נשמעת מגוחך.
ככל שניסיתי לתרץ את אורח החיים שלי, הבנתי עד כמה אני שונה, מוזרה אפילו בעיני עצמי.

חברות דיברו על המצב הכלכלי שלנו, שאולי הוא הסיבה העיקרית שבשלה אני לא מגיעה לאף טיול או מחנה. ולי, כבר שום דבר לא היה אכפת.

מורות התייעצו ביניהן מה אפשר לעשות עם ההסתגרות המוזרה שלי וכיצד ניתן לפתור אותה. ולי, כבר שום דבר לא היה אכפת.

התרגלתי להיות אחרת: התלמידה ההיא, בספסל האחורי, שאף אחד לא שומע אותה: הילדה עם העיניים הגדולות שעומדת מאחורי הסורגים, צופה במשחקי 'שבויים' מהצד, נושכת שפתיים מול המציאות: הבחורה מאחורי המחיצה.

כולם דיברו על ההתנהגות המסתורית שלי. על הסודות שאני מחביאה. ולי, באמת ששום דבר כבר לא היה אכפת.
איבדתי כל רגש. של שמחה או כאב. איבדתי כל תחושה. של סיפוק או החמצה.

איבדתי את עצמי.
וזה, היה הפחד הגדול ביותר שלי.
סיקרנת!
זה כתוב טוב, נהניתי.
הצלחת לגרום לי לקרוא בשקיקה ולחכות במתח להמשך (בתקווה שיהיה ...)
אין לי שום השערה לסיבה להתנהגות כזו.
אולי חרדה מטורפת של ההורים?
איבדתי את עצמי.
וזה, היה הפחד הגדול ביותר שלי.
מה התכוונת?
 

הודיה לוי.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
ווואו!
איזה קטע נוגע ללב...
בלי מילים נשארתי...
סיקרנת!
זה כתוב טוב, נהניתי.
הצלחת לגרום לי לקרוא בשקיקה ולחכות במתח להמשך (בתקווה שיהיה ...)

תודה רבה!

מכירה בחורה שמתמודדת עם דבר כזה\דומה...
האמת שאחר כך שחשבתי על זה היה נראה לי שקצת הגזמתי. לא נראה לי שמישהו כאן יוכל לזהות אותה.



איבדתי את עצמי.

מה התכוונת?

למה שכתבתי בשורה לפני כן
איבדתי כל רגש. של שמחה או כאב. איבדתי כל תחושה. של סיפוק או החמצה.
איבדה כל רגש, כל תחושה, איבדה את עצמה, וזה היה הפחד שלה- שכבר לא תרגיש שום דבר ולא יהיה אכפת לה מעצמה.


בלי נדר.
 

מירי11111

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
פתיח מעניין.. מחכה להמשך..

זה לא איזה טראומת ילדות של האמא שהצליחה בחברה יותר מדיי (או להיפך....)
 

הודיה לוי.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
זה לא איזה טראומת ילדות של האמא שהצליחה בחברה יותר מדיי (או להיפך....)
גם לא : )

עוד מעט אצא במבצע שווה: מי שמנחש נכונה יזכה בסכום כספי מכובד.
 

שרהלה שרהלה

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
אמאלה. פשוט בחורה מסכנה! ואם זה מה שיש לי להגיד זה אומר שהתחברתי לקטע עדי כדי כך שאני מרחמת עליה באמת ותמים ואיזה מעצבנים ההורים שלה! כתוב כל כך נוגע ואמיתי.
מחכה להמשך! פליזזזזזז!!!!!
 

Chaya Lea

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
וואי ממש התחברתי!
מכירה מקרה שבחוץ נראה אותו דבר (אבל זה לא ההורים)
עצוב שההורים שלה גרמו לזה...
מחכה לראות מה הסיבה.
וגם כתבת את זה מהמם וקולח וממש חי.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יְהוָה אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יְהוָה אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  34  פעמים

לוח מודעות

למעלה