האתגר הדו שבועי- להוריד ת'נעליים

[Sara led]

טוב, אז הפעם בישלתי לנו אתגר, שאם הלכתם איתו כמו שהוא מופיע בדמיוני. והקדשתם לזה מחשבה חסרת גבולות. וכתיבה טובה ואיכותית כמה שרק אפשר. הולך להיות כאן משהו מעניין!
והפעם, אם זה עדיין לא מובן אני רוצה אותכם יצירתיים במיוחד.
שלב א': השילו מעצמכם את גלימת הסופר/ הכותבת/ הגרפיקאית/ רואה החשבון/ הבנקאית/הצלם.....
ובחרו דמות מסוימת שתתחברו אליה, תזדהו עימה ותכירו את אוצר המילים שלה והשפה האישית על בוריה. זה יכול להיות ילדון, סבתא, בוס או כל דמות שמאפיינת את עצמה.
שלב ב': הגישו לה את העט. פנו לה מקום ליד המקלדת ותצוו עליה לכתוב עלילה על הדמות שהיא הכי הפוכה ממנה. לא רוצה לחסום אותכם עם דוגמאות, אבל אחת קטנה בכל אופן: סבתא בת מאה פלוס מנסה לכתוב על אישה צעירה שעובדת בתכנות.
חשוב שהמילים והמושגים יהיו כפי שהסבתא מגדירה אותם לעצמה.
קחו את זה הכי רחוק והכי פרוע שאפשר.
ורוצו הלאה.....
בהצלחה!

לא מגבילה מספר מילים, אבל כמובן משהו סביר ולא חורג מגבולות ה...

ולהגשה- עד כ"ד שבט בחצות.
כל הקשקושים, הסברים, הערות ומחמאות אישיות לכותבים- בנספח בלבד.

 

[RACHELIZ]

אני הלכתי להתפלל היום בבוקר בשבת. לפני זה אני שמתי על כל הראש שלי טלית גדול גדול עד שראו רק את האף שלי ואחר כך הורדתי מהראש ושמתי את זה על הכתפיים ושמתי את זה טוב טוב כדי שזה לא יפול בדרך על כל השלוליות עם הבוץ.

נתתי יד לאברימי שיהיה לו כיף ללכת עם אבא שלו. בדרך הקשבתי לסיפורים על הרב'ה ועל חיימק'ה שמרביץ לו כל הזמן ושום יום הוא לא מפסיק אפילו שהרב'ה שם אותו בפינה מלא פעמים. זה אפילו נהיה יותר גרוע בגלל זה.

אחרי זה כבר הגענו לבית כנסת. ופתחתי לאברימי סידור. התפללתי מאוד מאוד בכוונה. לפעמים הצצתי לראות מי מסתכל עלי כי פתחתי עיניים.
התפילה הייתה מאוד מאוד ארוכה. וכבר נהיה לי משעמם באמצע, רציתי לצאת אבל אני גדול ואני לא יכול לצאת.

חיכיתי כל הזמן מתי יזרקו פעקלאך או טופים ואני יתפוס מלאן ת'לפים טופים ואני יתן גם לאברימי ואני ישמור בכיס שלי גם לאמא ולרותי ואלישבע. למוטי לא צריך כי עוד אין לו שיניים והוא לא יכול לאכול טופי.

בסוף קצת חלמתי ועבר הזמן כי פתאום קיבלתי מכה במאחורי הגרון, אה צוואר, ונכנס לי טופי בתוך הצווארון של החולצה. הסתובבתי מיד אחורה ועם הידיים הגדולות שלי הצלחתי לתפוס המון טופים. ונתתי לאברימי שתיים! ושמרתי לאמא ולרותי ולאלישבע ולמוטי לא כי אין לו שיניים והוא לא יכול לאכול טופי.

אחר כך נשארתי לקידוש. דיברתי עם מלא מלא אנשים והלכתי להגיד מזל טוב לבחור שהולך להיות לו חתונה ובכלל לא התביישתי! גם לאבא של הבחור אמרתי מזל טוב. והלכתי להגיד שבת שלום לרב והוא אמר לי שבת שלום בחזרה. לא הבנתי למה הרב עשה עם היד מזל טוב והוא בכלל לא אמר מזל טוב הוא אמר שבת שלום בכלל..

לקחתי קוגעל עם מלפפון חמוץ והבאתי גם לאברימי בלי מלפפון חמוץ כי המלפפון חמוץ של הבית כנסת יותר שורף מהמלפפון חמוץ של הבית.
אחר כך בדרך חזרתי עם האבא של משפחת רוזן, השכנים שלנו. כל שבת אני חוזר איתו הבייתה ואחר כך אנחנו מדברים ליד הדלת שלהם עוד הרבה זמן ואברימי כבר מושך לי בטלית שאני כבר יגמור ובאמצע אני אומר לו "רגע, כבר אנחנו עולים" אבל זה בכלל לא כבר והוא מפחד לעלות לבד ואני לא שם לב שהוא כל כך רוצה לעלות. אנחנו מדברים על העירייה. ועל שליבוביץ' בונים בלי רשות וכל הזמן עושים רעש ממש 'חור בתוך הראש'. אימאל'ה ואז השכל יכול ליפול החוצה?

בסוף בסוף האמא של רוזן פותחת את הדלת אז אבא שלהם מיד גומר לדבר ואנחנו עולים עוד שתי קומות ואני פותח את הדלת ומיד אלישבע ורותי קופצות עלי שאני ירים אותם.
ואני מראה להם את הטופים ואומר להם שמי שיאכל יפה יפה את כל הסעודה וגם עשר ביסים מהצ'ונט יקבל את זה.

אברימי שר מאוד יפה ואפילו אני אומר לאמא שנשלח אותו למקהלה של חיים כהן וכל שבת אני אומר את זה וביום ראשון שוכח להתקשר לחיים לרשום אותו למקהלה.

אני אוכל את כל הדגים שאמא מכינה וממלא בצלחת מכל הסלטים שיש על השולחן חוץ מהחסה. זה סלט שרק אמא אוהבת. וגם את הסלט החריף הזה אני אוכל. אני נהיה מאוד אדום אבל זה עובר לי אחרי זה. ואני גומר שלוש פרוסות של חלה. ואני שם מלח על הצ'ונט וככה זה נהיה לי יותר מהר קר.

אני אומר וורט ואמא מאוד נהנית. הילדים לא מבינים מה אני אומר אז אני אומר את זה רק לאמא.

אחרי זה אני אוכל פיצוחים ונהיה לי הר שלם של קליפות ואחרי זה מברך ברכת המזון ואני מתיישב על הספה לקרוא את החדשות של העיתון ופתאום נרדם לי העיניים ונופל לי הכיפה. ואז אני מתעורר כי אלישבע משכה לרותי בשערות ואני הולך לחדר שינה ואומר לכולם להיות בשקט ואני נהיה קצת עצבני כי אי אפשר לישון בבית הזה.

ואז אמא אומרת לי בוא נעשה החלפות. וכל אחד אומר למה הוא יותר עייף ואז אמא אומרת לי שהיא הייתה עם הילדים כל הבוקר ועכשיו היא ממש ממש עייפה אז אני מוותר לה והיא הראשונה.

ואני יושב עוד פעם על הספה וכל הזמן הראש שלי כמעט נופל לקדימה ופתאום נפתח לי העיניים והראש קופץ חזרה לישר. ככה כל הזמן. עד שעובר לי השינה החזקה ואני משחק עם הילדים אבל כל רגע ילד אחר רוצה 'אבא' אז אני לא מצליח לשחק טוב.
רותי רוצה שאני יעשה לבובה קוקו ואני לא יודע איך עושים אז אני אומר לה שעוד מעט אמא תקום והיא תעשה לה ואלישבע רוצה שאני ישחק איתה גמד גמד ואני יהיה הגמד אז אני נשכב על הרצפה ואלישבע אומרת "אי זה לא שווה! אתה מידי גדול רואים לך את הידיים ואת הרגליים ואני מיד יודעת שאתה הגמד". אז אני אומר לה שתחשוב שאולי זה אבא אחר. ואברימי עומד בצד ומחכה מתי אני יהיה רק שלו בחזרה ואז הוא יספר לי פרשת שבוע ואני יספר לו את הקומיקס של המאחורה של העיתון של הילדים.

אחרי זה אמא מתעוררת ואומרת שהיה קצת רעש והיה לה קשה להירדם. אבל בסוף היא הצליחה לישון עשר דקות.

ואז אני הולך בשמחה בשמחה למיטה לישון.
אחרי שעה אני קם ואני אומר שישנתי כמו תינוק. ונראה לי שאמא מקנאה בי שרק אני מצליח לישון טוב.

אחרי זה אני לומד קצת פרשת שבוע עם אברימי והוא יודע מאוד יפה. ואני אומר לאמא "אמא, את יודעת? יש לנו ילד תלמיד חוכם בבית! מקשיב כל כך יפה לרב'ה ויודע כל מה שהוא מספר" אמא מיד באה ורוצה לתת לאברימי נשיקה אבל הוא מיד מוזיז את הראש אחורה כי הוא ילד גדול והוא לא צריך נשיקות.
ואחרי זה אני מספר לו את הקומיקס. זה מאוד מעניין וגם קצת מפחיד, איך געצל ויוסל בורחים מיוהן שרץ אחריהם והם כמעט נופלים. אבל ב"ה לא נופלים והם מגיעים למחבואה שלהם.

אחרי זה אני לומד לבד דברים של גדולים.
אחרי זה אני הולך שוב להתפלל אבל בלי אברימי כי אין לו כח לבוא עוד פעם. וגם בלי הטלית כי רק בבוקר לובשים אותה.

ואחרי זה אנחנו אוכלים סעודה שלישית ואמא מחלקת לילדים ממתק ג'לי בתוך קופסא כזאתי כמו של משחה ואני ואמא צוחקים איזה ממתקים היו כשהיינו ילדים, סוכריית אש, מסטיקים עגולים צבעוניים שעלו עשרים אגורות וכל מיני ממתקים רגילים ואיזה ממתקים מוזרים יש היום ואני אומר לאמא שאיך הזמן טס, לפני רגע היינו ילדים…

 

[דיו וקסת]

שמי דינה.

יש לי במחשב איזה מין תוכנה או דיסק, שקוראים לה 'פרוג', ויש שמה הרבה אנשים עם שמות מצחיקים שדנים בכל מיני סוגיות ורושמים אתגרים וכל כיוצא בזה. אתגרים משונים מאד יש להם, כגון להוריד את הנעליים ולכתוב על מישהו אחר. יעקב-ישראל, בעלי, אומר שזה שטויות של נשים, ושהוא לא מבין מה הנפקא-מינה מכל האתגרים הללו.

על כל פנים, אני מתעסקת בזה הרבה וכל ה'הלוך-ילך' שלי הוא סביב מה שרושמים במחשב. איך שאני באה בבוקר למשרד ופותחת את המחשב, אני מצלצלת ליעקב-ישראל, לפני שהוא מתחיל את הסדר. הוא מנסה לספר לי איך היה לו לארגן ולשלוח את הילדים, ואני מספרת לו על כל האנשים עם השמות המצחיקים שרשמו לי דברים במחשב. אני מאד מתלהבת אם יש לי הרבה סימונים של אנשים שנהנו ממה שרשמתי אתמול. באיזשהו אופן הם עושים לי צלצולים ושולחים לי תודה-רבה או משהו כגון דא.

אני מעדיפה לא לטלפן ליעקב-ישראל באמצע הסדר, הוא סיפר לי שהם התחילו עכשיו 'ביטול ברוב' והוא הולך למסור חבורה רצינית ביותר ולהסביר פשט בשו"ת הריב"ש.

אבל אליבא דאמת יותר מעניין אותי כמה אנשים יסמנו לי במחשב שהם נהנו ממני, מאשר כמה אברכים יסכימו שהריב"ש סובר כדעת הרמב"ם בהל' איסורי-הנאה שרוב זה הכרעה ולא הנהגה בספק.

בכלל, נראה לי שמשהו השתנה אצלי מאז שהתחלתי את העבודה החדשה. יש שמה מחשב לצרכי פרנסה, וזה קצת שינה לי את דפוסי החשיבה, למרות שיש עליו כל מיני הגנות עם שמות של פירות כמו רימון ואתרוג וכדו' (פעם כשאמרתי לבעלי שיש על המחשב הגנה של אתרוג, הוא חשב שהפשט הוא ששמים על המחשב את הרשת הוורודה הזו שעוטפים בה את האתרוג של סוכות).

על כל פנים, כפי שנתבאר לעיל, זה שינה לי את צורת ההתנהלות. דהיינו כך, כל שאלה או ספק שיש לי, אם פעם הייתי שואלת את בעלי והוא היה אומר לי מה הוא סובר, או שהוא היה מברר בכולל, היום אני רושמת במחשב, ויש שמה את כל התשובות. בעלי אומר שאי אפשר לסמוך על שום דבר שמגיע מהמחשב, וכבר היה לעולמים שהרבנים יצאו נגד זה במכתב הידוע.

היום אני כבר יודעת את כל האינטרנט ישר והפוך, ואני מנסה לשכנע את יעקב-ישראל שיקנה מחשב לבית, כדי שיוכל לכתוב חידושי-תורה, אבל הוא יודע שאני 'נוגעת בדבר', והוא לא רוצה שגם בבית אני אשב על הפרוג הנ"ל.

בעלי כבר לא יודע מה לעשות עם זה, אז בינתיים הוא משאיר את המצב כמות שהוא. אבל בניגוד לשיטת הריב"ש - פה זה רק הנהגה בספק, ולא הכרעה.

(הבוקר בעלי קצת לא הרגיש טוב והוא לא הלך לכולל אז ביקשתי ממנו שיכתוב עלי מנקודת המבט שלו בשביל איזשהו אתגר, הוא אמר שזה בכלל לא אתגר, כי מי שלומד תורה הראש שלו מתחדד, ומה זה לכתוב שטויות של נשים לעומת להסביר פשט בריב"ש, אבל מה לא עושים בשביל 'ושימח את אשתו', אז כתבתי.

כלומר, בעלי כתב.)

 

[הגשש]

האימון היה מעייף ביותר. שלושה ימים של פעילות אינטנסיבית הגיעו לסיומם. כולם נפלו שדודים למיטות, אני החלטתי לעשות את הדבר האהוב עלי ביותר: לסכם. להעלות את הדברים על הכתב. למה? סתם כך, 'למען ידעו דורותיכם'.

המפקד שעמד בסמוך לבימה דפק עליה פעם אחת בעוצמה. הס הושלך באולם הגדול. הכל הביטו במפקד הנערץ. זקנו יורד לו על פי מידותיו. הוא צמצם את עיניו, הזיז מעט את גביניו העבותים וסקר את כולם בסקירה אחת כבני מרון. הלבבות כולם הומים: איזה משימה תוטל הפעם? באיזה תוואי שטח תתבצע הלחימה? מה יהיו יעדי האימון והאם מדובר באימון קבוצתי או שמא לחימה אישית בג'בלאות העתיקות?

בניגוד לאימונים הקודמים, דף הפקודות וקודי המבצע, עדיין לא נתלה בלוח המודעות הניצב במדרגות שבין חדר האוכל לאולם הלמידה. המתח היה רב והנושא המדובר ביותר בחדרי הפנימיה היה אמצעי הלחימה. בפעם האחרונה, כדי להקשות על הלוחמים בניווט, נאסר להשתמש באמצעי הטכנולוגיה המוצבים בספריה. תוכנות האיתור נחסמו בפני הלוחמים כולם והניווט בשטח היה מהקשה ביותר.

האצבעות עמלו שוב ושוב למצוא את הנ"צ – נקודות הציון הנכונות בין אלפי מקורות המידע האחרים. העיניים כאבו לכולם כמו שלא כאבו מעולם. "כמו למצוא גרגיר מלח בערמת סוכר". התבטא אחד מהשנתון העליון. הוא לא טעה בהרבה. הקושי היה עצום ומאתגר במיוחד וכולם ידעו שההגעה ליעד הצליחה לא מעט בגלל הלחישות של המפקדים הצעירים יותר, שכיסו טפח אומנם אבל גילו טפחיים.

העיניים שלי נעצמות. הידיים שלי מלאות 'חבורות' מהימים האחרונים. לא יודע האם אוכל לסיים כעת את סיכום המבצע כולו. ככל שהתקדמנו במשימה כך היא הסתבכה יותר ויותר. המפקד המבוגר הסתובב כל העת בין הלוחמים. חיוך קטן נראה מבעד לשפמו הצהוב והסבוך. רק מנוסה כמו שהוא ידע את האמת.

משימת 'חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן', תבוא לסיומה הטוב. כמעט נרדמתי.

בשארית כוחותיי כתבתי את מילותיי האחרונות:

כל כוחותינו שבו בשלום לבסיסם.

 

[נקודה אחת]

טוב ילדות, שלום! אני המורה בת שבע, היום באתי ללמד אתכן שיעור יהדות. כן, אנחנו נלמד מאוד טוב, ככה בריכוז והקשבה ודרך ארץ. כי הכי חשוב זה דרך ארץ!

בגלל שאתן נורא מצטיינות, אז הנה, הבאתי טייפ, ואני אשים לכן את השירים של ההמנון ככה בחזק כמו שאתן אוהבות, וגם אספר לכן סיפור ארוך ארוך בנושא ברכות הנהנין. נכון אתן שמחות!! אבל לא לצעוק "יש" חזק מידי, כי הכיתות השניות יכולות לקנא שככה כיף לכן וזה לא יפה להשוויץ.

מה אסתר? את יודעת כבר מזה ברכות הנהנין? אז מה! תקשיבי שוב. חכם שומע פעמיים. וגם את לא הצבעת. צריך להצביע. פעם אחרת תצביעי בלי לשכוח.

עכשיו אתן תוציאו לא בעצם, תוצאנה את כל הטושים שלכן מהקלמר, וגם כמובן תוכלנה לקחת מהחברה שלידכן, וכן אני מרשה גם לעבור מבניין לבניין! אין שום בעיה. (אה, מה זה בניין? בכיתה שלנו כל טור נקרא בניין, הבנתם?!)

מותר לאכול, מותר לדבר, אבל בשקט, כי זה לא יפה לדבר בקול יחד עם המורה, נכון?

מי רוצה לבוא לכתוב על הלוח? בואי רותי, את תכתבי בעצם תציירי את כל מה שאני אגיד לך. הנה רותי אני מרשה לך בכל הצבעים שלי לא רק בשחור, מה פתאום? קחי הכל ותציירי מה שאני אגיד לך.
אבל תציירי מזה יפה כזה, ככה מושקע!

מה את אומרת? שאת רוצה להחליט בעצמך מה לצייר? מה פתאום! אני המורה שלך! שאת תהיי המורה אז את תחליטי, די רותי, נו, זה לא יפה, תכתבי כבר. תכתבי סדר מג"ע אש בגדול ותציירי את כל הפירות של מג"ע א"ש וגם את המזונות שלהם.

כן. אל תשכחי לא להתבלבל באותיות המבלבלות! נו! הא' והע' אל תכתבי אותן הפוך, הבנת? בסוף אני אעשה לך הכתבה אם תתבלבלי. לא כדאי לך.

זהו רותי! כתבת מספיק, תחזרי כבר למקום, אז מה אם לא ציירת הכל! יש עוד בנות שרוצות! לא! לא אומרים למורה לא! רותי! תכף אני לוקחת וכותבת לאמא במחברת קשר את ההתנהגות. טוב, כל הכבוד שהקשבת. בואי, אני אכתוב לך פתק נחת ביומן. שכחת את היומן? לא משנה. אז קחי מדבקה, יופי, לכי.

עכשיו מי רוצה לבוא גם? לא צריך לצעוק "אני" כזה חזק! בשביל מה יש לכן אצבעות בידיים הא? רגע בעצם אנחנו מספרות סיפור עכשיו. כן! קודם סיפור ואחר כך נמשיך, אז מה אם התחלנו, המורה אומרת אחר כך! כולן למקום. שקט!! שקט כבר נו!! למה אתן מדברות חזק? אמרתי רק חלש! איך הייתן מרגישות אם הייתי מרעישה לכן? נכון לא נעים? אז שקט כבר.

בסדר, אתן יכולות לעבור מקום לאיפה שאתן רוצות אבל אסור לדבר עם החברות. ואסור גם לשיר! אז מה אם הטייפ שר, בשביל מה שמתי אותו? היי אסנת למה את מדברת? לא שמעת מה אמרתי קודם? אני חושבת שאני קוראת כבר למורה שיפרה נמאס לי להיות המורה שלכן, זו ממש כפיות טובה, אחרי שאני שמה טייפ ומסכימה טושים והכל. השקעתי לכן תשיעור הכי שווה ואתן מפריעות ושרות! זהו. אני קוראת למורה שיפרה שתחזור כבר. זה ממש לא שווה להיות מורה.

חה! זה המקסימום שהצלחתי.

 

[פסיק]

אור לח' שבט תשע"ט – שעה 12:20 בחצות הלילה.​

אליך יומני יקר, אני חייב לשתף אותך עם קורותי היום.

זה היה אחרי תשעה חודשים בהם אני בקשר רצוף עם כ"ק מרן הראש ישיבה שליט"א.

עמדתי מחוץ למחלקת האמהות, כולי אפוף רגשות, לפני כמה דקות נתעטרתי בתואר אבא.

טרם הספקתי לצלצל להודיע לשווער שיודיע לשוויגער שברוך ה' העניינים התנהלו מהר מהמשוער, והיא לא צריכה להתאמץ ולבוא. רציתי להתקשר אליו, אך אצבעותיי כמו מעצמן הקישו לחיצה ארוכה על המקש חמש ועל המסך – מתחת לאותיות הקטנות מתחבר – הופיע באותיות גדולות משב"ק.

היטבתי את מגבעתי יישרתי את עניבתי, וברטט וזיע המתנתי שהמשב"ק ימסור את הטלפון לראש ישיבה, ברקע כבר שמעתי את קולו של הראש ישיבה, הסתובבתי בפרוזדור אנה ואנה ממתין בקוצר רוח שיפנה ראש הישיבה את דיבורו אלי.

כל איברי רעדו עת שמעתי את קולו הזך והטהור של הראש ישיבה מבעד לדיבורית של האוזניות (מי לא ישים אוזניות בשיחה עם הראש ישיבה? היש כזו יציר שרוצה לפספס חצי מילה או יותר חלילה?!) שמתי את אוזני כאפרכסת לשמוע כל מילה יוצאת מפי הצדיק.

עצמתי את עיני וציירתי את דמותו האצולה עומדת בפינתו הקבועה בחדרו, שעון על סטנדרו מכוון את מבטו הקדוש אל תוך עיני, ומדבר אלי, אל ליבי, אל נשמתי הכמהה.

מרוב הטרדה לא שמתי לב שאני עומד בתוך ד' אמותיו של פח האשפה שבפרוזדור, מיד מיהרתי את פסיעותיי משם, הרחק ככל שיהיו.

הראש ישיבה העריף על ראשי מברכותיו כרוח ה' הטובה עליו, ואני ספרתי את מילותיו, שתיתי בצמא את דבריו, עיני הוצפו דמעות מהתרגשות כי גדולה היא.

מי ייתן ויחזרו אלי אותם רגשות שהרגשתי אז – ולו לדקה אחת.

איני יודע אם הראש ישיבה זיהה עם מי הוא מדבר, הרי ישנם כל כך הרבה אזכרות, אשר רבים הם מספור, אבל מתוך מילותיו של הראש ישיבה הכרתי והרגשתי איך שהוא צופה במחצב שורש נשמתי, ומכוון להתאים ולהשפיע לה מלמעלה רב טיב של השפעה וברכה.

הראש ישיבה - ברוב ענוותנותו - התעניין איך עבר הכול, מָשָל לא צפה זאת מרחוק. ואני במבוכתי לא מצאתי בדיוק את המילים גמגמתי אותם בלחש... התביישתי מעצמי שאיני מחזיק מעמד, אבל נחמתי את עצמי בידיעה שהתופעה נפוצה היא אצל אברכי הישיבה, שבעת אשר נכנסים לקודש פנימה לשוחח עם הראש ישיבה, תוקפת אותם החרדה ומאבדים הם את מילותיהם.

דקות אחדות אחרי שהתנתקה השיחה עדיין עמדתי כשטלפוני צמוד לאוזני, מנסה לשחזר את אותם הדקות ואת מילותיו של הראש ישיבה. רק לאחר שרשמתי את כל תוכנו של השיחה בתוך 'פנקס שיחות קודש' – שמתי לב על הצג המודיע 13 שיחות שלא נענו.

בשמחות אצל כולם.

 

[Ushaya]

האולם הזה נוצץ כמו הג'נטים של האוטו של דוד סימון, כפרה עליו, שמבריק אותם עם אלכוהול כל פעם שהוא גומר סיבוב, ומסריח כמו הבושם של דודה אהובה עליה השלום, ככה מלפני מאה שנה.

הבמה מבריקה מהשמן שאתה בטוח שתחליק עליה, אבל אחרי שעולים מרגישים שוואלה, היא רק נראית ככה ומרגישה אחלה מתחת הנעליים עם הפפיון. גם כן נעליים מתגנדרות, האלה עם הפפיון. שיהיה בריא, ארז, מה הלביש עלי.

בכלל מה הלביש. כל הפאדיחה הזו היא לא בשבילי. מסביב הבמה מסודרים מאה שלושים כסאות מבריקים כאלה, מעץ. וליד כל אחד המחזיק הזה ששמים עליו את הדפים, ועוד מקל עם מקרופון. אני מסתובב על הבמה המבריקה והריקה הזו ויש לי נחשים בבטן. מה אני, בחיי, עושה על הבמה הזאתי, עם נעליים עם פפיון, חליפה של זקנים ועוד פפיון מתחת לסנטר? הכל בגלל ארז.

דוד'שלו מהפילהרמונית, איזה בס בצד. וארז ודוד שלו יותר ביחד ממה שאני פעם יהיה עם דורון אח שלי. זה למה ארז, צפונבון כמוהו שרק אלוקים יודע למה החליט להיות חבר שלי, יודע בעל פה ת'לו"ז של הפילהרמונית. בחייכם, מאה שלושים חבר'ה על במה אחת!

אתמול הוא סמס לי שהמנצח של הפילהרמונית חולה. כולה חום ונזלת, אבל הוא להופעה היום- אין סיכוי שבא. למה, כנראה האפצ'ים שלו יעצבנו ת'חבר'ה שמנגנים. ואז הוא התלבש עלי: תבוא, תלך, תלבש את זה, באנ'ה, אתה תהיה אחלה מנצח, זה החלום ש'ך, לא?. למה, בחיי, למה הקשבתי לו? כמה שנים יתנו לי על השטויות שלו.

אבל אני פה. והחבר'ה נכנסים כבר. בחיים לא ראיתי ככה מקרוב כל כך הרבה כלים ביחד. הלוואי שהייתי יכול להתיישב ליד הנבל בצד. אחלה כלי נבל. אני נעמד למטה, בבמה. ממש באמצע. הם כולם מתיישבים ואני רועדות לי הידיים כמו שרעדו לסבתא שלי כשהייתה בת תשעים. בחיי שאני לא יודע מאיפה להתחיל. אני מסתכל בדפים שנמצאים על המחזיק של המנצח, מחפש מי מתחיל. גם הקהל משתתק כבר. אני מוציא מקל ככה קטן מהכיס, מנופף לאיפשהו באמצע, כי אנל'א בטוח אם בפילהרמונית הפותחים הם אלה בצד ימין או בצד שמאל. אני אולי גאון במוזיקה, אבל בחיים שלי לא הייתי מנצח. אבל הם מנגנים לבד, כל אחד מסתכל בדפים שלו, הם יודעים מה הם צכים לעשות. גמרנו את כל הקטע ואני כבר גמור, כל הזמן לשים לב מאיפה מנגנים עכשיו, להסתובב אליהם עם הידיים. זה קישקוש שלהיות מנצח זה מסובך, או שזה מכובד. הם בכלל לא סופרים אותי.

פתאום מישו דופק לי על הגב. סדרן עם עניבה אדומה מגניבה. והוא ככה עם הידיים: תזוז מפה. בוא אחורה. ורק כשאני מאחורי הקלעים, לא עונה לשאלות של המנהל מה אני חושב שעשיתי על הבמה באמצע התזמורת, אני רואה שממש מעל למקום שעמדתי קודם, יש כזו במונת קטנה, עם מקום מכובד ככה, ויש שם איזה בחור זקן עם פפיון, ומקל קטן.

 

[חדוי אשלג]

אני כרגע מעדיף לא להזדהות.
זה דווקא נחמד בשבילי התרגיל הזה, כי בדיוק היום בט"ו בשבט זאת הזדמנות להיות מה שאני רוצה. אז אני אבחר לי, אני עדיין מתלבט בין פסיפלורה לאננס. מתלבט. כי האננס יש לו קטע, מפואר כזה עם כל הכתר והגרדרובה וכשהוא מתוק, הוא באמת מתוק, אנשים משוגעים עליו. מצד שני הפסיפלורה, עוד יותר יוקרתית, עם הגרעינים הקטנטנים המתוקים שמתגלגלים בתוך הנוזל הצהבהב, משהו בשיק! אבל מבחוץ.. מבחוץ אולי עדיף להיות אפרסמון, עם הצבע הכתום הזה שנראה כאילו צבעו אותו בלורד כתום חדש, בוהק ונוצץ.

האמת, אולי קרמבולה, קרמבולה זה באת וואו. זה כוכב! טוב אני סגור על קרמבולה.

אננס, פסיפולרה, אפרסמון, קרמבולה, זה לא באמת משנה, העיקר לא בננה קווץ'. סתם כזה. רב עונתי. שנמעך לילדים בתיק של החיידר. שהאמהות מרסקות לתינוקות ורק להם לא באמת אכפת אם רובי דבש. שחור כזה. לא פוטוגני בכלל ורק אני בתוכי יודע שאני דבש טהור. אוף, אמרתי שאני לא מגלה מי אני באמת, סגרנו על קרמבולה.

אז עכשיו אני יעוף קצת על עצמי. היום ט"ו בשבט ואני כוכב הארוע.

אני מככב עכשיו בכל המגשים המעוצבים שנשלחים לכבוד ט"ו בשבט, מתנות לעובדים, מתנות לתורמים, מגשים לטישים של האדמורים, מתנות למחותנים, אין מה להגיד, היום זה היום שלי להיות כוכב ראשי!

האמת זה נחמד, הגב שלי באמת מתיישר כשאני חושב על זה, כי ככה, ביום יום הגב שלי די כפוף.

עכשיו אני רק צריך לבחור לי איזה מגש רציני להשתלב בתוכו, לצד כוסיות עם גרגירי רימון אדומים, להישלח לאיזה כתובת מכובדת כמו שיאה ונאה לקרמבולה נהדרת שכמותי.

אוקי. בחרתי. אני עטוף בצלופן, נח בשלווה בין פרוסות המלון, כדורי האבטיח, פלחים של אשכולית, פרוסות דקיקות של קיוי. אני למעלה, בקומה השניה של העיצוב, אני פרוס לפרוסות יפהפיות וסימטריות של כוכב צהוב זוהר. אני מייקר משמעותית את המגש הזה שעושה עכשיו את דרכו לביתו של גביר מכובד, שם המוסד מגולף באומנות על האבטיח.

אח.... חוויה. אין ספק שאם אני בננה קוץ' אני לא נכנס למגש הזה ולא זוכה להגיע לשכונת היוקרה ולהיכנס מבעד הפתח ש ל דלת העץ הגדולה. זה מסוג הבתים שכיף לראות אותם מבפנים....

גלינג גלונג. המגש מוכנס.

הי! מה זה? השולחן מכוסה מגשים כמו המגש שלי, וואו יש שם אחד הרבהההה יותר מרשים. אוף. גם שם יש קרמבולה. פפפ.... לא פשוט העולם הזה. עד שאתה חושב שהגשת משהו תמיד יש הר עוד יותר גבוה לכבוש. זה למשל, תובנה של קרמבולה.

השולחן מפוצץ משלוחים, כנראה הגביר הזה תורם רציני. כמה מכתבי תודה והוקרה והערצה וחנופה! וואו. שולחן של כוכבים.

ילד חמוד נכנס לטבח. סוף סוף פנים אנושיות. כבר מתוק לי פה עם כל הפרותיאדה. הוא ניגש לשולחן סוקר את כל המגשים. הוא באמת חמוד. אני אוהב אותו. יש לו סטייל. סיכוי גבוה שהוא ירצה קרמבולה צהובה ויפה שכמוני. אני ממש נראה כמו מדבקת כוכב זוהרת. אני מתחיל להחליף צבעים מהתרגשות. הבן של הגביר מסתכל עלי.

"אין פה כלום" הוא צועק. "אוף אמא, הכל פה אותו דבר, למה אין לנו איזה בננה?"

***

 

[מ"ם]

ב"ה.

מאז הוגבלתי בשעות הגלישה, אני מבקש משולי כל ערב שתבדוק באאוטלוק האם הגיעו לי מיילים חשובים. לעיתים, מדובר בדברים שאינם סובלים דיחוי למחרת בבוקר, וטיפול טלפוני יכול גם הוא לסייע.

כשחזרתי מתפילת ערבית היא עדכנה: "הגיע לך אימייל. ממנה".

"ממנה?!" לא הסתרתי את פליאתי. "במה העניין?"

"לא קראתי", היא משיבה ומביטה בי בתוכחה גלויה. "הורדתי לך אותו לשולחן העבודה".

"אני מסתכל, תודה". הלוואי עליי אחוז אחד מהיושר המדהים שלה והאמת הפנימית. אלוקים נותן שיניים למי שאין לו בוטנים.

אל האימייל. מה זה יכול להיות? זה לא דבר מצוי. פותח ומוצא:

"שלחו את ציקי מהישיבה הביתה. פעם שנייה החודש. אולי תדבר איתו איזו שיחת מוטיבציה".

ותו לא. לא פותחת בברוך ולא מסיימת בברכה. אפילו במכתבים מהארנונה שושי חותמת, ופותחת ב"מר ברוך היקר, שלום רב". אבל לא, לא הייתה לי שום כוונה ללכלך. היא גברת נחמדה מאוד וכנראה שרק המכתבים אליי עשויים כך.

בכל מקרה, ציקי בבית. שיהיה בריא. ילד כישרוני, לב זהב, ראש פצצה, שובב גדול אומנם – אבל זה הגיל שבו צריכים להתחיל לרתום את המרץ ללימודים. אני זוכר את עצמי בגיל שלו, עם פאות מסולסלות – ממלא עשרות מחברות בכתב יד קטן וצפוף של סיכומים, שיעורים, ואפילו חידושי תורה... איך מכניסים לו לראש את האהבה ללימוד? לגמרא?

הסתגרתי בחדר הספרים עם הטלפון האלחוטי וחייגתי את המספר המוכר עד כאב.

צליל חיוג ראשון. שני. שלישי. רביעי. חמישי. בטח יש להם צג שיחה מזוהה. אולי בכלל עשו צלצול מיוחד למספר שלי, של איזה זמזום דבורה עוקצת או מקדחה רוטטת של רופא שיניים.

עשירי. מרימים. "אבא?"

"ציקי! מה שלומך?"

"אני בבית. שלחו אותי מהישיבה הצולעת הזו". הוא אומר ללא גינונים מיותרים. כנראה הוא זה שביקש ממנה שתבקש ממני להתקשר.

"מה יש? קשה ללמוד כל כך הרבה שעות ביום?"

"אבא! אני אוהב ללמוד גמרא. אבל אני לא מסתדר עם החברים. כל הישיבה הזו מלאה ילדים אמריקאים שמנים ומגעילים שנראים כמו סופגניות"...

"ציקי, אל תעשה הכללות".

"נכון, באמת לא כולם. זה לא הוגן שתשעים ותשעה אחוז מהאמריקאים מוציאים שם רע על השאר"...

"הם צוחקים עליך?"

"מה פתאום? להיפך: אני צוחק עליהם. אבל הם לא מבינים..."

חיוך עלה על שפתיי, למרות הסיטואציה. בכל זאת, העץ לא צמח רחוק מהתפוח.

"אבא, אני רוצה לנסוע ללמוד בישיבה בארץ!"

"ציקי... דיברנו על זה כבר בתחילת השנה והחלטנו שזה בלתי אפשרי, נכון?"

"אבל אבא, אפילו בחורים אמריקאים שיש להם קשיי שפה ומנטליות ואין להם משפחה בארץ – נוסעים לארץ. אז אני שאני ישראלי מלידה ויש לי משפחה בארץ צריך ללמוד כאן?"

שתקתי. הוא כל כך צודק הילד הנפלא הזה. אבל מה לעשות שהוא צריך להיות אצל אימא שלו? מצד שני, הישיבות בארץ מתאימות לו בהרבה.

"וחוץ מזה"... הוא אומר בשקט, וקולו נחנק פתאום. "ככה אני אוכל לראות אותך יותר"...

אלוקים. תן לי כאב שיניים, גרון, אוזניים, ראש, רגליים, ידיים - רק לא כאב לב. אלו כאבים איומים!

"וגם את שולי", הוא מוסיף לאור שתיקתי. "ואת אחים שלי ה...חורגים". איכס, איזו מילה גסה ומכוערת לקשרי משפחה.

"כרגע זה בלתי אפשרי". אני אומר לבסוף. "אבל אני מבטיח לך שנדבר שוב ונראה מה אפשר לעשות בנידון. ובינתיים – קולי מתאושש – אני אתפלל עליך בכותל, שתצליח להסתדר בישיבה. הזכרתי אותך גם בקבר רחל בי"א חשוון והרגשתי שהייתה עת רצון. אתה עוד תראה שהכול יסתדר לטובה".

"תודה". הוא אומר בספקנות. ואז מוסיף: "אבא, אולי תיכנס לרעבע ותשאל אותו? אם הוא יאמר לי ללמוד בארץ אז גם... אימא תסכים".

"אולי". השבתי. סדר היום של הרבי עמוס ולא הייתי רוצה להטריד אותו לחינם. למרות שזה ממש לא חינם. עתיד החינוך של הילד כאן. אבל אם היא רק תסכים – לא נצטרך אפילו לשאול.

"נראה, בעזרת ה'. תהיה חזק ותעשה מאמץ להתעלם מהחברים ולהתייחד עם תורת ה'".

עוד כמה משפטים בסגנון, והשיחה מסתיימת.

"ביי אבא. ד"ש לשולי ונשיקות לחורגים".

אני מניח את השפופרת על השולחן, ומליט פני בכפות ידיי. אולי כדי לא לראות את העולם הנורא הזה. זו שיחת מוטיבציה זו? הרבה מוטיבציה לא הייתה כאן. בלב אני חש רק גרביטציה.

ריבונו של עולם.

ריבונו של עולם, אתה החלטת שלא אזכה לגדל את ילדיי, לחנכם ולהחליט עבור טובתם. אני מקבל על עצמי גזירת שמים באהבה. אבל למה זה צריך להמשיך לבוא במנות קטנות של כאב? למה הבן שלי לא יכול ללמוד במקום שליבו חפץ והוא צריך לסבול בין אנשים שלא ברמה שלו? מה הוא אשם? למה העונש שלי חייב להיות גם העונש שלו?...

אני יוצא מחדר הספרים, ממוטט. אפילו דרך דופן הארון אני יכול לראות את בקבוק השיבאס קורץ לי. נראה שנבלה היום יחדיו.

מחדר האמבטיה יוצאת שולי אחרי שקילחה את הצוציק. הם מדיפים ניחוחות נעימים של שמפו ומרכך איכותיים, ושניהם מחייכים מאוזן לאוזן. "אבא, אבא!" הוא צוהל לקראתי.

ואז, היא מבחינה בהבעת פניי, ובאחת נמחק החיוך שלה. שלו לא.

 

[Sara led]

האתגר ננעל!
(כבר אתמול בלילה, כשחלמתי שהמשיח הגיע...)

בעז"ה, סיפורים זוכים בקרוב.

 

[Sara led]

מבחינתי יש כאן כמה סיפורים שמתמודדים על המקום הראשון, השני והשלישי.-
ממש לא בהלצה.

ביקשתי ממשהי ניטרלית לחלוטין, מחוץ לגבולות הפורום לעזור לי. והיא חזרה על התחבטויותי בקול רם. כאילו סיפרתי לה מה הם.

נו, די, בלי מריחות מיותרות.....
מקום שלישי זכתה @Ushaya - על סיפור בלתי צפוי, כתוב טוב. ממש נכנסת לתוך הנעליים של הנער ואנחנו איתך.

מקום שני @מ"ם - סיפור יפיפה, כתוב מעניין וקולח. סיפור למוספי החג ממש (אם רק היה בו מסר שיווקי ועם הפרשנות של @עבדקן הוא נהיה מקום ראשון.

רק שהמקום הראשון נתפס ע"י @עבדקן- על סיפור שעומד בכללי האתגר בשלמות.
קטע משעשע, עם תיאורים כ"כ אותנטיים, למרות שהאישה כביכול כותבת, רואים שהאברך הוא זה שהקיש על האותיות. על כל עולם המושגים שמפרשן אותו בדרכו שלו.

תודה לכל המעלים!
סיפורים מעולים!
היה ממש קשה לבחור....

 

[דיו וקסת]

המקום הראשון נתפס ע"י @עבדקן

וואו, תודה רבה. כבוד גדול.
אני מבין את ההתלבטויות, אכן היו קטעים מעולים ומובחרים, ושניים מהם לדעתי היו טובים משלי (אחד, בעקבות הפרשנות שנתתי לו וכפי שנכתב לעיל, והשני... טוב, תנחשו לבד)
כנראה אתגר טוב מניב תוצר משובח.

בעז"ה בקרוב אעבור מספסלי המתמודדים אל כס השופט והמאתגר, ואעלה אתגר חדש ונוצץ.

 

[מ"ם]

יפה מאוד!!!

בהצלחה רבה לאתגר הבא!