אתגר אתגר דו שבועי - מוסף סיפורי החג סוכות התשפ"ב

יואל ארלנגר - קקטוס

אוהב קצת מהכל
מנהל
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
כשהייתי ילד, היתה לנו סוכה קטנה במרפסת
זאת לא סתם מרפסת, זאת מרפסת עם גג משולש, מהסוג שרק צבי הקר, האדריכל המטורף שבנה את רמות פולין ונוף רמות (וגם את בה"ד 1 ועוד מבנים מוזרים ומעוררי עניין) יכל לתכנן.
המרפסת המרובעת נחצתה באלכסון על ידי הרצפה של המרפסת הסגורה של השכנים מלמעלה, כך שחצי ממנה היה מסוכך בענפי דקל טריים וקני במבוק, וחצי ממנה היה סתם דופן עקומה.
בלילה היינו גוררים את השולחן הגדול החוצה, או מצמידים אותו אל הקיר, וכל הרצפה היתה מתמלאת במזרונים צפופים בזוויות מוזרות, ראשו ורובו בסוכה, ומחציתו מתחת לתקרה.
ובליל החג הינו נשכבים, זוחלים אחורה כדי לוודא שאכן הראש סוכה בצל סככים, ולא בצל דפנות. משתרעים על הציפיות, ופותחים את מוסף הסיפורים של החג.
זאת היתה תקופה נהדרת, לפני שהמציאו את הפרוייקטים המוזרים והמאולצים שגודשים כיום את מוספי החג, ומחלצים מהסופרים בעלי השם, סיפורים שהוצאו בלחיצה מתוך שפופרת הדד ליין.
היו שם סיפורים נהדרים, עם סוף טוב, וכמובן שהנער שב לצור מחצבתו וחזר בתשובה וקיבל מחילה וניענע את האתרוג והלולב בלב הולם, כי אחרת איך נקשר את הסיפור לחג הסוכות (להזכירכם עוד לא המציאו את הפרוייקטים המיוחדים של סופר-ממשיך-סיפור-היסטורי-מהצד-השני-אסיף-קטיף-שני-צדדים-וגו')
מכיוון שאני לא משתתף באתגר, אשאיר לכם מספיק שטח כדי לכתוב את מה שיש לכם לומר.

מה שאני רוצה זה מוסף סיפורי חג כמו של פעם, בלי פרוייקטים מאולצים, רק סיפורים יפים יפים.

ולהלן הכללים:
  • מוסף חג סוכות עומד לצאת בעוד שבועיים מהיום.
  • על כל הכותבים הנכבדים מוטל לשלוח למערכת בשבועיים הקרובים את הסיפור לחג.
  • הסיפור יכיל בין 1500 ל2500 מילה. (דרישות של העורך, לא להתווכח בבקשה)
  • הסיפור יהיה קשור באופן כלשהו לחג הסוכות. (חיבור מאולץ זה מצויין, זה הז'אנר)
  • הסיפור חייב להיות מרגש, אם כי לא חייבים ללחוץ על בלוטות הדמעות בכוח.
  • עדיפות תינתן לכותבים שלא יחקו סגנון מוכר, אלא יביאו את הסגנון שלהם מהבית.
  • הסיפור חייב להיות מוגה היטב, אין לנו תקציב וזמן לעריכה והגהה, תחשבו היטב לפני שלוחצים על שלח.
  • ז'אנרים לעוסים יתקבלו בברכה, אבל שימו לב שאתם נותנים ערך מוסף לסיפור, ולא סתם רוכבים על סוס עייף.
  • צבעוניות חשובה מאוד, גם ביצירת הדמויות - אנחנו רוצים דמויות שייזכרו לאורך זמן, מקומות נפלאים, סוכות פלא, דיאלוגים מעשירים ולא צפויים.
  • תהיו יצירתיים בתוך השבלונה, ותכתבו בכיף ובשמחה.
הסיפורים הטובים ביותר ירוכזו למוסף מיוחד בפורמט PDF ויועלו לפורום הראשי.
והפעם האתגר קצת מקוצר בזמן, דד ליין אחרון למשלוח סיפורים הוא יום שני, ז' בתשרי בשעה 12 בלילה. (וסליחה ממש אבל יש יום כיפור וכו')
צאו לדרך!

תגובות למיניהן ניתן לכתוב בנספח המצו"ב
 

לאלה

משתמש על
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
פרסום וקופי
***הערת עורך: הסיפור לא עומד בכללי האתגר (הסיפור יכיל בין 1500 ל2500 מילה. (דרישות של העורך, לא להתווכח בבקשה))
הוא ישאר כאן עד שתעלה גירסה חדשה שעונה על הכללים.***


יצאתי מהטיוטה החבוטה מחלץ מתוכה את החליפה הדהויה שקנו לי לחתונה, חמש שנים אחורה. מולי עמד ארז. גבוה, שרירי, זקן צרפתי, קרחת ועגיל באוזן שמאל.

"אה זילברמן, לא מלמדים דוסים להשתיק תינוקות? העיקר ללדת אותם? פעם הבאה שהיא צורחת לך אחרי אחת עשרה אני מזמין משטרה".

"אני מתנצל ארז, ערב טוב".

עליתי קומה לביתי, מתעלם מעיניו הזועמות של ארז. בהתחלה כשבאנו לחיפה הייתי אומר לו בוקר טוב וערב טוב וצהרים טובים בכל פעם שנפגשנו, הוא היה מתעלם ואני הצבתי אתגר לעצמי: תוך כמה זמן אני מצליח לקשור שיחה עם הכופר הזה. צלחתי את האתגר תוך חודשיים ומאז הצבתי לעצמי אתגר לחזור לשלב הניכור ההדדי, לא הולך לי.

יומיים אחר כך, ראש השנה. אני חוזר מהתפילה מלא הוד קדושה, הטלית מונחת על כתפי, רוזמן היה חזן מדהים, אני מזמזם בליבי את המלללךךךך, עולה בנחת לדירתי הקטנה, נכנס לבית שמריח חג, אישה וילדים סביב השולחן הערוך, קידוש, משחק אותה מופתע מהשנות טובות הטמונות מתחת למפית החלות, חלה בדבש לשנה טובה, רימון שירבו זכויותינו, ראש של דג שנהיה לראש.

"שקיעות אדומות מול כל העולם" מוזיקה ים תיכונית בוקעת מהחלון מעלי, הצלילים חודרים בקלות את החלון שאני סוגר, את התריסים שאני מגיף, את "ארשת שפתינו יערב לפניך" שאני שר בקולי קולות. בצאת החג, כשאני יורד עם אשפתונים עמוסי חד פעמי מזהם ושאריות אוכל לחזירי חיפה אני פוגש את ארז חזיתית.

"אה זילברמן, איך הנעמתי לך את החג? אחלה מוזיקה, לא?"

עשרה ימים חולפים, מוסיף "אבינו מלכינו" משנה "הק-ל" ל"המלך" טובל במקווה בצינת הבוקר, מנסה לחזק עצמי בתפילה מעומק לב, בצדקה לעניים, מכה על חטא בתשובה.

יום כיפור. אני מתעטף בקיטל, חולץ נעליים, מתיר נדרים, מתיר להתפלל עם עבריינים, חושב על ארז, על האופניים הגדולות שהוציא עם התקדש החג, על הלגלוג, על הבוז שרוחש לכל הלובש שחור ולבן. סולח לו בליבי, מקווה למידה כנגד מידה. ממשיך ומבקש מחילה ממי שהכל שלו, מתוודה, שומע שופר, ממליך עלי מלך.

שובר את הצום על מרק עם קרעפלאך, יוצא מיד למרפסת המתקפלת. בונה סוכה.

ג' דחול המועד. הסכך מעלי, הדפנות מצדדי, וסביב לשולחן חברי החסידים. מדברים חסידות, שותים יי"ש, שרים שירי חג, שרוליק פורט על גיטרה, וועלווי נושף לקלרינט.

"היום היארצייט של רבי נחמן" אומר פתאום יוסל "רב נחמן היה אומר שבכל יהודי יש איזה נקודה של אור. ברגע שמוצאים את נקודת האור, ומתעמקים בה, היא גדלה ומאירה מתוך האדם."

קרחככככ עף טאבלט מהסכך. טאחחח המסך מתנפץ על שולחן החג.

זה ארז. מה הוא מתכנן?

הדלת נפתחת בסערה "אה זלברמן, ידעת שאני מקשיב אז החלטת לטלטל אותי?"

אני לא מבין.

"אני נכד של ר' נתן נטע" הוא אומר נוס'ן נטע, כאחרון החסידים "סבא שלי היה חזן שנים בשול של ברסלב במֵישוֹרים. אבא שלי כבר לא היה דתי מי יודע מה. וסבא שלי כל שנה בסוכות, ביארצייט של רב נחמן, היה אומר לי את התורה הזאת. תורת אזמרה".

"נעים מאוד" עיני מוצפות דמעות "נתן נטע זילברמן, נין של רב נוס'ן נטע. חג שמח בנדוד".
 
נערך לאחרונה ע"י מנהל:

הזדמנות

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מן משמיים


"לא זוכר איזה רכב זה היה?" אבי פותח את מכסה הצידנית.
"וואלה, באמת לא זוכר, זה היה איזה רכב משפחתי אולי מאזדה 5 אולי משהו אחר" אומר הנער שמוכר פרחים בשולי הכביש. "שלושים שקל" עונה הנער לאיש שצועק לו מחלון הרכב שנעצר לידם. "תן לי את זה" מצביע האיש על אחד הזרים ומקבל את הפרחים דרך החלון.

אבי שולף קופסא אחת עטופה בניילון נצמד. צלי כתף ברוטב פטריות וערמונים, כתוב בכתב עגול על מדבקה לבנה.
"אבל תכל'ס מה יעזור אם אני אזכור" הנער מוריד את הגופיה ומנגב את אגלי הזיעה מהמצח. "היה להם ילד קטן שבכה, עם שערות בצדדים של האוזנים כמו שלך, הם הורידו אותו, החזירו אותו" הוא מתחיל לצמצם את הדליים, מעביר זרים מדלי אחד ומצופף אותם בדלי אחר. ווש. ווש. נוהמות המכוניות ברקע.

אבי ממשיך לבחון את תכולת הצידנית. יש בה ארוחת חג מושקעת- סלסילות עלי פילו בקופסא אחת, כבד ברוטב יין באחרת, תוספות, מנות אחרונות. גברת אחת באיזשהו מקום שאין לדעת איפה הכינה תפריט חג, בחרה את המצרכים, חיכתה בתור בקופה, עמדה שעות על הרגליים קילפה, טיגנה, קצצה, תיבלה בישלה וארזה, הייתה קצת חסרת סבלנות לבני הבית, נשכבה על יצועה בשעות הקטנות של הלילה וכל הטירחה הזאת מונחת עכשיו לפניו, בצידנית השכוחה בכביש בינעירוני.

הכיס בחולצה של אבי מאיר ורוטט. הוא סוגר את מכסה הצידנית "כן, יוסי" הוא אומר בפיזור דעת. בטח הוא מתקשר להודות לו על ארבעת המינים. "תודה על הארבעת המינים" אומר יוסי מהצד השני של הקו. "הם בסדר גמור, ממש תודה, אבי" "בכיף, תהנה, יוסי. מה ככה?" "אבל לא דיברתם איתי על שבת דיברתם איתי על היום בערב, חג ראשון!" זה כבר לא יוסי, זה הקול של הבוס שלו, ברקע. "סליחה!" אומר הבוס. "אני לא לא זוכר,זה רשום לי" הטון שלו משתלט על המרחב השמיעתי שלו. "יוסי" אבי מנסה להמשיך את השיחה מהמקום שנקטעה אבל יוסי כבר לא איתו. "נדבר" הוא אומר ומנתק. חבל שהוא ניתק, הוא היה מנסה לחשוב איתו ביחד איך לאתר את הבעלים של הצידנית השכוחה. הוא משלם על זר פרחים וממשיך להתלבט אם לאסוף את הצידנית או להשאיר אותה על אם הדרך למקרה שהמאבדים יחזרו לחפש אותה.

בני לא רוצה ליסוע לסבא וסבתא לסוכות. אפילו שאף אחד לא שואל את דעתו הוא מביע אותה בקול רם. הוא. רוצה. לישון. בסוכה. כל החברים בגילו ישנים בסוכה. אצל סבתא אין לו מקום גם לאכול בה בקושי, שלא לדבר על לישון. הוא גם אוהב את האוכל של אמא, הוא רוצה לבקר בסוכות של החברים שלו ולהראות להם את הסוכה שלו וחוץ מזה הוא הכין קישוט יפה בשביל מה, סתם בשביל להסתכל עליו? "אין מי שיהיה עם סבא וסבתא בסוכות" מסבירה אמא וחוץ מזה גם אם היה הם צריכים לשמוח שהם זוכים לקיים מצווה חשובה כל כך. לסבתא אין כח אפילו להכין. הם יביאו את כל האוכל שאמא תכין בעצמה והם ימצאו מקום לתלות את הקישוט של בני. נכון, הסוכה פצפונת ממש ואת שאר הקישוטים של הילדים האחרים יתלו בסלון והם, זאת אומרת, המשפחה שלהם, יהיו האושפיזין של סבא וסבתא לכל החג.

אמא טרחה שעות במטבח ועכשיו הם יושבים סופסוף ברכב. העגלה מקופלת בבגאז', המזוודה הגדולה דחוקה בפנים, הצידנית, החליפה של אבא תלויה עם קולב על החלון באריזה של בגיר, מסתירה קצת את הנוף, בין הרגליים יש שקיות עם כל הדברים שלא הצליחו להיכנס למזוודה, יהודה יושב חגור בנינוחות בכסא התינוק, האחרים מצטופפים קצת ו..זהו. "אני מקווה שלא שכחתי שום דבר חשוב" אומרת אמא ומתרווחת במושב הקדמי ליד אבא עם כוס קרטון מלאה כמעט עד השפה בקפה חם שהיא סופסוף מרשה לעצמה לשתות.
הם יוצאים מהעיר ואז היא נזכרת. הקישוט. אי אפשר בשום פנים להמשיך ליסוע ולא לקחת את הקישוט. הם עושים אחורה פנה.
סוף סוף הם יוצאים לדרך שוב, הפעם גם הקישוט נוסע איתם. "איזו סייעתא דשמיא שנזכרתי בזמן!" אמא נאנחת בהקלה.

את חלל הרכב ממלאים צלילים של שולי רנד. אבא מתופף קלות על ההגה, הבנים עסוקים בלצוד במבטיהם רכבים "שווים" מבעד לחלון, הבנות תקועות עם אוזניות באוזניים ויהודה שופך על הבגד החדש את בקבוק המיץ שלו שהפקק שלו לא היה מוברג מספיק טוב.
"לא נורא, יתייבש" אומר אבא אבל יהודה ממש בוכה. "אני לא יכול ככה להמשיך לנהוג" אבא אומר וחונה בצד הדרך ליד דוכן פרחים. אמא יורדת, מוציאה את הצידנית מהבגאז' ואחריה את המזוודה הגדולה. היא מחליפה ליהודה בגדים ומחזירה את המזוודה חזרה לבגאז' והצידנית? ובכן, הצידנית הגדולה עם צלי הכתף ברוטב פטריות וערמונים, עם סלסילות עלי הפילו, עם הכבד ברוטב היין, עם התוספות והמנות האחרונות נשארים להשתזף בשמש הקופחת בשולי הכביש.

סבא וסבתא שמחים מאוד עם האורחים שעשו דרך רחוקה כל כך. אבא תולה את הקישוט של בני בסוכה ואת הקישוטים האחרים בסלון, מעביר מיטה לסוכה והולך להניח את הראש לכמה דקות. אמא מכבסת ביד את הבגד החדש של יהודה ודוחפת אותו למייבש. סבתא מכבדת את כולם בעוגת השמרים הנצחית שלה שהתעקשה בכל זאת להכין, הילדים עומדים בחלון ומסתכלים על הסוכות של השכנים, אמא מסיימת להתארגן, יושבת ומדברת בנינוחות עם סבתא, עכשיו כשהכל מוכן סופסוף אין מה למהר, נשאר רק להניח את האוכל על הפלטה, מה בוער באמת, אפשר גם להניח בחג. "ושמחת בחגך" מתנגן הרמקול הצרוד עשרים דקות לפני כניסת החג. אמא ניגשת למקרר להוציא את האוכל ומתמלאת בתחושה מוזרה. היא בכלל לא זוכרת שהיא הכניסה את האוכל למקרר! משונה. איפה הצידנית? באוטו? כבר כשאבא הולך לאוטו הוא יודע בוודאות שזה לא שם. בשביל להוציא את המזוודה והעגלה הוא היה מוכרח להוציא קודם את הצידנית. הצידנית לא כאן. היא גם לא בבית כי הוא זוכר איך התאמץ לסגור את הבגאז'. זאת היתה משימה קצת מורכבת כמו לסגור פריזר מלא. אז אם כן.. הצידנית... אולי הבגאז' נפתח באמצע הדרך? ממש לא נראה לו. הוא בטח היה שם לב אם זה היה קורה או שלא? הוא עומד ובוהה בבגאז' הפתוח והריק ומשחזר. או! הוא נזכר! הוא נזכר בעצירה ליד דוכן הפרחים, מרחק נסיעה של שעה וחצי מכאן. לא! הוא לא מאמין! איך הוא נכנס לבית של סבתא בידיים ריקות? איך הוא מספר לאשתו שקנתה ובישלה וטרחה וכו' וכו'? טוב, בעצם הוא קנה אבל היא עשתה את כל השאר. תירגע, טוב שלא השארת ילד בפנים, זה רק אוכל. הוא מזכיר לעצמו, מנסה להשליט את השכל במצב הלא נחמד הזה, בדיוק בשביל זה הוא קיים, השכל. ובכל זאת שעות על גבי שעות של עבודה במטבח אי אפשר ככה לפתור ב "לא נורא, כפרת עוונות!" כאילו שיש איזו ברירה. ועדיין, פרופורציות, בבקשה, פרופורציות.

הפריזר של סבא וסבתא מכיל חצי כיכר לחם מקמח מלא, אריזת שמרים יבשים סגורה בגומיה, רבע שקית תרמילי שעועית ירוקה, שוקולד מריר, קופסת גלידה לשעבר שכעת מכילה שמונה קציצות בשר וזהו בגדול. לא ממש חומרי גלם לארוחת חג.
"ננסה להשיג חלות מאיזה גמ"ח חלות" אומרת אמא. "אני הולכת לשאול את השכנים אם יש להם אוכל מיותר" מציעה סבתא, מתגברת על המבוכה. "לחג אנשים תמיד מכינים אוכל בשפע" בני מסתכל על הקישוט שלו ומתלבט אם היה עדיף לשכוח את הקישוט ולא את האוכל ולא בגלל שהוא יצטרך לאכול את האוכל של השכנים של סבתא. אבל זו חכמה שלאחר מעשה וחוץ מזה, מה הקשר בין הקישוט לאוכל. אם היו שואלים אותו מה עדיף אז היה עדיף לא לשכוח שום-כלום או היה עדיף להישאר בבית וכבר הוא כועס על עצמו כי הוא נזכר איך סבא וסבתא שמחו שהם הגיעו וכמה אמא עבדה על האוכל, הרבה יותר ממה שהוא עבד על הקישוט. טוב, ברור שאם היו שתי אופציות אז היה עדיף לשכוח את הקישוט ודי. סבא מזכיר שבסוכות במדבר אכלו מן משמים וטעמו בו מה שרצו, אז כשהוא יאכל בסוכה מה שיאכל, נניח, חלות מהגמ"ח, כמה תרמילים של שעועית ירוקה, קציצה מופשרת, שאריות אורז ממשפחת פרידמן מלמעלה וקצת עוף ממשפחת שמואלי הוא ידמיין שהוא אוכל סלסילות עלי פילו ממולאות בכבד ויין ולשון ברוטב פטריות וערמונים. "לא לשון", מתקנת אמא, היא מצליחה קצת לחייך, "צלי כתף" "כן, צלי כתף. אני אטעם את טעם ההשקעה שלך. סוכות! איזה יופי של חג, העיקר זה לשמוח גם אם יש דברים לפעמים שקצת מעכירים את האווירה". אבל האווירה איננה עכורה. אחרי הכל גם אם הם יושבים בסוכה- במדבר הם לא, הם לא יישארו רעבים. האווירה היא אווירה של פרופורציות.

סופסוף ליוסי יש זמן לדבר עם אבי "ברגוע", אם לצטט אותו. "פש..איזה לחץ היה לנו בערב החג" הוא אומר לאבי בפלאפון במוצאי החג. אבי מתרווח על הספה ליד הר של עיתוני חג גדושים בסיפורים מופלאים ומאלפים . הוא מסתכל על כל המנצנצים המשתלשלים מהדפנות וקצת מרחיק את המכשיר מהאוזן מחשש להתחרשות "אל תשאל, הכנו אירוע לאיזו שמחה משפחתית" הוא מספר "זו היתה הזמנה על רמה, איך שקוראים לזה, תפריט אחד מהיקרים. נו.. אתה יודע כמה הייתי עסוק, אפילו לקנות ארבעת המינים לעצמי לא הספקתי" אבי מהנהן לקישוטים. "מתברר שהיתה לנו טעות בתאריך. הם רצו קייטרינג לשבת חול המועד ואני לא יודע איך קרה, פעם ראשונה שזה ככה, אבל הבוס שלי רשם ביומן חג ראשון של סוכות" אבי נזכר עכשיו בשיחה ההיא של ערב החג, בצד הכביש, ליד הצידנית, הדוכן עם הפרחים והמכוניות הדוהרות "ו..?" הוא שואל "מה עשיתם עם כל האוכל?" זה חתיכת נזק. "אין לך מושג אפילו כמה, אבל מה, תרמנו אותו ברגע האחרון לכמה משפחות שנכנסו לבידוד" "מזל שיש קורונה" מתלוצץ אבי "טוב, אל תגזים" אומר יוסי "אבל הם מילא, היה להם מה לאכול בגדול אבל תראה מה זה משמיים, הגיעה לעיר איזה משפחה גדולה להתארח אצל זוג מבוגרים והיא שכחה את הצידנית עם כל ארוחות החג באמצע הכביש, תהרוג אותי אבל אין לי מושג איך יכול לקרות דבר כזה" אבי משמיע קריאת התפעלות אבל לא מהסיבה שיוסי חושב "אם לא היינו נותנים להם הם היו אוכלים לחם כוסמין עם ממרח שוקולד כל החג. תראה איזו השגחה פרטית! הבוס שלי היה ממש מרוצה בסופו של דבר, לפחות לא עבד לחינם"
 
נערך לאחרונה ב:

Talya kadosh

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איגור נכנס לתחנת הרכבת.

כרטיס נסיעה, מחלקה ראשונה, חדר פרטי. הוא עולה, מתרווח על הספה הנוחה, שוקע בתוכה.

ריח של מבשם אוויר מתקתק, עומד בחלל. הוא נושם אותו אל תוכו, מרחיב את הריאות באנחה של נחת.

בעוד חצי שעה, הקטר יצפור. והרכבת, תצא לדרכה. יש לי זמן.

איגור מוציא את פנקס העסק מכיס החליפה המהודרת, שולף עיפרון. עובר על תחשיבי הוצאות, מול הכנסות. רווח נקי. מדובר בכסף, והרבה.

הסחורה שאקנה ביריד, בעיר הגדולה, תלויה בעיקר בסכום הרווחים של השנה החולפת.

הוא מוציא את שקיק העור, מניח אותו על השולחן. סופר מטבע אחר מטבע, בחיבה.

מכירת היהלומים הגולמיים, פרחה השנה.

איגור מתרומם, ניגש לחלון ומסיט את הווילון הכבוד. שדות פרא מתפרסים מולו, לכל מלוא רוחב העין. השמש קופחת על השיבולים הזהובות. הן משתרגות אחת בתוך השנייה. גדלות יחד, ולחוד.

אני אוהב את המראה הזה.

נסיעה של שבעים ושתיים שעות, יום ולילה. רגועה, נינוחה. זה בדיוק, מה שאני צריך.

---

"אני לא מבין", דימה כועס. "מה זאת אומרת, קרון של שני אנשים? אני רוצה חדר פרטי".

"אדוני", הפקיד מצביע בשלווה על השעון. "אדם שרוצה לשהות במשך זמן הנסיעה ברכבת, בחדר פרטי, מוכרח להזמין כרטיס נסיעה מראש. זה לא עובד בצורה אחרת. הגעת מעט מאוחר, הפסדת. אבל בכל זאת", הוא מתחנף. "קיבלת חדר מעולה. של שני אנשים בלבד. גם לכך לא כולם זוכים. מעוניין בסיור קטן?"

דימה מגדף בשקט. "זה לא בסדר. בכלל, לא בסדר. אבל אתה יודע מה, בוא, תראה לי את החדר. אולי הוא ימצא חן בעיני. בכל זאת, מדובר בנסיעה ארוכה, ואין לי כל כוונה לקבל קרון, עוד פחות טוב מהנוכחי".

"בבקשה, אדוני", הפקיד מחווה פנימה. "הנה, חבר החדר שלך כבר כאן", הוא מחייך לעברו בידידות.

ודים מחזיר לו בהנהון זעיר, מרוצה.

"יש שירות חדרים?"

"לא, אדוני. רק בחדר הפרטי".

"אני רואה שגם אין כורסאות", דימה מציין בגבות מכווצות. "וגם לא קבלת ארוחות בכל שעות היום", העיניים שלו מוצרות אל מול הדף התלוי. משוות לו מראה של שועל כועס. "אפילו הריח כאן", הוא מרחרח את האוויר בסלידה, "חנוק. לא הייתם יכולים לרסס מבשם טוב?"

"לא אדוני. מדובר בהטבות שכלולות בחדר הפרטי בלבד. אבל כל שאר הדברים", הוא ממהר להבטיח. "דומים. כמו שתי טיפות מים".

"חוץ מכל מה שציינת", דימה זועף. "ומדובר בלא מעט בכלל. בנוסף על כך, החדר הוא של שניים".

"צודק. אבל הדבר, היה תלוי בך. הנה, כאן יש שתי מיטות. ובכל זאת, אם תרצה פרטיות. תוכל להסיט את הווילון המפריד בין שתיהן".

"אני מבין".

"מצוין, אני שמח שהגענו לעמק השווה. נסיעה טובה, אדונים.

יש על השידה הסמוכה קנקן מים ועוגיות. תתרעננו מהדרך. כשתתחיל הנסיעה, יגישו לכם את ארוחת הצהריים. כמו, בחדר השני", הוא ממהר לומר. לפני שדימה ישלוף עוד כמה פנינים, מקרקעית הקללות. "נכון, קצת חוסר נוחות. אבל זה שווה. בסופו של דבר, שניכם תגיעו לאותו היעד".

"נכון", ודים מנסה לפייס את חבר החדר שלו. "אותו יעד. זה לא אמור להיות משנה. חדר של אחד, של שניים. אותו דבר".

דימה שותק.

הנוחות, היא זו שמשנה.

---

"כרטיס", אלכס מתנשף. אוחז ביד מזיעה בידו של ניקיטה, בן התשע. "לקרון הרגיל. מהר, לפני שהרכבת נוסעת". הוא שופך מספר מטבעות נחושת על הדלפק. מקבל כרטיס, ורץ. חסר נשימה. בעוד דקה אחת בלבד, הרכבת תצפור. כמעט איחרתי את המועד.

"שב, ניקיטה".

"אין מקום, אבא". הפנים שלו מתכרכמות. "כל הספסלים תפוסים". ואחרי הריצה, הרגליים שלי כואבות כל כך. אני רק רוצה לשבת.

אפילו אל הרצפה, אין אפשרות להתכופף, להידחק בין הרגליים של האנשים העומדים. איזה עומס.

"אולי", אלכס מנסה לחשוב. לעמוד על הרגליים, כל הנסיעה, במשך שלושה ימים? זו נשמעת לי כמו חווית מפוקפקת במיוחד. "אני רואה שיש בסוף, ספסל קטן, בין הכבשים. שב שם". אם אין ברירה, אין. אני אאלץ לעמוד. אולי אבקש להחליף מדי פעם עם האנשים האחרים, שכרגע יושבים.

"אבא", ניקיטה נועץ בו מבט מזועזע. "למה אנחנו נמצאים בכלל בקרון המלוכלך הזה? יש כאן ריח נורא. ובעלי חיים. אפילו פרה, מישהו דחף לכאן. אם נוריד אותה, יהיה מקום להתרווח בנוחות. צפוף", הוא רוטן. "אין קרונות עמוסים פחות?"

יש. אלכס חושב, ברור שיש. אבל הגענו מאוחר, ולא היה שום סיכוי לתפוס מקום בקרונות המרווחים והנוחים.

"ילד", זקן חביב מסמן לו להתיישב עליו, מפתה בסוכרייה אדומה. "אני רוצה להסביר לך משהו. אפשר?"

ניקיטה מהסס. אלכס מהנהן אליו אלכסונית. כן, לך. לפחות לך, יהיה מקום.

"כמו מה נראה לך הקרון הזה?"

"שוק", הוא מעקם אף. "אני לא אוהב מקומות צפופים". אי אפשר להתרכז, לחשוב. כמו שאני אוהב.

"אז למה לא קנית כרטיס למחלקה הראשונה? חסר כסף בבית?"

איזה חוסר טקט. אלכס ניגש לעברו, קצת לוחמני. "יש כסף, לא חסר. אף פעם לא היה חסר".

"נו?" הזקן נועץ בו מבט שואל.

"הגענו מאוחר", הוא אומר, קצת ביובש. "הקרונות הנוחים, תפוסים כולם. ואנחנו, צריכים להגיע ליעד. אין ברירה. אי אפשר להישאר כאן".

"אז למה, לא חשבת על העניין מראש? אני מניח שידעת שתיסע לעיר הגדולה היום. לא היית יכול לדאוג לכרטיס טוב יותר, לפני כן?"

"לא", אלכס מתחיל לאבד סבלנות. "ואני לא מבין מה אתה רוצה, סבא. ברור שידעתי שאסע. אבל בשביל מה לקנות כרטיס מראש?

אם ישאר מקום, ישאר. אם לא, לא נורא. נצטופף כאן.

עשרות אלפי אנשים עשו את הדרך הזו, לפנינו. והגיעו חיים ושלמים לתחנה הסופית. בדיוק כמוך, וכמוני".

"כמוך. לא כמוני. זה משמעותי".

"מה ההבדל?" אלכס שואל בחביבות מעושה. עצבנית משהו.

"אני, עבדתי הרבה, בשביל פרוטות הנחושת האלו. כדי להיות בקרון הזה. אני, אין לי כסף. כל החורף עבדתי בשבילו. חסכתי. לך, יש. ובכל זאת, בגלל עצלות, אתה נמצא פה, איתי. ביחד עם כל פשוטי העם, במקום להתרווח בקרון של זוג. מבין אותי?"

אלכס מצמצם מולו מבט. ניקיטה מוצץ את הסוכרייה בקולניות. "אבא, היינו יכולים לנסוע בקרון של העשירים?"

אלכס פותח פה, סוגר. היינו.

וכמה חבל, שנתתי להזדמנות לחמוק ממני. אני אסע, אגיע לאותו היעד. אבל לא בנוחות המקסימלית. כמו שהמעמד שלי, יכול לאפשר לי.

איזה בזבוז.

---

"נוותר על כרטיס", רומן צועק לעבר סרגיי. מנסה להתגבר על הצפירה הרמה של הרכבת. "ממילא, אין זמן לקנות".

"אז מה נעשה?" סרגיי לחוץ. "הרכבת מתחילה לזוז, איך נספיק לעלות עליה?"

"בוא אחרי. אני עושה את זה הרבה פעמים. רואה את הזיזים האלו?" הוא מגביר את קצב הריצה. כמעט ומועד. "האחוריים, כן? אנחנו נתלה עליהם".

"אנחנו, מה?" סרגיי מחדיר בו מבט מאוים, המום. "זה מסוכן. הרכבת נוסעת במהירות גבוהה. אנחנו יכולים להיפצע, במקרה הטוב. ולעוף, במקרה הרע. למות. אתה צוחק איתי. נכון?"

"לא", רומן מתכונן לקפיצה. "תראה, הרבה אנשים קופצים על הזיזים. זו טקטיקה ידועה. אפילו לשלם על כרטיס, אתה לא צריך. חיסכון, משתלם בהחלט".

"החיסכון, יכול לעלות בחיים שלנו. כביכול, אנחנו לא יורים לעצמנו ברגל. אבל בלב, מרשים. כי למה לא? נמות, העיקר שזה יהיה בדרך. איפה ההיגיון, רומן?"

"אל תפחד", הוא הולך פסיעה לאחור, נותן קפיצה מרשימה. "ואין היגיון, כשאתה מבין שזו הדרך היחידה, האפשרית, לנסוע בה. כדי להגיע אל היעד בזמן. קפוץ".

סרגיי מבוהל. מביט ימינה ושמאלה. עוד ועוד אנשים קופצים סביבו. נאחזים מכאן, ומשם. נתלים על הזיזים בזוויות מסוכנות. העיקר לעלות, לנסוע. יחד עם כולם. אני מעדיף אפילו את הקרון הרגיל, מאשר להיתלות כאן. בין שמיים, לפסי רכבת דוהרת.

"מהר, סרגיי", רומן לוחץ. "עוד רגע, והרכבת מגבירה את המהירות. הם רואים שאנחנו עולים. אבל אם לא תעשה את זה עכשיו, תישאר כאן, לבד".

הוא נושם עמוק, בפחד. שני זיזים אחרונים. צעד לאחור, קפיצה. הידיים שלו מאדימות על המתכת הלוהטת.

הרכבת עוזבת את הרציף ברעש. דוהרת, אל היעד. סרגיי ורומן נאחזים בכל הכוח שיש בהם, ושלא חלמו שנמצא בהם. כדי לא ליפול, להחזיק מעמד.

השמש עומדת מעליהם, בקו ישר. חם, והם צמאים. מחזיקים את עצמם בקושי, מתנחמים בעובדה, שיש עצירות בדרך. עד לתחנה הסופית.

יודעים, שלהישאר על הרציף. לבד. זו לא אופציה. כולם נוסעים, אי אפשר לעמוד מאחור.

חייבים להתקדם. להגיע, אל היעד.

***

שלושה ימים של נסיעה, הגיעו אל קו הסיום.

איגור סוגר את הפנקס. אוסף את הכסף שספר שוב ושוב אל תוך השקיק, תוחב לכיס, ומציץ בשעון בסיפוק. בדיוק בזמן.

הוא מתמתח אל מול החלון. השיבולים הזהובות כבר נעלמו מהאופק. במקומם, שביל חול, וכרכרות, ממתינים לנוסעים הרבים. מכל קרון, ומכל סוג. עגלונים שזופים מטפלים בסוסים, מחכים לקבל בקשת נסיעה.

איגור יורד מקרון היחיד שלו. שולף מטבעות בלי היסוס, ומגיש לעגלון הראשון. "נסיעה מהירה אל היריד".

העגלון מסדר את הקסקט, טופח על הבהמה. ועולה על המושב בקפיצה קלילה. "בשמחה. קדימה, חץ", הוא מעביר ליטוף עדין על הסוס החום, החזק. "אנחנו זזים".

---

דימה, כמעט נמלט מהקרון.

שלושה ימים, יחד עם ודים. בקרון של שניים. בהחלט הספיקו לי. די והותר, לשנה שלמה. הוא עולה על עגלה ממתינה בהבעת רווחה ברורה. הספקתי להגיע, בזמן. לא בדרך האופטימלית מבחינתי. אבל אני כאן, ולבינתיים, זה מספיק.

---

הזקן מושיט יד לניקיטה שמקפץ לידו בעליזות. אלכס צועד אחריהם, מהורהר. הם נכנסים אל מתחם העגלות.

קיבלתי את המסר. לא אחזור שוב, על אותה טעות. "סבא", הוא מחייך לעברו. "בוא, תצטרף אלינו. אשלם בשבילך על נסיעה בכרכה הנוחה ביותר שנמצאת. הבנתי את הרמז, הכל כך נכון. ואני מקבל אותו".

הזקן מבזיק לעברו חיוך חוזר, מאושר. "תודה, אלכס. נעלה, היריד מחכה רק לנו".

---

רומן וסרגיי חיוורים.

כמעט ונופלים על הרציף הלוהט.

בנסיעה, הם לא הפסיקו להתחרט על הדרך המסוכנת שגזרו על עצמם. החום ביום, ופלגי הזיעה הנוטפים. הקור בלילה, והרוח המציקה. המתכת ששיחקה איתם, גם כן, בחם קר. הצמא, הרעב. עד לעצירה הבאה.

זו לא הייתה חוויה שתיזכר לטוב. בעיקר, לרע.

"הגענו", העיניים של סרגיי נוצצות, בסופו של דבר. "אתה שמח, רומן?"

רומן מעביר יד כבדה ועייפה על העיניים הצורבות. "אני שמח, שלא נפלנו בדרך. נפצענו קצת, פה ושם. אולי קיבלנו גם מכת שמש, הראש שלי כואב. אבל אנחנו פה. וכן, זה בהחלט משמח".

סרגיי בולע את מראה הסביבה בצמא. פה. הגענו. ואנחנו חיים. אין, בעולם הזה, דבר גדול יותר מההגעה ליעד. שלם.

***

קצת מאחורי הקלעים:

הסיפור הזה, הוא משל. אלגוריה, לחיים האמיתיים שלנו.

חודש אלול, שנת תשפ"ב.

מתקיעת השופר הראשונה, בא' בחודש. הרכבת כבר עמדה בתחנה, מחכה לנוסעים.

הזריזים, הבינו את הרמז מיד. התחילו להתכונן, לטהר את עצמם. לקראת הימים, הכי קדושים בשנה.

המהירים, אבל לא מספיק. התעוררו בראש השנה ויום כיפור. יש לנו יעד, צריך להגיע אליו. והם רצים, מגיעים גם הם, לתחנה.

המאחרים הכרוניים, נזכרים רק בהושענא רבה. יצא יום כיפור, נגמר. והם מצטרפים לרכבת, עם כל ה'עמך'.

ויש את הסוג הרביעי. חסרי הנשימה התמידית. מגיעים, ברגע שאחרי האחרון. נתלים על הזיזים, תוך סיכון עצמי. העיקר, להגיע.

הם אלה, שנזכרים שהיה כאן חודש עמוס ברוחניות, בהתעלות, רק בסוכות - שמחה תורה. אחרי שבעה ימים מלאים בחג, בשמחה. כשריח הסכך הטרי כבר התנדף. והסוכות הארעיות, לקראת פירוק. רק אז, הם מגיעים, מתנשפים. מצטרפים, אל כל עם ישראל. בדרכו אל השנה החדשה.

כן, כי גם להם, יש סיכוי.

והיה הרבי מלווביטיאש מלמד ניגונים של הימים הנוראים, בסוכות- שמחת תורה. ודי למבין :)
 
נערך לאחרונה ב:

ה. רז

משתמש סופר מקצוען
שלם ולמרות זאת חלק

רגשת הלב גואה היא, גולשת ופורצת דרך האיברים. עיניים דולקות בברק התלהבות. ידיים האוחזות זו בזו בחוזקה, מתרוממות ויורדות שוב ושוב לקצב השירה. רגליים מתנפנפות בקצב סוער ורוקעות ברצפה באחידות.
מעגל
ועוד מעגל
ועוד אחד...

הקפה ראשונה, ושנייה ושלישית...
ההתלהבות עולה, גואה. רוגשת.
שמחת תורה.
כולם היו שם, בבית המדרש, ובית המדרש- היה בו מכולם.

***​

היה זה לאחר ששקעה החמה ונצצו כבר שלושה כוכבים.
בשעה שנוסף היום הגדול, ראש- השנה, לאמתחת המח והלב, חפץ הרב כי גם יישא יבול מבורך ויצמיח פירות מעשים. עמד מול בני העיירה, רבה הטרי, וכה היו דבריו:

"זר כי יבוא לעיירה יִתְמַה וכמוהו תַּמֵּהָ גם אנוכי. כבר ידענו כי על שלושה דברים העולם עומד, ועליהם עומדת גם כל קהילה יהודית: על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים.
מי כמונו יודעים, יהודים יקרים, כמה מוצפת עיירתנו במעשי חסד וצדקה. מי כמונו יודעים כמה מקפידים בני העיירה על תפילה בזמנה. שאו סביב עיניכם וראו כמה יפה מקום מקדש מעט זה, כמה משקיעים יהודים, בני מלך מלכי המלכים, ב"עבודה" וב"גמילות חסדים"...
ותורה-
מה יהא עליה?...

על שלושה דברים עומדת קהילה, ואי- אפשר לוותר, ואי- אפשר לסלוח ו... אין. אין למי למחול.
תורה תובעת עלבונה, ואיך נישא פנינו אל מול מלך- עולם..?
ובפרט... בפרט בימים קדושים אלו..."

הציפורים כמו התביישו מלצייץ והעצים לא יכלו לנוע עם קול משב הרוח שגם היא קפאה במקומה למשמע דברים נוקבים. השקט הרהר וחשב, דממת החרטה החרישה אוזניים
והן- כמו הקשיבו טוב יותר מעתה.

הרב סקר את בני קהילתו, אנשי עמל יגעים, פשוטים, החפצים לעשות רצונו של מקום, בכל ליבם חפצים... רק שלעיתים אינם יודעים הם מהו רצונו...
ראה הרב את עיניהם המתחננות, המבקשות- שיבהיר, שיסביר, שיורה דרך ונתיב ומשעול. ראה. אסף את התחנונים בתפילה אל צור העולמים ואמר:
"הנה, בביתנו נערים, בני תשחורת צעירים, מי ילמדם תורה?
חדר גדול ורחב כבר יש, על יד השביל הימני של העיירה- אם נרצה כולנו, אם נתאחד ונפעל כגוש אחד- יהא חדר זה בית- מדרש. אם יתקיים "כאיש אחד בלב אחד"- אזי יהא לנו יום קבלת התורה, ויהא העולם עומד, ועימו עומדת גם הקהילה".
מבטו האוהב של הרב נח על פני בני קהילתו וראשיהם המהנהנים הבהירו לו כי אכן-
תהא הקהילה עומדת
בקרוב.

שכן כבר למחרת הייתה העיירה כולה כמרקחה.
קולות ניסור ושפשוף חָבְרוּ לקול אוושת העצים הרגילה. תערובות שונות הוכנו בידיים אמונות ומיומנות. עורות בלתי מעובדים הפכו בחדווה למהוקצעים ומבריקים וקול הכאת פטישו של הנפח בקורנס הדהד ברחבי העיירה כרעם אדיר. מזמר.

גם תכים קטנים, ענוגים, ארוגים בצפיפות, הלכו ונרקמו על בד קטיפה חלק לקצב שירה עדינה, חרישית, יוצרים אט אט דוגמא יפיפייה של פרוכת בידי נשות העיירה היושבות סביב לשולחן באווירת צוותא מלכדת.
בבית- הכנסת ישבו שני סופרי הסת"ם של הקהילה והחלו בעבודת קודשם הזהירה- כתיבת ספרי קודש וספרי תורה.
במשך כל ימי התשובה איש לא יצא לעבודת יומו, אבל כולם יצאו לעבודת עולמם- בונים יחדיו עולם עומד, של קדושה.

והנערים?
מתנודדים היו בהתרגשות על גבי הסטנדרים בבית הכנסת. לומדים. מתכוננים. הן ישיבה היא זו, ישיבה ככל הישיבות, וגם מבחן כניסה יהיה. כך הבטיח הרב.

והיו האחיות יושבות בעזרת הנשים, מתקנות בגדים שבלו. הן אחיהם תלמידי חכמים יהיו
ואסור לו, לתלמיד חכם, שיהא רבב על בגדו.

שמש טובה עקבה כל יום במעגל של זריחה ושקיעה אחר עבודה מתקדמת. חיממה ידיים עובדות, ייבשה סוליות נעלים ודבק עצים ששידך בין קורות מחוטבים.
היא ראתה את הספסלים הנוספים מדי יום, את הפרוכת ההולכת ומסתיימת. ראתה את המים הנשאבים ונמזגים לכוסות מרוות פיות עובדים.
ראתה, התפעלה,

וכמוה ראתה אף הלבנה.
ראתה, התרגשה,
ושתקה.

***​
לייבל.
אומרים ששם מעיד על מהות, אבל אצל לייבל הוא לא מעיד על כלום.
שום דבר. אפס.

דומה היה לכל כי החיים עוברים לצידו של לייבל, ולייבל, בעצם, לא חי כלל.
כבר בעודו ילד צעיר, בשעה שכל בני גילו היו שרים במקהלה ילדותית את אותיות ה"אלף- בית" ראו הכל- כי לייבל שונה.
אותיות ה"אלף- בית" כמו הסתכסכו עם הזאטוט. רבים ניסו להשלים. רבים חפצו לחבר, לאחד, לעזור.
אבל כולם העלו חרס בידם,
אפילו לייבל...

הוא ניסה. לייבל. באמת שניסה.
בתחילה ניסה ללמוד, ניסה לדעת. אחר כך- ניסה לנסות.
ובסוף-
התייאש
וכבר לא ניסה בכלל.

המח היה ריק. לא רק ריק מלימודים, כי אם גם ממלאכה...
ניסו ללמדו נפחות, נגרות, אפיה. אפילו שאיבה... אבל, המח היה ריק. וכך, גם נשאר.
המח, אמרנו, אבל לא הלב...
כי לב היה לו, ללייבל, לב רחב- זהב- גדוש..!

רצה הלב לפעול, לגלוש, לעזור, להיטיב
אבל לא ידע במה
ואיך...
***​

הרוח נשבה קלות, בעדינות, והניעה את עלי העצים שהשמיעו כעין לחישה שברירית. לילה. חשוך ושקט. רחובות העיירה נאנחים, כמו כורעים תחתם מעוצמת כובד השקט. אך לפני שעה קלה הייתה כאן קדחת עשייה עומלת. רעשנית.

רק סהר הירח הלבנבן היה שם- כדי לראות, להתפעל, להבין. רק הוא היה שם, מאיר מעט את החושך. מציץ- ושותק.
הוא לא סיפר לאף אחד. לא גילה את הסוד.
בדממה הוא נע על פני השמים עד שהתמקם מול חלון בית המדרש הגמור- בחלקו, ושלח קרן אור- להביט.

בית המדרש היה ריק.
ריק?
כמעט...

קרשים בלתי מהוקצעים מוקמו בפינה השמאלית, בערימה. כסאות הונחו זה על גבי זה בקול נקישה קלה. הרצפות נוקו מדבק קשה, מלוכלך. שקית גדולה קיבלה לתוכה נסורת ופסולת, והספרים הטריים המפוזרים על סטנדרים חדשים סודרו בארון בשורה.

נער צעיר היה שם, ועימו חמש עשרה שנותיו,
וליבו.
ליבו לב רחב.

השקט ברח. שבילי העיירה פסקו מִגְנוֹחַ וכרעו אוזן לנעימה.
לייבל שר.

הייתה זו הפעם הראשונה בה הצליח הטוּב לגלוש מן הלב ולהיות נוצק למעשים.
ומשגלש-
גלשה לה שמחה.

שמחה של שייכות. שמחה של תרומה. שמחה של נתינה.
שמחת מצווה.
גלשה לה שמחה בזמר.
והזמר התנגן, מילא את חלל בית- המדרש, פרץ מהחלונות וריחף על פני השבילים שקיבלוהו בשתיקה שֶבָּרִגְשָה.

ריחף הזמר עד שפגש לפתע ברב העיירה ונרתע לו אחור, בחשש.
חייך לו הרב חיוך שבתמיהה ושאלה בעיניו החכמות- מהיכן בא הזמר? היכן הוא מקור הניגון?...

הלכו הרגליים בעקבות הניגון, מחפשות מקור ומוצא. מתקרבות חרישית אל עבר חלון. נעצרות במרחק מה ממנו- רחוק מספיק בכדי לא להֵרָאוֹת, קרוב מספיק בכדי לִרְאוֹת, לשמוע, להרגיש.

וקול הניגון עוטף נשמה. נשען לו הגוף אל הקיר בחולשה. קול הניגון סוחף...
טהור. טהור הוא הזמר. עליז הניגון-
והקול... מרומם נשמה.
מרומם נשמה דומעת.
הדמעות, עגולות ושקופות, נספגות בזקן האפור, המכסיף. נספגות בלב שנמס. מתרכך. מתקרב לאביו בשמים.
גדול הוא היכל נגינה.

עוברות כך דקות ארוכות של רגש עילאי בלתי נתפס
ואז נפתחת דלת. נער צעיר מתרחק,
ונשארים ליד החלון
רק רב
ודמעות.
***​

נשענים על הסטנדר נערים צעירים וניגון של גמרא מתפשט.
לומדים.
עמוד של תורה מקיים עולם. מקיים קהילה.

שבו יהודים למלאכתם, שבו אמהות לתפקידן, שבו ילדים שובבים למשובתם, ונערים שבו לאוהלו של שם- חברו לדור הקודם- חיבור נצחי.

ולייבל...
יושב בפאתי בית- מדרש, מכין כוסות תה ללומדים, שפתיו רוחשות תהילים וקולו- בלתי נשמע.

***​
שמחת תורה.
תמה הקפה שביעית ושקטו רגליים וידיים- אך בעיניים רק גבר הניצוץ, ושמחה מציפה וגולשת.
נעמדו כבר הכל למוסף. אך הרב... לא נגש לעמוד, כי אם עלה לבימה- ושתק.
שתקו הכל. הביטו בעיניו של רבם וראו גם ראו- ברק של דמעה. ראו בעיניו אהבה.
חלף מבטו של הרב על הקהל במתינות ועצר בסופו של בית- מדרש, מלטף נער צעיר בן חמש עשרה.
נפגשו מבטים זה עם זה לרגע ונער צעיר התפעם- קולט כי סודו נתגלה, משפיל מבט ומקשיב.
"אחי, בני הקהילה היקרים, הביטו סביבכם על בית- המדרש-
שלכם הוא.
ושלכם תורה שלומדים.

וודאי חשים אתם באושר. אין אושר טהור יותר, בן קיום יותר, מאשר הרגשת הסיפוק של מילוי החובה והתפקיד. כולכם תרמתם למען יהא בית- מדרש זה עומד על תילו, ויעמיד קהילתנו בקדושת התורה. כולכם תרמתם- כל אחד חלקו.

אכן, אין זו מילתא- זוטרתא, שייפטר האדם לבית עולמו כשבידו להגיד- ובצדק- העדפתי לשאת בעול למעני ולמען זולתי מאשר להתחמק ולהשתמט מתֵת חלקי!'

אין זה, אומנם כי אם חלק בלבד ולא דבר שלם. בידו של אדם לתרום רק חלק. ברם, אלמלי היה כל אחד מאיתנו מביא לפחות את מלוא חלקו לבית- המדרש, את מלוא שאיפתו, הבנתו וכישרונותיו- עד כמה היה שונה מצב הקהילה שלנו, והיאך היה עמוד התורה עומד?

כולכם תרמתם. כולכם נתתם. ללא יוצא מן הכלל.
כולכם הרגשתם נותנים. כולכם הרגשתם תורמים,
אך אינני יודע אם כולכם הרגשתם רק חלק... רק חלק וחלילה לא הכל...
רק חלק, שלא יכול בלי השאר. רק חלקיק שתורם את חלקו בשלימות, אבל מכיר בעובדה כי הוא רק חלקיק... ולא מגיעה לו תשורה, ולא מגיעה לו הערכה.

רק חלקיק.

אינני יודע אם כולכם חשתם את שהיה עליכם לחוש אך יודע אני אחד שחש כך.
ודווקא לכן- אתם אינכם יודעים מיהו.

לייבל"- פנה הרב לנער בתחינה-
"שמעתי את קולך בלילה ההוא, בעת ששהיית בבית- המדרש, שמעתי את ניגונך- וערב הוא. ערב הוא לפני כסא הכבוד. תפילת מוסף של שמחת- תורה ממתינה לך כי תגש לעמוד..."

נגש נער רוטט לעמוד. הרים מבטו אל ארון הקודש. עצם עיניו- ונשא תפילה.
פתחו יהודים סידורים, נפתח לו הלב, וניגון עשה בו כבתוך שלו.

דומה היה כי שכח הנער כל אשר סביבו, וניגונו נשא תפילה אך לבורא לבדו. רוטט, מחפש, מתחנן- קרוב. קרוב כל- כך...
יהודים הקשיבו בדמע מנסים להרגיש, מנסים לטעום-
ולא ידעו כי כל אשר חשו לא היה בו אף חלקיק של מכלול.

לנער היה אושר שלימות מעשה-
כי לא החזיק טובה לעצמו.

(נכתב על פי דברי הרב הירש, "במעגלי-שנה" פרשת שקלים)
 

Nomi10

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
אוטומציה עסקית
דג'ן טורק את דלת הבית, סמוק. דלת העץ מתנדנדת, והוא סוגר אותה בכוח עם הרגל.

הרחוב שקט וריק. רוח קלה של תחילת הסתיו פורעת את שערו המקורזל, והוא נושם אותה, מנסה להסדיר את נשימותיו.

הוא פונה ימינה, ושוב ימינה, וממשיך ישר. אילו חבריו לכיתה היו רואים לאן הוא הולך, היו מתחלחלים, אבל הוא לא מפחד. יש לו שרירים חזקים, עיניים חודרות, ושכל טוב.

ויותר מהכל, הוא נראה גבוה, שרירי, וחזק.

דג'ן מגחך. מחצית מתושבי השכונה הסמוכה נראים כמוהו. בכל זאת, הוא סומך על ניסיון העבר. מהרחוב הסמוך עולות מנגינות שמחות. הוא אוטם אוזניים בכוח, ממשיך ישר.

מישהו מחלון גבוה פוצח בזמר נלהב. דג'ן תופס את אוזניו בשתי ידיים, ורץ.

גם השכונה הסמוכה ריקה בשעת בוקר מוקדמת כל כך, אבל לשקט שלה צליל אחר, מאיים.

הוא דוחף את ידיו בכיסי הקפוצ'ון, מכסה את ראשו עד העיניים, ומאט את קצב הליכתו.

שריקות נשמעות מאחוריו. הוא מסתובב בזהירות אחורנית. שני נערים כבני גילו עומדים בחצר אחד הבתים, נועצים בו עיניים שחורות.

אילו היה נמצא עכשיו בכפר, חמש שנים אחורה, היה עליו מן הסתם לשאת את הרגליים ולברוח. אבל עכשיו, כמו שהוא נראה...

הוא נושא את ידיו בברכת שלום, וממשיך קדימה, בלי להסתכל.

"בוא מחר." ניסה לשכנע אותו אברהם, הבחור החיוור מבית הכנסת. "תראה, יהיה שמח."

בטח שמח. דג'ן מותח את שפתיו בחיוך מריר. חג להם. הם רוקדים ושמחים. והוא... הוא מה?

בחור צעיר ואומלל, תלוש מביתו, מחייו, ומעצמו.

ילד בלי בית ובלי זהות.

הוא מתיישב על אחת הגדרות, משלב רגליים. אנשים שפויים לא נכנסים מרצונם לשכונה הזאת. אבל אנשים שפויים לא עושים דברים נוספים.

וחוץ מזה, שאנשים הנקראים שפויים בעולם אליו נכנס, משייכים גם אותו לאותה המחלקה המסוכנת.

הוא קומץ אגרופים בתוך כיסי הקפוצ'ון, ונעמד.

"הנה כושי." את המשפט הזה שמע ביום למחרת המבצע הגדול. עדיין לא ידע שעליו להיעלב ממנו.

את המסרים שהעבירו האנשים שזזו הצידה, הילדים שפחדו ממנו, והצעות העבודה המביישות שקיבל ממשרד התעסוקה, היה קל יותר להבין.

הוא כושי, הוא שחור ומקורזל, והוא אפילו נולד באפריקה.

הוא כושי, והוא שווה פחות.

ולך תסביר להם, שבזמן שהם ישבו בבית הכנסת ולמדו הלכות, נאבקו הוא ואחיו במיסיונרים אדוקים ביבשת החמה.

לך תספר להם על ממלכה מפוארת שמתה על קידוש ד', על כמיהה לגאולה, ועל מאות אלפי קורבנות שגבו מלחמות על דתם.

והם קוראים לו "כושי".

בבית מחכה לו יצחק. ילד טוב וכנוע.

כשיחזור, יהיה כבר יצחק בבית הכנסת, יחד עם אברהם וכל הדתיים מהשכונה.

הם ירקדו עם הספרים שלהם, ישירו שירים בעברית, וירגישו צדיקים גדולים.

והוא ימשיך לשוטט בשכונה השחורה ביותר בעיר.

"גדעון!" יצחק, מתנשף, עם הטלית הגדולה שקיבל מרב בית הכנסת. "בוא. אתה מפסיד."

"מה אתה עושה פה?" דג'ן תופס בזרועו ופוסע איתו בזריזות חזרה הביתה. "אתה לא יודע שמסוכן להסתובב כאן כמו שאתה נראה?"

"אני?" יצחק ממשש במבוכה את הכיפה הגדולה. "נראה לך?"

דג'ן מגחך. "התלתלים השחורים שלך לא יעזרו פה, חבוב. בוא, תחזור הביתה."

"איתך?" עיניו של יצחק ננעצות בו, מתחננות.

"לא." חותך דג'ן. "אין לי מה לעשות שם, אתה יודע את זה."

אבל יצחק רק מנענע בראשו, וממשיך לנעוץ בו עיניים.

"אני לא בא. ואין על מה לדבר." הם חוצים את הכביש המפריד בין השכונות, ודג'ן נעצר. "אני נשאר פה."

"פה?" קולו של יצחק גדוש באכפתיות מכאיבה, ודג'ן מסיט את עיניו. "מה יש לך לעשות פה? אילו היינו עכשיו בבית, היית רק מחפש את הדרך מכאן החוצה, וכמה שיותר מהר."

"אילו היינו עכשיו בבית," מתיז דג'ן. "הייתי הולך להתפלל עם הקייס, ומקבל יחס של מלך. לא נדחף לשורה האחרונה כדי לראות את הבנים של כהן רוקדים עם הספרים שלהם."

"אז זה העניין?" עיניו של יצחק מתבהרות מעט. "האמן לי, דג'ן, שאתה לא קורא נכון את המפה!"

"אני לא קורא נכון את המפה?" קולו של דג'ן מתרומם. "רק מה אני אמור להבין כשאני מוצא את עצמי נדחף שוב ושוב אחורה?"

"זה לא.." מנסה יצחק. אבל דג'ן כבר לא מוכן לשמוע. "עזוב." הוא אומר. "זה לא באמת משנה. אנחנו עם שונה, והיה עלי להבין את זה קודם."

"אולי אנחנו עם שונה." אומר יצחק לאט. "אבל התורה, היא אותה התורה."

"לא." אומר דג'ן בעצב. "לא." הוא אומר שוב, ואז קולו מתרומם באחת. "אני בכלל לא נקרא יהודי, אתה יודע את זה? ואיך אני אלך לשמוח איתם, עם תורה שמצווה עלי לטבול במים כמו טמא, כדי להיקרא יהודי?"

יצחק נושך את שפתיו, שותק.

"כל כך הרבה שנים, כל כך הרבה מלחמות. אבא שנהרג, ושני אחים שלא שרדו את הדרך, אינספור תפילות, ואנחנו לא יהודים. מה שלא יקרה, אני כבר לא מאמין להם."

"וקייס זאודה..." קולו של יצחק חרישי, כמעט בלתי נשמע. פניו של ד'גן נאטמות. "לך." הוא אומר. "לך לישראלים שלך, ותמשיך להאמין שאתם אחים."

"אני הולך." במפתיע, עוזב אותו יצחק. "כי עוד מעט כבר יסיימו את ההקפות וחבל לי להפסיד, אבל שתדע שאתה טועה."

הוא מיטיב את טליתו על כתפיו, ופוסע קדימה, לבית הכנסת.

דג'ן נושם עמוק, ומסתובב חזרה. קייס זאודו. מי הרשה ליצחק לדבר עליו בכלל.

שנה חמישית שהוא מתחיל, בלי לקבל את ברכתו של הקייס, והיא חסרה לו. מאד.

השמש מתחילה לעלות, מחממת בהדרגה את שערו השחור.



גם אז הייתה השמש באמצע השמיים, והיום השתרע לפניו. אבל הכל היה כל כך אחר---

הם עבדו ביחד, מקימים בתי עץ עם גגות ענפים. השמש הייתה חזקה, והחול היה לוהט. אבא ניגב זיעה ממצחו, והלך לראות אם מישהו מאנשי הכפר זקוק לעזרה.

לא כולם זכו לסוכה כמו שלהם. רבים הסתפקו בבתי העץ הרגילים שלהם, ובהכנת מאכלים מיוחדים לחג. בכל זאת, הייתה האווירה מרוממת וחגיגית.

"לפני הרבה שנים." היה אומר קייס זאודו בלילה, לאור המדורה, "יצאו בני ישראל ממצרים. הם היו עבדים כבושים, תחת פרעה."

מצרים. חשב אז דג'ן בן השבע. זה לא רחוק כל כך מכאן. אולי גם הם יזכו?

"במשך ארבעים שנה צעדו בני ישראל במדבר." סיפר הקייס, וקולו הדהד בין בתי הכפר העגולים. "ארבעים שנה הם צעדו בחולות, אנשים, נשים וילדים. ואף לא פעם אחת הם שאלו: למה. אף לא פעם אחת שחשבו אולי לחזור."

האנשים שסביב המדורה הנהנו בדממה מכבדת. כולם ידעו על מה מדבר הקייס.

עשר שנים עברו מאז ניסיון העלייה האחרון, ועדיין צרוב הזיכרון בליבם בדם ואש. אין מי שלא איבד אנשים קרובים בניסיון העלייה ההוא, ואין מי שהפסיק להתאבל.

"יום אחד, גם אנחנו נעלה." עיניו של האיש הזקן התרוממו, מביטות מעלה, למקום בו מדי שנה נראות חסידות בדרכן אל הארץ הקדושה. "נשב כולנו על כנפי נשרים, בדרך לבית המקדש."

בית המקדש! שפתיו של דג'ן נפשקו בהתפעלות דוממת. הבית שנבנה באבנים של אש. הבית של היהודים, שאלוקים נמצא בו תמיד.

"אנחנו חוגגים את החג הזה, כדי לזכור את הדרך לגאולה השלמה, ואת היכולת ללכת בלי לשאול שאלות." עיניו החודרות של הקייס עוברות באיטיות על הפנים השחומות שמולו, מתעכבות לרגע על פניו של דג'ן הקטן. "עמנו עבר ניסיונות רבים. גאוותם של הפלאשים היא על המסירות שלהם, על הדבקות וההיצמדות לכללי הקהילה ללא פשרות, ואנחנו נמשיך ונגן על המסורת בכל מחיר."

בכל מחיר. ציירו השפתיים בחושך. עיניו של דג'ן נצצו.

שבעה ימים, כלל בעל מצלת. וביום השמיני חזרו כולם לבתים. שבעה ימים שעברו במסורת מאב לבן, ונחרתו בדפי הזהב של קהילת ביתא ישראל.

והיום השמיני, מה?

"שמחת תורה." הם קראו לו, האנשים מבית הכנסת. ודג'ן לא הבין למה הם שמחים.

בבית שלו, בכפר הקטן, נתנו האנשים ממה שלא היה להם, כדי לחגוג את החג, אבל הקייס דיבר על שבעה ימים, ומה לו לשמוח ביום השמיני?

"אתה לא שמח שיש לך תורה? שאתה בן לעם הפלאשי ונכנע לחוקי האלוקים?" הוא שומע באוזני רוחו את יצחק, מנענע בצדקנות בראשו.

דג'ן נושך את שפתיו. השמש רותחת, אבל הוא לא נכנס תחת אחד הבניינים להימלט מהחום.

את חוקי האלוקים העביר לו הקייס. ואין לו רב אחר חוץ ממנו.



"קייס זאידו זקן." אמר לו יוסף. "הוא לא ישרוד את הדרך הארוכה." לא ידע אז, שגם הוא לא ישרוד אותה.

"הקייס יישאר כאן לבד?" לא האמין דג'ן. "ומי יורה לנו הלכה בדרך?"

יוסף משך בכתפיו. נלהב מכדי לחשוב על כך. דמיונותיו על העיר ירושלים הציתו אותו, והוא בילה שעות ארוכות מחוץ לבקתה הקטנה.

דג'ן יצא החוצה גם הוא, עושה את הדרך אל הבית המוכר והאהוב שבקצה הכפר.

את קייס זאידו הוא מצא בתנוחה הקבועה, מעל הספר.

"קייס, לא תבוא איתנו?" השנים חרתו את אותותיהן על פניו של האיש הזקן, יוצרות בו חריצים של הדרת כבוד. זקנו הלבין וגדל, וגבו כפף מרכינה מתמדת על הספרים.

"אני נשאר כאן." חייך האיש בעצב. "הדרך ארוכה, וקשה, ואני זקן כבר."

"אבל קייס." נסער דג'ן, מתעלם מכללים בלתי כתובים. "הלא לארץ ישראל הולכים במסירות נפש! ומי יורה לנו בדרך הלכה?"

"אלוקים יהיה אתכם." אמר קייס זאידו. "ואני אשאר עם אנשי הכפר. אתם יוצאים למקום בו חיים יהודים, ומי יישאר לאנשים המעטים שנשארים בכפר?"

"היהודים האלו..." היסס דג'ן. "יש להם קייסים?"

"יש להם תורה." אמר האיש הזקן, וידיו מיששו את הספר הפתוח לפניו. "הם יודעים טוב יותר ממני."

"תורה?" שאל דג'ן בתהייה. "גם לנו יש!" החווה בזרועו על הספר הגדול.

"יש לנו תורה." אישר האיש בעצב. "ואנחנו יודעים מעט כל כך."

דג'ן פתח את פיו כדי למחות, אבל קייס זאידו הרים את ידו, והוא השתתק. "לך אליהם, ילד." הוא אמר. "כי יש להם הרבה כל כך, ואנחנו חסרים כל כך. לך אליהם, וקיים את התורה כמו שצריך."

והוא הלך. נושך שפתיים בגבורה, קובר את שני אחיו באמצע הדרך, נושא בשתיקה את החום, הרעב, וטלטלות הדרכים.



והגיע, כדי לגלות כמה חסרים הם, וכמה לגלוג לתורה הם נושאים.

"גלותיים." הם קראו להם, כשהתעקשו לשמור על מנהגי הקהילה. "הגעתם לארץ ישראל, זה מיותר."

מיותר? פניו של קייס זאידו צפות מולו, והוא מעווה את פניו בכאב.

הם דורשים ממנו לחיות כמוהם, וטוענים שהוא לא יהודי.

הוא יהודי פי מאה מהם. הוא קנה את יהדותו בדם ודמעות, והם השליכו אותה בלעג ובוז.



"זה חג שמספר על הקשר בינינו לבין בורא עולם." סיפר לו אתמול יצחק בעיניים בורקות. "תאר לעצמך, אלוקים בעצמו ביקש לחגוג איתנו יום נוסף."

"אז למה קוראים לו שמחת תורה?" הוא הקשה.

"כי אנחנו שמחים עם התורה. שמחים על היותנו יהודים יראים וגאים."

ואין שמחה בו. רק חור גדול במקום בו שכנה גאוות הפלאשים שלו.

בוא, קייס זאידו. בוא וראה את יהודי ארץ ישראל שלך. גם אז תגיד לי ללכת אחריהם?



"הוא לא נציג של אלוקים." עלו מאי שם מילותיו של האיש, ביום אחרי הביקור של השליח מארץ ישראל. "אבל הוא כן נציג של הארץ הקדושה."

דג'ן של אז לא הבין, אבל היום, ברחובות הצרים והריקים, מקבלות המילים רובד עמוק יותר, נוגע. "אנחנו הולכים עם האמת, גם אם שליחיה לא מציגים אותה נכון."

השליח היה יהודי, ישראלי. לבושו היה שונה, שפתו הייתה אחרת, אבל עיניו היו בורקות כשדיבר על עלייה מאורגנת.

והוא הלך איתו. שליח הארץ הקדושה, ולא שליחה של האמת.

"לבחור באמת, אפשר גם מפה." אמר לו קייס זאידו. "הרי רבים מאחיך לא עמדו בניסיון, והתנצרו. אבל לדעת מה היא רוצה – זה התפקיד שלך. וכשתהיה בידך התורה השלמה, הכל יהיה קל יותר."


חמש שנים קדימה, לא בטוח דג'ן שזה אכן קל יותר. אבל לאט, הוא מתחיל לפסוע חזרה לכיוון השכונה.

"ברוך הוא אלוקינו..." שר בבית הכנסת מעגל קטן וחמים, "שבראנו לכבודו..."

דג'ן פותח את הדלת, לאט.

"והבדילנו מן התועים, ונתן לנו תורת אמת..."

תורת אמת. הוא נושם עמוקות, סוגר את הדלת מאחוריו.

מעגל נפתח, מעגל נסגר, זוג ידיים אוחז בדג'ן, סוחב אותו לתוך המעגל.

יצחק מרים מבט מופתע. דג'ן עדיין לא מסוגל לחייך. הוגה את המילים לאט. עוד יום אחד, אני ואלוקים, לבד.

מרים רגליים, רוקד.
 

נודד

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מבחנה

(איטליה - ונציה - 1603)

ברתמיליוס קפלה כעס. זה כשלעצמו לא היה חידוש גדול, רוב זמנו הפנוי, והיה לו הרבה מן המצרך הזה, הוא העביר בכעס. אך הפעם הוא זעם ממש. הוא חש את הזעם מפעפע בו, מתרוצץ בין ורידיו, מחפש מוצא. גיליון הקלף שבידו רעד, זקנו הפרוע הטיל צל עוועים על הקלף, אך הוא לא שת ליבו לזוטות שכאלו ולאורו הדלוח של הנר הוא נרכן שוב לקרוא את הכתוב. -

“מסדר עופרת הזהב

כבוד מאסטר ברתמיליוס קפלה אלכימאי ראשון, תמיסאי דרגה ב ברכת ההארה עליך.

לצערנו למרות כישוריך ודרגתך אנו נאלצים לדחות את בקשתך בדבר הצטרפות למסדרינו הנעלה עכב אי התאמה וחוסר מוכחות ליכולות הסף הנדרשות. אנו בטוחים כי בשנה הבאה תשובתנו תהיה חיובית.

בכל הכבוד הראוי מאסטרו קריוס קרוזה אלכימאי ראשי, מדען דרגה א, דיקן המסדר.

עיניו של ברתמיליוס הוצפו דם ומלמוליו החרידו את ארני - השולייה האומלל שהצטנף בפינתו מקווה שגל הזעם יחלוף מבלי שיפגע ביותר. חששו לא היה מופרך, את נחת זרועו של האלכימאי הנכבד הוא ספג לא פעם ביחוד אחרי מכתבי דחייה שונים ממוסדות מכובדים יותר או פחות. ”הפעם לא אוותר!” הוא שמע את אדונו לוחש כבאקסטזה ”אני אראה להם מי אני” הוא נפנה באחת אל ספרייתו המבולגנת והחל לנבור בין הגווילים העתיקים עד שהזדקף בצהלת ניצחון ”הנה זה! ידעתי שזה כאן!” בידו אחז רשימה ישנה שכתמי עובש עטרו אותה ובראשה אזהרה –

”לך הקורא –

רשימה זו הינה אך תחילת מחקרי, מצאתי כי יש בכוחם של אלו התמיסות לחולל שינוי במבנה הדם האנושי. בדקתי את הדם תחת זכוכית מלוטשת המגדילה וראיתי כי סדר הבניין משתנה, אך לא ידעתי מה משמעות לכך, תן דעתך שלא תזיק עצמך או אחרים בדבר”

השולייה ראה כעת ממקום מושבו בפינת החדר את ברתמיליוס מחטט בין בקבוקי הזכוכית השונים, מערבב ובוחש, והגיע למסקנה כי הסכנה חלפה. כעת כך ידע מניסיונו ישקע האלכימאי בניסיונות סרק ליצור תרכובות שונות ומשונות, כשהנורא ביותר העלול לקרות הוא יקיצה בבעתה מפיצוץ עז וריח חריכה מחניק בעקבותיו. הוא התפרקד בנחת על שמיכת העיזים שירש מקודמו ושקע בשינה ערבה.

אך הפעם הוא טעה.

ארני התעורר לקול תרועה רמה, ומשפקח את עיניו הופתע לראות את המאסטר מפזז בחדר, בידו בקבוקון פקוק ובתוכו מתערבל ספק נוזל ספק ערפל סמיך. ”אתה מבין” פנה אליו האלכימאי הגאה שבשיכרון רוחו לא שם לב אל מי הוא פונה ” הוספתי פחם גרוס לנוזל מיצי המרה של הלטאה וכעת התמיסה יכולה להתפזר בחלל האויר בצורה שווה, איני יודע מה יכולה היא לגרום - אולי תרעיל את כל הנוכחים שישאפו אותה או שמא תרדים אותם, כך או כך הצלחתי להפוך אותה לאווירית אתה...” הוא נעצר באחת ” אל מי אני מדבר” נזף בעצמו ” לשוליה נחות. קום עצלן לא יוצלח שכמותך יש לך תפקיד ברגע הנעלה הזה, אתה תיסע לאמסטרדם שם עומד להציג קרונו את השיקוי הטיפשי שלו שאמור לשקם עור שניזוק מחומצה, אחרי שיראו את זה” - נפנף בפראות בבקבוקון הזכוכית שבידו צמוד לאפו של ארני האומלל שכל ישותו ברגע זה התנקזה לתפילה אילמת שהמדען המוטרף יניח את הדבר המבעית הזה היכן שהוא לפני שיישמט מידו והשיקוי הלא ברור הזה יהרוג את שניהם ”אחרי שיראו את זה חזר שוב על דבריו אז הם יזחלו על ארבע לבקש שאצטרף למסדר, אחרי שהם יתחננו אסכים להיות להם לראש המשיך לרקום את חלומו, ואז יהיו לי שוליות ראויים יותר” סיים בנימה מרושעת



יומיים לאחר מכן:

הוא פסע חרישית לכיוון הפתח, תרגול של שנים גרם לו להיות שקט גם כשלא היה בכך צורך מיוחד, אך כעת אפילו הוא לא שמע את רחש פסיעותיו שלו, הצצה גנובה מבעד לחלון אישרה את שידע כבר, המטורלל הזקן כבר שתה די צורכו, וכעת הוא נוחר בשלווה על דרגשו המטונף. הרגל ותיק גרם לו לנסות את ידית הדלת בטרם הוציא את ערכת הפריצה, הוא לא הופתע במיוחד כשזו נענתה לו בקלות ונפתחה כדי סדק. דחיפה קלה והוא בפנים. חיטוט מהיר במה שנראה לעין גרם לו לעוות את פניו בחוסר שביעות רצון, נראה שיאלץ לגרום לזקן לדבר, וכמו במענה להרהוריו ברתמיליוס התהפך על דרגשו פקח עין .. עצם, ופקח שוב את שניהם במהירות, הפחד שהשתקף מאישוניו גרם לפולש שביעות רצון, אם הקורבן מפחד הרי שמחצית המלאכה עשויה כבר. הוא נרכן לעבר האלכימאי הרועד שניסה לפלוט משהו, פיקת גרונו עלתה וירדה במהירות, לבסוף יצאו המילים בחיפזון, אין לי ממון עבורך אדוני, אני משלם לגילדת הגנבים את ההפרשה הנדרשת מכל הכנסה שהיא, הוסיף. ששש... השתיק אותו הפורץ ברכות, אינני משתייך לגילדה זו אחרת, אני עצמאי, לחישה גונבה לאוזניי, הוסיף, על פריצת דרך שהייתה לך לאחרונה, א.. אינני יודע על מה אתה מדבר, ודאי שאתה יודע, השולייה שלך פטפט פה ושם ואני יש לי כשרון להאזין לשיחות שכאלו, כל שאני צריך לדעת הוא היכן נמצא אותו בקבוקון עליו דיבר השולייה, האלכימאי שתק בעקשנות. דומה שעלי למתוח את החבל מעט יותר. להפתעתו פשט לפתע חיוך על שפתי המדען, השולייה שלי כבר לא פה והחומר בידיו. לקח אותו ונסע, אני אנצח בכינוס הקרוב את קרונו בלי ספק. ההבעה השלווה על פני הגנב התחלפה בחרון מודגש. ידיו נשלחו לעבר גרונו של המדען וטלטלו אותו בחזקה. נסע לאן? לפרובינצא? לרומא? לאן? לאמסטרדם עלתה גניחה מגרונו החנוק אנא... לאמסטרדם, אך הוא ידע כי כבר לא יחיה בכדי לחגוג את נצחונו.

כעבור שלושה ימים:

לאחר יום וחצי של הסתתרות במחסן המפרשים בינות לעכברושים המרושעים שנהנו לנעוץ את שיניהם בכפות רגליו החשופות בדיוק ברגע ששמורות עיניו נעצמות ארני חש שעוד רגע נוסף כאן והוא מאבד את שפיות דעתו. הוא לא העלה בדעתו לרגע לבקש מסר ג'ון קורנהול קברניטה של אניית הענק קינג ארתור לעבוד במטבח כמו אחרון העבדים, ולכך פנה אל צורת הנסיעה הרווחת בין בני נוער במעמדו- נוסע סמוי. הוא ידע היטב שאם יתגלה הוא ייקשר לתורן הראשי ויולקה בפומבי עד זוב דם אך כבודו העצמי ועצלות טבעית גרמה לו להעדיף את האופציה הזו. כמובן שבזמן ההתגנבות הוא לא דמיין את הסבל שיחווה מחבריו לתא ולכן אחר התלבטות עזה הוא החליט להסתכן ולצאת.

בדרכו החוצה הוא עצר לשנן את מספר התא באמצע קומת הנוסעים השלישית, שם, כך שיער, שוהים הנוסעים הפשוטים יותר. אם יתפוס אותו אי מי מאנשי הצוות יאמר שהוא בן של מיסטר ישראל בן קהת, כך עלה מהצצה בקלף שהוצמד לדלת החדר. יש לשער שאם האמרכל ייפול עליו הוא לא יצא מזה בקלות ומצד שני הלה בוודאי מתעניין יותר בשוכני קומת העילית בלאו הכי.

ארני עצר לרגע לפשפש בחגורתו שם הטמין את בקבוקון הזכוכית, הוא הוציאו מכיסו והביט בחומר המתערבל בתוכו בחטף, אחר טמן אותו שוב במקומו, משתדל לא להרהר בגורלו אילו יישבר בסביבתו.

מחשבה חדשה החלה לפעם בין רקותיו. מי אמר שהוא מוכרח לקחת אתו את הבקבוקון המסוכן הזה לכינוס האלכימאים, אולי ישליך אותה לים ולמאסטר יספר שהביאה לאספה, בלאו הכי איש לא מתעניין בו יותר מידי, מלבד המאסטר כמובן.

ארני דחה את הרעיון ממוחו במהירות, מצטמרר. רק המחשבה מה יעשה לו ברתמליוס אם ישמע על כך, גורמת לשיניו לנקוש, וגם... ארני מספיק ישר להודות בינו לבינו, כי חלום התהילה ומבטי ההערצה בכינוס הנחשק, קבעו להם משכן בליבו.

דקירות עזות במרכז בטנו הזכירו לו כי לא סעד את ליבו מזה זמן רב ולכך נפנה לחפש את טרקלין האוכל. בשעה שכזו, כך קיווה, יוכל למצוא שאריות מכובדות מארוחת הערב של נוסעי האניה החוקיים. השיטוט הממושך לא הועיל לו במיוחד מעבר להתקלות עם דייל חשדן אחד ואדון נרגן שהטיף לו על התנהגות נאותה של נער כלפי מבוגרים ממנו. לבסוף החליט לפנות אל המטבחים, שנמצאים כך שיער באזור הסיפון העליון. בדרכו חלף ליד תאו המפואר של הקברניט, הדלת כך הבחין בסקרנות הייתה פתוחה בחלקה וצללית של אדם רכון השתקפה על הקיר.

"הוא מוכרח להיות כאן אדוני, אדונו אמר לי בבירור שהוא בדרכו לאמסטרדם ואתם האניה היחידה שעוברת שם לפני שתפנו לעבר אסיה." הדובר נשמע לארני כאדם הרגיל לקבל את מבוקשו, "הוא בערך בגובה שלוש רגליים, שיער שחור כפחם, עיניים ירוקות, וכתם לידה אדום בקצה התנוך השמאלי," ארני חש את דמו פועם בגרונו, התיאור היה מדויק, אך למרבה הצער התיאור היה תיאורו, הוא ניסה לזוז משם אך רגליו כמו דבקו לרצפת העץ המלוטשת ומתוך טשטוש שמע את הקברניט עונה בחוסר סבלנות "אין אצלנו שום ארניוס גרודו ברשומות ואני לא משוטט בין הנוסעים ובוחן את תנוכי אזנם, נפלה בידך טעות אדוני, וכעת אבקשך במלוא האדיבות לעזוב את תאי". הצללית הזדקפה וארני חש שרגליו הפשירו באחת הוא נמלט מן המקום כשכל גופו רועד ממתח עצור. משהו באיש הפחיד אותו. תחושת בטן עזה אמרה לו כי האיש לא יבחל בשום אמצעי בכדי להשיג את מבוקשו. דבר לא יעצור אותו. בטח לא שוליה נרפה שכפי הנראה מנימת קולו של הזר נותר ללא אדון. חומצת קיבתו טיפסה בגרונו. הפחד בשילוב הרעב הותירו אותו מרוקן והוא כשל לעבר מקום מחבואו בתקווה למצוא שיירי מאכל בדרך.

קול רחש שקט תלש אותו מתנומתו הטרופה. ארני פקח עין כדי סדק למרבה המזל ערמת המפרשים הבלויה שורצת העכברים עמדה לו בשעת צרה. זוג אבוקות שייטו בצד השני של המחסן. ”אנ'מר ך' 'דוני אם יש פה נוסע סמוי זה פה 'דוני, 'ני עובד כאן כבר חמש שנים 'דוני תמיד הם באים להנה” הדובר היה אחד הכושים מהמטבחים והצללית השנייה השתייכה ללא ספק לזר המאיים. גל של אימה טהורה הציף את ארני ומבלי לחשוב על מעשהו הוא זינק לעבר הפתח. הזר הבחין במנוסתו ובתנועה חלקה נפנה לחסום את מסלול מרוצתו של ארני, אך הלה בחושים שהתחדדו משנים של התחמקות מאדונו הקשה הצליח לעוקפו ולשעוט לעבר הסיפון העילי.

עיניו המשוטטות באימה על פני הסיפון נתקלו בצריף מאולתר בפינה, מאחורי התורן האחורי, ארני דהר לשם והחליק פנימה, נשימתו טרופה. סקירה מהירה חשפה שטיח מגולגל. זה לא היה קל להשתחל פנימה, אך כשמלאך חבלה שטני שכזה בעקבותיו, הקושי הופך למצרך מותרות של ממש, וארני מוצא את עצמו ממלא את השטיח בגופו הצנום.

רגעים ספורים לאחר מכן וילון הכניסה הוסט הצידה. ארני לא ההין לגנוב ולו קצה מבט מחוץ לשטיחו, וכל כולו ייחל להפוך לאד בלתי נראה, כדוגמת הענן הכלוא בבקבוקון שבאזורו, אך הקולות שמילאו את החלל שונים ומוזרים להפליא ממה שציפה.

רעידות קלות של צלילים יבשים המהדהדים ומקרקשים האחד בשני במקצב קבוע של שלוש – שלוש, הפוגה ושוב שלוש ושלוש...

ארני ידע שהוא מוכרח להציץ, בנפשו הדבר.

במשך גלגולי חייו הקצרים ובעיקר כשוליית האלכימאי, נחשף ארני למראות מפתיעים ומתמיהים למכביר, ובדרך כלל התבוננות מעמיקה פתרה את התמיהות במהירות. אך הפעם למרבה המבוכה ההצצה לא פתרה את התעלומה כי אם הגדילה אותו עשרות מונים.

לפניו עמד אדם נכבד למדי, לפי איכות בגדיו. יהודי ללא ספק. על פי מראהו השמי המובהק וזקנו העבות, מעוטף במפה לבנה גדולה שחוטיה פרומים בקצוות, עיניו עצומות בדבקות, בידו אחז הוא צרור ענפים ופרי עגלגל אחד, והוא מטלטל אותם בעוז הנה והנה שלוש טלטלות לכאן ושלוש לכאן.

ארני כבר ראה בעבר טקסי גירוש שדים ורוחות, אך הפעם חש הוא כי יש כאן משהו מעבר, הרבה הרבה מעבר.

הוא שכח את הסכנה הרודפת אותו נשלף לאיטו ממקום רבצו, ופסע קדימה כשעל פניו התמיהה זועקת באלפי בנות קול.

מה זה? למה זה? ולמי?

ישראל הקהתי ניתר קלות בבעתה כשחש בנוכחות זרה בסוכתו שנבנתה בעמל רב תוך שכנוע מסיבי של האמרכל הראשי, ומעט שוחד לנגר האוניה בכדי שיספק לו את המינימום הנדרש לסוכה ראויה.

הוא חפץ לסלק את הגוי הפולש בגערה רמה, אך משהו באלפי סימני השאלה שעל פניו לא הניחו לו ולמרבה ההפתעה מצא ישראל את עצמו מסביר באיטלקית שוטפת לנער הצנום, על מצוות נענוע ארבעת המינים.

תראה, הבורא שפט אותנו על פי מעשינו בתחילת החודש הנוכחי, ביום בו הלבנה נכסית ונעלמת, אחר כך מחל לנו הק-ל על חטאינו בראותו את כלימתנו וצערינו עליהם, וכעת נושאים אנו את הענפים האלו כחיילים עטורי ניצחון השבים עם כלי נשקם משדה הקרב, מנופפים אנו בהם לעיני השטן ואומרים לו, ניצחנוך, גברנו על לחישות הפיתוי שלך לחטא, ואמרנו לא, עשינו את המעשה הנכון ושבנו אל בוראנו נקיים כבראשונה.

ישראל בן קהת נפרד לשלום מארני, מבלי שישער בנפשו את ההשפעה העזה והקריטית שיצרו מילותיו.

גברנו על הפיתוי... הוסיפו המילים להדהד במוחו של השוליה, אמרנו לא... עשינו את המעשה הנכון...

כאפוף ערפילים, שלף ארני את התמיסה מחגורתו ופסע אל קצה הסיפון, הוא נרכן לעבר המים

מביט על קרני השמש המפזזות בינות לערפל שבבקבוקון, נשברות ונוצצות כיהלומים נטולי ממש,

כמו מעולם אחר הוא רואה בזווית עינו את רודפו, מניף יד, מנסה לעוצרו, אך ארני כבר יודע,

הוא אומר לשטן לא, ומשליך את הבקבוקון בקשת מרהיבה אל המים.
 

מ. י. פרצמן

סופרת ועורכת, מנהלת קהילת כתיבה
מנהל
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
D I G I T A L
מאת הניקית @מ.ל.ב. י

בס"ד

מצטער פטור

רחובות גאולה הומים אנשים במרוץ של ערב חג, אבל לאברימי זה לא מפריע לצעוד לאיטו ולהסתכל על הבלאגן, כאילו כל זה לא קשור אליו, וכאילו הוא לא חלק מכל המראות.

"נפתלי!" הוא זיהה את חברו, עד לפני חצי שנה, "מה נשמע?"

נפתלי נעצר וסקר את הבחור מולו, חולצה תכולה מכופתרת קצרת שרוול, מכנסיים בצבע קרם בהיר, כיפה סרוגה עם מגן דוד כחול, פאות ארוכות ובלונדיניות מתנופפות במרץ שובב, "אה, אברימי, מה קורה?"

"ברוך ד'. שיהיה שנה טובה נפתלי, איך בישיבה?" התעניין אברימי נשען על עמוד מאחוריו, נפתלי נעצר לידו.

"בסדר, מה אתה עושה בחיים?" שאל נפתלי את מה שבאמת עניין אותו.

"אה", חייך אברימי חיוך עדין, "אני לומד באהבת ישראל".

"איפה זה הישיבה הזאת?" מה שבטוח לא בבני ברק.

"איפשהו ביהודה ושומרון, לא משהו שאתה אמור להכיר". חייך אברימי וסקר את בגדי השחור לבן של חברו.

נפתלי העביר משקל מרגל לרגל: "טוב, אברימי שיהיה שנה טובה, גמר חתימה טובה!" הוא סיים במהירות וסובב את גבו.

"שנה טובה וגמר חתימה טובה גם לך". זרק אברימי מאחורי גבו.

#

"שלום". אברימי נכנס בצעדים גדולים הביתה מניח את מלאי השקיות מהקניות שערך באמצע ההול.

"שלום אברימי" יצאה אמא שלו מהמטבח, ידיה מקומחות קלות, וסינרה מלוכלך מאוד, "היה הכל?"

"לו'ידע" ענה אברימי תשובה אופינית, "אני אבדוק עוד רגע". הוא התיישב בחבטה על הספה והרים רגליים על כיסא מזדמן, לא שם ליבו בכלל על השמלה השחורה שהיתה תלויה שם.

"שלום נחמי, אחותי". הפריח הבחור הודעה לחלל הסלון.

"שלום" ענתה לו נחמי אחותו, ובפה חשוק נגשה לשמלתה, מנערת אותה קלות, ונושפת נשיפה ארוכה.

"שכחת איך קוראים לי?" התעניין האח בנימוס,

"זה הגיוני, בהתחשב בזה שממוצאי שבועות לא דרכת בבית הזה".

אברימי לא התרגש מהמטח: "אז אני אזכיר לך, קוראים לי אברימי".

"שלום אברימי". ענתה אחותו ביבושת והלכה לתלות את שמלתה במקום בטוח יותר רחוק מרגלי, ועדיף גם מעיני אחיה הרחפן.

#

"יומני היקר(רק שאברימי לא אמצאך ויצחק עלי שלושה ימים ושלושה לילות.)

אוטוטו חג, אבל אני לא מחזיקה את זה, יש למישהו מושג למה אברימי הגיע לראש השנה? הוא הרי אמר לאבא שהוא מאוד נהנה בישיבה, נו אז מי צריך? רק נזקים ובושות יעשה לי האח הזה. רק.

היום בצהריים, כשחזר אברימי מקניה גדולה בסופר, הוא התיישב בניחותא בספה, כאילו מחר לא ראש השנה, והניח את רגליו בספונטניות מרגיזה על שמלת החג שלי שנתלתה שם לייבוש. מה הריחוף של הבן אדם, הוא לא רואה שמלה? אולי הוא עיוור צבעים, והצבע השחור של השמלה התערבב לו עם הצבע הכחול כהה של כיסא הכתר? ככל שידוע לי הבן אדם רואה מצוין, הוא רק קצת רחפן. לא קצת. ממש הרבה.

אחר כך אמא ראתה שאברימי לא קנה שמן, אז היא שלחה אותו למכולת הקרובה לבית, שיקנה שמן, אחרי דקה אברימי התקשר ואני עניתי, הוא שאל איזה שמן, סויה קנולה או קבר רחל.

נו באמת, איזה שמן? עניתי לנעכס הזה ברוגז, שמן קנולה, ותביא שלוש, כי נגמר לגמרי. הוא ענה בסדר ושהוא יביא וניתקתי את השיחה בלי לומר שלום.

אחרי שניה שכחתי מהסיפור.

כשחזר אברימי הביתה עם שלוש שמן וקבלה, אמא שאלה אותו למה שלוש ולמה עלה כל בקבוק שתיים עשרה שקל, אז התחיל להסביר לאמא באריכות על זה שיש מחסור בשמן, ועל שהוא פגש את השכן שאמר לו את זה, ואולי לכן לא יהיה שמן בחנות הקודמת, וכו' וכו', הבן אדם לא קולט שערב חג? באמת! הוא שאל את אמא אם ללכת להחזיר את השמן, אז אמא אמרה שהזיכוי יאבד, ואין עניין.

אז עברתי לידו והראתי לו שיש תג מחיר על השמן ואפשר לראות מה המחיר. אברימי אמר שאין לו מושג כמה זה מחיר נורמלי של שמן, ואם היא רוצה, שתקנה היא את הדברים האחרים.

איזה מין אח, נעכס.

ועכשיו יש לי גם נקיפות מצפון שלא אמרתי לאמא שאני אמרתי לו שיביא שלוש שמן, וגם שהתייחסתי מאוד לא יפה לאחי שגדול ממני בשנה, ומחר בלילה ראש השנה. אוף."

#

כמה סידורים צריך בערב חג? כמה? לאברימי נגמר הכוח, הוא חזר באחת עשרה וחצי בערב מעוד מיליון ואחד סידורים שאמא שלחה אותו לבצע. נראה היה לו שאמא דואגת לו ששניה לא ינוח או ישתעמם, נו ברור שיעמום מביא לידי חטא. אמא דואגת לו לדין של ראש השנה. שתזכה למצוות.

"יופי שבאת אברימי, לך תעזור לנחמי לארגן את הצלחות עם הסימנים".

"בסדר, אמא". הוא לא יגיד לאמא שאין לו כוח, הוא הרי נורא רשע וחייב לאסוף מלא זכויות לראש השנה.

"קח". הניחה לו נחמי קופסא מלאה עיגולי גזר מבושלים. "תחלק", אמרה לו כשראתה אותו עומד ובוהה.

"כמה צלחות?" שאל אותה סופר בעיניו את המלאי.

"מאה ותשע עשרה". ענתה לו ביבושת והמשיכה לחלק קציצות סילקא בצלחות, "כאילו אתה לא יודע שאבא שלך אוהב אורחים ומארח פה חצי מהישיבה שלו, ואמא שלך דואגת לפרנסת עניי השכונה".

"אני יודע, אני יודע". מלמל בשקט התיישב על כיסא שעמד ליד אמצע שולחן והתחיל לשים כפית גזר לכל אחד.

"אני שם מספיק, אחותי היקרה?" הוא הרים לנחמי עיניים גדולות.

"מצוין". חילקה לו נחמי ציון גבוה.

"אני לא מאמין שאני שומע את זה ממך". הוא מלמל לעצמו בשקט. ונחמי שמה עצמה כלא שומעת.

#

"אברימי אתה יכל להוריד לי את הספר הזה?" שאל יהודה את דודו.

אברימי לא ענה.

"אברימי!" קרא לו יהודה.

אבל מבטו הבוהה של אברימי המשיך לבהות בצלחת עם הסימנים לידו.

"אברימי!" עזרה נחמי לאחיינה.

"יהודה דפק על אברימי ורק אז הבחור התנער מהרהוריו: "מה אתה רוצה מותק?" שאל בחביבות.

"את הספר?" הוא התרומם, "הנה מיד".

#

"לשנה טובה תכתבי ותחתמי לאלתר לחיים טובים ארוכים ולשלום." ברך האב את בתו, תוך שהוא מתפנה מעיסוקיו הרבים.

"שנה טובה אבא". ענתה לו נחמי עם חיוך טהור, חיוך כזה של אחרי ערבית ראשונה של ראש השנה.

"אבא". היא קראה לו מהר לפני שייעלם עם כל עיסוקיו.

"כן מותק?" ליטף האב בחיבה את ביתו הקטנה.

נחמי דיברה בשקט יחסית בתוך הבלאגן הרועש: "ראיתי שאברימי התפלל מאוד בכוונה". אמרה לו.

"נכון", חייך אליה אבא, "נו ו...?"

"נורא בכוונה." התעקשה נחמי כמו ילדה קטנה.

"נכון, גם אני ראיתי". אישר האבא. אברימי באמת התפלל בכוונה, ואפילו בכה בתפילה, נו אז מה, אברימי מאוד רגשן.

"אז הוא כן... הוא כן צדיק, אבא?" שאלה ביתו בשקט.

האב סקר אותה בליטוף: "מישהו אמר לך שלא?"

"אבל הוא מתלבש נורא מוזר. כמו... כמו .... כמו איזה מתנחל." היא אמרה את זה. "ואפילו לבית כנסת הוא הגיע עם הכיפה המוזרה שלו".

"ולכן הוא לא צדיק, מותק?" שאל אותה אביה בחיוך, "ולכן אין לו ראש השנה? ולכן הוא לא ממליך את הקב"ה עליו למלך? ולכן מה מותק? הוא מאוד צדיק אח שלך, הוא פשוט מצא לעצמו דרך קצת אחרת".

"לא קצת..." היא רצתה להגיד עוד משהו לאבא, אבל דלת הבית שהייתה קרובה ממש, נפתחה בתנופה.

"א גוט יאר!" קרא אברימי בקול, "הבאתי עוד אורח!" הוא משך אחריו נער צעיר שנראה פחות או יותר כמהו בנוגע לכיפה, בכל אופן.

"איזה יופי!" שמח האב לקראת האורח, והכניס אותו פנימה אל הסלון.

אברימי נשען על דלת הבית וסקר את נחמי אחותו.

"מה אמרת לאבא עלי?" הוא הביט בעיניה ולא נתן לה להתחמק.

"מה זה עניינך?" שאלה מתמרדת.

"דיברת עלי לשון הרע, וזכותי לשמוע מה", אמר לה, והמשיך אל הסלון, זורק מאחורי גבו: "אין יום הכיפורים מכפר..." את ההמשך היא לא שמעה, אבל השלימה במוחה.

#

איזה חג היה יומני המקסים! שלמות של חג.

איזה תפילות, איזו התעלות, איך אבא שר עם כל התלמידים שלו, היה חג של התעלות.

וכל ההתעלות הזו חלפה ליד העיניים של האח שלי, היחיד שעוד לא נשוי, חלפה ולא נכנסה, הבן אדם ישן בישיבה כמעט כל הסעודות, וכשאבא אמר, לו: "נו אברימי אנחנו רוצים לשמוע את קולך!"

הוא זימזם כמה מילים, לא כמו שהוא באמת יודע, כי אברימי שר מאוד יפה. מיד כשנגמרה הסעודה הוא הלך לישון, לא אמר תהילים, לא קולט שאולי דנים אותו למעלה, ישן.

וכשנכנסתי רגע לקחת פיז'מה מהארון בחדר שישן בו, ראיתי אותו ישן בבגדיו, על המיטה בלי שמיכה, כיסיתי אותי, אבל בליבי חשבתי, מה העצלות הזו? מה?

גם היום השני של ראש השנה עבר ככה בערך. מיד במוצאי ראש השנה עשה אברימי הבדלה, ארז את חפציו, הלך להגיד לאמא שלום, כי אבא עוד לא חזר בכלל מבית הכנסת, אפילו עוד לא היה "מוצאי" של רבינו תם, והבן אדם רץ לאוטובוס שלו.

זה מה שנקרא אצלו יום הרת עולם? יום שבו עוברים אצל רבונו של עולם כבני מרון? לא יודעת למה זה כל כך מפריע לי. בעצם אני כן יודעת, כי ביום השני של ראש השנה כשחזרה עם אמא מבית הכנסת הביתה, שאלה אותי רחלי מהכיתה: "הבחור הזה עם הכיפה סרוגה, בלי החליפה, הוא אח שלך? הוא פשוט מאוד דומה לאבא שלך". עניתי לה בתנועת ראש לא מחייבת וחזרתי הביתה.

הוא פשוט עושה לי בעיות בשידוכים האח הזה. מי ביקש ממנו שיבוא לראש השנה? אבא. אוף.

בכלל אני רואה שכל מה שנזכר כאן ביומן בקשר לאח הזה נגמר באוף.

#

מיד במוצאי החג הוא ארז את חפציו ורץ לתחנה.

יש לו אוטובוס בתשע, אם הוא מפספס, האוטובוס הבא בשתים עשרה בלילה, אין לו כוח לחכות.

איזה מין ראש השנה עבר עליו. זה היה טעות בערב חג לא להסביר לאמא שאם הוא לא ישן בלילה הוא עייף בבוקר, כל הראש השנה הוא ישן.

ונחמי אחותו בכלל, מעין עולם הבא. הוא לא רוצה לבוא לבית הזה יותר. אפילו ללמוד רגע לא היה לו כח. אוף.

#

"אבריימי! מה נשמע?" התקשר אליו אבא בערב יום כיפור.

"ברוך ד'" ענה לו ביבושת.

"נו אז אתה בא הביתה, לרבי? לעשות את החגים ברוב עם?" שאל אבא מחויך מעבר לקו, מצפה לתשובתו החיובית.

"אבא" הוא שאל בשקט, "יעליב אותך עם אני אגיד לא?"

"אני לא שומע מותק אפשר יותר בקול? יש כאן רעש סביבי".

לא אי אפשר יותר בקול, דמעות חונקות את גרונו, הוא מצמץ בעיניו חזק, לא חסר לו שאף אחד יראה אותו.

"לא נהניתי בראש השנה, אבא". למרות שניסה להגיד את המשפט יבש הוא לא הצליח, וקולו יצא פגוע מאוד.

אבא שתק רגע מעבר לקו: "למה? משהו העליב, אותך? אמר לך משהו לא יפה?"

"לא צריך להגיד אבא בשביל להעליב" הוא ראה את נחמי מול עיניו , "עברתי את הגיל הזה, נו. אתה לא נעלב אבא, נכון?" אבא שתק עדיין. הוא ניסה לפייס אותו: "אני מאוד נהנה בישיבה שלי אבא, אני חושב שפה יהיה לי חג יותר טהור, בלי מיליוני אנשים."

"אני לא נעלב מותק, תעשה מה שטוב לך".

"אני...אני..." ניסה אברימי לפייס את אביו, בעזרת ד' אני אבוא לסוכות".

"יופי מותק אני שמח לשמוע".

#

עכשיו הוא עוד פעם הגיע האח הרחפן שלי. ביום כיפור הוא לא היה, דווקא שמחתי, אבל בכל זאת התקשרתי לבקש סליחה. אבריימי אמר בשקט שהוא סולח, וביקש גם סליחה, סלחתי לו. למרות הכל, והרגשתי גיבורה גדולה.

ביום טוב של סוכות, אברימי דווקא היה ערני מאוד, שר עם אבא את כל השירים וגם עזר במטבח, החמיא לי על הבגד שהוא מאוד יפה, ובאופן כללי היה נראה אח נחמד.

ביום השני של חול המועד הראשון של סוכות היא נכנסה בלילה לשים לאבא את קערת הנייגעל ווסער ששכח, ולא ראיתי את אברימי ישן, כעסתי עליו? מה קרה? הלך לישון בבית? מצטער פטור.

למחרת כשנכנסתי שוב פעם בלילה לסוכה, לא זוכרת למה, ראיתי את אברימי ישן בצד על סדין דק.

שמיכה דקיקה כיסתה אותו והיה נראה שקר לו מאוד, הלכתי הביתה, והבאתי לו שמיכה, אפילו לזה הוא לא יכול לדאוג לעצמו? חשבתי.

למחרת נכנסתי מוקדם בבוקר לסוכה, אבא עוד ביררך שם ברכות השחר, אברימי לא היה שם. כששאלתי את אבא איפה הוא. אבא אמר לי שהוא הלך למקווה ואז לכותל ורק אחר כך יחזור הביתה.

אחרי ארוחת בוקר נגשתי אליו ושאלתי אותו למה ישן על הריצפה, אז הוא הסמיק קצת והסביר שהיה חסר מזרונים כי הגיעו עוד אורחים שלא חושבנו ולא היה מקום.

שאלתי אותו למה הוא לא עלה הביתה, אז הוא אמר לי שבגלל שהוא רצה לישון בסוכה. הוא הסביר לי בעיניים דולקות שסוכות זה החג שהוא הכי אוהב, והוא לא יבזבז אותו על שינה בבית, שאלתי אותו למה הוא לא הלך להביא לעצמו שמיכת פוך אז הוא אמר שראה שגם בבית היה קר והוא לא ראה שמיכה מיותרת ולא רצה להעיר את אמא. הסתובבתי ממנו כי לא רציתי שיראה את דמעותי, כזה אח צדיק יש לי ואני זלזלתי בו! " ונחמי" הוא אמר לי פתאום, מה? שאלתי, "נכון יש כזה סלט מיוחד שאת מכינה לסוכות, כזה מין עם כבד ובצל מטוגן?"

"נכון" עניתי לו מפנה עדיין את גבי, מחיתי את דמעותיי במהירות .

"אז תדעי" , המשיך האח הצדיק שלה, "שהוא מאוד טעים הסלט הזה, הכנת אותו מאוד טעים, תודה נחמי". הוא חייך אליה חיוך מקסים, והתיישב ליד השולחן בסוכה עם ספר והתחיל ללמוד, הסתכלתי עליו ככה לומד עם הרבה ספרים מולו(איך הם הגיעו אליו מהבית בקומה השניה?) ואהבתי אותו מאוד באותו רגע.

ואז בלילה כשהגעתי לראות שוב עם שמיכה לכסות אותו ראיתי שמעל אחד הכיסאות יש מלא ספרים, לא התעצבנתי על אחי הרחפן, אלא החזרתי אותם בשקט למקומם.

בבוקר שאל אותי אברימי אם ראיתי את הספרים כי הוא שכח אתמול אותם על כיסא, אז אמרתי לו שהחזרתי אותם כבר, והוא אמר לי תודה וסליחה.

#

"להתראות, אמא ונחמי אני חוזר לישיבה" צץ אברימי למחרת אסרו חג בבוקר בפתח המטבח.

"רק רגע מותק שלי, " אמרה לו אמא, "אני רק אורזת לך כמה דברים טובים".

"בסדר אמא, רק תזדרזי, יש לי רק פעם בשלוש שעות אוטובוס, חבל לי לפספס."

"לכן מיד במוצאי ראש השנה הלכת?" שאלה נחמי בלי להתכוון.

"נכון".

אמא ארזה לו מכל טוב הארץ, עוגות ועוגיות ועוד מיני מטעמים.

וכשהיה בדלת נגשה אליו נחמי פתאום

"קח, זה בשבילך". בידיה צידנית עם כיתוב :'לאח הצדיק בעולם'.

"מה זה? חייך אברימי.

"זה... זה...." התגמגמה נחמי, מאז שהתחיל אחיה ללכת לישיבה החדשה שלו לא שלחה לו כלום לישיבה, "זה... סלט כבד".

"אבל הוא נגמר בחג" מלמל אברימי בשקט מחזיק את הצידנית בידו.

"נכון, אברימי, הכנתי לך חדש". היא מצמצה ביעניה שלא יראה אחיה את דמעותיה הקטנות.

אולי לכן פיספסה דמעה אחת גדולה על לחיו של אחיה.

"תודה נחמי, את... את אחות הכי מקסימה שיש!"

הוא הסתובב ויצא מהבית, וקולות המזוודה הדופקת במדרגות ידפקו לנחמי עוד הרבה זמן בלב.
 

הדוויג

עורך תוכן ראשי
מנהל
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
עריכה תורנית
שלח אתרוגך

אומרים שאת ההרינג הכי טוב בירושלים מכינים בכוך החשוך והפינתי של חצק'ל. וכשאומרים 'מכינים' הכוונה לחצק'ל - ולפאיד.
פאיד כבר מכיר היטב את הלקוחות, הוא יודע מי אוהב לקנות כל סוג של הרינג. הוא יודע לומר מזל-טוב למי שבא להצטייד בהרינג לקראת שלום-זכר, אך כפי שאפשר להבין משמו, הוא לא אחד מתושביה של גאולה או מאה שערים. פאיד הוא נכדו הבכור של הקאדי 'פאיד הגדול', שעל שמו הוא נקרא, ומתגורר עם משפחתו הענפה באחד מבתי הכפר הערבי אלקטיפא, אחד מהעוינים שבכפרי הישמעאלים.
תושבי אלקטיפא חדורים בשנאה ואיבה נושנה ליהודים באשר הם. אבוי לו ליהודי שייקלע חס וחלילה לכפר או לקרבתו. בימים כתיקונם אפילו כוחות חמושים יעדיפו להימנע ככל האפשר מלהתקרב לכפר זה.
רוב בני הכפר עבדו בחקלאות לסוגיה השונים, היו מגדלים פירות וירקות, כבשים ותרנגולות. אלו מהם שהתמזל מזלם מצאו עבודה בשטחים הכבושים בפלשתינה. שימשו כפועלי בניין, עובדי ניקיון או כוח עזר בבתי חולים. אבל רק פאיד עובד בחנות של יהודים. יהודים חרדים, אם לדייק. במטבח של 'חצקל'ס'.

פאיד עומד בחדר הפנימי וכובש את ההרינג המושלם. אין כמוהו מומחה לבחור את החומרים הטובים ביותר, לתבל במדויק את פיסות הדג עם הפלפל והבצל, החומץ והמלח. והתוצאה - מעדן מלכים. ללקק את השפתיים.
הקונים הירושלמים שואלים את עצמם לא פעם מהיכן הגריל חצק'ל את הישמעאלי הלז. ספק עם חצק'ל עצמו זוכר מהיכן פאיד הגיע אליו, אבל עם טעם לא מתווכחים. בטח לא עם הטעם המופלא של ההרינג שמכין פאיד.

אך לדידו של חצק'ל, מכירת הרינג היא לא הייעוד שאליו ייחל. הן הוא מגיע ממשפחה מיוחסת ומפוארת. חלום נושן פיעם בליבו עוד מהיותו נער עול ימים – לעסוק במכירת ארבעת המינים, ובפרט אתרוגים. נהג הוא להסתובב בינות לדוכנים בשווקי ארבעת המינים, בין זכוכיות המגדלת לאברכים העבדקנים, בין הסוחרים המתמקחים ובין הקונים השולפים את ארנקיהם ומוזילים מממונם למען המצווה החביבה.
למכור הרינג זה טוב בשביל ה'עולם הזה' היה מהרהר חצק'ל, אך אני חפץ למכור 'עולם הבא'. לעסוק בתשמישי מצווה, בארבעת המינים.
ומי שהכיר את מוצאו של חצק'ל ידע והבין אל נכון מדוע דווקא מצווה זו היא שמושכת את ליבו. הן צאצא הוא להרה"ק ר' יחזקאל זי"ע בעל 'פרי עץ הדר'. אותו צדיק שהתבלט ונודע בעבודת הנענועים שלו בחג הסוכות, ובייחוד בסודותיו הטמירים של האתרוג, שעל ידיו היה משפיע ברכה ופרנסה לכלל ישראל.
אך חלומו של חצק'ל מעולם לא יצא מן הכוח אל הפועל ומן הלב אל הידיים. נדמה היה שלעולם הוא יישאר בגדר חלום רחוק. עד לאותו בוקר אלולי שבו נכנס פאיד לחנות ובידיו... אתרוג מהודר.

היה זה תכף לאחר שחודש אב פינה את מקומו לחודש הרחמים והסליחות. זמן שבו בני עדות המזרח כבר קמים באשמורת לסליחות, ומוכרי ארבעת המינים באים בדברים עם הסוחרים והחקלאים השונים.
התנועה בחנותו של חצק'ל מתמעטת קמעא. חודש אלול הוא לא עונת השיא של תעשיית ההרינג. והנה בבוקר בהיר ושגרתי, נכנס אל החנות פאיד כשאתרוג בידיו. כבר מרחוק הבחין חצק'ל שמדובר באתרוג מהודר ונקי במיוחד.
"מה זה, פאיד? מנין לך האתרוג הזה?"
"אתרוג? מה זה אתרוג?" התפלא פאיד.
"אתה לא יודע מה זה אתרוג? זהו הפרי שאתה אוחז בידיך. מנין הוא הגיע אליך?"
"יש הרבה עצים כאלה אצלנו בכפר, באלקטיפא. אף אחד כמעט לא אוהב לאכול את זה".
כבר עשרות שנים שרגל יהודית לא דרכה בכפר הערבי אלקטיפא. אך בפאתי הכפר, באזור השומם שאין בו בתים, שכן פרדס אתרוגים מרהיב. שורות שורות של עצי אתרוג עמוסים בפירות עץ הדר מפוארים ומשובבי עין. איש אינו יודע מתי ומדוע ניטעו עצי האתרוג.
"לאכול?!" התפלץ חצק'ל. "זה לא מיועד לאכילה, זה פרי מיוחד מאוד אצלנו היהודים. אנחנו נוהגים לנענע אותו בחג הסוכות".
"לנענע?!" הצטחק פאיד. "מנהגים מוזרים יש לכם היהודים..."
למחרת מגיע פאיד שוב ובידיו שקית עם חמישה אתרוגים. "חוואג'ה חסקֶל. קטפתי לך עוד כמה... איך קראת לזה? אקרוגים?"
חצק'ל נוטל לידיו את האתרוגים. הוא בוחן אותם בזהירות, והנה, הפלא ופלא. האתרוגים - אחד אחד. שופרא דשופרא. גידול מושלם, פיטם מהודר, נקיות נדירה.
"כמה עצים כאלה יש אצלכם?" שואל חצק'ל.
"אנא עארף, לא ספרתי. לפחות כמה מאות".
"אני רוצה לבוא לראות את המטעים שלכם" מבקש חצק'ל.
"השתגעת? אין ליהודים מה לחפש באלקטיפא. כולם אצלנו שונאים אתכם. רק יראו אותך, יעשו לך ג'יהאד".
"אתה יודע מה? אני רוצה להציע לך עסקה. תקטוף לי את כל האתרוגים שלכם, ואני אשלם לך עליהם... עשרה שקלים לאתרוג".
"עשר שקל לכל פרי?" עיניו של פאיד נפקחות לרווחה.
חצק'ל מהנהן.
"עם מוזר, היאהוד", ממלמל לעצמו פאיד בתימהון. "הרי זוהי עסקת חיי. מי חשב שהפירות החמוצים הללו שווים משהו..."


בשבוע שלאחר מכן, פאיד מגייס עשרות צעירים מבני הכפר לעבודה. הם קוטפים את האתרוגים בזהירות ומניחים אותם בתוך הקופסאות המשונות שפאיד הביא להם.
פאיד מבטיח לשלם לקוטפים כמה עשרות שקלים לשעה. בתחילה הם לא יודעים את נפשם מרוב שמחה. לא בכל יום מזדמנת להם פרנסה שכזו. אבל אז מתעורר חשדו של אחד מהם, והוא שואל אותו. "תגיד לי, יא פאיד, מאיפה יש לך פתאום כל כך הרבה כסף? מה אתה מתכנן לעשות עם כל הפירות האלה?"
פאיד מספר לו בתמימות. "חסקֶל, הבוס היהודי שלי, משלם לי עליהם עשר שקל לכל אתרוג. היית מאמין מחמוד? עשר שקל לכל פרי..."
"ככה?" שואל מחמוד, "אז למה שאתה תרוויח את כל הכסף? זה לא העצים שלך. גם אני יכול למכור ליהודים ולהרוויח את הכסף".
"אני תפסתי את זה ראשון" עונה פאיד.
"מה זה השטויות האלה? מה זה תפסתי ראשון? מה אתה ילד?" צועק מחמוד.
"אתם שומעים?" קורא מחמוד לחבריו הקוטפים. "פאיד עושה עלינו קופה. הוא משלם לנו גרושים ומוכר את הפירות ליהודים במיליונים".
האווירה מתחילה להתחמם. בליל של צעקות ונאצות נשמע כלפי פאיד ההמום. בדיוק באותו רגע הטלפון שלו מצלצל.
"שלום פאיד, מדבר חצק'ל".
"אני לא יכול לדבר, יש לי פה איזה בעיה עם הקוטפים שלי".
"עצור הכל, עצור", אומר חצק'ל. "אני לא יכול לקנות ממך את האתרוגים".
"מה? למה? אבל כבר קטפתי הרבה אתרוגים".
"האתרוגים שלך נראים מאוד יפים, אבל אני צריך לדעת מה המקור שלהם. הם עלולים להיות מורכבים ואם כך אין לי מה לעשות איתם. ייתכן גם שהם ערלה, הם באו מפרדס לא מפוקח. עד שלא תברר לי בדיוק מה מקורם של האתרוגים ומי נטע אותם - אני לא יכול לקנות ממך אפילו אתרוג אחד".

פאיד עמד באמצע המטע והרגיש שהקרקע נשמטת מתחת רגליו.
הוא עזב את המקום בשקט, פניו עגומות. 'מהיכן נפלה עליי הצרה הזו?' אמר לעצמו בתסכול, 'איך הכל הסתבך פתאום? מה אני עושה עכשיו?'
הוא החל לשוטט ללא מטרה, ולפתע מצא את עצמו עומד ליד הבית המפואר ביותר בכפר. הבית של סבו, הקאדי 'פאיד הגדול'.
'פאיד הגדול' כבר עבר את גיל תשעים. אך זכרונו וחכמתו נותרו צלולים כמו בימי קדם. בכפר סיפרו כי באמתחתו של פאיד הגדול יש ספר קדוש כלשהו, ששומר ומגן עליו מכל רע.

בהבלחה של רגע נכנס פאיד לבית סבו, הוא התיישב מולו וסיפר לו על התסבוכת שנקלע לתוכה. מצד אחד צוות הקוטפים הזועמים עליו, ומצד שני חצק'ל שביטל את העסקה.
הסבא ישב על הכורסה והקשיב לפאיד עד הסוף. לאחר מכן אמר "אני יכול לפתור לך את שתי הבעיות בעת ובעונה אחת. תביא לפה את חצק'ל".
"מה?!" פאיד היה המום, "להכניס יהודי לתוך הכפר שלנו?"
"כן" היה הסבא נחרץ. "תגיד לכולם שאני אמרתי להביא אותו, ושלא יעזו לפגוע בשערה משערות ראשו".

חצק'ל הגיע לכפר במכוניתו של פאיד בלב הולם וחושש. הוא הרגיש את המבטים רוויי השנאה של צעירי הכפר ננעצים בו כמו חיצים.
פאיד עלה לביתו של 'פאיד הגדול', חצק'ל נכנס אחריו. כמה מצעירי הכפר ניצלו את ההזדמנות ונכנסו אחריהם, סקרנים לשמוע מה יש לקאדי לספר ליהודי.

הכל התיישבו מול פאיד הגדול. הוא לקח שאיפה עמוקה מהנרגילה, ופתח בדבריו:
"היה זה לפני... משהו כמו שבעים שנה. היינו נערים צעירים ומלאי אדרנלין. אהבנו הרפתקאות, ושנאנו את כל היהודים".
פאיד זע במקומו באי נוחות. אך הוא המשיך לתרגם לחצק'ל כל מילה.
"בתחילת הסתיו, רצו כמה מחבריי לעשות משהו שכולם ישמעו עליו, מעשה ג'יהאד אמיתי. הם יצאו מחוץ לכפר וחיכו להזדמנות שלהם.
ואז זה קרה. הם ראו עגלה בודדת מתקרבת, רתומה לסוס אחד. על העגלה היו שלושה יהודים. אחד זקן, ושניים צעירים. חבריי התנפלו עליהם בצעקות. שני הצעירים היהודים ניסו להתנגד, חבריי היכו אותם עד זוב דם. היהודים היו חלושים ולא היה להם סיכוי. הם נהרגו במקום.
את היהודי השלישי, הזקן, הם סחבו לתוך הכפר. החביאו אותו במרתף ולא גילו לאיש על המעשה שעשו.
קיווינו שנוכל להשתמש בחטוּף שלנו לצרכי מיקוח מול השלטונות היהודיים".
פאיד הגדול לקח עוד שאיפה מהנרגילה. שקט מוחלט שרר בחדר, הכל כרו את אוזניהם לשמוע את המשך הסיפור.

"אני הופקדתי על הטיפול ביהודי הזקן.
מה אומר לכם? הוא הקסים אותי מהרגע הראשון. היו לו פנים קדושות במיוחד. כל הנהגתו אמרה אצילות ורוממות. בחיי לא ראיתי דבר כזה. כבר ראיתי הרבה קאדים ומוּפתים 'קדושים', אך כזה דבר לא ראיתי מעולם.
פעמיים ביום הכנסתי לו אוכל, אך הוא לא הסכים לאכול שום דבר. רק לשתות מים. הוא אמר שהוא אוכל רק את מה שמותר לאכול על פי ההלכה היהודית. 'כשר', הוא קרא לזה.
היו לי אתו שיחות ארוכות. הוא היה חכם ופיקח מאין כמוהו. הוא הבין היטב את מצבו, אך לא פחד משום דבר. הוא נותר רגוע ושלֵו כל העת.

שיערתי שתוך כמה ימים יהרגו אותו. לכן הצעתי לו שיבקש ממני 'בקשה אחרונה' ואני אמלא אותה, כפי שנוהגים בנידונים למוות.
ציפיתי שהוא יבקש ממני שאביא לו אוכל כשר. אך להפתעתי זה לא מה שהוא רצה. הוא ביקש ממני בקשה מוזרה ביותר. הוא אמר שלמחרת יש ליהודים חג ושמו סוכות, והוא רוצה שאני אביא לו ארבעה צמחים מסוימים, 'דַלֶד מינים' הוא קרא לזה. ממרחק השנים אני לא זוכר במדויק אילו צמחים הם היו. אני רק זוכר שהוא הקפיד במיוחד על ה'אתרוג'. הוא הדריך אותי בדיוק איזה אתרוג הוא רוצה שאביא לו.
לקחתי על עצמי סיכון עצום, נסעתי לשכונות היהודיות וקניתי לו את הצמחים שהוא ביקש. אנשים הרימו גבה מה לערבישער ול'דַלֶד מינים' אך לי לא היה אכפת.
הוצאתי את כל חסכונותיי וקניתי ליהודי הזקן את האתרוג הכי יקר שמצאתי. לפני ששבתי לכפר, נכנסתי שוב לשכונות היהודים וקניתי לו קצת אוכל כשר. איזה דג יהודי שנקרא הרינג.

הזקן נורא שמח. הייתם צריכים לראות את ההתרגשות שאחזה בו כשהוא ראה את האתרוג שהבאתי לו.
לא יכולתי יותר לעמוד באור המיוחד שבקע מפניו. אחרי יומיים באתי באישון לילה ושחררתי אותו מהמרתף שהיה כלוא בו.
הזקן הודה לי מעומק ליבו, והעניק לי את האתרוג. הוא הורה לי לשתול אותו באדמתי ובירך אותי שבזכות העזרה שנתתי לו, צאצאיי יזכו לפרנסה ברווח".

"אתם שומעים?" פנה הקאדי אל הצעירים שהתקבצו בביתו. "נכדִי פאיד מתפרנס עד היום ממכירת הרינג ליהודים. אני מרגיש שזה בזכות אותה פיסת הרינג שהבאתי ליהודי הזקן. גם עצי האתרוגים בפאתי הכפר הם שלי, אני נטעתי אותם, ואני טיפחתי את הפרדס במשך השנים. ולכן אבקש שתתנו לפאיד להתפרנס מהם. זו זכותו ההיסטורית".
"ואתה", פנה הקאדי לחצק'ל, "אין לך מה לדאוג לגבי הכשרות של האתרוגים. הם לא מורכבים. הם ניטעו מהאתרוג הכי מהודר בירושלים".
דממה מוחלטת שררה בחדר. פאיד הגדול עצם את עיניו לכמה רגעים, ואז סיים את סיפורו "כשהחזרתי את הזקן היהודי לירושלים, לפני שנפרדתי ממנו, הוא נתן לי מזכרת, ספר שהוא חיבר. את הספר אני שומר אצלי עד היום והוא שומר עליי מכל פגע ומחלה".
פאיד הגדול קם, הוא ניגש לאחד הארונות, הוציא משם ספר ישן נושן והגיש אותו לחצק'ל. חצק'ל פתח את העמוד הראשון, וראה את שמו של הספר כתוב באותיות מאירות עיניים:
"פרי עץ הדר".
 

קראנץ'

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
פרסום וקופי
הוֹשַׁע נָא


אני מושך אותו בכתף, התפר העליון בחליפה כמעט נקרע.

"כבר אמרתי לך" הוא זועם, "זה לא מענין אותי כל השטויות האלה, אני, יש לי את החיים שלי, ותאמין לי, הם מספיק דורשים".

"לא ביקשתי ממך כסף" אני תוקע בו מבט, מבט עדין, משתלב עם מפת השמנת, עם הקיר הצבוע בז' בהיר, עם עיניו התכולות ופאותיו הבלונדיניות, "רק תקשיב לי, תחשוב, רק".

"רק" הוא לואט בבוז, "רק שמרק".

"עני שירד מנכסיו" אני לא מצטט, רק פוער זיכרון, שמץ ציטטה, רמז מקור. "אני יודע ציטטות יותר ממך" הוא מתרתח, דומה פתאום לקומקום הנושן של סבתא זלדה זיכרונה לברכה.

"לכן אני שואל אותך" אני כאילו רגוע, אבל היד שלי עדיין אוחזת בשרוול חליפתו, שלא יברח לי פתאום בעל החלומות, בעל הרעיונות.

הוא שוב נושף כדי להביע נחרצות את חוסר שביעות רצונו, ומתיישב על הכורסא באנחה, מרים את הרגליים לשולחן הזכוכית, משלב אותם באדנות. "אז מה אתה אומר" הוא זורק לי.

אני בולע את פרוטות מילותיו, עמוק עמוק, כואב לי הגרון, שורף לי הלב, אבל אני פה בתפקיד, וזה שיודק'ה מתרתח – זו הבעיה שלו בלבד, אני נוהג למלא את חובותיי בעולם הזה.

"מוישה גְּבִירֶה" אני נושם, לא משנה שהשם שלו במקור הוא 'מוישה גבירר' ולא משנה שהוא באמת גביר, הוא יותר נכון ה י ה גביר, זה הכינוי שנשתרש בעם, ולנסות להוציא אותו מהקהל, זה כמו להסביר בעברית מה זה "קרישמעלינען".

"נו, מוישה גבירה שלך?" הוא עצבני יודק'ה, מה זה עצבני, מסוכן, אבל אני היחיד שאף פעם לא נבהלתי ממנו באמת, רק בכאילו, ידעתי כי לב טוב מסתערף מבעד לחליפת היוקדו, לב טוב וכועס, אבל אחרי הכול – לב.

"משה גְּבִירֶה, הוא לא מה שהוא היה פעם, יותר נכון ל ג מ ר י לא כמו מה שהוא היה פעם".

אני שותק, ויודק'ה מנצל את החלל ומרים עלי שאגות שמאיימות לקרוע את עור התוף שלי, ולהעיר את סבא זלמן מקברו בשמגר: "בשביל זה קראת לי לפה? בשביל למלא את ראשי במיץ עגבניות מזוקק בשם שטויות?" הוא קם מהכורסא, כמעט מנפץ את שולחן הזכוכית, אני מושיב אותו בחזרה, בכוח, "תקשיב עד הסוף אח" אני מצווה עליו.

"רק אתמול ראיתי אותו מעשן במקטרת מיליון הדולר שלו, ותורם עוד איזה צ'ק עסיסי למוסדות של 'מעייני חיים' אז מה אתה מקשקש בקומקום??" אני נמנע מלהזכיר לו שאם כבר מצב הצבירה שלו דומה יותר לקומקום מאשר הקשקושים שלי, אני יודע שאחרי ביטויי אמת שכאלו – כוחות כבר לא יעזרו., הוא יברח נעלב, ואני חייב אותו, עכשיו.

"אין לו, אפילו לא איך להכניס את החג. אין. לו. אין!!!"

"מה אין? איפה אין? כמה אין? למה אין? אני אומר לך, ראיתי את הבן אדם תורם, רוקד קד'צקה מאושר עצמי, עושה פעלולים במרצדס שלו, ואתה אומר לי 'אין לו'?"

אני מחליט להניח לו, לתת לו להשהות, "אתה הולך מחר לבנק, תבדוק".

"השתגעת? קול נפץ חד מחריש את האוזניים, השולחן זכרונו לברכה. "זה פלילי!" יודק'ה דורך מבלי משים על הרסיסים, מפזר אותם, מועך "שיהיה פלילי" לא אכפת לי, מהפלילי ומהרסיסים, "זה דוד שלנו, ואנחנו חייבים לו".

לא הייתי צריך לשכנע את יודק'ה לבוא, הוא צנח אלי מתנשף ישר אחרי העבודה "ת'ה צודק" הוא נשף "לא יודע עד כמה אתה צודק, המחשב רעד מרוב מינוסים, והמסך נהיה שחור מרוב נושים, הבן אדם אבוד. אז שיפסיק כבר להיות גביר ולחייך לכולם בלארג'יות, הוא כבר שלב אחרי פשיטת רגל".

"אנחנו חייבים לדאוג לו לחג, הבית ריק, אין כלום בארונות, והוא חייב לשדר עסקים כרגיל, סעודת האושפיזין שלו חייבת להיות כמו כל שנה" אני כמעט מתחנן, כאילו מדובר בחיים שלי.

"מה כמו כל שנה" יודק'ה אוחז בדש צווארוני, מנענע אותו ואותי ביחד "הבן אדם י ר ד מ נ כ ס י ו שומע??? אין עסקים כרגיל –כי אין בכלל עסקים, אין אין אין אין אין יותר משה גְּבִירֶה! אולי מוישל'ה דלפון, אבל האמת היא, שלפי מצב החשבון שלו, זה מעליב את הדלפונים" ושוב יודק'ה כמעט חומק מהפתח.

"אז מה אנחנו עושים?" אנחנו בשתי מגרשים, אני שואל, דבוק במטרה, מטפס אליה, יוד'קה עסוק בלמוטט את המגדלים שבניתי, לסתור אותם, הוא מבין בדיוק על מה אני מדבר, יותר מידי מבין, ואני חייב שיודה בזה, רק ככה נוכל באמת לעזור למוישה.

"סוס לרכב עליו" אני מפציר "ועבד" יודק'ה לא נשאר חייב. "אולי אתה תהיה העבד, ואני הסוס??? מה עוד? הבן אדם ממילא יעבור דירה לחורבה בפרבר כזה או אחר, הבנקים עכשיו עובדים בפעילות מתונה, אבל אחרי החגים, ההוצאה לפעול תתעלק אליו בצבתות דביקות, תבין, זה לא ענין של זמן, זה ענין של ימים, מה תשיג בסעודת שלמה שלך?"

"סעודת משה" אני מחייך, יודק'ה כבר מרוכך יותר, וזה בריא לכולנו, חוץ כמובן מלשולחן הזכוכית ז"ל.

"תן לו עוד פעם אחת לטעום את טעם העושר, הכבוד, כל שנה הוא עושה את סעודת האושפיזין שלו ברוב עם בבית המפואר, שנה הבאה הוא כבר לא יוכל, לא שנה הבאה, עוד חודש, תן לו עוד פעם אחת להיות 'מוישה אושפיזא' כמו שהוא היה רגיל".

"אין סיכוי" חורץ יודק'ה, מזיז אותי מהדרך ופותח את הדלת נחרץ "אז תחזיר לו" אני לוחש, הוא נעצר הלום, "להחזיר לו מה???"

"את כל הכסף, שהוא נתן לך במשך כל החיים" אני משפיל עיניים, יודע בכמה ספרות הדבר מסתכם, יודע שיוד'קה שונא להישאר חייב, יודע, ודווקא לכן משתמש במילים המינפולטיביות הללו.

יודק'ה חוזר מבלי משים אל הסלון. "יום כיפור כבר עבר" - הוא לא נכנע בקלות, לא סתם הוא האח החכם והמוכשר שלי "ואז?" אני כאילו לא מבין, מבין יותר מידי.

"וזהו אני כבר לא צריך זכויות. צמתי, התפללתי, נתתי צדקה, כבר נחתמה השנה, אני – רק עם משתלם לי אני עושה. ותן לי סיבה אחת למה לעשות את השטות הזו שלך".

"הושענה רבה" אני מחייך, גמר החתימה הסופי "יש אומרים שחנוכה" שיירי כבוד אחרונים נושרים מיודק'ה, זהו, עכשיו הוא כבר יכול לחשוב כמו שצריך, להגות איתי את התוכנית הגואלת, פי מוחו המבריק של סמנכ"ל סניף הבנק.
*******************************

הארגזים שנמצאים בקומת הכניסה - עומדים כנזופים, שוליהם רטובים קמעה, וסמל ארגון החסד המעטר אותם אינו מוסיף להם כבוד, אבל רק מוישה גְּבִירֶה שעובר לידם מצליח להבחין בהם מבעד המקטרת, וגם לדעת, שהדיירים שגרים מעבר לדלת החומה והשותקת עברו לפני חודש בדיוק.

איש מעש הוא מוישה, וכבר מתקשר הוא לטלפון הרשום בתחתית הארגז השמאלי, קול עסוק עונה לו מעבר לקו "כן?"

"יש כאן ארגזים לחג בשביל מישהו, נראה כי ישם אפילו דברים להקפאה, אבל הדיירים בבית עברו משם לא מזמן, ואף אחד לא הולך לאכלס את הדירה בזמן הקרוב" לא סתם יודע מוישה הכול, זו הדירה שהוא משכיר, יותר נכון ה ש כ י ר.

"אוי ווי" ההוא שמעבר לקו ממש מבוהל "חבל על כל מה שיש שם. חכה רגע, אני שואל את האחראי מה לעשות".

אני מניח יד על השפופרת, מביט ליודק'ה בעיניים, הוא מפריח לי חיוכון זעום, מתנת חג עצומה בשבילי.

"שמע" אני שוב עסוק "שאלתי כאן, ואמרו לי שאם כבר שמת לב לזה קח את זה, שלא יהיה בל תשחית. אתה יודע, אין לנו שליחים בערב החג, וזה פשוט יהיה חסד אם תיקח את זה, שלפחות נדע שהסחורה הגיעה לידיים טובות, תעשה לנו טובה רב איד???"

הרב איד עושה טובה, והבית מתמלא בניחוחות מהבילים, וכשאני ויודק'ה צועדים לעבר 'סעודת משה' המסורתית, לוחש לי יודק'ה, בלי לוותר על הזעף כמובן: " הוֹשַׁע נָא אחי, הושענו".
 
נערך לאחרונה ב:

מ. י. פרצמן

סופרת ועורכת, מנהלת קהילת כתיבה
מנהל
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
D I G I T A L
מאת הניקית @מיכל ב'

הנחתה לנחת/ מיכל בורשטיין

שירה נעימה נשמעת באזניה. היא מתרפקת עליה בערגה. רגעים של חסד. רגע אחר כך, יוסי וארי פורצים למרפסת כאחוזי תזזית. הם מושכים במפית של החלות, שמתחילה להשמיע קולות קריעה. היא חוטפת להם אותה בעצבים ומסננת בשקט (לא נעים להפר את האידיליה של משפחת אברמוב עם צרחה אדירה שכמעט פרצה ממנה): "כולם שומעים אתכם"!

לא שזה אכפת להם, לארי וליוסי, אבל הם רואים את נתזי הזעם בעיניה, ומבינים שכדאי להם להירגע קצת. הם מתיישבים בשקט, והיא נושמת לרווחה. בעלה נכנס אחריהם, ומרים את רותי התינוקת, מקפיץ אותה, ומתחיל לשיר: "הרחמן הוא יקים, הוא יקים לנו".

היא רוצה להתענג, שניה לפני שארי קוטע את השירה: "אבא, מתי קידוש? אני רעב".

אבא מניח את התינוקת, מניח לשיר, ואומר בעליזות: בואו ילדים, מתחילים קידוש".

הם נעמדים יפה, והקידוש עובר בשלום.

נטילת ידיים, ודברי תורה, ארי ויוסי רצים כחץ מקשת להביא את החומר הלימודי, כל אחד רוצה לתפוס להיות ראשון, היא מקדימה את המריבה, דרוכה כל הזמן, אומרת להם בנשימה קצרה: "אני אומרת מי ראשון. היום ארי ומחר יוסי".

ארי רוצה להתווכח, ושוב, העיניים שלה משדרות לו: 'זה לא הזמן להתווכח איתי'. זה פשוט לא הזמן להתווכח. לא באזני השכנים מהסוכות הסמוכות שאזנם קרויה, או שהם עסוקים בלשיר ולדבר בנועם ובשלווה, אחווה משפחתית שהיא שואפת אליה.

ארי מספר ראשון, יוסי ממשיך, אבא נהנה מהידיעות, יופי, יש לה נחת. אחר כך היא רואה שארי מתיישב על הכיסא של יוסי, היא יודעת מה הולך להיות, נערכת לקרב, שוב דרוכה. אבל לא. יוסי אינו שם לב, הוא לוקח את עיתון סיפורי החג, נשכב על המיטה ומתחיל לקרוא.

היא לא מרשה לקרוא בדרך כלל בסעודות! סעודה היא זמן של הווי משפחתי, פעם בשבוע שכל המשפחה נפגשת ויושבת יחד באווירה טובה ורגועה, מספרים פרשת שבוע, מקשיבים לאחים, שרים ביחד. זמן נעים כזה, שאיכשהו מתפספס אצלם, לא משנה כמה היא משתדלת.

בסעודת שבת, רק לפני יומיים, היא עמדה על יוסי שיבוא לשולחן ויעזוב את הספר באמצע הפרק. אבל יוסי לא הקשיב לה, והיא כעסה עליו, ולקחה לו את הספר, הוא התחצף, והפך את הכיסא על רצפת הסלון, יודע שאכפת לה לשמור על כיסאות הסלון שלמים, ובכל זאת. אחר כך היא הכריחה אותו ללבוש פיג'מה, והוא התנגד ככה באמצע הסעודה. אברימי בעלה ניסה להרגיע את הרוחות, אבל הן סערו מאד. אחר כך הם סיימו את הסעודה, היא הרשתה ליוסי לשהות בה עם פיג'מה, אבל האוירה נפגמה, וכשבעלה הוציא ברכונים, מהר מדי, היא לא אמרה כלום. רק שמחה שהסעודה המתוחה עומדת להסתיים.

אז עכשיו היא מעלימה עין מסוררים, לא מזכירה ליוסי שאך לא מזמן הוא חזר בתשובה וכדאי שימשיך עם הקבלות שלו לכבד הורים.

אברימי שר, יוסי עסוק בפרק של תפיסת המחבלים, וארי לא מצטרף גם הוא, כי אין לו כח, רותי לא יודעת לשיר, אז ככה השיר גווע לאיטו, וגם הסעודה, וכשהילדים הולכים לישון בסוף, אחרי קפיצות על המזרנים בסוכה, היא לא צריכה להתאמץ להקשיב לשירים ולנעימות העולות מסוכות השכנים. ההווי שכל כך חלמה עליו, ומשום מה, לא מצליח לה.

"ציפי, עוד יגיע היום". מבטיח אברימי.

אבל היא לא מקבלת. אצל השכנים היום הזה כבר הגיע ממזמן, ואילו אצלה צולע, מבושש מלהגיע. לא מראה שהוא בכיוון אפילו.

"ואני מנסה להתאפק, ולא להעיר, לא רוצה להעכיר את האווירה, ובכל זאת. כל פעם מחדש אני מעירה להם שוב ושוב". היא מתלוננת.

"ואיך לאימהות יש כל כך הרבה כוח"? היא שואלת מדי פעם את אמא שלה.

האמת, שבערב החג היא עוד תיזזה עם ארי לקופת חולים, והודתה להשם שהוא פתח את הסנטר בכיוון הפנימי, השם יודע איך הצליח ליפול בדיוק שם, אבל האחות עודדה אותם שגם אם תישאר צלקת, לפחות לא יראו אותה כלפי חוץ. אחר כך היא הספיקה להתנצל בפני גברת הרוש שיוסי עבר בחופזה לידה, בדיוק כשהחזיקה בקבוק מיץ ענבים (נס! מה אם זה היה יין יקר ומשובח של כמה עשרות שקלים?) ושלחה את יוסי לקנות בקבוק חדש תחת השבור, תוך אזהרות מה יקרה אם ישבר שוב.

יוסי הבטיח שישמור חזק על הבקבוק, וארי הציע להצטרף כדי לעזור לו במשימה, ובאותו רגע פתאום השתרר שקט, והיא הספיקה לעשות ספונג'ה בלי שתצטרך כל הזמן לעבור שוב על טביעות רגלים שבעליהן מתנצלים שהם צריכים רק רגע משהו ממש דחוף מהחדר, ושזה רק לשירותים ואחר כך יישארו שם עד שיתייבש. הלוואי אמן.

אחרי שהדליקה נרות, כשארי ויוסי ורותי היו לבושים היטב, מחייכים, סוג הנחת שכל אמא מאחלת לעצמה לראות מול עיניה, בעלה לקח אותם לבית הכנסת, והיא יצאה עם רותי לגינה. שם דיברה עם שכנות בנועם וברוגע, והספיקה לדבר גם עם שושנה, מהדירה מעליה, שהגיעה לגינה עם שני ילדיה בגילאים של ארי ושל יוסי.

"אני חוששת לתת להם ללכת לבית הכנסת. הם מצליחים לשבת עם בעלי רק חצי תפילה ואחר כך יוצאים החוצה. השם ישמור. אין מי ששומר עליהם שם, ולכי תדעי מי מסתובב כשהמתפללים עסוקים בתוך בית הכנסת".

שושנה אמרה את הדברים וציפי מהנהנת בראשה. עוקבת בעיניה אחר ילדיה של שושנה הפוסעים מועדנות עם נעלי שבת מצוחצחות ויושבים לידה על הספסל, כשקובי הקטן מוצץ אצבע בביישנות.

כל כך נכון. נס שהילדים שלה הולכים עם בעלה ככה באחריות תחת השגחתו. אבל רגע. מה באמת הם עושים שם? היא לא חושבת לשניה שהם באמת מתפללים חצי תפילה בבית הכנסת. אז בטח אחר כך הם יוצאים ומשתובבים בחוץ. ומי שם לב אליהם שם?

היא מעדיפה לא לחשוב על זה. מבקשת להאריך את רגעי הנחת שעוד צפים בליבה כשנפרדה מהם רחוצים ולבושים חגיגי.

אם להגיד את זה ברור, היא השכנה היחידה שקוראת ברחוב לילדיה מדי ערב שיחזרו הביתה. כל השכנות שקטות מאד, עדינות, או שהן מסכמות קודם לכן עם הילדים שעה מדויקת, ואלו האחרונים אכן מגשימים את היעד ועולים בדיוק בזמן?

כל הזמן היא משתדלת לשמור על התדמית. שלא יחשבו עליהם דברים רעים, שהילדים שלה לא יחשבו לחצופים או מופרעים, שהתדמית שהיא רוצה לאמץ לעצמה תמשיך לשמור על שלמותה ללא כתם או רבב. ועם ילדים כמו ארי ויוסי, קצת קשה לה לשמור על זה.

אבל בסוכות היא לא תיתן למאמצים ללכת לאיבוד. היא תשווה אוירה נעימה, בדיוק כמו המשפחות המושלמות שהיא רואה בדמיונה, גם הבית שלה כזה, ולא ישמעו ממנו קול נהי או קול בכי, לא קול מועקה, וכמובן לא קול צרחה.

הבוקר מוצא אותה יושבת בסוכה, הילדים בבית הכנסת, או מחוצה לו? כנראה משתובבים עם ילדי המתפללים, והיא שומעת את השקט ואת השלווה, מריחה את הטבע.

אלא פתאום, מה קורה? קולות מריבה מחריבים את האידיליה. והם נשמעים מהסוכה למעלה. של שושנה.

לא יפה להקשיב, אבל היא שומעת את שושנה גוערת בילדיה בשקט תחילה, ואחר כך בקול, ואז בצעקה. הי, כל הרחוב שומע. היא מתביישת בשבילה.

אבל אחר כך, כנראה נגמרת הסאגה, ושושנה מצליחה להנחיל סדר, והרחוב שוב חוזר לשקט שלו, והתדמית של שושנה לא נפגעת בעיניה. היא עדין אשת חינוך, אמא מסורה לילדיה, הילדים שלה לא נחשבים למופרעים או ילדי מדון, ובכל זאת, התרחש כאן אירוע קולני הבוקר.

אחר כך הילדים שלה חוזרים הביתה, ויש קצת מריבות, אבל היא פחות דרוכה. משתדלת לא לגעור בהם, למרות שהיא עומדת עם יוסי על העיקרון שאסור לקרוא בסעודה.

האווירה נינוחה יותר, והיא הרבה פחות דרוכה. אחר הצהרים היא יוצאת עם הילדים, בדרך היא פוגשת את עליזה, השכנה ממול. עליזה מתהדרת בקמטים מחייכים, כבר גידלה את ילדיה, וכעת היא הזמינה את הזוג הצעיר שהתחתן אך לפני שנה.

"כל הכבוד לך" היא מחמיאה לה. "אני רואה את הילדים שלך, ומזהה את הילדים שלי כשהיו קטנים. בעלי מרץ עודף, אה? ואת מצליחה לשמור ככה על שלוות נפש, ולתת להם לפרק את המרץ שהם דורשים".

היא גחנה אליה: "תדעי לך. לא לכל האימהות יש את התפקיד המיוחד הזה. יש ילדים שמטבעם יותר נוחים, פחות קופצים. אמא שלהם לא צריכה להרים עליהם את הקול. די במבט אחד. אבל לך יש תפקיד דורש יותר, וזה נראה שאת עומדת בו בכבוד".

ציפי הסמיקה: "אני נופלת הרבה פעמים בתוך הכעס".

עליזה הביטה בה וחייכה: "נו, אז מה? את מלאך? למי את רוצה להשוות את עצמך? לאמא שהילדים שלה שקטים ורגועים"?

ארי ויוסי קופצים מרום המגלשה הישר אל הרצפה, ארי נחבט, אבל ממשיך הלאה.

ציפי ועליזה צופות בהן, אינן נבהלות, עליזה אומרת בחיוך: "בדיוק כמו הילדים שלי השם ישמור אותם, ותראי כמה נחת הם עשו לי, וכמה הם ממשיכים לעשות גם היום".

אחר כך ציפי הולכת משם, ואחר כך, היא יושבת בסוכה שלה, וסביבה שירים ונעימות, מסוכות אחרות. אצלה משתוללים על המזרנים. אבל נעים לה גם בתוך הסוכה שלה. תחת ענני הכבוד הפרטיים שלה. היא יודעת שיש לה תפקיד אחר, והיא עומדת בו בכבוד.
 

קנקן חדש

משתמש פעיל
עריכה תורנית
שלא שינו

ב"ה

אבל הבטחת! ---

מתוסכלת החזיקה ריקי בשני ידיה את המוסף החגיגי, החגיגיות ממנה והלאה. אם האיש המצולם על דפי הכרומו היה כאן במטרים הקרובים אליה, הרי שהיא לא היתה נמנעת מלהרים את קולה בזעקה, כעת משהוא איננו, רק לבה זועק וקולה לא ישמע "הבטחת! הבטחת ולא קיימת! איך היית מסוגל? האם שכחת מאתנו? שכחת שיש לך משפחה? שכחת שאתה לא חי לעצמך? שכחת שאתה חי בין אנשים?"

הפנים המחויכות משהו הוסיפו להביט בה בהתגרות, משל אומר "זעקתך אינה ולא כלום, אינני שומע ומשום כך אינני מחויב להגיב". אבל היא ידעה שזו לא האמת, חזקי בעלה, אלוף נעוריה, אינו מהמתגרים ואינו מהמתריסים, גם כאשר הוא אינו משלים עם הסובב אותו אין הוא מעיז פניו, לא כלפי הקטנים ממנו ובודאי שלא לעומת הגדולים והחשובים הימנו.

הנה גם תמונה זו שצולמה על דפי המגזין, לא צולמה ברחובות מודיעין עלית, עיר מגוריהם, הגם שלכאורה על פי הנוף הנראה לעין, אין המקום רחוק משם, הרים צהובים, חשופים, מנוקדים בסלעים אימתניים וגבעולים זהובים, נכרו מאחוריו. הוא, כמה סימבולי, נראה כמשתלב היטב בנוף הזה. לבוש היה ג'לביה לבנה, ארוכה, אצבעות כפות הרגליים מציצות ממנה בחשש מה, קשורות היטב ברצועות הסנדלים. ראשו חבוש רצועת בד בצבע בלתי מזוהה, מלופף בכמה סיבובים עד ליצירת מצנפת שכל הראש נתון בתוכה.

****

מלכתחילה הם החליטו יחד כי את חבילת עיתוני החג הם יניחו בצד, עד שהשעה תפנה את מקומה והזמן יוכשר לקריאה שיש בה הנאה צרופה, שאינה מופרעת על ידי משימות ומטלות הבאות ועולות, ומנגד בכדי שאכן אותם משימות ומטלות ימולאו על הצד הטוב ביותר, לבל תופרע שמחת החג.

כעת לאחר שבעלה יצא עם הבנים לתפילת ערבית, הבנות יצאו עם חברותיהם ל'סבב סוכות', היא התרווחה לה בנחת על הספה, זאת הקובעת לעצמה מקום של כבוד במרכז הסוכה, 'תשבו כעין תדורו' נוהג חזקי להגיד כל שנה מחדש, "האם נוכל להגדיר מקום מגורים בלא ספה?" מחוגי השעון הראו כי עוד יש זמן עד שהבנות יבואו לצפות גם בסוכתם היפה.

היא הביטה אל על, אל עלי הדקל המסוככים, מנסה לתפוס גם הכוכבים הבודדים המציצים ביניהם, "זו סוכה ראויה לשמה, כך היו נראים הסוכות בכל הדורות, דפנות עץ מחופים בבד לבן, סכך ענפי דקל, ובלי שום נצנוץ מלאכותי תחתיהם", צוטטה מבלי משים את דברי בעלה.

בשתי ידיים תפסה את ערימת עיתוני החג, מרפרפת בין הגליונות, מנסה למצוא משהו מעניין, "הו, 'הציבור', הם מיוחדים ממש, הפרויקטים שלהם אחד אחד, כדאי לראות מה הם עשו הפעם". לאחר דפדוף קל היא יכלה לציין לעצמה כי גם הפעם הם עשו עבודה טובה, אולם לאחר שהוסיפה לדפדף היא הבינה שהעבודה היתה טובה מדי. "אם המשוגע לא היה שלי גם אני הייתי צוחק", נוהג העולם לומר, וכאשר אין לו למי לומר הרי הוא חושב, ומחשבות טיבן לפרות ולרבות. מוחה הוסיף לקדוח, מחשבות והרהורים צפו וטבעו, לבה הוסיף לשצוף ולגעוש.

גם עכשיו היא לא יכלה לענות לעצמה על השאלה הבוערת "האם ידע חזקי את הממתין בין המוספים? האם כוונה נוספת היתה לו כאשר הציע באדיבות ובנחרצות כי לא ידפדפו בין עיתוני החג? ומה, האם יכל למנוע את בחשיפה המבישה? אם היתה רואה את התמונה המלבבת בערב החג, האם זה היה משנה משהו?"

דפיקות בודדות, מנומסות, נשמעו על דלת הבית, היא קמה מהספה, ממהרת אל חדר השינה, הספיקה לגנוז את העיתון עם כל חבילת מוספי החג בארגז המצעים שמאחורי הכרית, ואז נשמעה צהלת צירי הדלת, עם צהלת ילדות ממלאת את כל החלל. "יו, איזה יופי של סוכה יש לכם, איזה קישוטים מיוחדים. כן, זה אמא שלי עשתה, היא עובדת על זה קשה. ולמה אין לכם כלום על הגג? אבא שלי אומר שהוא רוצה לראות סכך טבעי, לא כל מיני משוהים אחרים".

****

פטפוטי הילדות בדרכם לבית הוריה, פטרו אותה מהתייחסות מפורטת לדיבוריהם, היא הסתפקה בהמהומים קצרים, מאשרים, ולפעמים שואלים, תמהים, כאשר לכל אחד מהמהומיה מעניקות הילדות פרשנות משלהן.

"ריקי, את לא כל כך נראית לי, קרה משהו?" אבא שלה, מודאג.

"לא כלום, שום דבר", ידה מונפת בביטול.

"אולי בכל זאת, אולי אני יכול לעזור במשהו".

הקול כמו בגד בה, היא לא מצליחה להוציא מילה, ובאינסטינקט היא יוצאת מהסוכה ונכנסת לחדר השינה.

היא מרגישה את החום של אבא שלה בא בעקבותיה, ולכן היא לא טורקת את הדלת אחריה, כמו מזמינה אותו לבוא ולהקשיב לה.

שתיקה ולאחריה עוד שתיקה, אוספת את דמעותיה פנימה, מאפשרת לאויר להיכנס לתוך ראותיה.

"התמונה, אבא ראית את התמונה?" מילים בודדות פורצות את מחסום שפתיה.

אבא שלה אינו מהממהרים להשיב. אין ספק בכך שהוא כבר יודע, חבילת העיתונים שהוא קונה לביתו אינה שונה מהחבילה השוכנת לבטח בארגז המצעים שבביתה, וגם היא אינה רואה את פני הבית בטרם יעבור ויחוה דעתו על כל הגליונות, לפעמים הוא גם גונז חלקים מהם ואינו משחרר אותם לכל בני הבית. בלבה תקוה כי הגליון המדובר נגנז גם הוא ושאר בני הבית לא ראו אותו, אבל אבא שלה, הוא בטוח ראה והוא בטוח גם הבין במה מדובר.

"ריקי נהדרת, ראיתי את התמונה, וגם", קולו מונמך, מתנצל משהו, "אני מרשה לכולם לקרוא את העיתון ולראות את התמונה". כמו קרא את מחשבותיה וגם ענה עליהם. עליהם, על המחשבות, לא על הציפיה שנכזבה.

"למה?"

המילה הבודדת כמו נורתה מתוך לוע הפה.

המענה מגיע, בנחת, בשקט, בהשלמה, "כי אין בה כל רע". ואחריה כמו בתוכחה הוא שואל "האם התמונה מנציחה עבירה על מצוות התורה חלילה?" וכמו לא די בכך, נימה של הערכה מתגנבת לקולו "הוא עשה את מה שהיה צריך לעשות".

"ואם יורשה לי, בעזרת השם במהלך הסעודה אוסיף עוד כמה פרטים", ממשיך האב, "ובינתיים, ריקי, אני מבקש, מתחנן, ממש מפציר, או כל מילה שתמצאי, אל תראי לו שום פרצוף מוכיח, כאוב, או משהו באיזור. דיברתי כבר עם כולם, כולם מחכים כבר לסעודה, ואין מי שיגיד לו משהו".

****

הכל כרגיל, הקידוש, ברכת שהחיינו וברכת לישב בסוכה, ואפילו היין שנשפך על המפה הלבנה, ממנה לרצפה, בגלל השולחן הקטן והצפוף משהו. הכל כרגיל, שמח וחגיגי.

"לחיים! לחיים!" אבי המשפחה מרים כוסית יין, ומאחל "חג שמח, ששמחת החג תמשיך עלינו שמחה לכל השנה, לחיים! לחיים!"

"הייתי שם", הוא לא צריך להגיד איפה זה 'שם', כולם מבינים, אם כי תמהים, מדוע גם הוא היה שם? מה, גם הוא הלך עם חבורת המשוגעים שחזקי הלך איתם?

"לא, לא הלכתי עם חזקי, אני לא מרגיש צורך בזה". עיניו מצטלבות עם עיניו של חזקי, "חזקי טוען שכל אחד צריך, הוא כבר אמר לי את זה 'שם', נניח לזה לעת עתה, כרגע צריך להניח את דעתם של הנוכחים, הלא כן?" מפנה שאלה לחזקי.

"כידוע לכם אני מילאומניק, גם בגילי, עדיין לא התפטרתי מהתפקיד המעיק הזה. לפני כשלשה חודשים נקראתי לעמוד על המשמר בעמדה הקרובה למחסום מכבים-רעות. יום אחד מודיע המפקד בקשר כי 'קבוצת אנשי טאליבן נראית מתהלכת על הגבעות הסמוכות למחסום', ההודעה נשמעה תמוהה מאוד, אין צורך להסביר למה, אבל זו היתה ההודעה וההוראה הנלוית היתה, להזניק רחפן שיתצפת על אנשי הקבוצה. העלינו רחפן ואני, צפיתי על המסך המשדר את התמונות. מיד זהיתי שאין אלו אנשי הטאליבן, ולא רק בגלל שאין כאלו בארץ, ההליכה היתה מעודנת, מהורהרת. על הג'לביה היה בגד קצר, שחוטים השתלשלו ממנו, ציצית.

"כאשר התבוננתי קצת יותר, הצלחתי לראות את הפנים, פנים עדינות, טהורות, וגם זהיתי כמה מבני העיר, עירנו מודיעין עלית. לא , עדיין לא זהיתי מי הם בשמותיהם, ועדיין לא ראיתי את חזקי ביניהם, כי לא ידעתי לחפש אותו שם, אבל מיד הצעתי את עצמי למפקד שאני מעונין להיפגש איתם, לבדוק לעומק מי הם ומה הם. לא בנקל הסכים המפקד, הוא חשש לשלומי, אבל אני שכנעתי אותו כי לדעתי לא נשקפת כל סכנה מצד אנשי הקבוצה.

"ירדתי אליהם, וראיתי שצדקתי, לא אפרט את שמות חברי הקבוצה, אבל רובם ככולם היו מהעידית שבעידית, מחשובי האברכים, אלו הלומדים בכוללים היותר נחשבים בעיר. ואז ראיתי גם את חזקי, בתחילה הוא ניסה לעמוד מאחורי אברך אחד שכתפיו רחבות, הוא ניסה לעשות כמעשי יוסף שהסתיר את רחל, אבל מכיון שהעסק מאוד סיקרן אותי, בדקתי אותם אחד אחד, זהיתי כל אחד עם שמו הטוב, וגם את חתני, חזקי.

"השאלה הראשונה שלי היתה האם ריקי יודעת, חזקי ענה לי בחיוב, הוא אמר לי שהיא אפילו עודדה אותו להצטרף לקבוצה הזו. נכון ריקי?"

עיני כולם הופנו למקומה של ריקי, והיא הנהנה חלושות.

"כמו שכולכם רואים, חזקי צדק, ריקי באמת עודדה אותו ללכת אתם, והיא גם ידעה לאיפה הם הולכים ומה הם עושים.

"ריקי יקרה, הייתי חייב לשאול אותך את השאלה הזו כאן ועכשיו, כדי שכולם יאמינו למה שאמרתי להם בערב החג, שזה היה בהסכמתך".

אם היתה אוזרת אומץ הרי שהיא היתה שואלת כבר עכשיו את השאלה המתבקשת, הרי הם סיכמו ביניהם כי הוא לא יחשוף את פניו לפני שום מצלמה שהיא, אבל היא הבינה שכנראה יש לאביה תשובה גם לזה ולכן נוספו למילים רק עוד הנהון מצידה.

"בכדי שתבינו היטב מה עשתה הקבוצה בהרים, אני מעביר את רשות קשב הציבור אל חזקי חתננו היקר, רק הוא יוכל להסביר לנו בצורה הנכונה ביותר מה הם חיפשו שם ומה מצאו שם".

סמוק קלות, מעוטר בחיוך קל, המזכיר במקצת את התמונה המדוברת, פותח חזקי במילים ספורות, מדודות.

"לפני שאתחיל בהרצאה, שחלקים ממנה כבר ידועים לכל הנוכחים כאן", הוא מעביר את עיניו מאחד לאחד, סוקר את כל המסתופפים בסוכה. "אני חייב לבקש סליחה", עיניו נחות לרגע על אשתו, "קודם כל ממך, ריקי". ולאחר שהתקבל הנהון, הוא ממשיך ועיניו מונחות על פני חמיו וחמותו "ממכם חם וחמות יקרים, תומכים ומבינים, ומכל היושבים כאן, על הבושות וחוסר הנחת שגרמה לכם התמונה שפורסמה, אגב, בחוסר הסכמה מצידי, ומאידך בידיעה מוקדמת.

"איני יודע אם כאן המקום הראוי, אבל אני חייב את תודתי, את חיי, את התעלותי, לאשתי היקרה, שהסכימה להיעדרותי מהבית משך תקופה בת כמה ימים, תוך נטילת סיכון, לא גבוה, כי הענין כולו ייחשף.

"ומכאן ללוז. חלקכם כבר שמעתם ממני במספר הזדמנויות כי החיים העירוניים, הם לטעמי עיוות של רוח האדם, האדם שהוא חלק מהבריאה הטבעית שברא הקב"ה בעולמנו אינו רובוט, הפועל בצורה מיכנית. פועמת בו באדם נפש, נפש רגישה, נפש הכמהה לאור, הצמאה ללחלוחית חיות. לא יתכן כי בכל יום בפסוקי דזמרה אנו מציינים בפה את שירת הבריאה 'הללו את ה' מן השמים' ואילו אנו עצמנו, רוח האדם, אינה מתחברת עם המילים שהוא אומר. לא בגלל שהוא לא מכיר את המושגים עליהם הוא מהלל, אלא מפני שהוא אינו חי אותם, חייו היומיומיים אינם מתקשרים עם כל אותם נפלאות.

"בכדי לחוש היטב את הבריאה הנפלאה, אותה העניק לנו בורא עולם, אנו צריכים להתמזג עמה, להשתמש בה בצורה הנכונה, לא לאחר שהטבע עובר עיבודים שונים ומשונים.

"הדבר מתבטא בכמה מישורים, גשמיים, המשפיעים במידה רבה על הקשר והקירבה שלנו עם בורא עולם. ניטול לדוגמא את האוכל אותו אנו מכניסים לפינו, ההופך לבשר מבשרנו ולדם הזורם בורידים. התיעוש והשיבוט שעברו כל המאכלים החל מירקות האדמה ועד הממתקים אותם אנו נותנים לילדים, שהם חתיכת פלסטיק לעיס.

"ואחד הדברים הבולטים הוא הלבוש, הבגדים אותם אנו לובשים הינם עיבוד של נפט גולמי, פוליאסטר, פלסטיק מעובד. גם הגיזרה בה הם מעוצבים חוסמת אותנו מלהרגיש את הבריאה הטבעית, בה שתל אותנו בורא עולם.

"שנים אני מתהלך בעולמו של הקדוש ברוך הוא, ולא מבין מדוע אנשים אינם משתמשים, או משתמשים בצורה לא נכונה, בבריאתו של בורא עולם. אני יודע את התשובה לשאלה מדוע בגדינו מעוצבים בצורה מאוד מסוימת ולא הייתי רוצה לשנות זאת, וגם לילדיי אני מאחל כי לא ישנו זאת אף פעם.

"ועדיין רציתי, ולו פעם אחת להתמזג, להיות חלק כחלק, מבריאתו הנפלאה של בורא עולם, לקום עם קריאת הגבר ולעלות על המצע עם רדת החשיכה, לאחר לימוד קצר לאור הנר.

"ריקי מאוד הבינה אותי, והגם שלא הסכימה עם כל מילה, והיא אף אמרה שהיא לא מרגישה את הצורך בזה, היא מאוד תמכה בהגיגים, ה – איך נקרא להם, מוזרים במקצת. תודה ריקי".

מאי שם נשלחה כוס מים חיים, חזקי הרטיב את לשונו הצחיחה ואחר המשיך במשא.

"לחישה התחברה ללחישה, ושרשרת הלחישות התחרזה לכדי ידיעה משמעותית, אכן, קבוצת אברכים הרואים עין בעין איתי את המכניות ההולכת וגוברת על הרוח, את החיים הפלסטיים שאנו פועלים בהם ביום יום.

"איש בעל שאר רוח חיבר את האברכים, כל חברי הקבוצה לכדי קהילה קטנה. מערה, גדולה יחסית אותרה על הגבעות הסובבות את עירנו, מקום שאינו גלוי לעין השכנים הערביים ולא נשקפת בו כל סכנה.

"הזמן נקבע וכולנו, הגענו אל מקום המפגש, שם כבר המתינה לנו ארוחה טבעית, ירקות ועלים מטוב הארץ ולקינוח גם פירות מלאי עסיס. הלחם נאפה בתנור חימר – טאבון מקורי אשר נבנה בפינת המערה. הירקות נרכשו מחוות גידול אורגניות וכך גם הביצים.

"תפילת המנחה שהתפללנו אחרי הארוחה המשביעה לא דמתה לשום תפילת מנחה שהתפללתי קודם לכן, וכבר זכיתי לתפילות רבות בחיי, מהם גם תפילות רותחות, מעולות.

"אני לא יכול להסביר במילים וגם לא לפרט את כל מה שעשינו ופעלנו באותם ימים, רק אומר שהרגשנו קרבת אלקים בצורה שאני לפחות לא הרגשתי בימי חלדי.

"אכן החיבור לטבע, השמים הטהורים הפרוסים מעלינו, האדמה השטוחה תחתינו, עשבי הפרא ועצי הסרק, כולם כמו הצטרפו לשאיפותינו, לתפילותינו, ללימוד התורה. כן, לא זנחנו חלילה את לימוד התורה, חלק מהיום עסקנו בלימוד בו אנו עוסקים בכולל, היה שם גם אברך מהכולל בו אני לומד, כמו גם אברכים מכוללים אחרים, דיברנו בלימוד ועשינו שטייגן. ובנוסף, עסקנו גם בשאר חלקי התורה, תורה, נביאים וכתובים, משנה ומדרש.

"אני לא יכול להסביר הכל על רגל אחת, אבל התחושה היתה כאילו נולדתי מחדש. אני יודע שיש מי שיחלוק עלי, הן על הצורה בה נעשו הדברים והן על התכנים, אבל בשבילי היה זה מן צרי ומרפא לנפש, אגירת כח והזרמת דלק.

"וכעת משהענין הובן, ולא במעט, אני מעביר בחזרה את שרביט הסיפור לחמי היקר".

אנחת סקרנות חדשה מילאה את קני הנשימה של הנוכחים, עיני הכל הופנו חזרה אל אבי המשפחה.

"אני מוכרח להודות, שכעת לאחר שכבר יושרו ההדורים ולאחר שכולכם שמעתם מחזקי את ההסבר, חלקכם אף אם אינכם קונים את הרעיון הרי שאתם מבינים אותו לכל הפחות, משום כך הדברים נשמעים כמו איזו שהיא הרפתקאה, אבל לא כך היו פני הדברים בשעה שפגשתי את חזקי על הסלעים החשופים של הרי בנימין. הזעם היה רב, הוא גאה ומילא את כל חדרי הלב, אבל כלפי חוץ לא הראיתי זאת לחזקי, רציתי לשמוע ממנו הסברים ורק אז לדעת אם להראות את כעסי כלפי חוץ.

"אבל אני מוכרח לציין, שהאמנתי לו, לכל מילה, חזקי הוא בעיני אברך חשוב, תלמיד חכם, אדם אמין.

"לאחר שידעתי שגם ריקי שותפה לכל הרעיון המוזר הזה, הוספתי לשאול את חזקי ולדרוש ממנו תשובות, על כל הענין. חזקי, יש לציין, ענה בנימוס, כיאה לאדם העובר עכשיו חויה רוחנית מסעירה.

"גם שם על הסלעים הצחיחים שמעתי ממנו את ההסבר שכולכם שמעתם כאן, אבל אני לא הסכמתי להבין אותו אפילו, שאלתי, מילא אוכל טבעי, מילא מגורים במערה, זה הרי רק לתקופה קצרה, אבל למה לשנות את הלבוש, למה אתם צריכים לא רק לעשות דברים מוזרים, אלא גם להיראות מוזר. ציטטתי לו את דברי הגמרא על רבי יוחנן שקרא לבגדים 'מכבדותא', הבגדים מעניקים תחושת זהות לאדם, הבגדים הם המגדירים את מהותו של האדם, למה אתם חייבים לשנות גם את הלבוש, האם לא יאה לכם להיראות כבני תורה מכובדים?

"חזקי כבר ציינתי, התנהג בנימוס ובאיפוק, הוא בלם את פיו ורק אותת בעיניו לכיוון המדים שלבשתי. והאמת, הוא לא היה צריך להוסיף יותר מזה, הבנתי לבד, דרישת הצבא ללבישת מדים מובנות לא רק בגלל אמצעי הזיהוי שהיא נושאת בחובה, אלא גם לתחושה העצמית של הלובש. חייל במדים מודע יותר לפעילות אותה הוא נדרש לעשות. זו אגב, גם הסיבה לקוד הלבוש האחיד אותם הנהיגו גדולי הדור לכלל הציבור. וכמו שחזקי הסביר, חלק נכבד מעבודתם במערה ועל הגבעות, מתבטא בשילובם עם הטבע הסובב, והטבע מה לעשות, עשוי כותנה ולא פוליאסטר.

"עדיין אנו חייבים הסבר על התמונה, אבל נראה שכבר הגיע הזמן למנה השניה, לכבוד סעודת יום טוב".

המרק החם שהוגש לשולחן נלגם בגמיעות קטנות ומהוסות, השולחן היה ריק מדיבורים, כל הנוכחים נתנו דרור להרהורים.

"לחיים! לחיים! חג סוכות שמח! חג אסיף שמח! שנזכה לשמחה אמיתית, לשמחה טהורה, לשלימות השמחה בטהרה!" אבי המשפחה הרים את כוסו והכל הרימו לעומתו, מברכים את המשפחה כולה שיזכו להיות בשמחה כל הימים.

משכלו קולות הברכה המשיך האב בסיפור.

"עודנו מדברים ומכשיר הקשר שעל כתפי התעורר לחיים, הצרצור נשמע במרחב כולו ולאחר שאישרתי את קבלת ההודעה נשמע קולו של המפקד 'יצחק, יצחק, מה קורה?', הרגעתי אותו כי מדובר באזרחים רגילים שהחליטו להתחפש בסתם יום בהיר, ומבלי משים פלטתי גם שבינם נמצא גם חתני. הוא התלהב מאוד, אני מרגיש שהוא מעריך אותי", קולו כמו הושפל מעט, "הוא רצה להכיר מקרוב את משפחתי הקרובה. לאחר כמה חילופי משפטים הוא לא התאפק והוציא את הנייד האישי שלו, קולט תמונה יפה. התמונה אותה ראיתם בדפי המגזין.

"הוא אמר שישלח את התמונה לאחד השבועונים הדתיים, נסיתי להניא אותו מכך, שלא יעשה לי / לנו בושות, אבל הוא לא הבין, מה בושות, איזה בושות, כזה אדם ערכי, אדם עם זהות ומהות, חייב פרסום. התוצאה, כמו שכולכם ראיתם היום, היתה, פרסום של התמונה הססגונית עם הסבר, לא מספק, על הדמות שמאחוריה.

"משנודע לי לאיזה שבועון הוא שלח את התמונה, נחרדתי עוד יותר, זה שבועון שאמנם אנו מכניסים לבית, לא בכל שבוע, רק לכבוד החגים, אבל הוא נתפס כמאיים על ה'מערכת', על שלטון העסקונה. חוץ מעצם הפרסום והבושות, לא רציתי גם שחתני יצטייר כמי שעוזר לרעיון המנחה של העורכים.

"ימים ארוכים הסתובבתי חסר מנוחה, לא מצאתי מקום לעצמי מחוסר אונים, מה גם שנסיתי להשיג את העורך הראשי, לבקש ממנו ולהתחנן על נפשנו, שלא יפרסם את התמונה, הוא כמובן לא הסכים, הוא לא יכול לוותר על כזו תמונה סנסציונית, הוא מכיר אותנו, הוא יודע שאנו לא נתבע אותו משפטית, משכך לא היו לו שום עכבות.

"החברותא, אתו אני קובע את חוק לימודי מדי ערב, זיהה את חוסר המנוחה שגררה בעקבותיה חוסר ריכוז מוחלט, והוא שאל אותי אותי מה קרה, סיפרתי לו את כל הסיפור, הוא ניסה להרגיע אותי, לא בהצלחה רבה כל כך, אבל בסוף הוא אמר לי 'ככל שאתה וחתנך תהיו רגועים ושלמים עם הצעד שהוא עשה, כך גם הסביבה תקבל אותו', לא נרגעתי, אבל קראתי לחזקי, דיווחתי לו על הפרסום, גם הוא נבהל בתחילה, אבל עשינו ביחד עבודה, לאור דברי החבר, עבדנו על ההשלמה והקבלה הראויה, והרי התוצאה לפניכם".

"לחיים! לחיים!".
 

לבי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס'ד

לא סוכת פלא
א.
רציתם נוסטלגיה אז הנה לכם בבקשה
הרבה ממנה
לא מאד עתיקה מעל חמש שש עשורים

זו היתה סוכה מפוארת גם במונחים של היום וכמובן של פעם
גרנו בבית צמוד קרקע ממש לא משהו, אבל רחב ידיים וחצר
הבית עצמו גדל בקצב לפי צרכי תושביו קרי אנחנו, עוד חדר ועוד אחד
אבל לפני הכל נבנתה הסוכה, כל החצר האחורית
ריבוע ענק
היציאה מהמטבח
והכניסה אליו מהשביל האחורי ליד עץ הגויאבות
שלוש מדרגות רחבות הובילו אליה, -לסוכה
ומסביב מעקה אבן רחב מאד ששימש מקום ישיבה,
הכל הובא בחשבון גם בלי מעצבת צמודה.
וכך נחסך מקום הספסלים או הכסאות,
ולנו הילדים שימש לנמנומים נעימים מתחת לשמיכת הכוכבים.

הסוכה היתה בנויה ללא מסמר ובורג וכל השכונה והידידים היו באים לראות את הפלא
שילוב של עמודי העץ בתפישה, אחוזים זה בזה.
הפלא המיוחד עוד יותר היה, הקשוטים על נושאים מיוחדים
לא מה שרואים אצל כולם
לא סוכת פלא, בשום אופן! אנחנו לא אנשים של סוכת פלא
נאום ההורים הנחרץ

אבא היה מהדר מאד במצוות הסוכה ובמיוחד במצוות השתיקה בסוכה
רק דבורים של קודש ספורים מצדיקים ועליהם
ולנו הילדים היה ברור שבסוכה לא מדברים! שבוע ימים של חג היינו בבחינת שומעים בלבד
כי "סכה" בגימטריא "פה",
את הדקלום הזה ידענו לדקלם עוד לפני שפתחנו פה...
השיא היה בשבת חול המועד שאז בדרך כלל נפל האושפיזין של אבא
דעו לכם שלנו הילדים לא היה טיולי חול המועד
וגם "וויז'יטעס" לא היו -מילה בלתי מוכרת, גם נהגית במין לגלוג -
אולי כי לא היה למי, כעשור לאחר המלחמה.
האורחים היו מציפים אותנו
כולם היו דודים, מאיזה צד לא ידענו כי באמת הם לא היו, לא דודים ולא בני דודים
הם היו ידידים מלפני...
חלקם עדיין רווקים וחלקם זוגות צעירים וסחוטים מתלאות החיים.
אבל בשבת חול המועד כולם היו מתייצבים איש בל יעדר!

וכאן מתחיל הסיפור האישי שלי:
חג הסוכות שלי ,פרושו אירוח ללא הפסקה עזרה ועזרה ועוד עזרה
וכל הנילווה קניות נקיון קילוף עריכת שולחנות ללא הרף
ובכלל לא מענין שאני ילדה, אפילו כמעט פעוטה ,הייתי צריכה לתפקד כגדולה ממש-
ואם היה צריך אז כך היה.
למזלינו התארחו אצלינו כל החג, שבעת ימים שלושה בחורים מבוגרים מ"העיר" של אבא
היה מקום ברווח לשינה בסוכה כבר אמרנו
והם נתנו יד בחביבות ובמרץ, יד של בחורים
עוזרים לנו בשטיפה וניגוב הכלים וברקע מזמזמים מנגנים מארש וסתם שירים מתוקים

זה היה מתחיל בהליכה לשוחט
חזיון השחיטה המבהיל,
התביישתי להודות בפחדנותי, נושכת שפתיים ומשחקת גיבורה
מריטת העופות, אחר כך הפתיחה והכשרתן.
ובערך מתוך עשר עופות נשלחתי לשאלה על שניים
עם הוראות מדויקות מה לשאול, וחו' אסור להתבלבל.
מזלי היה שהרב והרבנית הרעיפו עלי מילים יפות וממתקים, לא לא חטיף
הכוונה לפרוסת עוגת שמרים, שאפתה הרבנית
היה צריך למלא את האמבטיה בקרח לכל המשקאות,
כבר היה מקרר בעולם גם הוא פועל על בלוקי קרח,
אבל לכמות המשקאות שהכנו נועד האמבט.
ותפקידי היה לעמוד על אם הדרך -בצומת ולחכות למוכר הקרח
שהיה בא על סוס ועגלה ופעמון, מצלצל ומרעיש.
הילדים היו נתלים על העגלה ותופסים חתיכות קטנות של קרח שניתזו
ונזרקים למטה בגערה
בתפקידי היה לדאוג שהכמות הענקית של הקרח תגיע אלינו
ולדבר על ליבו של הברנש המגושם,
שלא באתי כדי שיתחוב מין קרטיב פרימיטיבי לפי, פסולת קרח
אלא שיואיל להתקרב לשער החצר-הייתי בישנית לא קטנה
גמגמתי במבוכה
המבוכה לא הועילה לי
לא היה מי שיעשה זאת -זה היה תפקידי המכובד, וכולם היו עסוקים.

ובמטבח הכל קודח והשכנות נכנסות לעזור
הלשון בחרדל כמו של אברהם אבינו נפרסת
והגעלר מתחיל לקרוש והדגים המתוקים והחמוצים וההרינגים משלל הסוגים
ומה עם הקיגלים והכרוב הממולא
והמציות הרבות מסתדרות שורות
ושכחתי
לאסוף מן השכנים שאפשר, לא על כולם סמכו, את הכוסות והצלחות והכסאות המתקפלים.
החברות שלי תזכרנה לטוב היו באות לעזרתי-בסבלות.
והמפיות הצחורות והמגוהצות מבד כותנה סאטן-מי גיהץ אותן ?בעוד שעה שעתיים
הן תתגלגלנה כדומן תחת השולחנות
לא לא לקחו מגמ'ח עוד לא היה
ועל חד פעמי עוד לא נשמע

ובשבת בבוקר היינו משכימים קום להכין
וכשהגיע זרם הדודים הייתי מתחבאה מאחורי...
כולם אוכלים שרים ונהנים ולבסוף צובטים לי בלחי, כאילו מצוות היום!
והדודות מרעיפות עלי מחמאות על השמלה והקישוטים
חגיגה!
ועל העזרה הגדולה שלי, אף מילה! -כאילו מובן מאליו
וכל שנה מחדש רוצה לשאול אותן
,נהניתן? היה טעים?
זה גם בזכותי-
ולשווא,
המחשבות שלי הן דבר לא נחשב

הם יושבים ויושבים ומדברים ושרים ואומרים
שכל כך נעים אצלינו
אה, איפה יש סוכה כזו רחבת ידיים
שיש בה מקום לאכול בשופי וגם לישון בלי לגרור כלום .
שקשה לקום וללכת חבל לעזוב...
ולי נעצמות העיניים,ש מתי הם ילכו כבר?
והרי הררי הכלים מחכים למוצאי שבת של חול המועד-עוד תכנית קסם
מזל גדול היה לנו שאיצ'ה ושרול ומו'דכי נשארים ללון
ולפחות שניים מהם גם מדיחים כלים .

כבר אמרתי אין תכנית לטיול למחר
מחר יבואו האורחים מחיפה
ומחרתיים מירושליים
ולי זה היה נשמע בילוי של ממש, פשוט לא מכירה משהו אחר
"חגים וזמנים לששון"
אזניים ארוכות, ארוכות,
ואני מתענגת על כל הספורים, הצרות והתלאות הנלחשים ונפתרים
בשלחן הסוכה שלנו
מקום עבודה למוישה
יישוב ההידורים בין בני הזוג הירש
נכנסו מתקוטטים פנים נפוחות
ויצאו מחויכים
והבטחה מאבא לסדר רישום לישיבה, לבן של...
ומיד פוצחים במארש האהוב מן ההלל ואני מזמזמת לי אותו ומתלהבת
אין כזה מארש בשום בתיה-אף מדריכה לא מכירה
ויש בו טונים ועליות נפלאות וקצב
רק לי, רק בסוכה שלנו
תכנית נפלאה לילדים לחג –
רק היום אני יודעת עד כמה

ב.
חוה'מ סוכות תשע'א
מלון פלז'ה אגם גרדה


הרבה סוכות נבנו,הרבה זמנים לששון עברו
שמוליק הבכור שלנו ב'ה העשיר
הוא לוקח את משפחתו העניפה, יש כבר נכד,
למלון ברמה – "חמישה כוכבים", על אגם גרדה לחוג את חג הסוכות-
וממש מתחנן שגם אבא ואימא יצטרפו.
למה לכם לטפס על סולמות? הוא מנסה לשכנע
והקישוטים כבר התיישנו...
אני לא מאמינה למשמע אזני, הוויטראז' המהמם שלי עם שנים עשר השבטים
האמנם? עליו הוא מדבר.
אין להם ערך לדברים שהושקע בהם...
נאנח בעלי -אבל מזרז אותי להסכים, באמת קשה לו עם הסולם.
אנחנו טסים !
שלום לך סוכת חמד נחזור בעוד שבוע ,
אני מציצה על הסוכה שלא נבנתה ומנגבת משהו חשוד בזווית העין.

קצת מצוברחת
יומיים שארובות השמים נפתחו
האגם שניבט מכל חלון במלון, סוער כמו איזה אוקיינוס,
היאכטות המפוארות הקשורות למזח מתנודדות כסירות ניר באמבט.
ואנחנו יושבים מתחת "לשלעק" הגג האוטומטי שנסגר על הסכך ברגע שהוא חש בטיפת מים
משהו ממוחשב ומדויק להפליא בעצם - בכאילו סוכה.
בקצה האולם המפואר של חדר האוכל-הסוכה יושב יהודי כפוף וזקן,
וכל האורחים מצטופפים לשמוע מדבריו.
הוא מדקדק את המאה,
אומרת לי הגברת שכל היום מודה לה' ולבעלה שהציל אותה מחג הסוכות המתיש הזה
אני שותקת, בעצם רוצה לצעוק
מה מתיש? מה כל כך נורא ?
הדחת פעם כמאתיים צלחות עזבונות הארוח בחג,
היית עירה בערב חג הסוכות עד בוקר
לגמור לגזור את נירות הזהב היפים שהפכו לתמונה מרהיבה
חזית פעם במריטת עשר עופות?
השגחת היטב על עשר ריאות, עשרה כבדים, כנ'ל קורקבנים,
שלא ייתבלבלו אלה באלה, אם תיפול שאלה באחד מהם .
אבל אני שותקת, מהנהנת
זר לא יבין זאת, ולמה שאתאמץ להסביר.

הזקן הזה מצליח לרכז סביבו אנשים מכל גווני הגיל בקשב רב
מה שלא הצליח החזן המפורסם בחזנותו המקרקרת-
אני חושבת שבעלי המלון מצטערים על העסקה שעלתה הון,
כך שמעתי מהמקורות הכי מהימנים והכוונה לשלחן אחד עשר בחדר האוכל
-מרכז העינינים והמודיעין לעת מצוא.
גם הקוסם בלהטוטיו מוכר לרוב אורחי המלון ממקומות הנופש הקודמים
והילדים מסבירים זה לזה שזו רק "אחיזת עיניים "
ובמלון באלפים הצרפתיים בשנה שעברה, הוא התבלבל ונתפש בקלקלתו.
בקיצור המוראל לא על הגובה -
והזמרת עם קול הסופרנו עלתה לקהל הנשים על העצבים
אז ממלאים את הלובי ומרכלים ומחליפים מתכונים
ומקטררררררים

בענין אחד יש אחדות דעים וברית אברי עיכול...
"האוכל" ...קדימה אוכל
יובא שף מהולל מהריביירה ויש פרי לעמלו
ולמחיר האסטרונומי ששלמו עליו שיואיל להטעים אותנו מתבשיליו.
פטריות שמפיניון ענק, ממולאות בקרם סלומון
סלומון ממולא בקרם
פטריות שמפיניון ענק
או לה! לה!
מרק השף מנת הילולים שהיא כנראה מים מעורבים באבקת מרק ,
מרק צח צח זך - אבל פרווה לחלוטין .
או כמו שנכדי אומרים בלי "לכלוכים"
לא נגעה בו עצם בשר מעולם,
ועל העניין הזה אורחות המלון מתוכחות כבר יומיים
ולכל אחת סימוכין וראיות ואפילו מראי מקומות
השיח והוויכוחים נמאסו
השעמום והצלפות הגשם על מכסה הסכה אוכלים בנו בכל פה,
ויש עוד -ש ע ת י י ם- לארוחת הערב.
מחליטה לשנות חברה וסביבה,
מתקרבת לגוש האנשים שגוהר מעל הזקן שלא להפסיד אף מילה
הדממה בקהל השומעים, שונה להפליא מהוויכוח הסוער והקולני בו הייתי שותפה לפני רגע.
ורק קולו הצרוד של הזקן נשמע
לא האמנתי שאשב בחג לא בסוכה...
זה לא סכה, הוא מנענע בראשו ומביט בגג הסוגר עלינו,
והכל בגלל ילדי ונכדי היקרים שפוחדים קצת מהמאמץ
רק לא להתאמץ...חלילה
הוא קורץ להם בחיוך מבין.

אני אספר לכם איך זה היה פעם
אחרי המלחמה פגשתי את בן עירי במחנה עקורים.
היינו שלושה בחורים שעברו חמש לאגרים...
אל תשכחו שכילידי פולין מלאנו את כל כוס התרעלה.
ואז קבלנו סרטיפיקטים
בארץ ישראל המשכנו להסתובב, עובדים - קצת לומדים ומתחברים לצדיקים שהיו אז,
היחידי שהתחתן מהחבורה, היה בן עירי רב שמואל
הוא בנה משפחה נאה וגם בית לא רע – אבל העיקר היתה הסוכה,
עוד בפולין היינו נמנים על חסידיו של רב שימעלה הי'ד
והוא היה מפורסם בסוכתו המהודרת.
הזקן מציץ שוב אל הסכך המכוסה ונאנח
אי אפשר לברך "ליישב בסיכה" אה נוך מיר הסיכה.
אני לא רציתי לבוא לכאן, חשבתי שבתי וחתני ייבנו סוכה נאה בארץ הקוידש.
אבל זה הרבה עבודה ,הם אומרים. האייבשטער ברך אותי בעשירות
בשביל לשבת מתחת לשלעק כמו איזה איטליענר ממלמל, ואז משתתק .
עוברות דקות דמומות
הנה חיוך מאיר את פניו הקמוטות

אך זו היתה סוכה ,הסוכה של רב שמיל
היינו רווקים בודדים והוא המכניס אורחים הזה הזמין אותנו לכל החג
איזה הכנות, "סאט געקוכט" איזה בעל מספר הוא היה,
ואיזה בעל מנגן שלא שמעתם מימיכם.
והרמז לחזן המלון כמעט שקוף וכולם מחייכים,
היינו יושבים שעות בסוכה ומזמרים ובין לבין מזכירים את "התוירעס" מפעם,
ושוב -דממה-
אבל המקום פה יפה, נוף מקסים והאוכל מעולה, אומר לו אברך צעיר לוחש מתגרה, מחויך.
תנועת יד של ביטול בידו החיוורת, זו התשובה.
אוכל ! אוכל אתה אומר, הוא מצטרד בהתרגשות
כל הפלונץ הזה,כלום.
איזה זוערא פיש (דג חמוץ )היה שם והרינג שלא טעמת בחייך
ובשבת היה קידוש לכל הידידים מהבית
הוא מנמיך את קולו ולוחש: לא היה אז מה לאכול, תקופת דוב יוסף...
והלשון והגעלר אני לא גרגרן אבל היה לו יין מתוצרת עצמית מיוחד לסוכות
טעם גן עדן
שוין! אני סתם מספר "בובע מעישס"

אבל אתם יודעים מה
היה שם המון עבודה והיתה שם הרבה שמחה, שמחה של מצוה .
וגם היתה שם ילדה קטנה ממש פיצקעלא, כל היום עוזרת מזמזמת לעצמה
אנחנו הבחורים הזקנים היינו מטים שכם-
שאלנו אותה מידלע את לא הולכת לחברות?
אבל היא רק צחקה

התחלתי מתרחקת, זיהיתי אותו! זה היה איצ'ה מזוקן וסב,
וכשאני הכרתי אותו הוא היה בחור גבוה חזק ומגולח למשעי.
הוא מסתכל שוב אל הסכך, הגשם פסק והגג הוסט.
מתכונן לברך "ליישב בסוכה".
טוב! הוא מסכם, העיקר תשמעו טוב מה שאמר לי היהודי הזה.

בשנים מאוחרות הייתי כבר בעל משפחה וגביר לא קטן-
בחג הסוכות באנו לבקר
לא משנה מאיפה, אני באתי מלונדון, מורדכי מציריך.
הוא החזיר לנו בשנים הקשות, את הטעם המתוק של הבית שנשאר שם.
זה היה חוב של הכרת הטוב ,וגם זכרון משנים מתוקות.
כבר היה חולה וזקן ולא קיים את הסעודות הגדולות
שאלתי אותו שמיל למה לא? איפה סעודות האושפיזין הנהדרות?
הוא חייך ושאל אותנו אתם רעבים היום?
ואפילו צחק את הצחוק המדבק שלו.
זה היה מצחיק כי מרדכי היה הרבה יותר מגביר וגם אני לא מסכן,
אז היה צריך להאכיל אנשים , מלמל ברצינות תהומית
ולא היה לכם בית,
היום שפע גדול בעולם ב'ה!

עזבתי במהירות את חדר האוכל
גוש חונק בגרוני, גם אני שמעתי את אבא מסביר לי שלא היה ענין בסעודות ראווה
פשוט לאנשים לא היה מה לאכול וגם לא היה להם "טעם של בית".
והיום ברוך השם איזה שפע! איזה שפע!

אמא !–שמעתי את שמוליק בני קורא מאחורי, נרגש
היהודי הזה מחפש אתכם!
אתה בטוח ? שאלתי מהססת ממשיכה להתרחק-לא יודעת למה אני בורחת,
כן, כן, בטוח! שמעתי את קולו הצרוד של איצ'ה
עכשיו אני סוף סוף מבין למה שלח האיבישטער אותי לחור האיטלקי הזה,
עכשיו אני בשמחה, שמחה של יום טוב ...
גם הבת והנכדים של שמיל איתנו
כמו "בימים הטובים".
 
נערך לאחרונה ב:

תמר S

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
עריכה והפקת סרטים
ערבה או אתרוג

האבן הזו, שעומדת לו בדיוק באמצע המדרכה, מצליחה להרגיז אותו באמת. הוא בועט בה בחוזקה, לא עוקב אחריה כדי לראות לאן היא נחתה ובמי היא אולי פגעה. הוא ממשיך בדרכו, חוצה את הכביש מהר מהר, וגומע את כל המדרגות בשניה.

הדלת נפרצת בחוזקה, וטריקתה מצליחה להרעיד את הבנין כולו.

"שלום, אלי. מה שלומך?" אמא שלו מחייכת אליו. אבל אלי כבר רואה מאחורי החיוך את האנחה הזו, ואת העיניים שאומרות בלי קול 'למה הוא לא יכול להיות רגוע יותר'.

"הרב'ה הזה!" אלי מושך כיסא בזעף ומעקם את אפו לנוכח האפונה שהתמקמה לו במרכז הצלחת. הוא ממהר לפנותה מהשטח, לא שת ליבו לאי אילו אפונים סוררים שהתגלגלו על השולחן וגלשו למטה באלגנטיות.

אמא שלו מתיישבת מולו.

"מה קרה, אליקו?" היא שואלת בשקט, ומביטה אל תוך עיניו.

"אנ'צריך להביא חתימה". הוא בולע את הפירה והעוף מהר, פניו טמונות עמוק בתוך הצלחת.

"תספר לי?"

בלי להסתכל על אמא שלו, הוא יודע שהעיניים שלה עכשיו עוקבות אחרי שאריות הפירה שעפות מעבר לצלחת. הוא גם יודע שהיא נושכת את שפתיה חזק חזק כדי לא לומר לו מילה על החולצה המתלכלכת. אבל הוא רעב! אוף! הוא לא רוצה להשאיר מטבח מלוכלך, אבל מה לעשות? הוא רעב! אז הוא אוכל מהר מהר, וזה מה שנהיה.

הוא שוב נזכר במה שהתרחש היום בכיתה, והוא מרגיש איך הזעם עולה בו שוב.

הוא לא התכוון להפריע. באמת שלא! הוא פשוט חלם לרגע, ולא שם לב, וזה פתאום יצא לו, והוא כן הפריע קצת. אז מה?

אז הרב'ה אמר לו לצאת החוצה, ולכתוב על דף עשר פעמים "יותר לא אפריע למהלך השיעור".

אז הוא עשה מה שהרב'ה אמר. בלי להתחכם, באמת. הוא יצא החוצה, וכתב בשקדנות עשר פעמים "יותר לא אפריע למהלך השיעור". אחר כך הוא נכנס לכיתה והביא לרב'ה את הדף.

הרב'ה הסתכל עליו ושאל "לא תפריע יותר?"

ואלי באמת לא ידע מה להגיד. איך הוא יכול לדעת אם הוא יפריע או לא? אולי פתאום הוא יצטרך טישו? אולי יום אחד זה סתם יתפרץ לו פתאום בלי שהוא ישים לב? אולי הוא יראה איזה דבר מצחיק אז הצחוק פתאום יצטחק לו? מה, הוא ישקר?! אז הוא פשוט ענה לו, לרב'ה, את כל האמת: "אני לא יודע", וכל הכיתה צחקה, והרב'ה התכעס נורא. הוא אמר לו שיצא עוד פעם החוצה ויכתוב עוד עשר פעמים.

אז הוא יצא, וכתב עוד עשר פעמים, ונכנס שוב לכיתה. ושוב זה חזר על עצמו. הרב'ה שאל אם מעתה הוא יהיה ילד טוב, והוא לא ידע אם מותר לשקר, אז הוא ענה לו שלא, הוא לא יודע. ושוב הוא יצא החוצה. ובסוף הרב'ה הזה אמר לו להביא חתימה מההורים. שהם יודעים על כל מה שהוא עשה ואמר.

מה הוא חושב לו, הרב'ה, שאם כותבים שלא יפריעו יותר אז פתאום היצר הרע הולך לו ורק היצר הטוב נשאר? אם כותבים על דף אז פתאום הכל נהיה טוב? איזה שטויות! ומה, אם הוא לא חושב שזה אכן יקרה, אז הוא צריך לשנות מהאמת? הוא בסך הכל לא רצה לשקר!

אלי מסתכל על אמא שלו, ומספר לה את כל המקרה. ואמא מקשיבה לו, מקשיבה חזק חזק.

ובסוף בסוף, הוא שואל את אמא. הוא באמת רוצה לדעת: "אמא, מה, באמת אני צריך להגיד לו שאני לא אפריע יותר אפילו שאני לא בטוח?"

אמא מסתכלת עליו. רק מסתכלת ולא עושה עוד שום דבר. היא חושבת, מקמטת קצת את המצח, ואחר כך היא אומרת:

"כשהרב'ה מבקש שלא תפריע יותר, הוא מתכוון שתשתדל יותר. תתאמץ עוד קצת, יותר ממה שהתאמצת עד עכשיו. תתאמץ עוד טיפה כדי להיות ילד טוב. הבנת?" העיניים של אמא מתחננות אליו. שיבין, שיסכים. אבל אלי לא מבין. באמת שלא! הוא מזיז את הכיסא לאחוריו בחריקה מחרישת אזניים, קם ממנו ורוקע ברגלו ברוגז.

"אבל אני כבר ילד טוב, אמא! אני כן! אני כבר מתאמץ להיות טוב! מה יש עוד להתאמץ, מה? ובכלל הרב'ה הזה נדבק אלי, וחושב שאני כזה מין רע שעושה רע כל הזמן. אני שונא אותו. שהוא יהיה טוב, נראה אותו!"

אלי נרגז ממש. אמא שוב מסתכלת עליו, ושותקת. היא לוקחת את הצלחת שעל השולחן, ופונה להדיח את הכלים שממתינים לה בכיור. היא חושבת שהוא לא שומע, אבל הוא שמע את האנחה הקטנה הזו, שברחה לה מהפה.

אלי משפיל רגע את מבטו, ורואה את הפירה המרוח על השולחן, ואת גרגרי האפונה שהתגלגלו שם. מסכנה אמא, זה באמת לא יפה שהוא ככה לא שומר על הניקיון. לכן אלי ממהר לקחת סמרטוט מהשיש ומנסה לנגב את השולחן. השולחן דוקא התנקה יפה, אבל פתאום הוא רואה איך נפלו כמה אפונים על הרצפה, וגושים קטנים של פירה נמעכו מתחת לרגליו. הוא מתכופף לנקות גם הרצפה, אבל גושי הפירה רק מתפשטים יותר על הרצפה. אוף, הוא לא מצליח. אבל העיקר שהשולחן נקי, לא?

אלי מזדקף, מניח את הסמרטוט במקומו, ורוצה כבר לצאת מהמטבח.

אבל, באותה שניה אמא שלו מסיימת להדיח כלים, מנקה את השיש בזריזות ועם המטלית ביד היא מסתובבת לכיוון השולחן.

אבל אז היא רואה את הרצפה.

"אויש, איך הרצפה התלכלכה ככה?" אמא מביטה בפירה המעוך, באפונים המתגלגלים ובכתמים השחורים שצצו שם פתאום. ונאנחת. היא מתכופפת מיד ומנגבת את הרצפה ביסודיות, ולא נוטשת אותה עד שהיא מבריקה כבתחילה.

אלי יוצא מהמטבח בזעף. הוא בסך הכל רצה לנקות! הוא רצה לעזור! מה לעשות שהוא לא מצליח לנגב גם את הרצפה, אה? זה לא אשמתו שהכל נפל למטה, ובטעות הוא דרך על זה, וכשהוא ניסה לנגב את הלכלוך הרצפה התלכלכה יותר. ואמא לא ראתה בכלל את השולחן. אוף. יותר הוא לא ינסה לעזור, וזהו זה.

*

הבית מבריק ונוצץ. ריח הניקיון שכבש כל פינה הכה באפו של אלי מיד כאשר נכנס הביתה. החלונות בוהקים כל כך, עד שמתחשק לו להדביק עליהם טביעות אצבעות בכוונה. אי אפשר לדעת אם יש פה שימשה או אין! ואם הוא בטעות יתקע את הראש בזכוכית?... אבל אלי בוגר מספיק כדי להבין שלא מלכלכים שמשות כדי לדעת שיש שם שמשות. אז הוא יזהר לא להתקרב אליהם בימים הקרובים, כדי לא להיתקע. לא נורא.

על השולחן בסלון יש כבר מפה חדשה שאמא קנתה במיוחד לפסח, והספרים בספריה עומדים כמו חיילים. אלי מרגיש קצת לא בנוח בסלון הבוהק, ולכן הוא פונה למרפסת, איפה שעדיין אפשר לאכול חמץ.

וואו, הוא רעב! מה יש לאכול?

הוא מוציא לעצמו פיתה מהחבילה, מורח קצת חומוס וקצת טונה. נוטל ידיים, ומתיישב לאכול. אלי מאוד משתדל לא לקום מהמקום עם הפיתה. הוא גומר לאכול אותה מהר מהר, ומרגיש איך הוא עדיין רעב. הערב פסח הזה מעצבן אותו. אין מה לאכול! טוב שמחר כבר בדיקת חמץ, ואחר כך מגיע פסח, ובפסח כבר אפשר להסתדר, למרות שלא יהיו פיתות.

אלי מסתכל על החבילה ומחליט לקחת עוד חצי. הוא מורח קצת חומוס וקצת טונה, ואוכל גם את החצי הזה לתאבון. זהו, עכשיו הוא באמת שבע. הוא רק יברך וילך לישון.

כאשר הוא פונה לכיוון החדר, פתאום הוא שומע את הדלת נפתחת ואת אבא שלו הטוב נכנס הביתה ב"ש-לום!" גדול. אלי משנה כיוון וממהר לעבר הכניסה.

כשאבא רואה אותו, הוא קורא בקול "אליהו! מה שלומך, אליקו?".

אבא באמת שמח לראות אותו. בידו האחת הוא מחבק את אלי חזק, ובידו השניה הוא מנופף בשקית ריחנית.

אלי מרחרח, ועוד לפני שהוא מצליח לומר מילה, אבא מודיע שהוא קנה לכל הגדולים של הבית פלאפל! הקטנים כבר ישנים, ובטח נמאס להם, ל'גדולים', לאכול כל היום לחם עם משהו. אז לכן אבא קנה להם פלאפל.

אלי מתלבט רגע אם זה נקרא שהוא גם מה'גדולים', ומחליט שבגלל שהוא עוד לא הלך לישון- זה סימן שהוא גדול כבר, לא כמו בנצי ושימי ורותי.

אבא מתכופף אליו ולוחש לו באוזן:

"בוא, אליקו. קניתי את הפלאפל במיוחד בשבילך. שמתי לך במנה את כל הדברים שאתה הכי אוהב! בטח אתה רעב, אה?"

אלי לא אומר כלום. כי לא, הוא לא רעב. בעצם, הוא ממש ממש שבע. אפשר לומר אפילו מלא לגמרי. אחרי הפיתה וחצי שאכל אין מקום לסיכה בבטן שלו. אבל מה, הוא יעליב את אבא שלו?! עד שאבא טרח ורצה לשמח אותו... אז הוא הולך עם כולם למרפסת של החמץ, ויושב לו בצד, וחושב מה הוא יעשה עם הפיתה הזו, שממש לא מתחשק לו לאכול אותה עכשיו.

יזרוק לפח? לא, אולי אבא יראה אותה בפח? ובכלל אסור לזרוק לחם ככה סתם.

יתן לאחד האחים? אבל הוא יכול לגלות לאבא שאלי לא רצה את הפיתה, ואבא יהיה עצוב.

אה! יש לו רעיון.

אלי מתחמק מהמרפסת בזריזות, ופונה לכיוון ההול שבכניסה. כן, רעיון טוב. רעיון מעולה. ככה הוא גם יהנה מהפיתה, וגם אבא לא יעלב. מצוין.



למחרת בבוקר אלי קם בזריזות. מיד אחרי התפילה הוא רוצה לאכול ארוחת בוקר ופונה למרפסת החמץ.

פתאום הוא שומע זעקה נוראה מהמטבח.

"חמץ!!!"

אלי קופא על מקומו. הוא מציץ בפחד לתוך המטבח, ורואה את אמא שלו, יושבת על כסא, כמעט מעולפת. בידיים שלה... כן, הפיתה פלאפל שלו. אוי וי. וי ואוי.

"אליהו!!"

אלי יוצא ממחבואו, ובצעדים קטנים הולך לכיוונה, כשהוא מתבונן בעיון רב בבלטות המצוחצחות.

"זה שלך, נכון?"

אלי מציץ על אימא מזוית העין. היא באמת מזועזעת מאוד.

"ככה לא אכפת לך?! אחרי שקרצפתי את המקרר??!! ככה אתה בא ומכניס לי חמץ למקרר??? מתי תלמד לחשוב קצת על כל מה שאתה עושה???"

אבל מה קרה! נכון, זה חמץ. והמקרר נקי לפסח, אכן. אבל הוא דאג לשמור על זה היטב! הוא עטף את השקית של הפלאפל בעוד שלוש שקיות! שלוש! והוא שם את זה רחוק מכל הדברים של פסח! וזה היה רק למשך הלילה, כדי שהוא יקום בבוקר מהר, ומיד מיד יאכל את זה! והוא באמת לא התכוון להחמיץ ולא שום דבר. הוא רק לא רצה להעליב את אבא! כי עד שהוא קנה לו, והכל... הוא רצה להיות טוב לאבא שלו. רק רצה להיות טוב...

הוא מנסה להסביר לה, לאמא. מנסה להסביר לה הכל. אבל המילים יוצאות לו מבולבלות כאלו, ואמא לא מבינה בכלל. אז הוא מוותר על ההסבר, ורק מחכה שהיא תיתן לו כבר את השקית, והוא יאכל מהר מהר, לפני שאבא יבוא ויעלב שככה הוא מזלזל בפלאפל שלו.

*

הזמן עף מהר כל כך, והנה הם כבר בסוכות.

סוכות זה חג שמח. ממש. כלומר, נכון שהמצוה היא "ושמחת בחגך", אבל אלי אוהב יותר את הימים שלפני כן. וואו! סוף סוף הוא יכול לעשות דברים שהוא באמת אוהב. הוא עוזר לאבא לסחוב קרשים, מטפס על סולם ויורד, ולפעמים אבא אפילו מרשה לו להבריג עם המברגה החשמלית. איזה חג כיף!

הנה, עכשיו ממש הוא חוזר משוק ארבעת המינים המעניין כל כך. אבא, כמובן, קונה גם לו ארבעה מינים כשרים לברכה, ואין מאושר ממנו.

אוי. הליכתו נעשית איטית פתאום.

כשהוא נזכר בארבעת המינים הוא קצת... עצוב כזה. ממורמר. ממש השבוע הרב'ה הסביר להם בכיתה על ארבעת המינים שנמשלו כנגד ארבעה סוגים של אנשים בעם ישראל. נו, עם טעם ועם ריח וכל זה.

ואז הוא חשב לעצמו בשקט שהוא ממש ערבה. כן, הערבה המסכנה הזו, שאין לה טעם ואין לה ריח, לא תורה ולא מעשים.

כמה הוא היה רוצה להיות אתרוג. להיות ילד טוב כזה, שלומד יפה, ועושה המון מצוות. אבל תמיד בסוף הוא הילד הרע. ערבה עלובה שכזו.

נכון, הרב'ה הסביר שרק כשמאגדים את כל המינים יחד, מקיימים את מצות נטילת לולב. אז גם את הערבה חייבים בארבעת המינים, בלעדיה המצוה לא מושלמת. טוב, אז צריך גם אותו בעולם. אבל הוא רוצה כל כך להיות אתרוג... כמה שהוא מנסה, ורוצה כל כך לעשות טוב – אתרוג הוא לא יהיה בחיים.

אלי מגיע הביתה בסוף, ונכנס למרפסת, לסוכה הכמעט גמורה. הוא מבחין בסדינים המונחים בערימה על השולחן.

הו, הסדינים! כל שנה הוא נהנה כל כך לתלות אותם. לטפס על סולם ולתקוע אותם חזק חזק למעלה ואחר כך למטה. והם לא זזים בכלל כל החג! בזכותו!

אבל עכשיו, עכשיו אין לו בכלל מצב רוח. שמישהו אחר יעשה את זה. ערבות כמוהו עדיף שלא יהיו בסביבה. הוא עוזב את הסוכה באנחה, לא שם לב לכמה שרשראות שנמעכות תחת רגליו.

אלי פוסע אל חדרו, ופתאום... הוא נעצר.

בסלון, על השולחן, היה מונח האתרוג שאבא קנה רק היום. עטוף ושמור כיאות, קדוש כל כך. מריח כל כך.

אלי מתבונן באתרוג. מרחוק, כמובן. הוא חס וחלילה לא רוצה לפסול אותו.

אחר כך נופלות עיניו על שימי ובנצי אחיו הקטנים שמתרוצצים בצווחות התלהבות מהסלון אל הסוכה אל המטבח וחוזר חלילה. ושוב מעביר את מבטו אל האתרוג.

זה ממש מסוכן. בשניה אחת אחד מהקטנים יכול להיתקל בשולחן ובלי רחמים לגלגל את האתרוג המהודר לרצפה. כנראה אבא היה עסוק מידי ולא הספיק להרים את האתרוג למקום גבוה.

אלי ממש מודאג. הוא ניגש אל השולחן ונוטל בזהירות רבה את האתרוג העטוף. הוא מטפס על כסא, פותח את דלת ארון הספרים, נעמד על קצות אצבעותיו, ומניח את האתרוג במדף הכי גבוה שבספריה. מצוין. לשם הקטנטנים האלו בטח לא יגיעו.

הוא יורד מרוצה, ונכנס שוב לסוכה. כן, בעצם יש לו כח לתלות את הסדינים. הוא יעשה את זה ממש עכשיו.



ערב החג הגיע סוף סוף.

כולם כל כך עסוקים. צריך לארגן את הסוכה, לסיים לבשל, לגמור עם הכביסות... אלי מסתובב בבית ולא ממש יודע מה לעשות. אבל אז אבא נתקל בו פתאום.

"הו, אליהו! בוא, רוצה לראות איך אני מאגד את ארבעת המינים? בוא נסדר ביחד. נתחיל עם שלי, ואחר כך נעבור גם לשלך".

כן, בטח שהוא רוצה! הוא מצטרף אל אבא ומתיישב ליד השולחן בסלון. זה כל כך מעניין! הוא עוקב אחרי אצבעותיו הגדולות של אבא, רואה איך מצטרפים להם ההדסים אל הלולב, ואפילו, כן, אפילו הערבות.

הוא נזכר פתאום במה שלמדו על הערבה בחיידר, ומספר את זה לאבא.

"הרב'ה אמר שגם הערבה צריכה להיות מחוברת ללולב, אפילו שהיא עלובה כזאת בלי טעם ובלי ריח. חייבים גם את הערבה, נכון אבא?"

אבא מאשר. אלי רוצה לשאול את אבא אם גם הוא חושב שהוא כזה מין ערבה, אבל אז אבא מסיים את האגידה של שלושת המינים, ומרים לפתע את עיניו.

"רגע... איפה האתרוג?"

אבא קם במהירות ויוצא מהסלון. אלי שומע אותו שואל את אמא אם היא ראתה את האתרוג שלו.

"אני חושב שהנחתי אותו על השולחן בסלון... כל כך מיהרתי ושכחתי להרים אותו משם... מישהו ראה אותו אולי?"

הוא נכנס בחזרה לסלון, מלווה באמא שהביטה סביב במבט מודאג. איפה האתרוג??

פתאום אבא מסתובב אליו.

"אלי! אתה נגעת באתרוג?!"

אוי! רגע! כן, הוא נגע באתרוג!! אתמול, כשהוא פחד שהקטנים יגעו בו!!

אלי נושך את שפתיו. הוא ממש מתבייש עכשיו לגלות לאבא שהוא נגע באתרוג. אבא יחשוב שהוא קטן מידי, ושלא אחראי מצידו לשים לבד את האתרוג למעלה. אבא מביט בו בעיניים קצת... כועסות... מאוכזבות... והוא... מפחד. מפחד לספר לו.

אמא גם היא מתבוננת בו. הוא משפיל את עיניו, ופתאום הוא מרגיש שהדמעות באות לו לעיניים.

"תמיד אני הערבה בסוף, תמיד!!" בבת אחת הכל מתפרץ לו, "תמיד! אני רוצה להיות אתרוג!! אני פחדתי ששימי ובנצי יגעו בו! פחדתי שהאתרוג יפסל!! רציתי רק לעזור והרמתי אותו למעלה... כן, אני נגעתי באתרוג, אבל רק רציתי לעזור, רק..." הוא משתנק.

שקט נהיה פתאום. דממה עבה כזאת. הוא רואה מזוית העין את אבא ואמא מחליפים מבטים.

"אתה – חושב – שאתה – ערבה? אתה ערבה, אלי???" אמא מתיישבת מולו, מסתכלת עליו חזק.

הוא מתבלבל לרגע. מה, לא?!

"כן! אני בלי תורה ובלי מעשים!! רק ערבה עלובה..."

"עוד מעט תספר לי איפה האתרוג, אלי", אבא מתיישב גם הוא ומביט לתוך עיניו, "אבל אתה חייב לדעת קודם כל שאתה בשום אופן לא ערבה! לא! אתה ילד טוב. אתה באמת טוב! אתה רק רצית לעזור, אתה האתרוג הכי מהודר בעולם! הנה, עזרת לי לבנות את הסוכה, ואתה תמיד מתחשב באחרים, אתה אוהב ללמוד איתי אחרי הסעודה, ואתה..."

אבא מתחיל לדבר על כל מיני דברים טובים שהוא עשה. נכון! באמת! אז איך אף פעם הוא לא ידע מזה? למה חשב שהוא ערבה???....

אלי מרים עיניים רטובות. הוא מביט בהוריו ורואה מולו מבט אחר. מבין, אוהב. אמא מחבקת אותו חזק, ופתאום הוא מתחיל להרגיש טוב. הרבה יותר טוב.
 

מסוגל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
העורכת מתקשרת במיוחד כדי שהדד-ליין יהיה ברור כשמש. "חודש לפני החג, יממה לא מאוחר יותר", היא מודיעה בניסוח הקבוע. אחר כך היא ממלמלת מילות נימוס ופרידה, ורק אז, רגע לפני סיום השיחה, היא מוסיפה באגביות: "הפעם הסיפורים הם בסימן 'אין חדש תחת השמש', על עבר והווה". היא אומרת את זה בטון היבש החביב עליה, זה שתמיד מנע ממני לגלות האם היא תומכת בנושא שנבחר וחושבת שהוא גאוני, או שמא היא סבורה שהוא אמורפי ונלעג, ומצטערת על היותו נכפה עליה מכורח המציאות העכשווית.

השיחה מסתיימת ומותירה אותי עם נושא ודד ליין. תחושת חנק מוכרת לופתת את הגרון. אני לא בטוחה שיש לי כוח לעבור את זה עוד פעם.

מרים, חברה טובה שהיא גם סופרת דגולה אמרה לי פעם שסיפורי חג זו ההשקעה הכי כפוית טובה. "חוברת קטנה עם שרשרת סופרים שעוברים כבני מרון ומציגים את מרכולתם לקהל עייף ודעתני. הפורמט הזה פשוט דורש ביקורת ועיקומי אף", טענה בתוקף. "ואין גזר מהצד השני, כי מי זוכר את הסיפורים עצמם ביום שאחרי? אף אחד".

אולי. הבעיה מבחינתי מתחילה הרבה קודם, במרוץ אחר הסיפור המנצח. זה שגם עומד בכללים וגם מחדש בהם, זה שאחוש סיפוק כשאקרא אותו בגרסה האחרונה רגע לפני אישור סופי, ובעיקר - כזה שיוכיח לקהל הקוראים ולעצמי שלמרות השנים אני עדיין רלוונטית.

לשלמה יש תמיד רעיון מן המוכן. כשהילדים היו קטנים שמתי לב שהם מעדיפים לפני השינה את הסיפורים שלו, על דמיונותיהם והזיותיהם, על פני סיפוריה של אמם, המוכרת רשמית כסופרת. שנים על גבי שנים, לילה אחרי לילה, לשלמה אף פעם לא נגמרו הרעיונות. דרקונים ומפלצות, רבנים וגנבים, כמרים מהאינקוויזיציה, ארצות רחוקות שבהם ממתקים נזלו מהקירות, חיות מדברות, ילדים שלא התנהגו יפה ונענשו, ואלו שוויתרו וזכו בפרס שמימי מידי. הילדים הקשיבו מהופנטים. אני לעומתם אף פעם לא יכולתי באמת להשתמש בהצעות שלו, אבל אני ממשיכה לשאול אותו בכל זאת, כי לפעמים הרעיונות ההזויים שלו נותנים לי השראה. גם הפעם הוא לא מתלבט לרגע. "גימפל מהעיירה הקטנה דרוטשוב שליד ורשה", הוא מציע, "משפחה יהודית יחידה בתוך כפר מלא גויים שנאבקת לקיים את מצוות ארבעת המינים".

מרים מסרבת להציע רעיון או אפילו לרמוז על מה היא עומדת לכתוב. היא רוצה שאני אאמין יותר בעצמי, ומדגישה שלמצוא רעיון זה לא כל כך מסובך. "גבולות הגזרה ברורים", היא מסבירה, אני שומעת ברקע קול של מים זורמים ומבינה שהיא שוטפת כלים. "כולם יודעים מה סיפור חג טוב אמור להיות. החכמה היא לא לפרוץ דרך אלא אדרבה, לחדש בתוך הז'אנר".

ובכן, מה הז'אנר?

"מה אנשים רוצים בעצם כשהם קוראים סיפור בחג הסוכות? משהו שיזכיר להם את הסוכות הביתי, החמים שלהם. את האווירה המשפחתית. משהו טוב לנשמה, זה הכול. זה לא כזה סיפור".

ברור שמבחינתה זה לא כזה סיפור. מרים צלחה בהצלחה את המעבר לזמנים החדשים, גם בגילה המתקדם היא הצליחה להשתלב היטב בסגנונות העדכניים שממלאים את חנויות הספרים כמו אתרוגים לפני סוכות. אני שותקת בתגובה.

"זה אותו דבר בדיוק שעשית כבר עשרות פעמים, רק ברקע חדש. קטן עליך". היא מסיימת נחרצות, המים עדיין זורמים ברקע.

אני מהרהרת בדבריה ובהגיון שבהם, ובימים הבאים מתבוננת סביבי ומחפשת השראה.

הרעיון קורם לאטו עור וגידים. שלמה מתרגש לשמוע שגימפל נשאר ועמו העיירה, העלילה עצמה מתפתחת קצת אחרת. הסוכה של גימפל הייתה המפורסמת ביותר ברחבי דרוטשוב. גדולה ורחבה מספיק כדי להכיל את בני המשפחה המורחבת, אורחים ומחצית מאביוני העיירה. רוחות סערה שרקו בלילות, אבל סוכת גימפל עמדה איתנה, ובפנים הפשירה חמימות משפחתית את הקרה. ריח דקלים לחים ונסורת עץ עמד תמיד באוויר הסוכה, ובני המשפחה והאורחים היו יושבים בלילות בסוכה המוארת ושרים בעיניים עצומות את ניגוני החג. קולותיהם הערבים היו מתערבים בריח תבשילי החג שבישלה אשת גימפל.

אבל בערוב ימיהם נתכה על בני הזוג צרה נוראה, בת הזקונים של גימפל נתפסה להשכלה הארורה. היא התעלמה בשרירות לב מדמעותיה של אמה ואנחותיו של אביה הקשיש, הותירה מאחורי גווה את הבית הקטן בדרוטשוב והלכה ללמוד באוניברסיטת ורשה. בחורה מוכשרת הייתה בת גימפל, נועדה לגדולות.

מה שהחזיר אותה בסוף אל כור מחצבתה זו כמובן סוכת השלום והתום. לבה לא יכול היה לעמוד בפני החמימות המשפחתית וכל הטוב שקרן בין הדפנות. היא שבה בדמעות אל חיק המשפחה, ושוב חייך גימפל את חיוכו הרחב, ושר בקול רועד "ושמחת בחגך".

הרעיון מוצא חן בעיניי, אנשים שבפניהם אני מציגה אותו יותר סקפטיים. הרעיון הגולמי טוב, הם טוענים, אבל צריך שיפוץ. לדבריהם, עם כל נטייתם של סיפורי החג להתרפק דווקא על הסגנון הישן, עדיין ראוי לחדש מעט. מומלץ למשל למצוא סיבה משכנעת יותר לשובה של בת גימפל, וגם פיתול עלילתי חדשני ומהוקצע יותר.

שבועות שלמים גימפל מלווה אותי בבית וברחוב, אני חושבת עליו כשאני עושה קניות, והוזה בהקיץ את נאום התשובה של בתו כשאני נוסעת באוטובוס בעוד אחר-צהריים ארוך וחם. אני מחפשת דרכים לפתח את הסיפור, אבל למעשה מתקשה אפילו להחליט על שם הולם לבת גימפל, שנותרת בינתיים בכינוי זה.

אני מטרידה את כל מי שרק אפשר בבקשה לעזרה, השם גימפל מהדהד בין כתלי הבית שלנו יותר מכל שם אחר. אפילו אלי, בן הזקונים בן התשע, החל לכנות בשם גימפל את בובת הפליימוביל החביבה עליו - שודד ים סתום עין, בעל ארסנל נשק מעורר פלצות.

הבנות הנשואות חושבות שאי אפשר לסיים עם הפי הנד מהדהד כל כך. "עברו הימים, אמא", טוענת הגדולה. "עדיף שתסיימי את הסיפור בקטע שבו היא נזכרת בילדות והסוכה ומתמלאת געגועים. תשאירי את הסוף פתוח, אי אפשר להגזים עם הקיטש".

אבל איך אפשר להשאיר את גימפל הטוב במצב נואש כל כך? אני מתנגדת נחרצות וממשיכה לחפש פתרון.

שלמה סבור שהוא בעצם אביו הרעיוני של הסיפור, הוא חש אליו קשר קרוב אבל רוצה כיוון עלילתי אחר לגמרי. "אין בסיפור שום בשר!" הוא מתרעם, "אני התכוונתי לסיפור שונה, מעניין. הפריץ הרשע של העיירה גילה בסוכה של גימפל את האתרוג שרכש בדמים מרובים. הפריץ חשד שהאתרוג הוא בעצם משדר משוכלל שמשדר היישר אל הקוזקים, וזרק את גימפל למרתפי הכלא הטחובים שלו!"

אני צוחקת, אבל מיד אחר כך נזכרת שלמעשה אין סיפור והחיוך נמחה מפניי. אני מבטיחה לעצמי שזהו, בפסח אני פורשת. גדולה עליי התחרות בצעירות שטרם למדו לאיית כשאני הוצאתי ספר חמישי, אבל היום עוקפות אותי בסיבוב בלי למצמץ.

ביום שלפני האחרון אני מרימה ידיים. דורטשוב, גימפל ובתו עלומת השם נזנחים. אני כותבת במהירות סיפור ארוך ועכשווי עם נגיעות הומור ומסר חד כתער וממש בלתי מרומז, הנוגע במיוחד לימינו אנו. אני נושמת עמוקות כשאני מסיימת לכתוב אותו ושולחת במקום.

העורכת מרוצה בדרכה המאופקת. "עדכני, מעניין", היא מחמיאה קצרות. "ויממה לפני הדד ליין!", מבחינתה זו המחמאה האמתית.

גימפל נשאר לרחף בבית ימים רבים אחר כך. ילדי החביבים מסרבים להירגע, ודמותו נשארת שגורה בפיהם. סוכתנו ההולכת ונבנית זוכה לכינוי "הסוכה של גימפל". רק עכשיו אני פנויה לקלוט את הלעג הסמוי, ומבינה לראשונה מה סברו בעצם על הרעיון כולו. הלעג פוגע בי כהוגן, אבל אני שותקת.



*

גיליון הסיפורים מגיע ביום שלפני החג. 'אין חדש תחת השמש - יפה כוח העבר על ההווה', זועקת כותרת מסוגננת, אין ספק שהגרפיקאיות עשו את המרב. "הסיפור שלך הכי טוב, אמא", מבטיחות לי הבנות והכלות ומסיטות עיניים. הן לא יודעות שלמי שמכרה רבי מכר עוד לפני שהן נולדו לא מספרים סיפורים. אני מודה להן בחיוך, ויודעת שזו הפעם האחרונה שאני ניגשת לקו המירוץ של 'ההשקעה הכי כפויית טובה'. את התחרות אני אשאיר מעכשיו לילדות חסרות המנוח שמסוגלות להתמודד עם רעיונות מפוצצים של כוח עבר והווה, ויש להן השגות חדשניות ועכשוויות בכתיבה.

הילדים קוראים לה 'הסוכה של גימפל' וצוחקים, אבל הסוכה שלנו לא מתמודדת עם רוחות סערה. חום דוקר הוא זה שמתעקש לחדור מבעד לענפי הסכך, ולהפוך את כולם לעצבניים. במקום ניחוח של צמחים לחים ועץ עתיק שולט ריח של מלט ואבק מפרויקט הבנייה שממול. אלי, שגילה ממש בתקופה האחרונה את נפלאות המילה הכתובה, שוכב עם הבגדים החדשים על הרצפה המלוכלכת וקורא את גיליון הסיפורים. יש רעש, לכלוך ובלגן, והם מעצבנים אותי יותר משהייתי רוצה להודות.

שלמה עדיין מאוכזב מהסיפור שבוטל ברגע האחרון, הוא כמובן מתעקש על גרסתו שלו לאירועי גימפל. "הסוף מובן מאליו", הוא מסביר עכשיו בכובד ראש לצאצאים שיושבים כשתילי זיתים סביב לשלחן סוכתנו. "אבריימה ומוטלה, הבנים של גימפל, נותנים לפריץ לטעום מהקרעפלאך של הושענא רבה. הפריץ לא יכול לעמוד בפני הטעם, וממהר לשחרר את גימפל כשהוא מתחייב לספק לו לנצח ארבעת המינים משופרא דשופרא, תמורת אספקת מזון יהודי אותנטי מהמטבח של גברת גימפל".

הבנים והבנות, אלו שרק לפני כמה שנים ישבו על המיטות והקשיבו לסיפורים שלו בעיניים מעריצות, מגחכים עכשיו וקורצים במבוכה לבני הזוג על אבא שלהם והשטויות שלו.

שלמה מסתכל אליי ומחייך חיוך עצוב. "אף אחד כבר לא אוהב את הסיפורים שלי" הוא מגחך, ופתאום אני שמה לב שכבר מזמן הזקן שלו לא חף משערות לבנות.

משהו מתחכך בו פתאום. "אני אוהב את הסיפורים שלך, אבא", אומר אלי. החולצה והחליפה שלו, שנקנו בדמים מרובים כל כך, מלוכלכות במרק וסלט ועוד כמה דברים עלומי מהות שבזמנים אחרים היו משגרים אותו בהוראה ברורה לא לשוב לשלחן לפני שהוא מחליף בגדים. עכשיו מתחשק לי לחבק אותו ככה, עם כל הלכלוך.

"תודה חמוד", שלמה מחייך ומלטף אותו, אני מחייכת גם כן ולרגע אחד מעזה לדמיין מה היה קורה אם באמת הייתי שולחת את הסיפור של שלמה לגיליון הסיפורים. העורכת הייתה מצטמררת, זה ברור, אבל בטח היה נחמד להוציא אותה אחת ולתמיד מהאדישות הנצחית. אולי צריך לנסות את זה אי פעם, החיוך שלי מתרחב.

אלי מתקרב אליי. "אבל באמת אני הכי אוהב את הסיפורים שלך, אמא", הוא לוחש. "הסיפורים של אבא קצת מדומיינים, ואת סופרת אמתית, שכותבת סיפורים בעיתון. הסיפורים שלך הכי יפים מכל הסיפורים האחרים בעיתון, אמא".

אני מעבירה יד מהירה על עיניי, וממהרת לקום לפני שאלי ישים לב.

"לאן את הולכת?" הוא תוהה.

הבנים מתחילים פתאום לשיר. הרמוניה של קולות שונים ממלאת את הסוכה בניגון עתיק של ימים נוראים. "אני הולכת למטבח, חמוד", אני מעבירה שוב את היד ומחייכת, "מישהו צריך להביא אוכל לסוכה של גימפל".
 
נערך לאחרונה ב:

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
כי יצפנני בסוכו

סוכות ירוקות גג פזורות סביב. אתה חושב לרגע על הסוכה שלך. קטנה, חומה, שקטה. כמו שאתה אוהב. גלים של סתיו מרחפים בין הסוכות, מביאים איתם ריחות.
אין לך כח לזהות את הריחות. גם לא להתבונן בסוכה הקטנטנה שהצליחה להידחף על מקום חניה אחד, ומעט מן המדרכה.
זה כבר לא משנה לאן אתה הולך. התהום תמיד פעורה סביבך.
איך שהוא, אתה אפילו לא מפחד ליפול. הולך כמו בטיול אחר צהריים, סביב לשכונה.
אולי כי זה באמת מה שאתה עושה. מטייל לאיטך, עם האישה שנתן לך הבורא וילד יקר מפז. אבל אתה אפילו לא חש את המשקל של המנשא. לא מרגיש את השמש מלטפת. גם לא את המתיקות שיש בנשימות השקטות, שפועמות קרוב אליך. נשימות של ילד קטן, שלא מכיר את החיים וכובדם. ילד שיגדל עם אבא פגום.
"איזו רוח." מתמוגגת אשתך. היא נהנית מכל רגע.
"כן." אתה עונה, מילתך כבדה כאילו היא דחוסת עופרת. אולי זה באמת מה שהיא. או לפחות - מה שאתה מרגיש שהיא.
"הכל בסדר?" אשתך מביטה אליך. היא מכירה אותך כבר, ויודעת שלפעמים זה קורה לך.
"ברוך השם." אתה עונה, ויודע שהיא כבר הבינה הכל.
"טוב, נגמור מהר את הרחוב הזה ונחזור?" היא מציעה, ואתה כבר יכול לשמוע את הראש שלה רץ. יש כדורים בבית, למקרה שאתה תסכים לקחת. התינוק מרגיש טוב ויכול לישון בשקט כשהיא תשב איתך, תנסה להחזיק. אבא אמר שהוא יבוא לבקר במוצאי החג, לביקור של חול המועד, אבל אפשר להספיק להגיד לו שלא.
המחשבות האלו לא מעניינות אותך בכהוא זה. אתה מתחיל להתנתק. שוב. הרוח לא נוגעת בך, כאילו ערפל עמוק מסובב אותך. כשאתה מנסה לחשוב, אז אתה כן מרגיש שהרוח נושבת, אבל זה לא נוגע בך. הקירות שסביבך אמיתיים להחריד.
כמו רובוט אתה ממשיך לטייל. "סליחה." אתה ממלמל לפני שאתה מתחיל לעלות במדרגות. אשתך מתעלמת. כאילו לא שומעת.
אתם נכנסים הביתה. עדיין יש בו ריח של חג. אתה נושם אותו, אבל גם זה לא מצליח להזיז לך כלום. למה דווקא עכשיו, סוכות הרי חג יפה כל כך.
"מה קרה פתאום?" מבררת אשתך.
"לא יודע." אתה עונה, ומבין פתאום שהתשובה הזו מפחידה. כבר היו ימים ושבועות שלא ידעת כלום. "זה בא משום מקום." אתה מתרגם את עצמך, מנסה להיות בסדר.
אבל שום דבר לא בסדר. ממש ממש שום דבר.
אשתך כבר מכינה כוס תה, כמו שאתה אוהב. התה לא מצליח להזיז לך, אבל החום שבו היא עטופה קצת עובר את מחסום הזכוכית, מתערבב בניחוח קמומיל. אתה לא מצליח להגיד תודה. "לא בא לי כלום." אתה אומר, יבש. ממשש את המילים. "רק..." משהו חמקמק מהבהב בלי מילים בתוכך. "כלום."
אשתך עדיין יושבת לידך, מקשיבה. הספה הלבנה גורמת לך למצמץ. "לא אוהב לבן." אתה אומר.
"כן?" היא שואלת. "ספציפית לבן?"
"לא אוהב כלום." אתה אומר, ואפילו לא אכפת לך שהיא יודעת כמה קשה לך לענות. "אני רוצה ללכת למיטה."
"מה תעשה שם?" היא שואלת, כמו חיילת של האור. עומדת על המשמר, חמושה. עיניים קשובות, שקט רך והתעלמות מוחלטת מכל מה שמסביב.
"כלום." אתה עונה, ותופס כמה אתה בעל גרוע ברגע זה. גבר לא צריך להיות תלוי ככה, באשתו. גבר לא צריך להתפרק ככה, על הספה, בלי שום סיבה.
אבל המחשבות האלה רק מפרקות אותך יותר. ועכשיו גם כח ללכת למיטה אין לך. אתה בוהה קדימה, מתעלם מהמילים שכנראה אשתך אומרת, ומרגיש את הלב הולך וקופא לאט לאט.
הכלום הזה, מבורך מכל ברגע זה. אתה עטוף בערפל מכרבל, ולא חייב שום דבר לאף אחד.
שום דבר כבר לא משמעותי ברגע הזה, ואתה פשוט נרדם בלי לשים לב.
גם השינה הרגישה כמו כלום. המתיקות הזו לא ממש נגעה בך. החור השחור שבחזה לכד סופית את הלב שלך, וחלקית את הריאות. בלי כח, אתה קורא לאשתך. היא מתיישבת לידך ללא אומר, מביטה בך.
אתה מכיר את מבט הציפיה הזה. מבט שמבקש שתקום. וכשאתה מביט אליה בעינים ריקות, משהו בתוכך קצת כואב. "יצא החג?" אתה שואל, ובקושי מזהה את הקול של עצמך.
"עוד חמש דקות."
"אז לא ישנתי הרבה." אתה אומר, ומגלה כי החומה מתחילה להיסדק.
"לא." היא מחייכת חיוך אמיתי אבל זהיר, ואתה מחליט לנסות להיות מה שאתה יכול. גם אם לב אין לך, שפתיים דווקא כן. אתה מחייך חזרה, חיוך קטן ועלוב.
החיוך שלך נותן לה כוח. את זה גם עיוור כמוך יכול לראות. היא קמה, מביאה את הילד היקר ביותר עלי אדמות, ושרה לו שיר שקט, לידך.
"לב טהור, ברא לי אלוקים..."
אוף. אתה מחייך בלי לרצות. היא יודעת לבחור שירים שאתה לא יכול להתעלם מהם. "ורוח נכון..." אתה מתכרבל בשקט, עדיין לא ממש קשור.
כשהחג כבר פורש לדרכו, נוטש שכונה אחר שכונה, אתה מוצא עוד מעט כח. אבל אתה יודע שללכת לבית הכנסת זה כבר יותר מדי אפילו שאתה באמת רוצה. אתה מספר לה, בשקט בשקט, על החור. על כמה רע להיות בו, וכמה טוב בו זמנית. על הבושה, האכזבה, החלומות שלא יכולים להתממש, כי הם לכודים בין קירות בלתי נראים.
היא מביטה בך, מקשיבה בשקט. לא שואלת למה, לא פוערת עיניים. רק מנסה להבין קצת יותר טוב מה עובר על האדם איתו בחרה להקים בית.
"אף פעם לא סיפרת לי." היא אומרת בסוף.
"נכון." אתה אומר, והמילים קצת פחות שבורות. "כשאתה שם, אין לך חשק להסביר. וכשאתה לא שם - זה מרגיש כמו חזיון תעתועים."
זה באמת חזיון תעתועים, אתה יודע שהיא חושבת ולא אומרת. אתה מספר לה על הישיבה ממנה עפת כי לא קמת מהמיטה במשך חמישה ימים. היא מקשיבה. כמו שרק היא יודעת להקשיב. אתה מספר כמה רע היה בישיבה הבאה, זו שאליה נכנס כשהשקט פג. היא שואלת אם לא היה עדיף להצליח לקום.
"עדיף. ברור. אבל אני לא מסוגל."
"אתה יודע?" היא אומרת. "תמיד חשבתי שאף אחד לא יכול להיות חזק יותר ממך. עכשיו אני רואה שזה נכון. רק אתה יותר חזק ממך."
איכשהוא, המילים האלה נותנות לך כח, ושוברות עוד קצת את הערפל. אתה מחייך אליה חיוך שנוגע בעיניים, ומשהו בך מתרומם.
ההתקף הזה נמנע, בדרך בלתי מוסברת. רק הקדוש ברוך הוא יכול להיות טוב כל כך, ולהעניק לך את החג שלו במתנה, למרות הכל. אתה משתף אותה במחשבה, והיא מהנהנת.
"אף פעם לא חשבתי שדווקא דיכאון יכול להיות מרתק כל כך." היא מעירה, ואתה נאלץ לצחוק. דיכאון לא יכול להיות מעניין. כל כולו רק כלום אחד גדול.
ופתאום, כשאתה מבין את זה, אתה מבין גם למה היא רוצה שתיקח את הכדורים. "את רוצה שאני אקח כדור כדי שאני אהיה שפוי, נכון?"
"לא." היא חונקת אלף מילים שהיית מאוד רוצה לדעת מה הן. "אני רוצה שתיקח כדי שיהיה לך טוב."
"טוב לי ככה." אתה עונה מיד, ומשהו בך מתריע שזה היה שקר. "הכדורים מטשטשים את הרגש, מקהים את האמיתות..." אתה חוזר על הסברים שסיפרת לעצמך שנים.
"תסתכל על עצמך." היא אומרת. "עוד מעט אתה תתאושש, אבל יקח לך שבוע כדי להבין שאני לא כועסת עליך. שאתה בסדר בדיוק כמו שאתה. ובשבוע הזה יהיה לך רע." היא מכינה לך את הגביע והבקבוק, משתדלת להתעסק בהם. "והשבוע הזה הוא הכי קשה לי."
בום. הלם. אף פעם לא חשבת על זה. נס שהערפל עוד פה, מגונן מעט. "למה?" אתה שואל, מתוך אוב.
"כי אז אני צריכה להזכיר לעצמי שבעלי הוא בדיוק מה שהוא חושב שהוא לא. זה פרדוקס."
היא כל כך אישה, וכל כך עדינה ברגע הזה, שאתה רוצה רק לתמוך בה. ואם אתה מרגיש שיש לך כח לתמוך, כנראה שאתה כבר גמרת את הביקור שם לסיבוב הזה. והלוואי בכלל, כי זה באמת כל כך קשה לה.
"את טובה." אתה אומר לאט, לוקח סידור כדי להתפלל ערבית. "ואני לא מבין באיזו זכות את פה איתי."
היא מחייכת שוב. "אולי בזכות זה שאתה מצליח לקום ולהתפלל, אפילו אם יש לך אבחנה קלינית והיסטוריה מרתקת."
אולי. כשאתה כורע ב"מודים", אתה מבין שהיא צודקת.
אולי יש לך בעיות, אולי הן באמת קשות וכמעט אין אף אישה שתסכים להתמודד איתן.
אבל יש אישה אחת כזו. ויותר ממנה - אתה לא צריך.
*
מוקדש בהערצה אמיתית לכל מתמודדי הנפש החיים בינינו.
שסוכת שלום תיפרש על כולנו, אמן!
 

הנף מקלדת

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מירושלים אל הלב

א.

שני פנסים של רכב מגיחים מתוך השקט השחור. התקווה ניצתה. אליהו זינק התחיל לקפץ בפישוק רגליים, מניף שתי ידיים כמו שני מגבים של משאית, שוכח את כללי הנימוס הבסיסיים בטרמפים, הגורסים כי רק בעזרת שליחת האצבע המורה, יהיה ניתן לבקש את עזרת הנהגים.

נתי עדיין ישב על המדרכה חזר למלמל בלהט את פרק צ"א "לא תירא מפחד לילה מחץ יעוף יומם"

כמה תקווה יכולים להעניק שתי פנסים של רכב, שמאירים מחדש את הכביש הישן בואכה צומת בילו, על יד בית החולים קפלן.

"כי מלאכיו יצווה לך לשומרך בכל דרכיך"

הפנסים והניסן קשקאי שלהם חלפו ביעף.

כמה אכזבה יכולים לזרוע שני פנסים אדומים המתרחקים ממך במהירות, משאירים שני אחים לבדם על אם הדרך מצטננים לאיטם.

"עמו אנוכי בצרה"

"תשמע", פתח אליהו. "אנחנו יכולים לריב עוד הרבה פעמים, מי אמר 'לא!' לטרמפ לאשדוד רק בגלל שהוא פונה ימינה בכביש שבע, ומי אמר, 'כן!' לטרמפ ליבנה למרות שהוא נוסע בכלל על ארבע שלוש אחד.

זה לא מה שיקדם אותנו לקריית מלאכי.

מה שכן, חשבתי שזה עונש משמיים, קפידא של הרב בוסקילה. או אולי עונש שצחקנו על הרב שניאור.

נתי עדיין באמצע 'יושב בסתר' עושה פרצוף של אולי.

אבל זה תסכים איתי, שבטוח בטוח צריך לבקש סליחה מאבא שלא הקשבנו לו.

עכשיו נתי עושה פרצוף של 'אתה צודק'

וגם ממושיק ערבות.

נתי מהנהן "וואלה, אתה לגמרי צודק" ופיו מסיים בתחינה:

"אורך ימים אשביעהו ואראו בישועתי"



ב.

היכן יערוך הרבי מנדבורנא קרית גת את הטיש 'אושפיזא דיוסף'?

מי ינגן על הבמה הנחשקת בישיבת 'חיים עוזר' ?

איפה יופיע ענק הזמר מידד טסה?

'ושמחת בחגך' כל זמני ומיקומי שמחות בית השואבה בכל הארץ פוריקט מיוחד.




מכל עיתוני החג, המגזינים ומוספי הנושא, הדבר הראשון שנקרא בנשימה עצורה אצל משפחת מיכאלי, היה הפרויקט השנתי של העיתון לרגל חג הסוכות. בכל העיירה אין להשיג עיתונים של חרדים רק ב'נחלת הר חב"ד', שם גם מקבלים עלונים בחינם, אז נתי עושה את הדרך הקצרה לשם וחוזר עם חבילת העיתונים.

ממהר לשלוף את הערמה שהולכת ותופחת לה מידי שנה, מתוך הניילונית. נותן לאחיו הקטנים לריב על עיתון הילדים, מפנה את ארגזי הקישוטים מהשולחן, ופורס עליו את דפי החדשות. שם באמצע, בכפולת עמודים כפולה ומכופלת, הודפס הפרויקט החגיגי. על רקע תמונות של חסידי 'תולדות אהרון' בריקוד השורעס', והבית מדרש הגדול של 'חברון' בגבעת מרדכי, מפוצץ מעגלים מעגלים.

נתי ואליהו רוכנים ביחד, ממלמלים ספק לעצמם ספק זה לזה, את התאריכים והמקומות, התזמורות והלהקות. ומחפשים את היום האידאלי לעליה לרגל לירושלים.

לגור בקריית מלאכי זה לא רק להיות אחד מהפריפריה, זה בעצם הסתכלות מבחוץ על כל הנעשה בקלחת המבעבעת של הריכוזים החרדיים.

נתי נהנה לשפוט במבט חיצוני את כל המוסכמות והלכי הרוח של ידידיו מירושלים, בני ברק ושאר המקומות המלאים בהמון אנשים מאותו סוג. אבל חוץ מהביקורת ישנן חוויות שדווקא בתור אחד שלא גדל על המובן מאליו הוא נרגש לחות אותם יותר מכל חבריו בישיבה.

אחת החוויות המיוחדות שנצרבו עוד בילדותו, זאת הנסיעה בחול המועד סוכות לירושלים. בשונה מהרב בוסקילה שהיה נוסע לכותל עם יצחק ואלדד וכל המשפחות בטנדר של בוריס, נסיעה דווקא מתי שהכי צוהריים והכי בלאגן.

אבא מיכאלי היה אומר להם, "שמחת חג אמיתית קיימת ברחובות עיר הקודש בשעות הלילה".הוא היה מבקר איתם במאה שערים, בהופעות של חב"ד, בטישים ובישיבות גדולות. זה היה מרומם ומשאיר המון טעם של המון עוד.

אבל זה סיור של ילדים קטנים, עם כל האחים שתמיד ביקשו לקנות ימבמבם ופחית קריסטל סגול. ואבא היה ממהר לחזור, כדי להספיק לישון ולקום בזמן למנין עם הרב בוסקילה.

"ועדיין, החוויה הזאת היא משהו מיוחד". הסכים נתי עם עצמו. מיוחדת רק בגלל הנסיעה. בגלל ההבנה שצריך להספיק ולראות, לטייל כמו תייר, ובסוף לחזור. זה סוד הקסם.

ג.

בינות לכול התכנונים, הטיל אבא את הפצצה.

"השנה, ילדים, נראה לי לא ניסע". הוא מכריז מעם הקרטון של שרשרת האורות.

מה?! מה קרה אבא? נתי מרגיש כאתרוג שבור פיטם.

תראו סבתא רוחמה חולה, וקשה לאמא גם עם הקטנים, גם הבישולים של כל יום בשר, וגם לטפל בסבתא, אז נראה לי שעדיף שאני אשאר לעזור לה בבית.

"אבא אבל מה עם קצת שמחה?" אליהו מצטרף למחאה.

-"יש את המסיבה השנתית בסוכה של הרב בוסקילה".

נתי רוצה לצחוק ולבכות, לא יודע במה להתחיל. אליהו מתחיל מהצחוק.

"אבא, נו באמת! המסיבה בסוכה של הרב, גם אתה בעצמך נוסע לירושלים רק כדי לא להישאר באווירה הזאת"

גם אבא מתאמץ למחוק חיוך, אבל מתעשת, "חברה' מה איתכם? בקושי עבר יום כיפור וכבר אתם שולחים חצים באנשים"?!

נתי בולם פיו בשעת בדיחה. מרגיש גוש של תסכול מחליף עוצמת הציפייה.

"כל שנה מחדש בלילה של 'אושפיזין של יעקב' היה הרב בוסקילה מזמין את כל חברי הקהילה לקיים את מנהג 'זכר לשמחת בית השואבה' כולם התייצבו אפילו זיגו הרומני ואלירן מפינת המזל.

אלדד שלף דרבוקה, יצחק חילק ערק ומעמולים, ושירי חג מילאו את הסוכה.

הסוכה הייתה מוסד בפני עצמו.

תשלובת נדירה של סוכת שלום, המשלבת בכוח תמונות של כל הרבנים מכל המינים. ביחד עם תיקונין קדישין, של עשרת הספירות הרמוזות הדק היטב בתוך הקישוטים המאוירים על יד ה'חלפן הקדוש' המקובל מבת-ים. כסא בגודל 'כסא של אליהו' עוצב במקום של כבוד, עטוף תכריכים נאים ומכיורים, כשאורות לד צבעוניות מתחלפות, מאירות בקצב משתנה את הכיתוב 'עולו אושפיזין עליאין'.

אבא היה סוחב את כל משפחת מיכאלי עם הבחורי ישיבה שלו, הבחורים היחידים בכל הקהילה, לשמחה, מצטנפים בצד מכרסמים עוגיות ריבה ביתיות.

תמיד בשעת השיא הופיע מושיק ערבות. איש גדול ממדים ורם קול, היישר ממושב זרחיה, כל פרנסתו תלויה בסוכות, בגלל מטעי הערבות הענקיים שלו. 'ערבי נחל' קוראים להם, והם בכלל גדלים מטפטפות. בסוכות אין לו זמן לנשום כי הוא טרוד באריזה ושיווק, אבל על המסיבה בסוכה של הרב הוא לא מוותר.

נתי היה נהנה לבחון את גובהו וציין לאליהו שניתן לומר על מושיק 'מורביה ממוצא'.

במקרה מושיק שמע את הלחישה, החליט שמדובר בכינוי גנאי, דפנות הסוכה רעדו מעוצמת הצעקות. האוקטבות נרגעו רק כאשר הגיע הרב שניאור.

הרב שניאור היה מדמויות ההוד של הקריה החב"דית הסמוכה. עקב פועליו והשליחויות שלו, יצר קשרים עם קהילת הרב בוסקילה, כך היה מופיע עם סיטרוק מהודר לסוכה הצוהלת, בקול זמר מזרחי.

אז עזב מושיק את כולם, התיישב ליד שני הרבנים. הוא לא ביזבז זמן ודרש "נו הרב שניאור, תנעים לנו את הגלה נא"!

הרב שניאור עוד היה עסוק בלשתות לחיים כדרך החסידים, אך מיד התעשת ויתר על דברי תורה, ופצח בניגון נוגה ושמיימי. המיוחס לאדמו"ר הזקן.

"הגלה נא....

ופרוס חביבי עלי....

ופרוס חביבי עלי את סוכת שלומך...

תאיר ארץ מכבודך.... נגילה ונשמחה בך"


הרב בוסיקלה עוצם עיניים, ומשוטט בעולמות משלו. הרב שניאור לופת את בקבוק הערק, כולם כיבדו את הניגון הקדוש, אלדד זנח לרגע את הדרבוקה ורק המשיך בקולו המחוספס:

"מהר אהוב כי בא מועד וחננו כימי עולם"

עוד כמה שניות עד שכולם התעשתו, אז היה אומר מושיק ערבות, "הרב שניאור ה'חביבי' הזה לא דומה ל'יא חביבי' שלנו, אבל עדיין עושה את זה.



כל החפלה עלתה בזיכרון של נתי, מזרזת את ההחלטה, בתקיעת כף עצמית, שהוא ייסע עם אליהו לירושלים ויהי מה.



ד.

אחרי מנוחת צוהריים בצילתה של הסוכה, נתי ואליהו קמו דשנים ורעננים, למסע המרכזי.

יודי הקטן עוד ניסה לבקש שיקחו אותו גם. נתי החליט שזה סיפור לילדים גדולים, והבטיח שבפעם אחרת.

אמא לא מתערבת, כלל ברזל. רק אבא לא היסס מלשוב ולהפציר: "אולי תיסעו ביום אחרו, צדיקים? לא בשביל הרב בוסקילה לבדו, זה כבר לא בשבילכם לחשוב עליו. אבל תחשבו על משה ערבות".

שוב נתי מעלה חיוך רק מהזכרת שמו. "אבא תשמע, הרוכב ערבות הזה, איך אומרים? על טעם ועל ריח שאין בו, אין להתווכח".

"אבל בכל זאת" אבא נאחז בטיעון שלו כבהושענא חבוטה. תראו את מושיק הוא מפנה את הזמן הכי לחוץ שלו בשנה, רק בשביל לבוא ולשאוב קצת רוח, קצת קודש. אתם לא מבינים איך אתם הבחורי ישיבה עם התנהגות של בני תורה איך אתם מוסיפים לאווירת החג לעמך בית ישראל.

"אתה צודק אבא", הם הסכימו עם המחמאה. "אבל כל השנה אנחנו מחכים לנסיעה הזאת. וחוצמיזה קבענו עם חברים"

יצאו לדרך. לירושלים שבלב.

ה.

ירושלים האירה להם פנים, נעו במעגל אינסופי של בני אדם, מתולדות אהרון לקרלין, המשיכו באוטובוסים למתמידים, ומשם לטיש הגדול בבעלז. החברים זרמו, הרגליים רקדו,

עברו דרך בית וגן קפצו לכמה ישיבות, נחתו בסוף בחברון, מרוב אנשים אין מה לראות.

לקראת חצות ומעלה, התחילו להתגלגל לכניסה לעיר, זכרו שיש איזה אוטובוס מהדרין שנוסע לתפרח, עוצר ביניים ב'קסטינה' הסמוכה מרחק קריצה מהקריה.

בלב מתרונן, בשירת "אלה ברכב ואלה בסוסים" נעו מרקדים לכיוון צומת גבעת שאול.

הרגישו ברי מזל, שהם כבר ניידים, יכולים להתארגן בעצמם על כל החוויה הזאת, מי צריך את הרב בוסקילה וכל החבורה, כשאפשר פשוט להנות בירושלים.

למול עיניהם הנדהמות עזב האוטובוס האחרון את התחנה.



ו.

לנסוע בטרמפים מ'צומת מסמיה' לקריית מלאכי, זה עניין אחד. לחזור בשתיים בלילה מירושלים לדרום הקרוב ככל שיהיה, זה עניין מסובך הרבה יותר.

הטרמפידאה ביציאה מהעיר הייתה עמוסה בהמון חוגג, עוד ועוד צעירים חזרו משמחות בית השואבה בכל רחבי ירושלים.

כמה צעירי גבעות, ישבו ונגנו שירי כיסופים לליפתא, מתרפקים על המדרכה. בחור בלבוש תימני מסורתי, עמד גאון והניף את גלימתו.

נתי ואליהו נדחפו פה נדחפו שם. אבא תמיד העניק להם כסף כמה שצריך והעיקר שיסעו כמו שצריך. לכן מלאכת פשיטת היד, לא היתה אומנתם החזקה.

האמת שכבר היה להם מקום על הטרנזיט המעושנת תוכה כברה. שנסעה לאשדוד. מובלת על ידי הנהג ה'נחנח', אבל אליהו חישבן שהוא יפנה בכביש שבע ולא יקח אותם אפילו עד 'בית חלקיה'.

הסקודה סופרב לעומת זאת, רק המראה שלה היה שווה נסיעה, לא משנה מה היעד.

המזרוחניק עם הילד, הבטיח להגיע ל'יבנה' תוך חצי שעה. 'יבנה היה נשמע להם קרוב, בכזאת שעה כבר קשה לחשבן כבישים שהספרה שלהם עולה על שבע.

מצאו את עצמם זרוקים על כבישים חשוכים. אחרי שאמרו עשר פעמים 'מזמור לתודה', הגיע יהודי עם סיריון, בדרכו לקפלן, הבטיח להם שזה יקרב אותם.

כמה ייאוש יש בכביש חשוך.



ז.

דווקא הסגולה של הרב בוסקילה עבדה.

להגיד צ"א פעמים את מזמור צ"א.

אורות הבליחו מכיוון מזכרת בתיה, טנדר ארבע על ארבע קרע את הדממה, כשאורותיו בוקעים מתוך החושך.

הוא נסע בזיגזג. זה היה מבעית. כמעט חלף על פניהם בדרך לתעלה שבצד הכביש, עצר בחריקת בלמים.

"זה אתם צדיקים? אני לא מאמין" קולו של מושיק ערבות חזק כתמיד, מתנגן באוזניהם כנגינת קלרינט.

"מושיק, מה אתה עושה פה"?! נתי רוצה לנענע את הערבות מרוב התרגשות.

אחרי המסיבה אצל הרב, בכיתי לו ולאבא שלכם, שאין לי כבר כוח לנסוע עוד פעם לחלק ערבות אני עייף

אמרו לי אל תחשוב אל הכסף! תחשוב על המצוות.

חשבתי ונסעתי, חילקתי פה ב'רחובות' ובכל המושבים. עכשיו אני חייב שמישהו ייסע איתי. ישיר לי שירים שאני לא ארדם.

למה, כי עוד רגע אני נרדם על ההגה. אז יש מצב שאתם באים איתי, נקפוץ רק ליסודות נוריד שם חבילה"?

"בשביל מצוות אנחנו מוכנים" זינקו על האוטו, רוצים להירדם בעצמם אבל יודעים שיש להם תפקיד.

"נו תשירו משהו!"

הלב נשאר ער, רק פתחו את הפה, וניגון שמיימי פרץ החוצה.

"הגלה נא...."
 

אפרת תהל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הדמיות בתלת מימד
עיצוב ואדריכלות פנים
"פחיות", נתי נכנס לבית בקול תרועה רמה, בידיו קיפצה פחית אדומה ומקומטת, "איך לא חשבנו על זה קודם?"

***

גשם ירד בחוץ ודפק ענוגות על חלון המטבח. על השולחן הקטן סידרה שירי ארוחת ערב מעוררת תיאבון, ברגע שהניחה את קנקן התה על השולחן נשמעו דפיקות ונתי נכנס לבית, רטוב מכף רגל עד ראש וכולו אומר עייפות.

במהלך הארוחה הוא הסביר לה שמחר צריך לרדת תשלום המשכנתא ואין ממה להוריד, הבנק לא מאפשר למינוס שלהם להמשיך להעמיק.

"צריך להלוות", הוא אמר, לאה "ואין ממי, ממי שיכולתי הלוויתי לפני שקנינו את הדירה בשביל ההון העצמי למשכנתא".

"מה עם משכורות שלי ושלך?" ביחד זה כמעט חמש.

"נבלעו חלק במינוס בבנק וחלק להחזרת חובות" הוא היה מותש, עול כלכלת הבית היה מוטל על כתפיו הצעירות.

"אני יכולה אולי להוסיף שעות עבודה, ולשאול את רחל אם אני יכולה להביא איתי את יונתן, הוא תינוק רגוע", בתור טלפנית יש סיכוי, וזה יחסוך את התשלום למטפלת.

"זה לא יהיה לך קשה? גם ככה את עובדת הרבה", הוא צריך לשמור עליה.

"זה לא כל כך הרבה, אני אעבוד שמונה שעות ביום, יש הרבה נשים שעושות זאת, מקסימום אם נראה שזה לא מתאים אז נפחית בחזרה, רחל היא מעבידה נוחה, אני מאמינה שהיא לא תעשה בעיות".

חיוך של הקלה התפשט על פני הבעל "זה יכול להיות מצוין, האמת שלא חשבתי על הכיוון", כתפיו השחות הזדקפו מעט "בעזרת ה' אני אדאג להלוואה שתגמור עם המינוס ותכסה את המשכנתא של החודש הקרוב".



שירי הוסיפה שעות, נתי הצטרף לכולל ליל שישי ולתפילות בנץ אך ההכנסה הזעומה שלו לא סיפקה, ההוצאות גדלו, והמינוס גירד שוב ושוב את התחתית שלו.

נתי היה מוצא הלוואות מפוקפקות בשביל לכסות את תשלום המשכנתא.

***

שעתיים!

שעתיים חלפו מאז היה צריך נתי לחזור מערבית אך הוא לא נראה באופק, מעולם לא אחר לארוחת הערב, הוא ידע עד כמה אוהבת היא להשקיע בארוחה היחידה שסעדו יחדיו והשתדל לחזור מיד אחרי התפילה.

שיר הניחה את יונתן בעגלה ויצאה מן הבית, היא חייבת לחפש אותו, איפה הבנאדם? ולמה למען ה' הוא לא עונה בפלאפון.

דמעות שוטטו על פניה כשמצאה אותו שעון על קיר בית הכנסת, הנייד היה זרוק על המדרכה לידו והוא חיוור כולו.

"מה קרה?" ליבה הלם בה בפראות.

הוא התנער, מבוהל, וכשראה אותה חיוך מאולץ עלה על פניו.

"בואי נלך הביתה, אסביר לך הכל בדרך".

הוא לקח ממנה את העגלה, נראה היה כי הוא רוצה להיתמך בה. במילים כבדות הוא סיפר לה שכל ההלוואות שלקח בשלושת החודשים האחרונים היו עם ריבית צמודה והיתר עסקה מפוקפק, הוא לקח אותן בהסתמך על מזלו ועל כך שימצא דרך לצאת ממצב הביש אליו נקלע.

"לאחר תפילת ערבית התקשר אלי יניב ובקש שאחזיר את ההלוואה של החודש הראשון, כשהוא הבין שאין לי ממה להחזיר הוא תיאר לי בהרחבה באילו דרכים הוא יכול להוציא ממני את הכסף", נתי התנשף, הוא התקרב לספסל הקרוב וצנח עליו, שירי הצטרפה אליו.

"פניתי לאלבז לשאול אותו מה אפשר לעשות, אולי הוא יוכל לסדר לי הלוואה בבנק, אך כשהוא שמע את הנתונים שלנו הוא אמר לי שלא רק שאין סיכוי להלוואה, אלא עלי לקוות שהבנק לא יעקל לי את הדירה".

"לעקל", שיר חזרה אחריו כלא מאמינה.

"תהליך ארוך", נתי לקח נשימה ארוכה, "שבסופו הבנק מעקל את הדירה אם המשכנתא לא משולמת".

שיר קמה מהספסל והחלה להתקדם במהירות לכיוון הבית, נתי לקח את העגלה וניסה להדביק את הקצב שלה, אך היא הלכה מהר, כמעט רצה.

מה שלקח לו לעכל שעתיים, הוא הנחית עליה בעשר דקות.

את ארוחת הערב אכל לבד, שיר לקחה את יונתן והלכה לישון, לא מחליפה אתו מילה.

***

רחשים מהמטבח העירו אותו, מבט לשעון הראה כי השעה ארבע וחצי, עוד חצי שעה עליו לקום לתפילה, הוא התהפך במיטה, קולט את מיטתה של שיר ריקה, ונזכר ברחשים שהעירו אותו.

באיטיות קם מהמיטה, עליו לדבר איתה, אין להם זמן להתחפר, הם צריכים למצוא פתרון.

להפתעתו היא שמחה שהוא קם, בקשה ממנו לקרוא ברכות השחר ולהצטרף אליה.

"להצטרף למה?" עייפותו נעלמה ברגע.

"מה למה, אנחנו צריכים לתכנן מה עושים עם יניב והבנק, לא?"



כשסיים היא הרצתה לו כל מה שחשבה במשך הלילה, על רעיונות עבודה נוספים וכן על מקורות הלוואה שונים.

הוא היה צריך להזדרז לתפילה אז הם סיכמו שהוא התייעץ עם אנשים מומחים ויחליטו יחד בערב מה לעשות הלאה, השינוי במצב רוחה השפיע עליו לטובה.

***



"קודם כל לסיים עם המינוס", סיכם יצחקוב לאחר שסיים לגלול באוזני את מצב הביש אליו נקלע.

"תחפשו דרכים, תחשבו, תהיו יצירתיים. רק לא לקחת הלוואות נוספות", הוא נופף את אצבעו, מזהיר "הלוואות רק יעמיקו את בור בו אתם שקועים. אולי זאת נראה לך דרך קלה, אך זוהי דרך קצרה שהיא ארוכה", הוסיף בנימה למדנית, "מובן?"

נתי הנהן בצייתנות למול מבטו הבוחן של העסקן הנמרץ, זה האחרון החזיר לו חיוך ופנה ללכת.

"אבל מה אני אומר ליניב", נתי לא הסכים לוותר, קולו של יניב רדף אותו הלילה ותיאוריו המלחיצים נכנסו עמוק לחלומותיו.

יצחקוב הסתובב חזרה, הוא חפן את זקנו הקצרצר בכף ידו וקימט את מצחו, נראה היה כי הוא שקוע בסוגיה.

"הקשב, אזולאי", הוא פנה לאברך שמולו "אתה התחלת עם הברנש הלא נכון, יניב לא יוותר לך לא על ההלוואה ועל הריבית", נתי חש סומק מטפס בלחייו, נשמע כי עסקן תוהה בליבו אם היה בכלל היתר עסקה בכל הסיפור.

"למזלך", העומד מולו המשיך, "אני מכיר את יניב ואוכל לדבר אתו בקשר אליכם. יתכן שהוא ידרוש את ערבותי בעניין, ואני מסכים לעשות זאת בתנאי אחד", עתה עמדה האצבע זקופה מולו, ופניו של יצחקוב היו קרובות אליו יותר, "כל זאת בתנאי שאתה ל א לוקח יותר הלוואות, ודואג תוך שבוע להכנסה נוספת, מובן?"

נתי נשף בהקלה, יש מישהו שלוקח אחריות על העניינים, הוא לא צריך לשאת את העול לבדו.

הפעם ההנהון היה נמרץ יותר, וחיוך של הכרת הטוב עלה על פניו.



יצחקוב החזיר תשובה מהר, יניב מסכים לחכות חצי שנה עד להחזרת החוב, וכן הוא מוותר על הריבית מעתה והלאה. נתי הרים עיניים מודות לשמיים.

קוסם הבנאדם הזה. קוסם.

***


"הוא אמר לסיים עם המינוס", נתי קילף תפוחי אדמה בשעה שאשת החיל שלו בשלה לשבת "האפשרות היחידה לסיים אתו זה לא להוציא שקל מהבנק, מה שנכנס, נכנס".

"וממה נתפרנס?" שיר קצצה בצל, נותנת לדמעותיה ביטוי בדמעות הבצל.

"אני יודע? צריך לחשוב על רעיון", ערמת תפוחי האדמה המקולפים גבהה, והוא המשיך לקלף את כל השק בלי לחשוב אם יש בכך צורך.

"אבל זה לא הגיוני, כל עבודה שנוסיף, המשכורת שלה תכנס לבנק, ומה? לא נשתמש בה?"

"לא יודע", נתי נאנח, "בגלל זה אמרתי שצריך לחשוב ולחשוב ולחשוב".

כל אותו הערב הם העלו רעיונות ופסלו אותם, בסופו של דבר יצא נתי לכולל ליל שישי ללא שסיכמו דבר.

בכולל חילקו להם פחיות קוקה קולה שמישהו תרם לעלוי נשמת אחיו, נתי חשב בחמיצות שחבל על הכסף, הוא היה מעדיף לקבל אותו ליד.

רק שסיים את הלימוד ובא לזרוק את הפחית בפח עלה במוחו רעיון, הוא הביט לפח המלא בפחיות ריקות ואז הסתכל סביבו, משראה שאין מי שמביט בו לקח שקית גדולה שהייתה מונחת ליד והתחיל למלא בא את הפחיות.

***

"פחיות?" שירי עוותה את פניה בגועל "כמו כל התימהוניים".

"למה תימהוניים? את יודעת שלהורי היה שכן שהתפרנס מכך?"

"לא יודעת, נסתובב ברחובות ונתחיל לאסוף פחיות ובקבוקי בירה ריקים", עיניה נעצמו בייאוש.

"מה פתאום יש דרכים הרבה יותר מכובדות".

נתי לקח דף ולורד שחור והחל לכתוב:



'שכנים יקרים,

בעזרת ה' נפתח גמ"ח של בקבוקים ופחיות ריקים החייבים בפיקדון בבית משפחת אזולאי, אנו נפדה את הבקבוקים ונעביר את הכסף למשפחות נזקקות.

תזכו למצוות.

אזולאי. רח' עץ הדר 5.'



שירי חייכה לנוכח ההברקה "צריך רק לקוות שאף אחד לא יקשר בין המשפחה הנזקקת אלינו", אמרה בסרקזם.

נתי החזיר לה חיוך עייף "ולהתפלל שנצליח להתכלכל מזה. את החוב ליניב צריך להחזיר בעוד שש חודשים, זה יוצא ערב סוכות".

***

בכולל ליל שישי מקבלים תלושי מזון לקנייה בסניפים שונים, התלושים מסייעים להם רבות, אך עתה נתי חש מחנק, רעיון הפחיות התחיל רק עכשיו להתגלגל, שירי עדיין סולדת ממנו אך מכבדת אותו ואת המצב הכלכלי שנוצר.

פסח יחול בשבוע הבא וההוצאות רבות, את ליל הסדר הם חוגגים בבית, אין להם משפחה שתארח אותם. נאמן להחלטתו הוא אינו רוצה למשוך כסף, למרות שהמשכורת של שירי עם הבונוסים של החג גדולה יותר, אך אם על ההתחלה הוא ישבר, הם לעולם לא יסיימו עם גלגל החובות שלהם.



בסיום סדר הלימוד פנה נתי לראש הכולל: "סליחה", הוא בלע את רוקו "יש סיכוי שאני מקבל את תלוש המזון של שבוע הבא", סומק הציף את פניו אך הוא נשאר לעמוד, הוא חייב את התלוש.

האברך שמולו בחן אותו היטב והוציא תלוש מזון מוכר מכיסו, נתי לקח אותו בתודה ורצה לברוח מהמקום.

קולו של ראש הכולל השיג אותו "זה לא על חשבון שבוע הבא, זהו בונוס לאברכים מצטיינים".

***

האוטובוס מלא, ושיר הצמידה אליה את עגלות הקניות, עוד מעט היא תרד ותפדה את הבקבוקים והפחיות הממלאים את שתי העגלות עד להתפוצץ, היא מתביישת לעמוד בתור לקבל את הכסף, אך קולו של נתי הצטלצל באוזניה: 'פשוט נבלה בשוק ואל תזדקק לבריות'.

בתחילה חשב נתי ללכת, אך היא לא הסכימה, לימוד התורה שלו חשוב יותר. הוא חשש שתתבייש אך היא התעקשה שהזכות היא שלה.

בעיניים זורחות ציטט לה את דברי רבי עקיבא: "אלמלי היה בידי, הייתי נותן לך ירושלים של זהב".

***

יום רדף יום בעצלתיים, האביב פינה עצמו לקיץ הלוהט, נתנאל ושיר המשיכו לחסוך, הם לא הדליקו את המזגן, ולא קנו בגדים חדשים. את הכסף שנותר מהפיקדון היו חוסכים להחזרת החוב.

לעיתים הייתה שירי נשברת, ועם דמעות בעיניים הייתה מציינת שהם חיים בעוני מנוול.

נתי היה מספר לה בכאב על ר' עקיבא שחי בעניות, ועל כך שה' שלח לו את אליהו הנביא להראות לו שיש עניים ממנו.

"את רוצה גם את אליהו הנביא? יש לך דירה, אומנם עם חובות, אבל דירה. יום יבוא ולא נצטרך להמשיך לחיות כעניים, הכל זמני, שיר, ז מ נ י".

***

לקראת שלושת השבועות בישר נתנאל כי המינוס נעלם, וכי המשכורות הבאות יראו היטב בחשבון.

פחות משלושה חודשים נותר להם עד למועד הפירעון של החוב ליניב, ונתי התחיל להאמין כי יש תקווה לצאת מהסבך.

***

ימי הרחמים והסליחות חלפו עליהם בתפילות ותחנונים, מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה עד ראש השנה. שניהם ידעו היטב את המשמעות, השנה הם חוו אותה על בשרם.

***

כשסיים נתי לפרוס את הסכך וריח של סוכות התפזר באוויר, הגיע יניב.

נתי מהר לרדת מהסולם ולהכניס אותו לבית. שיר הגישה לו עוגה שאפתה לכבוד החג לצד כוס קולה.

הם ישבו ודברו כחברים. שיר שבחנה אותם מהצד הבינה איך נתנאל לא פחד להלוות מהבחור, הוא היה נעים שיחה ובעל תווי פנים עדינות שהתעו את מי שבא אתו בשיחה.

כשסיימו לדבר, שלף נתי חבילת שטרות מהכיס והעביר ליניב, יניב ספר אותם במהירות ולבסוף הושיט את ידו ללחיצה, שטר חוב אחד נקרע בהצלחה.

התשלום הראשון עבר בשלום.



שיר יצאה אל הסוכה, קישוט הדפנות היה החלק שלה, היא אהבה לקשט את הסוכה ובכל שנה מחדש היא הייתה מקפידה לקנות קישוט נוסף שיפאר את הסוכה.

שירי נשענה על אחת הדפנות ועצמה את עיניה, השנה היא לא קנתה שום קישוט, גם לא קישוט פשוט בכמה שקלים.

כבר לא כאב לה, בליבה הבינה כי ה' עוזר להם וימשיך לעזור גם הלאה.

ריח של תקווה נמהל בריח הסכך, ומשב אוויר צלול ליטף את פניה.



כמו תמיד ההכנות האינסופיות לחג מסתיימות בסוף, וחצי שעה לפני כניסת החג נתי כבר יוצא לתפילה, ומבקש ממנה להיכנס לסוכה לפני שנכנס החג, האמירה הסתמית שנאמרה עם חיוך צופן סוד מזרזת את שיר לסיים להתארגן ולצאת לדירת עראי.

בפתח הסוכה היא נעצרת, במרכז הדופן האמצעית התנוסס קישוט מוזהב, שיר התקרבה ובחנה את היצירה הפלאית, ירושלים התנוססה עליה בחריטת אומן.

חריטת ההקדשה הייתה ממוקמת בתחתית הציור, שיר לטפה אותה בעדינות ודמעות עמדו בעיניה.

'לאשת הזהב שלי, ליבך הוא 24 קראט'.
 

אלעזר 1

צוות הנהלה
מנהל
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
עיצוב פונטים
מוזיקה ונגינה
UX UI
D I G I T A L
יוצרי ai
י"א תשרי תשצ"ג, אלטנוביץ', פולין.



+++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++



גימפל מספר:

באותו היום מצאתי את עצמי מאחר מעט לתפילה, ואל תאמר שמחמת קרירות שבי אירע מה שאירע, אין זאת אלא בשל הסעודה הרבתי שנערכה אמש לרגל מוצאי יום-הקדוש, והלא כבר נאמר "לך אכול בשמחה לחמך", וכגודל השמחה כן גודל הסעודה. נמצאת אומר, ישבו להם יהודי אלטנוביץ' והיטיבו ליבם בסעודה זו עד שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית.

כללו של דבר, בשעה שהנפתי את תפילין של ראש להניחה כמצוותה נשמע לו הצליל הלז מאצל כיסו של ר' זונדל. וכי תאמר מנין לי שמכיסו של ר' זונדל בקע אלי ולא מאצל חיקם של מתפללים אחרים, שומה עליך לדעת כי ר' זונדל מיודעינו הינו היחיד בעיירתינו המחזיק במכשיר שאינו מיועד לדיבור בלבד, שכן חזקה עלינו מצוותו של המרא דאתרא הלא ניהו הרב שליט"א לבלתי נטמון בחיקנו מיראה זו.

כיון שבוקע צליל זה מכיסו של ר' זונדל באמצעם של פסוקי דזמרה הרי שמבטים רבים מופנים לעברו בכעס, על כי ההין להפר את קדושתם של מזמורים קדושים אלו. ואף אלו שלא ניכר הדבר על פניהם אין זאת אלא מחמת שצנועים הם, ואבלם בליבם וצהלתם - צהלת יהודי המתדבק בקונו - על פיהם המלחש את פסוקי דוד מלכא משיחא.

סבורים היינו כי מקרה חולף הוא ולא יישנה, אך כעבור מחצית הדקה שב הדבר על עצמו, שב הקול ונשמע, ושבה טרונייתם של המתפללים אל פניהם. ברם זונדל טומן הוא את ראשו בטליתו, משמע בוש הוא במעשיו, ואף כי אמר כי המכשיר שבכיסו מושגח הוא, אין זאת אלא שמושגח הוא תדיר ע"י ר' זונדל לבלתי החסיר פרט אחד מעדכוניו.

משנשמע הקול בשלישית יכולים היינו להבחין כי ר' זונדל מבצע בידו תנועה מהירה כבקי וזקן, בסופה היה המכשיר מציץ מבין חרכי כיסו, מגלה לעיניו הניבטות מבעד לטלית דבר מה.



מספר ר' זונדל:

עד עצם היום הזה אופפת אותי בושה כשאני נזכר בשאגה שהרמתי אז מתדהמה. אפילו הרב ששקוע בתפילתו ואינו שם למתרחש סביבו הרים לרגע קט את עיניו באיטיות, מסובב אלי את ראשו. היה זה רמז חריף ביותר לאי שביעות רצונו, אבל מה - אני מאמין שאחרי התפילה כשכולם כבר ידעו מה קרה אולי הוא הבין אותי. אבל למה להקדים את המאוחר. תכל'ס, זה באמת היה מסעיר ביותר ומרוב התרגשות כמעט דילגתי על 'ולירושלים עירך', האמת חשבתי - אולי זה מיותר, בין כה המשיח כבר כאן. לא חלפו להם רגעים אחדים ושוב נשמע לו הצליל, מקפיץ עשרות זוגות עיניים אל עבר המקום שלי. אני מנחם את עצמי, אם היו יודעים במה מדובר לא היו מסתכלים עלי ככה.

הלב שלי פועם בעוצמה, מתקשה להכיל את גודל הבשורה, ותוך דקות ספורות אני מגלה שהתפילה הסתיימה, דבר שלוקח בדרך כלל זמן ארוך יותר, במושגי הזמן שלי כמובן. לא התאפקתי, הפטרתי לעבר ר' גימפל "משיח איז דא", הוא ממשיך לגלגל את התפילין של ראש תוך אמירת פרק תהילים בכובד ראש. חזרתי שוב על המילים, מניע את עצמי קלות לעברו "משיח איז שוין דא", הזזת עפעף בתגובה. נראה כי הוא שקוע כולו בתהילים שלפניו, מכיון שבשורה כזו אמורה הייתה לגרום לו לפתוח בריקוד. אני טופח על כתפו "ר' גימפל" הוא מפנה אלי את ראשו, מקשיב "- המשיח ה-ג-י-ע-!".

נראה שהמאמץ ההסברתי גרם לי להגביה מעט את קולי, דבר שגורם לכל המתפללים להסתובב בחדות לעברי, תדהמה ניכרת על פניהם. ר' מוישה הגבאי תופס יוזמה ראשון ומתקרב אלי "דאס איז ערנסט?, זה רציני?" , בתגובה אני שולח את ידי באינסטינקט אל עבר המכשיר שבכיסי, גורם לר' מוישה לקפוץ ארבע אמות לאחוריו - "לא, בשום פנים ואופן, איך גלייב נישט, אני לא מאמין, וכל הרשעה כעשן תכלה". המילים שנאמרות מעמקי ליבו ברצינות תהומית גורמות לי לאי נוחות קלה, מעין זו שהייתה לי בדרשתו של הרב אמש לפני תפילת נעילה "עוונותיכם היו מבדילים... מסך המבדיל...", אני יודע שהוא התכוון אלי, זה ברור, אבל איך אפשר להסביר לו שזה לא מה שכולם מדברים עליו, המכשיר שלי מושגח, עם חותמת עגולה גדולה, איך אפשר לומר כאלו דברים על מכשיר מושגח?.

ר' מוישה שב לסדר את הסידורים שנותרו על השולחנות ואני מרגיש כביכול האנשים מסביבי חיים בעולם אחר. הרי הרגע שמעו ממני במפורש כי המשיח הגיע והנה הם ממשיכים בעיסוקיהם כביכול דבר לא ארע. איך ייתכן שדוקא אני, שמחזיק את המכשיר ההוא שהרב דיבר עליו, מלא כעת ברגשי השתוקקות לארץ ישראל, ואילו הם טרודים בהבלי היום יום. אתמהה.

תמיהתי אינה אורכת זמן רב שכן לפתע מתפרץ אל בית הכנסת ר' זרח, מנפנף בידו בדף שרישומי פקס ניכרים עליו, כולו שואג וצוהל "המשיח הגיע!". הסערה שמתחוללת מיד לאחר מכן בבית הכנסת אינה ניתנת לתיאור במילים, בבת אחת ניתקים כולם ממקומותיהם ופותחים בריקוד שכבר שנים לא נראה כמותו בעיירה. ר' שמשון הגביר יחד עם בעלי חובותיו, ר' קלונימוס ור' מנשה שכבר שנים רבות לא החליפו מילה ביניהם רוקדים כעת יד ביד. אני נסחף אל תוך המעגל, מוקף בידיים אוהבות מכל עבר, שכן אין לנו בשעה זו אלא כולם חברים זה לזה, אני תופס לרגע כי ההתרגשות גרמה לי להשתמש במילים מאוצרו של ר' גימפל. איי, ר' גימפל, מי יתן לי קורטוב מהתמימות שלך.

כרוז שעובר ברחוב משבית לרגע את הריקוד, כולם מטים אוזניהם אל עבר החלון, מאזינים להודעה החשובה: הרכבת האחרונה תצא מהעיירה בשעה שלוש, לאחר מכן תיסגר תחנת הרכבת לנצח.

יצאתי אל חצר בית הכנסת, מבחין באנשים הרוקדים ברחובות בבכי של התרגשות, מאושרים על הזכות לעלות לארץ הקדושה לאחר אלפיים שנות גלות. מכל עבר ניתן לראות יהודים אורזים את מטלטליהם, משאירים מאחור בית והווי גלותי, בתי העיירה פושטים את מראיהם ומקבלים צורה ארוזה, מוכנים למסע ההיסטורי שיגאל אותם מארץ הניכר אל עבר ביתו הטבעי של כל יהודי.

מיהרתי לביתי, אורז אל תוך חבילותי ככל אשר יוכלו להכיל, ממהר אל עבר תחנת הרכבת. בדרכי אני נתקל באנשים המנופפים לשלום אל עבר העיירה הננטשת, עיירה יהודית שוקקת חיים שהופכת מרצון לעיר רפאים, נפרדים בלב כבד מהמחוזות המוכרים, אך מאידך מלא הוא שמחה והתרגשות על הזכות לה זכה דורנו. זכות לה חיכו אבותינו במשך אלפי שנים.

ר' שפטיה מנהל תחנת הרכבת מקדם אותי בכניסה לתחנה, מהנהן אלי בראשו מעשה חבר נעורים ותיק. על אף מראהו הרשמי והמוקפד ניתן לראות על פניו את ההתרגשות ואת הרגשות הגואים. הוא מזמין אותי אל המשרד, מחווה בידו על החבילות שלו שממתינות אף הן בדומיה, מסמלות את קיצה של עיירה יהודית תוססת בגולה שמוצאת בחזרה את הדרך אל הבית.

אני מוצא לעצמי פינה שקטה בתחנה, ובאין רואים שולה מכיסי את המכשיר, זה שהביא אלי את הבשורה המרעישה והמרנינה. עדכונים רבים זורמים מארץ ישראל, תמונות של גדולי ישראל יוצאים לקראת המשיח, ניקיונות בזק נערכים בכל מקום בו צפוי המשיח לבוא, צוותות ניקיון מיוחדים נשלחים לתגבור וגם המכתזיות עוברות הסבה מהירה למפלצות ניקוי. ידיעות דרמטיות מדווחות על קולות שונים שנשמעים מירושלים, על פי דעת רוב הפרשנים זהו סימן לכך שבית המקדש עומד לרדת בשעות הקרובות מן השמין, כולם ממתינים בציפייה דרוכה נושאים מבטם לרקיע, ממתינים לרגע הנכסף. צ'אט הכתבים דן בסוגיות בוערות הנוגעות לאיחוד בין קהילות שונות, נפילתה של הממשלה שונאת החרדים שתאבד את הלגיטמיציה הציבורית אל מול הנהגתו של המשיח וההשפעה האיזורית שתהיה לו במזרח התיכון. כתב התחבורה מביא סקירה על על העליות ההמוניות מחו"ל ועל העומסים הצפויים בנתב"ג, ידיעה נוספת מבשרת על רכבות מיוחדות שיצאו...

ה-ר-כ-ב-ת-!-!-!

אני מביט סביבי בתדהמה, הכל ריק ושקט. צהלות הילדים שהיו כאן עד לפני שעה קלה חלפו כליל, מפנים את מקומם לאוושת הרוח, שקט סמיך עולה מכיוון העיירה. אני רץ אל הרציף, מבחין ממרחק ברכבת מתפתלת בעמקים, מרחיקה לכת במהירות, משאירה אותי לבדי עם החזון והתקווה שמתנפצים לפני על קרקע המציאות. בצעד של יאוש אני פונה אל משרד מנהל התחנה, אולי אמצא שם אפשרות ליצור קשר עם רשת הרכבות. הדלת פתוחה לרווחה, השולחן ריק, חושף חריצים עמוקים המעידים על המאמץ המחשבתי של מי שישב תמיד לצידו. הפחד מתחיל לטפס בעורפי, מתחרה בעוצמתו עם נחשולי הייאוש שמציפים אותי. התסכול שלי מופנה כלפי עצמי, חושף בפני אנרגיות שליליות שתמיד היו חבויות בקרבי. אני מתיישב על ספסל ברציף, מביט אל האופק, נתלה בקצה התקווה, אולי תבוא רכבת בלתי צפויה ותאסוף אותי. ציפור טועה חולפת על פני, פורשת כנפיים אל החופש, מותירה אותי כבול אל מגבלות המציאות. אני שולף את המכשיר מכיסי, מנסה ליצור קשר עם חברת הרכבות, "עקב העומס זמני ההמתנה ארוכים מהרגיל, זמן ההמתנה המשוער הינו שלושה ימים". המכשיר נופל על הרצפה, יחד עם ליבי, שלושה ימים של המתנה ברציף אינם בגדר אוצפיה מקובלת בשבילי, אבל עכשיו אני המובל, לא המוביל. מחשבה סוררת חולפת בראשי - 'וכי עד היום כן הייתי מוביל? או שמא מאז התחברת אל המסך המרצד אינך אלא מובל'. אני פותח את מפת האיזור, מחפש מסילות קרובות, נותן למכשיר שבידי לחשב עבורי מהו מרחק ההליכה עד התחנה הקרובה ביותר, הוא אינו מנבא טובות. המסילה שלנו אינה קרובה למסילה הראשית ואין רכבות שצפויות לעבור כאן בימים הקרובים, תחנת הרכבת הקרובה ביותר נמצאת במרחק רב יותר מזמן ההמתנה למענה הטלפוני. ראשי מתחיל להתערפל, דרשתו של הרב שבה להדהד בראשי "עווניתכם היו מבדילים" האם הוא ידע?

אני מתקרב אל קצה מבנה התחנה מגלה סוכה קטנה ממתינה לי בדומיה, שלט קטן של ברוכים הבאים מעטר אותה בחזיתה, מזמין אותי להיכנס פנימה, אל המקום בו כל יהודי רצוי. אחח, כמה זריז הוא ר' שפטיה, רק יצא יום כיפור וכבר הספיק לסקל את השטח, להעמיד סוכה, ולהעמיד בתוכה שולחן וספסל. אני קורס אל הספסל, מולי מציץ לו שלט בלוי, עתיק שנים, כתוב בכתב ידו המעוטר של ר' גימפל "שנזכה לישב בסוכת אורו של לוייתן". הטעות הקטנה מעלה בזויות פי חיוך קטנטן, נותנת לקרני אור וטהרה לחדור לליבי ולנקות אותו. אני מרגיש איך כוחות חדשים ננסכים בי, נותנים לי את הכח להתמודד עם הקושי הגדול, ורלאשונה מזה מספר חודשים אני נושא מבט לשמים, דמעות זולגות מעיני - "אבא, קרע נא את המסך המבדיל בינינו..."
 

פרוגמטי

צוות הנהלה
מנהל
מנוי פרימיום
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
D I G I T A L
מי באש


ליל הושענא רבא. פוטנוק, הונגריה.



'''זה כמו תפילת מעריב רגילה, נכון?'' תקווה היתה בקולה של נחמה .

"לא. יש קריאה של 'משנה תורה', הרב אמר שזו סגולה נפלאה. אבל אל תחכי לי, מהבוקר את עובדת, לכי לישון ואני אחזור יותר מאוחר".

"לילה טוב, תתפלל חזק". לא שהיא אוהבת להישאר לבד, אבל היא ממש שמחה בליבה שהוא יישאר לקריאה. אם יישאר עד הסוף זה כבר יהיה נס, אבל לפחות הוא רוצה.

לפני שעלתה על יצועה בדקה שיש לה את כל הדרוש למחר. גברת קליין שכנתה ילדה את ילדה הרביעי והיא החליטה לעזור לה עם הבישולים.
אם אין לה ילדים משלה, לפחות תעזור לילדיה של השכנה.

היא תכין קפוסטה ובשר בקר, בכמות גדולה שיהיה בשפע. אם תספיק תכין גם את עוגת הז'רבו העסיסית שיהיה להם עם מה להיפרד מהסוכה.

לוי הגיע לבית הכנסת והתיישב בכבדות בשורה שהכי קרובה לדלת, מה שבטוח בטוח. הוא כסס את ראשי אצבעותיו, ממתין לתחילת הקריאה שבוששה לבוא משום מה.

מחשבות רצו במוחו על המיטה שמחכה לו בבית, במקום ספסל העץ הנוקשה. כמה הוא יכול להשקיע? הוא עייף, אולי זה לא כזה חשוב? ישנן הרבה סגולות, מי אמר שיש לזה מקור.

אחרי מלחמה קצרה החליט להישאר, בינתיים. קשה להילחם ויותר קשה להילחם על כל דבר, אבל... כשמנצחים, אם מנצחים, מגיעים לאיזו תחושת סיפוק שאין שווה לה.

לאחר שעתיים נגמרה הקריאה והוא יצא לכיוון הבית בהרגשה טובה. הוא לא בטוח בזה, אבל הוא מרגיש שהוא פעל משהו.

הוא פתח את הדלת, מצפה לשמוע את השקט, אבל במקום זה הוא שמע בכי, בכי מהוסה אבל חסר שליטה. הוא נדרך, חושב בליבו איך ירגיע אותה שוב, כבר אמר לה כל מה שאפשר, ניחם אותה באינספור ניחומים, אבל זה לא היה אמיתי, הוא לא האמין במה שאמר, איך הוא יכול להרגיע, כשהוא עצמו דואג ומצפה.

תוך שהוא מכין דברי ניחומים ודברי עידוד חדשים, שהנה הוא נשאר עד סוף הקריאה ואולי זה פעל, נכנס לחדר ורואה את נחמה כצפוי, בוכה בדמעות. אבל משהו היה שונה, הפעם על פניה לא היה את המבט הכה מיוסר שהוא מכיר. על פניה היו תקווה והתרגשות מעורבים.

מבין ההתייפחויות סיפרה על החלום.

"חלום?!"

"בחלומי ראיתי איש לא מוכר, עם זקן לבן עבות, מביט אלי בחמלה ואומר 'ידעתי בתי ידעתי את צערכם כי רב. תדעי שאלו הם ייסורים של אהבה. נשלחתי אלייך לומר לך מה עליכם לעשות כדי לזכות בפרי בטן.
השנה, יותר מכל שנה תקפידו לשמור מייד בצאת החג את ד' המינים ותשמרו עליהם מכל משמר, עד ערב פסח בזמן ביעור החמץ ואז תשרפו אותם ביחד עם החמץ ובזכות שתי מצוות יקרות אלו, תעלה שוועתכם ותפקדו בפרי בטן'.
"
אני לא בטוחה'' אמרה נחמה, ''אבל שניה לפני שהסתובב ונעלם, הוא שלח אליי חיוך מתוק כזה. מבטיח".

'משהו עובר עליה', הרהר 'היא בטוחה בחלום כמעט כאילו התגלה אליה אליהו בכבודו ובעצמו'. אבל הוא שתק, 'לפחות לא אצטרך לטרוח ללכת לבית הגניזה כדי להניח שם את ארבעת המינים שלי'.

עמוק בלב הציק לו שהיא מידי מאמינה, 'זה בוודאי מרוב ייאוש', רק שלא תתאכזב שבעתיים.

מהר מאוד התברר לו שבמקום לנוח, הוא עתיד לעבוד, קשה אפילו.

נחמה החליטה שאם לעשות סגולה אז לעשות עד הסוף! היא הודיעה לו בנחרצות שמחר הוא והיא יתדפקו על דלתות השכנים היהודים בעיירה שלהם ויבקשו מהם את הד' מינים. ''ככל שנרבה לאסוף, כך יהיו לנו יותר זכויות'', אמרה.

הרבה ברירות לא היו לו, ''תנאי אחד יש לי'', הצליח לסייג מעט ''לא נגיד לאף אדם את הסיבה לאיסוף, מי שלא נאה לו לתת סתם כך, שלא ייתן. אנחנו את ההשתדלות עשינו!''

למחרת, לאחר שחבט את הערבות בכל כוחו, חזר לביתו. בליבו כבר השלים עם המשימה, מקווה לעמוד בה.

נחמה עמדה בפתח, בידיה סל השוק הישן, ללוי הושיטה את החדש, שלא תהיינה לו עוד סיבות להימנע.

''לוי, חשבתי איפה נשים את כל הלולבים והערבות והחלטתי שנשכן אותם בחדר הריק, זה שבנינו לפני שהתייאשנו'' נחמה דמעה שוב, התקווה שנסוכה על פניה מאתמול רק גברה.

הם סיכמו שהוא יפנה לשורות הבתים בצד ימין והיא לשמאל.

נחמה דילגה בצעדים קלילים והחלה לעבוד. לוי נכנס לבית לנוח ולאכול קמעה, ויצא גם הוא.

כשעזב את הבית העשירי, עמוס בערבות ארוכות, אותן הביאו לו משפחת הרשמן, לאחר שאספו מעשרת ילדיהם, פגש את נחמה. הוא רצה להלין בפניה, על הבושה שהרגיש עת שביקש מהשכנים את הד' מינים ועל המאמץ הרב שזה דורש ממנו, אבל היא הקדימה אותו.

''לוי, אני רואה שדברי הרבנית שניידמן בשיעור, צדקו ובדרך שאדם רוצה לילך אומרים לו גמור'', עיוותה, כבכל פעם שהתרגשה ''תראה איזו כמות גדולה אספתי, אם אני לא טועה כבר חזרתי לבית, שלוש פעמים כדי שאוכל לסחוב עוד. אתה מוכרח לראות את החדר, סוף סוף הוא מתחיל להתמלא קצת, אני כבר רואה אותו בדמיוני, אויש הוא כל כך מתוק''.

'
כשנחמה נסחפת זה עד הסוף', חשב לוי, 'אין לי שום סיכוי נגדה, אני אעשה כאילו גם אני אספתי הרבה ואלך לי לנוח. מילא היא לא תדע מי אסף, כמה. היא מסונוורת'.
לאחר שהתמלא החדר, נחמה סגרה אותו במפתח והניחה במחבוא שלהם, שאף אדם לא יגנוב את האוצר.



אמצע חודש טבת

תושבי צפון הונגריה לא ראו כבר שנים כזו סופה.

נכון, בבית הכנסת אביגדור נאם לכל מי שהסכים לשמוע אותו ש ''הפעם תתכוננו מראש, זה לא יהיה כמו בכל שנה. ואני אומר לכם אנשים עוד יתחרטו שלא הקשיבו לי'', אבל אביגדור זה אביגדור והוא אמר הרבה דברים בעבר, שלא תאמו את המציאות.

אך בכל זאת, הרגישו הכל את הקור שמתפשט ורק מתגבר. גם לוי אסף כמות נאה של עצים שיחממו את הבית גם בשיא הקור. הוא ערם אותם בפינה בסלון .

נחמה הזהירה אותו שזה יספיק לשבוע בקושי ו''משפחת ברגמן מילאו חדר שלם בעצים ובסוף אנחנו נתחרט על זה'', אבל תמיד מזהירים ובסוף מתברר שהכל היה גוזמה וחבל לו לטרוח לחינם.

הפעם נראה שהצדק היה עם המזהירים.

לוי ונחמה ישבו קרובים לאח הבוער וניסו להתחמם מהלהבות, שזרקו מדי פעם קצת חום בריצודיהם, פעם לכאן ופעם לשם.

לוי שפשף את ידיו, מנסה להוסיף חום. ''נראה לי שהאח כבר גמר את תפקידו, פעם הוא היה מחמם היטב'' אמר, מנסה להגן על עצמו ממחשבותיו. אבל נחמה אשה כשרה, מנסה לא להזכיר לו את העובדה הפשוטה, שלו רק היו להם יותר עצים, לא היו צריכים לחסוך ולשים את חצי הכמות הנדרשת בשביל להפיץ חום נעים ומספק. ורק אמרה 'מקווה שהסופה תיגמר בקרוב'.

השבוע עמד לקראת סיום וסופה של הסופה לא נראה קרוב. נחמה איבדה את סבלנותה, כה הרבה היא תכננה להספיק בשבוע זה, אבל הקור משתק, ולא ניתן להתרחק מהתנור ליותר מדקות ספורות.

בימים הראשונים לוי היה מרוצה מהמצב, הרבה זמן לא היה לו תירוץ כל כך טוב, לשבת בחוסר מעש. הוא אפילו אמר לנחמה שכל מה שהשם עושה זה לטובה ושהיא צריכה לשמוח על החופש שניתן לה. אך עם הזמן שעבר ערימת העצים שאסף, החלה להדלדל ופחד התגנב לליבו, שאולי עוד מעט יאלצו לשבת עטופים בשמיכות, ללא חום התנור. 'אני לא אצליח לסבול את זה, זה מעבר ליכולותי, חייב להיות פתרון' חשב, והחל לחפש סביבו רעיונות.

נחמה הציעה שיפרק את הארון הישן שעומד בכניסה לבית. היא לא אהבה אותו, אבל לוי אמר שהוא מעדיף לשרוף שטרות של כסף ולא את הארון שהגיע לו בירושה מדודה יענטע.

לפתע אורו פניו, 'נחמה יש לי רעיון! הרי יש לנו חדר שלם מלא עד התקרה בחומרי בערה, זה יספיק לנו לשבוע לפחות!'. ברגע הראשון שמחה נחמה אף היא בשמחתו, אך כשקלטה לעומק את כוונתו נחרדה. 'אתה מתכווין לחדר ההוא? הנעול?' שאלה באימה.

'יש לנו עוד חדר שאני לא יודע עליו? ענה לוי ואץ למטבח להביא את המפתח מהמחבוא. נחמה התעשתה והחלה לרוץ למטבח לנסות למנוע ממנו את זממו אך הוא כבר לא היה שם.

לוי כבר היה בתוך החדר אוסף בידיו את הערבות העבות והארוכות ביותר שמצא, 'כך הן יבערו יותר זמן', חשב 'גם נחמה תודה לי אחר כך, תמיד היא דרמטית...'.

הוא חזר לסלון עמוס בענפים יבשים. נחמה נעמדה בינו לבין התנור, מנסה לעכב אותו מעט אולי תצליח למנוע אותו.

מהחריץ שתחת דלת הכניסה, חדר פרץ קור מקפיא. לוי שהתלבט עד כה האם לחכות עוד קצת לפני שיוסיף את הערבות והלולבים החליט שאין הבדל אם יזרוק אותם עכשיו או עוד שעה. ככה לפחות יסבלו פחות זמן.

בליבו חשב, 'גם אם צדק הזקן בחלום, הוא הרי אמר לשמור את שלהם בלבד ולא את של כל העיירה... '

הוא ניסה לומר זאת לנחמה אבל היא דחתה את דבריו 'איך אתה יכול לדעת מה רוצים ממנו בשמים ואולי רק כך נזכה. ועוד, שאולי בתוך כל הערימה הזו מונחים הד' מינים שלנו?'

'שטויות' למה שמתוך כל החדר הזה דווקא שלו יצא ראשון' חשב ואסף את הערימה כדי להשליכה לאש.

רגע לפני שהכניס את הענפים שבידיו, לאח הבוערת אמרה לו נחמה, תוך שהיא נשנקת מבכי ''לוי, רק תזכור טוב, שפזיזות עלולה להרוג ילד!''

לוי קפא, כל גופו הזדעזע. הוא החל לבכות.

15 שנים מוקדם יותר

לא בכל יום הייתה מגיעה עגלת הדואר לעיירה פוטנוק. וכשהיא הגיעה, הביאה עמה הרבה רגשות.

באותו יום היו שקיבלו את התואר סבא או סבתא והיו גם שהפכו לאבלים בפתאומיות.

את ההודעה על דבר הדואר הממתין לנו בחדר הקטן הצמוד לבית הכנסת, קיבלנו ברגשות מעורבים.

אבא שרצה ללמד אותנו פרק במידת הסבלנות, אמר שלאחר תפילת מנחה-מעריב הוא יקח את המכתב. אך באותו יום משום מה הוא יצא מוקדם מהרגיל למנחה...

אבא חזר מבית הכנסת כשפניו צופנות סוד. עיני כולנו היו נשואות אליו, אבל הוא קרא לאמא ולי לחדר ריק והוציא את המעטפה. הוא הגיש לי אותה לאט, נותן לי לקרוא מהיכן בא המכתב.

לא ידעתי למה לחכות, לא כל נער בן 18 מקבל מעטפה ועוד מבודפשט הגדולה. אבא הגיש לי סכין מכתבים קטנה ובידיים רועדות פתחתי את המכתב. ''לכבוד לוי אחייננו היקר... מחכים חיים וזלדה גרוזמן''

כשגמרתי לקרוא עצמתי עיניים והתחלתי לדמיין. מנסה לאחוז בו בכל כוחי. כל עוד שאבא ואמא לא אמרו שלא, ייתכן שכן.

אבא פתח טרם שאלתי ''לוי יקירי, אמא ואני החלטנו שזו תהיה הזדמנות טובה בשבילך להיכנס קצת לחיים האמיתיים', את המשך הדברים לא שמעתי, הנהנתי בחוזקה בראשי לשמע התנאים שהוריי התנו עמי, יהיו התנאים קשים ככל שיהיו, אני לבודפשט נוסע!
מאותו רגע נראה היה לי שהעולם נהיה מואר יותר, צבעוני יותר ומלא שמחה. מידי כמה שעות בדקתי שהכל ארוז ומוכן לנסיעה.
בתחנת הרכבת בבודפשט המתינו לי דוד חיים ודודה זלדה ושימעלה הקטן. את דודה זלדה זיהיתי מייד, היא הייתה ממש דומה לאמא. דוד חיים העמיס את התיק שלי על כתפו הרחבה ושימעלה נתן לי יד מתוקה והחל לשאול אותי שאלות.
הכנסת האורחים שלהם הייתה מיוחדת, עובדה שכעבור שעות ספורות היה נדמה לי כאילו אני בביתי בפוטנוק. שימעלה הראה לי את החדר שלו, בו אני עתיד לישון ואת המיטה שהכינו לכבודי. ניכר היה שהרבה מחשבה הושקעה, באיך לגרום לי לנוחות מירבית.
לאחר יומיים בהם לקחו אותי הדודים לטייל בעיר, הגיעה העת לדבר שבשבילו באתי הנה.
דודה זלדה סבלה ממחלת עור קשה שגרמה לה לסבל רב. לאחר שדרשו ברופאים התברר שיש רופא אחד המומחה מאוד בתחום והוא יגיע לעיר 'גיור' הסמוכה לגבול סלובקיה וישהה שם שלושה ימים. כדי לאפשר להם לנסוע ברוגע ומבלי שיצטרכו לטלטל את שימעלה הקטן בדרכים הארוכות, התבקשתי לבוא לשהות לצידו בזמן שיעדרו ולדאוג לצרכיו.
התרגשתי מהנסיעה הקרובה וקצת חששתי. תמיד בבית הייתי הילד הקטן חסר האחריות שלא דורשים ממנו הרבה והנה עכשיו יש לי משימה שאני לבד צריך לנהל.
בבוקר הנסיעה השכימו כולם, אווירה של פרידה שררה באוויר. דוד חיים ודודה זלדה נישקו את שימעלה כשדמעות על פניהם ודודה זלדה פנתה אליי: ''לוי, אנחנו מאוד מודים לך שהגעת הנה כדי לעזור לנו, בטוחים שתהנה בחברת שימעלה ותהיה לו כמו אח גדול בימים שניעדר, ותזכור שקראנו לך כי אנחנו סומכים עליך!''
על שידת העץ בסלון היה מונח דף גדול בו היו כתובות הוראות מדוייקות איזה אוכל לחמם ואילו בגדים ללבוש בכל יום ועוד כהנה וכהנה, כמו שרק אמא דואגת עשויה לכתוב.
היום הראשון עבר בנעימים, שימעלה התרגש מהמצב החדש והיה ממושמע לכל מה שאמרתי. למחרת התחלנו להשתעמם מה כבר יש לנער בן 18 להעסיק ילד בן 5, הסיפורים נגמרו לי מהר מאוד ושימעלה החל לחפש איך להעסיק את עצמו. כשנראה היה לי שהוא מסתדר היטב, הרשתי לעצמי לחטוף תנומה קלה, כמובן שאמרתי לו שאם יצטרך משהו שלא יהסס להעיר אותי מהשינה. ממש לפני שנרדמתי חלף במוחי המשפט שאמרה לי דודה זלדה ''ותזכור שקראנו לך כי אנחנו סומכים עליך...'' אבל לא הספקתי לחשוב עליו וכבר שקעתי בשינה עמוקה.
משהו הקפיץ אותי במהירות. מין הרגשה רעה שאי אפשר לתארה במילים, ריח חריף של שריפה חדר לאפי ומילא את ראותיי. 'אני חולם' אמרתי לעצמי, אבל זה הלך והתגבר.
בלי לחשוב, רצתי במהירות לכיוון החצר האחורית שם היה מקור הריח, מנסה לאתר את שימעלה מבעד לעשן הסמיך, בליבי התפללתי שאמצא אותו ישן באחד מפינות הבית בצידו השני.
אך עד מהרה התגלה לעיני מחזה נוראי שיחרט בליבי ויותיר אותו פצוע לעד.
מהמחסן הגדול שרובו עלה בלהבות ועשן שחור היתמר מעליו, שמעתי קולות שיעול וגניחה חלשים. כל עוד רוחי בי צעקתי ''ש י מ ע ל ה !'' ורצתי כאחוז אמוק לכיוון הפתח אולי אצליח להציל...
לאחר שלושה ימים בהם נאבק על חייו, גופו לא יכל עוד.
הייתי נותן הכל כדי להתחלף איתו, אבל אני נותרתי כאן, שקוע באבל עד למעלה מראשי, ויחד עם נשמתו עלתה גם נשמתי.
הוריי ניסו לעשות הכל כדי לנחם את שברי ובעצת מומחים, אמרו לי שוב ושוב שאיני אשם ועל כל אדם נגזר מתי יבוא קיצו. ואני, שהאשמה הייתה כבדה מכדי שאוכל לשאת אותה, אט אט קיבלתי את דבריהם ושכנעתי את עצמי שאכן זו האמת. ככל שחלף הזמן נדחק האירוע למעמקי ליבי ונקבר במקום הכי עמוק שקיים בי והצלחתי לחיות את החיים איכשהו מבלי לזכור...

----
נחמה כבר לא בכתה, על פניה הייתה מרוחה הבעה המומה ומרחמת כאחת. היא הביטה בכאב על בעל נעוריה, שעדיין אחז את הענפים, וקרבה אליו את הכיסא.
לוי היה חיוור וניכר היה שמשהו התהפך בקרבו. מצחו היה מלא זיעה. הוא הסיט את הכסא לצד, מתהלך סהרורי ברחבי הבית, וממלמל בשקט 'פזיזות עלולה להרוג ילד'. הוא ניגש לחדר והניח את הענפים ביראה במקום שהיו, נועל אחריו את הדלת.
כשננעלה דלת החדר, נפתחה בליבו דלת אחרת. ציריה השמיעו רעש, אבל ללוי היה ברור. לא עוד! אפשר להאשים ואפשר להיות אשם, אבל כדי להיות חי ולא רק 'לחיות' צריך להתקדם.
לוי, מעשי מתמיד, עטה את מעיל הפרווה העבה וחבש כובע מחמם ויצא אל הכפור.
נחמה נעמדה בפתח, תוהה להיכן רגליו מוליכות אותו ועיניה התמלאו אושר. תמיד חלם להתחיל מסכת ולסיימה, מי יודע אולי הפעם...

טבת שנה אחרי

''הם הגיעו, אפשר להתחיל'' צווח בקול אחד הזאטוטים, שלא הבין מדוע אנשים הוציאו ממחטות וניגבו דמעות.
''אשרי תבחר ותקרב ישכון ביתך...'' קרא המוהל בקול רם תוך שהוא מכין בזריזות את כל הנצרך לברית. אך אבי הבן סימן לו להמתין. הוא ניגש לדוד חיים ודודה זלדה בפנים מושפלות, לא מסוגל להביט בפניהם ופרץ בבכי. בכי שהמתין שנים ארוכות לפורקן.
דוד חיים לא אמר מילה, הוא רק התקרב אליו וחיבק אותו חיבוק ארוך. דודה זלדה הליטה את פניה בתוך מטפחת פרחונית והתייפחה בקול.
לאחר שנרגע מעט אמר לוי ''את שימעלה, לצערי לא אוכל להשיב, אבל את הנשמה שחזרה אליי בזכותו, איש לא יוכל לקחת מכם!''
''ויקרא שמו בישראל?''
''שמעון''.
''כשם שנכנס לברית, כן יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים'' .
 
נערך לאחרונה ב:

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יְהוָה אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יְהוָה אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  12  פעמים

לוח מודעות

למעלה