- הוסף לסימניות
- #1
נכתב ע"י הבינה:
השעה שבע בבוקר, והקירות שוב רועדים. לא, זה לא רעש אדמה, זו פשוט הריצה הקבועה של שמונה זוגות רגליים קטנות שמחפשות גרביים תואמים. אני שוכב כאן בפינה שלי, , "מצע ארגונומי" – ומנסה להבין איך שוב התעוררתי לפני כולם למרות שלא הלכתי לישון עד שלוש בלילה.
החיים כאן בבני ברק הם לא פיקניק, בטח לא כשאתה גר בתוך מה שנראה כמו מודל מוקטן של פרויקט "דיור למשתכן". השכנים שלי (הילדים, אני מתכוון) קוראים לי "חמדוני", שם שקצת פוגע בכבודי העצמי, בהתחשב בכך שאני היחיד בבית הזה שמצליח לשמור על שקט יותר מעשר דקות ברציפות.
הסדר יום כאן קשוח. בבוקר יש את המהומה הגדולה. רעשים של קנקני תה, ריח של פרוסות עם שוקולד, וצעקות מרחוק על "איפה הסידור שלי?". אני, מצדי, פשוט עובר לצד השני של החדר. יש לי מתקן מים שמטפטף בקצב של גמ"ח מים מקומי, וגלגל ריצה שחורק בדיוק בתדר שמעצבן את אמא של הבית. זה הבילוי שלי. אני קורא לזה "כושר בבין הזמנים".
מדי פעם מכניסים לי לתוך התא כל מיני "מטעמים". פעם זה חתיכת מלפפון, פעם קליפה של גזר. אני מסתכל עליהם בחשדנות. האם זה מעשר? האם בדקו את זה מתולעים? אני לא לוקח סיכונים ומחביא הכל בפינה הימנית, מתחת לערמה. אם יבואו פקחים של העירייה, אני תמיד יכול להגיד שזה לא שלי.
החלק הכי קשה הוא בין שתיים לארבע. זה הזמן שבו הבית אמור להיות שקט, אבל אז מגיעים הילדים הקטנים. הם נצמדים לסורגים שלי, העיניים שלהם גדולות כמו פנסי רחוב, והם מנסים לדחוף לי במבה דרך הברזל. "הוא ישן, חמדוני ישן!" צועק הגדול, בזמן שהוא דופק על הזכוכית כדי לוודא שאני באמת ישן. אני עוצם עיניים חזק. אני לא חמדוני, אני אריה בוגר כלוא בנפש של מכרסם.
בערב הכל נרגע מעט. אבא חוזר מהכולל, הילדים במיטות, והבית מתמלא בריח של מרק. זה הזמן שלי. אני יוצא מהמחילה, מטפס על הגלגל ומתחיל לרוץ. אני רץ ורץ, חותר למגע, שואף להגיע רחוק. אולי אם ארוץ מספיק מהר, אצליח לעבור את המחסום של רחוב עזרא ולהגיע לפרק הלאומי ברמת גן.
בסוף הלילה, כשאני מותש לגמרי, אני מתיישב על האחוריים, מנקה את השפם הארוך שלי עם הכפות הקטנות ומביט במראה שמשתקפת בברז המים. פרווה חומה, אוזניים עגולות, ולחיים מלאות בגרעיני חמנייה ששמרתי לשעת חירום.
נו טוף, אני אומר לעצמי ומפהק פיהוק רחב שחושף שתי שיניים קדמיות ארוכות במיוחד. לפחות בגלגול הזה אני אוגר. בגלגול הבא, מי יודע, אולי אהיה יונה על אדן החלון של ישיבת פוניבז'.
השעה שבע בבוקר, והקירות שוב רועדים. לא, זה לא רעש אדמה, זו פשוט הריצה הקבועה של שמונה זוגות רגליים קטנות שמחפשות גרביים תואמים. אני שוכב כאן בפינה שלי, , "מצע ארגונומי" – ומנסה להבין איך שוב התעוררתי לפני כולם למרות שלא הלכתי לישון עד שלוש בלילה.
החיים כאן בבני ברק הם לא פיקניק, בטח לא כשאתה גר בתוך מה שנראה כמו מודל מוקטן של פרויקט "דיור למשתכן". השכנים שלי (הילדים, אני מתכוון) קוראים לי "חמדוני", שם שקצת פוגע בכבודי העצמי, בהתחשב בכך שאני היחיד בבית הזה שמצליח לשמור על שקט יותר מעשר דקות ברציפות.
הסדר יום כאן קשוח. בבוקר יש את המהומה הגדולה. רעשים של קנקני תה, ריח של פרוסות עם שוקולד, וצעקות מרחוק על "איפה הסידור שלי?". אני, מצדי, פשוט עובר לצד השני של החדר. יש לי מתקן מים שמטפטף בקצב של גמ"ח מים מקומי, וגלגל ריצה שחורק בדיוק בתדר שמעצבן את אמא של הבית. זה הבילוי שלי. אני קורא לזה "כושר בבין הזמנים".
מדי פעם מכניסים לי לתוך התא כל מיני "מטעמים". פעם זה חתיכת מלפפון, פעם קליפה של גזר. אני מסתכל עליהם בחשדנות. האם זה מעשר? האם בדקו את זה מתולעים? אני לא לוקח סיכונים ומחביא הכל בפינה הימנית, מתחת לערמה. אם יבואו פקחים של העירייה, אני תמיד יכול להגיד שזה לא שלי.
החלק הכי קשה הוא בין שתיים לארבע. זה הזמן שבו הבית אמור להיות שקט, אבל אז מגיעים הילדים הקטנים. הם נצמדים לסורגים שלי, העיניים שלהם גדולות כמו פנסי רחוב, והם מנסים לדחוף לי במבה דרך הברזל. "הוא ישן, חמדוני ישן!" צועק הגדול, בזמן שהוא דופק על הזכוכית כדי לוודא שאני באמת ישן. אני עוצם עיניים חזק. אני לא חמדוני, אני אריה בוגר כלוא בנפש של מכרסם.
בערב הכל נרגע מעט. אבא חוזר מהכולל, הילדים במיטות, והבית מתמלא בריח של מרק. זה הזמן שלי. אני יוצא מהמחילה, מטפס על הגלגל ומתחיל לרוץ. אני רץ ורץ, חותר למגע, שואף להגיע רחוק. אולי אם ארוץ מספיק מהר, אצליח לעבור את המחסום של רחוב עזרא ולהגיע לפרק הלאומי ברמת גן.
בסוף הלילה, כשאני מותש לגמרי, אני מתיישב על האחוריים, מנקה את השפם הארוך שלי עם הכפות הקטנות ומביט במראה שמשתקפת בברז המים. פרווה חומה, אוזניים עגולות, ולחיים מלאות בגרעיני חמנייה ששמרתי לשעת חירום.
נו טוף, אני אומר לעצמי ומפהק פיהוק רחב שחושף שתי שיניים קדמיות ארוכות במיוחד. לפחות בגלגול הזה אני אוגר. בגלגול הבא, מי יודע, אולי אהיה יונה על אדן החלון של ישיבת פוניבז'.
הנושאים החמים