מאת הניקית @מ.ל.ב. י
בס"ד
מצטער פטור
רחובות גאולה הומים אנשים במרוץ של ערב חג, אבל לאברימי זה לא מפריע לצעוד לאיטו ולהסתכל על הבלאגן, כאילו כל זה לא קשור אליו, וכאילו הוא לא חלק מכל המראות.
"נפתלי!" הוא זיהה את חברו, עד לפני חצי שנה, "מה נשמע?"
נפתלי נעצר וסקר את הבחור מולו, חולצה תכולה מכופתרת קצרת שרוול, מכנסיים בצבע קרם בהיר, כיפה סרוגה עם מגן דוד כחול, פאות ארוכות ובלונדיניות מתנופפות במרץ שובב, "אה, אברימי, מה קורה?"
"ברוך ד'. שיהיה שנה טובה נפתלי, איך בישיבה?" התעניין אברימי נשען על עמוד מאחוריו, נפתלי נעצר לידו.
"בסדר, מה אתה עושה בחיים?" שאל נפתלי את מה שבאמת עניין אותו.
"אה", חייך אברימי חיוך עדין, "אני לומד באהבת ישראל".
"איפה זה הישיבה הזאת?" מה שבטוח לא בבני ברק.
"איפשהו ביהודה ושומרון, לא משהו שאתה אמור להכיר". חייך אברימי וסקר את בגדי השחור לבן של חברו.
נפתלי העביר משקל מרגל לרגל: "טוב, אברימי שיהיה שנה טובה, גמר חתימה טובה!" הוא סיים במהירות וסובב את גבו.
"שנה טובה וגמר חתימה טובה גם לך". זרק אברימי מאחורי גבו.
#
"שלום". אברימי נכנס בצעדים גדולים הביתה מניח את מלאי השקיות מהקניות שערך באמצע ההול.
"שלום אברימי" יצאה אמא שלו מהמטבח, ידיה מקומחות קלות, וסינרה מלוכלך מאוד, "היה הכל?"
"לו'ידע" ענה אברימי תשובה אופינית, "אני אבדוק עוד רגע". הוא התיישב בחבטה על הספה והרים רגליים על כיסא מזדמן, לא שם ליבו בכלל על השמלה השחורה שהיתה תלויה שם.
"שלום נחמי, אחותי". הפריח הבחור הודעה לחלל הסלון.
"שלום" ענתה לו נחמי אחותו, ובפה חשוק נגשה לשמלתה, מנערת אותה קלות, ונושפת נשיפה ארוכה.
"שכחת איך קוראים לי?" התעניין האח בנימוס,
"זה הגיוני, בהתחשב בזה שממוצאי שבועות לא דרכת בבית הזה".
אברימי לא התרגש מהמטח: "אז אני אזכיר לך, קוראים לי אברימי".
"שלום אברימי". ענתה אחותו ביבושת והלכה לתלות את שמלתה במקום בטוח יותר רחוק מרגלי, ועדיף גם מעיני אחיה הרחפן.
#
"יומני היקר(רק שאברימי לא אמצאך ויצחק עלי שלושה ימים ושלושה לילות.)
אוטוטו חג, אבל אני לא מחזיקה את זה, יש למישהו מושג למה אברימי הגיע לראש השנה? הוא הרי אמר לאבא שהוא מאוד נהנה בישיבה, נו אז מי צריך? רק נזקים ובושות יעשה לי האח הזה. רק.
היום בצהריים, כשחזר אברימי מקניה גדולה בסופר, הוא התיישב בניחותא בספה, כאילו מחר לא ראש השנה, והניח את רגליו בספונטניות מרגיזה על שמלת החג שלי שנתלתה שם לייבוש. מה הריחוף של הבן אדם, הוא לא רואה שמלה? אולי הוא עיוור צבעים, והצבע השחור של השמלה התערבב לו עם הצבע הכחול כהה של כיסא הכתר? ככל שידוע לי הבן אדם רואה מצוין, הוא רק קצת רחפן. לא קצת. ממש הרבה.
אחר כך אמא ראתה שאברימי לא קנה שמן, אז היא שלחה אותו למכולת הקרובה לבית, שיקנה שמן, אחרי דקה אברימי התקשר ואני עניתי, הוא שאל איזה שמן, סויה קנולה או קבר רחל.
נו באמת, איזה שמן? עניתי לנעכס הזה ברוגז, שמן קנולה, ותביא שלוש, כי נגמר לגמרי. הוא ענה בסדר ושהוא יביא וניתקתי את השיחה בלי לומר שלום.
אחרי שניה שכחתי מהסיפור.
כשחזר אברימי הביתה עם שלוש שמן וקבלה, אמא שאלה אותו למה שלוש ולמה עלה כל בקבוק שתיים עשרה שקל, אז התחיל להסביר לאמא באריכות על זה שיש מחסור בשמן, ועל שהוא פגש את השכן שאמר לו את זה, ואולי לכן לא יהיה שמן בחנות הקודמת, וכו' וכו', הבן אדם לא קולט שערב חג? באמת! הוא שאל את אמא אם ללכת להחזיר את השמן, אז אמא אמרה שהזיכוי יאבד, ואין עניין.
אז עברתי לידו והראתי לו שיש תג מחיר על השמן ואפשר לראות מה המחיר. אברימי אמר שאין לו מושג כמה זה מחיר נורמלי של שמן, ואם היא רוצה, שתקנה היא את הדברים האחרים.
איזה מין אח, נעכס.
ועכשיו יש לי גם נקיפות מצפון שלא אמרתי לאמא שאני אמרתי לו שיביא שלוש שמן, וגם שהתייחסתי מאוד לא יפה לאחי שגדול ממני בשנה, ומחר בלילה ראש השנה. אוף."
#
כמה סידורים צריך בערב חג? כמה? לאברימי נגמר הכוח, הוא חזר באחת עשרה וחצי בערב מעוד מיליון ואחד סידורים שאמא שלחה אותו לבצע. נראה היה לו שאמא דואגת לו ששניה לא ינוח או ישתעמם, נו ברור שיעמום מביא לידי חטא. אמא דואגת לו לדין של ראש השנה. שתזכה למצוות.
"יופי שבאת אברימי, לך תעזור לנחמי לארגן את הצלחות עם הסימנים".
"בסדר, אמא". הוא לא יגיד לאמא שאין לו כוח, הוא הרי נורא רשע וחייב לאסוף מלא זכויות לראש השנה.
"קח". הניחה לו נחמי קופסא מלאה עיגולי גזר מבושלים. "תחלק", אמרה לו כשראתה אותו עומד ובוהה.
"כמה צלחות?" שאל אותה סופר בעיניו את המלאי.
"מאה ותשע עשרה". ענתה לו ביבושת והמשיכה לחלק קציצות סילקא בצלחות, "כאילו אתה לא יודע שאבא שלך אוהב אורחים ומארח פה חצי מהישיבה שלו, ואמא שלך דואגת לפרנסת עניי השכונה".
"אני יודע, אני יודע". מלמל בשקט התיישב על כיסא שעמד ליד אמצע שולחן והתחיל לשים כפית גזר לכל אחד.
"אני שם מספיק, אחותי היקרה?" הוא הרים לנחמי עיניים גדולות.
"מצוין". חילקה לו נחמי ציון גבוה.
"אני לא מאמין שאני שומע את זה ממך". הוא מלמל לעצמו בשקט. ונחמי שמה עצמה כלא שומעת.
#
"אברימי אתה יכל להוריד לי את הספר הזה?" שאל יהודה את דודו.
אברימי לא ענה.
"אברימי!" קרא לו יהודה.
אבל מבטו הבוהה של אברימי המשיך לבהות בצלחת עם הסימנים לידו.
"אברימי!" עזרה נחמי לאחיינה.
"יהודה דפק על אברימי ורק אז הבחור התנער מהרהוריו: "מה אתה רוצה מותק?" שאל בחביבות.
"את הספר?" הוא התרומם, "הנה מיד".
#
"לשנה טובה תכתבי ותחתמי לאלתר לחיים טובים ארוכים ולשלום." ברך האב את בתו, תוך שהוא מתפנה מעיסוקיו הרבים.
"שנה טובה אבא". ענתה לו נחמי עם חיוך טהור, חיוך כזה של אחרי ערבית ראשונה של ראש השנה.
"אבא". היא קראה לו מהר לפני שייעלם עם כל עיסוקיו.
"כן מותק?" ליטף האב בחיבה את ביתו הקטנה.
נחמי דיברה בשקט יחסית בתוך הבלאגן הרועש: "ראיתי שאברימי התפלל מאוד בכוונה". אמרה לו.
"נכון", חייך אליה אבא, "נו ו...?"
"נורא בכוונה." התעקשה נחמי כמו ילדה קטנה.
"נכון, גם אני ראיתי". אישר האבא. אברימי באמת התפלל בכוונה, ואפילו בכה בתפילה, נו אז מה, אברימי מאוד רגשן.
"אז הוא כן... הוא כן צדיק, אבא?" שאלה ביתו בשקט.
האב סקר אותה בליטוף: "מישהו אמר לך שלא?"
"אבל הוא מתלבש נורא מוזר. כמו... כמו .... כמו איזה מתנחל." היא אמרה את זה. "ואפילו לבית כנסת הוא הגיע עם הכיפה המוזרה שלו".
"ולכן הוא לא צדיק, מותק?" שאל אותה אביה בחיוך, "ולכן אין לו ראש השנה? ולכן הוא לא ממליך את הקב"ה עליו למלך? ולכן מה מותק? הוא מאוד צדיק אח שלך, הוא פשוט מצא לעצמו דרך קצת אחרת".
"לא קצת..." היא רצתה להגיד עוד משהו לאבא, אבל דלת הבית שהייתה קרובה ממש, נפתחה בתנופה.
"א גוט יאר!" קרא אברימי בקול, "הבאתי עוד אורח!" הוא משך אחריו נער צעיר שנראה פחות או יותר כמהו בנוגע לכיפה, בכל אופן.
"איזה יופי!" שמח האב לקראת האורח, והכניס אותו פנימה אל הסלון.
אברימי נשען על דלת הבית וסקר את נחמי אחותו.
"מה אמרת לאבא עלי?" הוא הביט בעיניה ולא נתן לה להתחמק.
"מה זה עניינך?" שאלה מתמרדת.
"דיברת עלי לשון הרע, וזכותי לשמוע מה", אמר לה, והמשיך אל הסלון, זורק מאחורי גבו: "אין יום הכיפורים מכפר..." את ההמשך היא לא שמעה, אבל השלימה במוחה.
#
איזה חג היה יומני המקסים! שלמות של חג.
איזה תפילות, איזו התעלות, איך אבא שר עם כל התלמידים שלו, היה חג של התעלות.
וכל ההתעלות הזו חלפה ליד העיניים של האח שלי, היחיד שעוד לא נשוי, חלפה ולא נכנסה, הבן אדם ישן בישיבה כמעט כל הסעודות, וכשאבא אמר, לו: "נו אברימי אנחנו רוצים לשמוע את קולך!"
הוא זימזם כמה מילים, לא כמו שהוא באמת יודע, כי אברימי שר מאוד יפה. מיד כשנגמרה הסעודה הוא הלך לישון, לא אמר תהילים, לא קולט שאולי דנים אותו למעלה, ישן.
וכשנכנסתי רגע לקחת פיז'מה מהארון בחדר שישן בו, ראיתי אותו ישן בבגדיו, על המיטה בלי שמיכה, כיסיתי אותי, אבל בליבי חשבתי, מה העצלות הזו? מה?
גם היום השני של ראש השנה עבר ככה בערך. מיד במוצאי ראש השנה עשה אברימי הבדלה, ארז את חפציו, הלך להגיד לאמא שלום, כי אבא עוד לא חזר בכלל מבית הכנסת, אפילו עוד לא היה "מוצאי" של רבינו תם, והבן אדם רץ לאוטובוס שלו.
זה מה שנקרא אצלו יום הרת עולם? יום שבו עוברים אצל רבונו של עולם כבני מרון? לא יודעת למה זה כל כך מפריע לי. בעצם אני כן יודעת, כי ביום השני של ראש השנה כשחזרה עם אמא מבית הכנסת הביתה, שאלה אותי רחלי מהכיתה: "הבחור הזה עם הכיפה סרוגה, בלי החליפה, הוא אח שלך? הוא פשוט מאוד דומה לאבא שלך". עניתי לה בתנועת ראש לא מחייבת וחזרתי הביתה.
הוא פשוט עושה לי בעיות בשידוכים האח הזה. מי ביקש ממנו שיבוא לראש השנה? אבא. אוף.
בכלל אני רואה שכל מה שנזכר כאן ביומן בקשר לאח הזה נגמר באוף.
#
מיד במוצאי החג הוא ארז את חפציו ורץ לתחנה.
יש לו אוטובוס בתשע, אם הוא מפספס, האוטובוס הבא בשתים עשרה בלילה, אין לו כוח לחכות.
איזה מין ראש השנה עבר עליו. זה היה טעות בערב חג לא להסביר לאמא שאם הוא לא ישן בלילה הוא עייף בבוקר, כל הראש השנה הוא ישן.
ונחמי אחותו בכלל, מעין עולם הבא. הוא לא רוצה לבוא לבית הזה יותר. אפילו ללמוד רגע לא היה לו כח. אוף.
#
"אבריימי! מה נשמע?" התקשר אליו אבא בערב יום כיפור.
"ברוך ד'" ענה לו ביבושת.
"נו אז אתה בא הביתה, לרבי? לעשות את החגים ברוב עם?" שאל אבא מחויך מעבר לקו, מצפה לתשובתו החיובית.
"אבא" הוא שאל בשקט, "יעליב אותך עם אני אגיד לא?"
"אני לא שומע מותק אפשר יותר בקול? יש כאן רעש סביבי".
לא אי אפשר יותר בקול, דמעות חונקות את גרונו, הוא מצמץ בעיניו חזק, לא חסר לו שאף אחד יראה אותו.
"לא נהניתי בראש השנה, אבא". למרות שניסה להגיד את המשפט יבש הוא לא הצליח, וקולו יצא פגוע מאוד.
אבא שתק רגע מעבר לקו: "למה? משהו העליב, אותך? אמר לך משהו לא יפה?"
"לא צריך להגיד אבא בשביל להעליב" הוא ראה את נחמי מול עיניו , "עברתי את הגיל הזה, נו. אתה לא נעלב אבא, נכון?" אבא שתק עדיין. הוא ניסה לפייס אותו: "אני מאוד נהנה בישיבה שלי אבא, אני חושב שפה יהיה לי חג יותר טהור, בלי מיליוני אנשים."
"אני לא נעלב מותק, תעשה מה שטוב לך".
"אני...אני..." ניסה אברימי לפייס את אביו, בעזרת ד' אני אבוא לסוכות".
"יופי מותק אני שמח לשמוע".
#
עכשיו הוא עוד פעם הגיע האח הרחפן שלי. ביום כיפור הוא לא היה, דווקא שמחתי, אבל בכל זאת התקשרתי לבקש סליחה. אבריימי אמר בשקט שהוא סולח, וביקש גם סליחה, סלחתי לו. למרות הכל, והרגשתי גיבורה גדולה.
ביום טוב של סוכות, אברימי דווקא היה ערני מאוד, שר עם אבא את כל השירים וגם עזר במטבח, החמיא לי על הבגד שהוא מאוד יפה, ובאופן כללי היה נראה אח נחמד.
ביום השני של חול המועד הראשון של סוכות היא נכנסה בלילה לשים לאבא את קערת הנייגעל ווסער ששכח, ולא ראיתי את אברימי ישן, כעסתי עליו? מה קרה? הלך לישון בבית? מצטער פטור.
למחרת כשנכנסתי שוב פעם בלילה לסוכה, לא זוכרת למה, ראיתי את אברימי ישן בצד על סדין דק.
שמיכה דקיקה כיסתה אותו והיה נראה שקר לו מאוד, הלכתי הביתה, והבאתי לו שמיכה, אפילו לזה הוא לא יכול לדאוג לעצמו? חשבתי.
למחרת נכנסתי מוקדם בבוקר לסוכה, אבא עוד ביררך שם ברכות השחר, אברימי לא היה שם. כששאלתי את אבא איפה הוא. אבא אמר לי שהוא הלך למקווה ואז לכותל ורק אחר כך יחזור הביתה.
אחרי ארוחת בוקר נגשתי אליו ושאלתי אותו למה ישן על הריצפה, אז הוא הסמיק קצת והסביר שהיה חסר מזרונים כי הגיעו עוד אורחים שלא חושבנו ולא היה מקום.
שאלתי אותו למה הוא לא עלה הביתה, אז הוא אמר לי שבגלל שהוא רצה לישון בסוכה. הוא הסביר לי בעיניים דולקות שסוכות זה החג שהוא הכי אוהב, והוא לא יבזבז אותו על שינה בבית, שאלתי אותו למה הוא לא הלך להביא לעצמו שמיכת פוך אז הוא אמר שראה שגם בבית היה קר והוא לא ראה שמיכה מיותרת ולא רצה להעיר את אמא. הסתובבתי ממנו כי לא רציתי שיראה את דמעותי, כזה אח צדיק יש לי ואני זלזלתי בו! " ונחמי" הוא אמר לי פתאום, מה? שאלתי, "נכון יש כזה סלט מיוחד שאת מכינה לסוכות, כזה מין עם כבד ובצל מטוגן?"
"נכון" עניתי לו מפנה עדיין את גבי, מחיתי את דמעותיי במהירות .
"אז תדעי" , המשיך האח הצדיק שלה, "שהוא מאוד טעים הסלט הזה, הכנת אותו מאוד טעים, תודה נחמי". הוא חייך אליה חיוך מקסים, והתיישב ליד השולחן בסוכה עם ספר והתחיל ללמוד, הסתכלתי עליו ככה לומד עם הרבה ספרים מולו(איך הם הגיעו אליו מהבית בקומה השניה?) ואהבתי אותו מאוד באותו רגע.
ואז בלילה כשהגעתי לראות שוב עם שמיכה לכסות אותו ראיתי שמעל אחד הכיסאות יש מלא ספרים, לא התעצבנתי על אחי הרחפן, אלא החזרתי אותם בשקט למקומם.
בבוקר שאל אותי אברימי אם ראיתי את הספרים כי הוא שכח אתמול אותם על כיסא, אז אמרתי לו שהחזרתי אותם כבר, והוא אמר לי תודה וסליחה.
#
"להתראות, אמא ונחמי אני חוזר לישיבה" צץ אברימי למחרת אסרו חג בבוקר בפתח המטבח.
"רק רגע מותק שלי, " אמרה לו אמא, "אני רק אורזת לך כמה דברים טובים".
"בסדר אמא, רק תזדרזי, יש לי רק פעם בשלוש שעות אוטובוס, חבל לי לפספס."
"לכן מיד במוצאי ראש השנה הלכת?" שאלה נחמי בלי להתכוון.
"נכון".
אמא ארזה לו מכל טוב הארץ, עוגות ועוגיות ועוד מיני מטעמים.
וכשהיה בדלת נגשה אליו נחמי פתאום
"קח, זה בשבילך". בידיה צידנית עם כיתוב :'לאח הצדיק בעולם'.
"מה זה? חייך אברימי.
"זה... זה...." התגמגמה נחמי, מאז שהתחיל אחיה ללכת לישיבה החדשה שלו לא שלחה לו כלום לישיבה, "זה... סלט כבד".
"אבל הוא נגמר בחג" מלמל אברימי בשקט מחזיק את הצידנית בידו.
"נכון, אברימי, הכנתי לך חדש". היא מצמצה ביעניה שלא יראה אחיה את דמעותיה הקטנות.
אולי לכן פיספסה דמעה אחת גדולה על לחיו של אחיה.
"תודה נחמי, את... את אחות הכי מקסימה שיש!"
הוא הסתובב ויצא מהבית, וקולות המזוודה הדופקת במדרגות ידפקו לנחמי עוד הרבה זמן בלב.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
