התייעצות ספר מבוסס על ספרות גויית

[משבצת 2]

אז אפשר להרגיע, ויש הרבה מאוד ספרים על מסעות בזמן, ועל תרופות שמחקו לאנשים את הזיכרון, וזה עדיין לא הופך את מ. קינן לחקיינית. היצירות שלה מקוריות לחלוטין.

אם אתה מזהה יצירה גויות שתוך ספר "משלנו" זה אומר רק דבר אחד וזה שאתה נחשפת ליצירה גוית...
כי מי אמר לך שהרעיון הזה לא עלה אצל הסופר שלנו ויצא דומה?
הרי לרב העלילות מאותו הז'אנר יש מוטיבים מאד מאד דומים. ככה שזה לא מופרך בכלל...

נכון מאד
אבל כשהרבה קוים בעלילה חופפים
כשהשתלשלות העניינים דומה
כשיש כמה וכמה מוטיבים שחוזרים על עצמם
ההשראה/העתקה די ברורה
זה לא מוריד כלום מרמת הספר
ולדעתי זה דווקא יפה ונכון לקחת ספר טוב גוי ולהפוך אותו לספר מצוין וחינוכי יהודי

 

[אפכא מסתברא]

רק לתשומת לבך - חוקי שמירת זכויות יוצרים מחמירים מאוד עם מה שמוגדר על ידם 'גניבה ספרותית'. כדאי לבדוק היטב אם היצירה שלך לא נופלת לתוך הגדרה כזו, כי במקרה כזה - אם בעל הזכויות יגיש תביעה נגדך, אז אפילו בלי הוכחת נזק אתה עלול לשלם קנס דרקוני (הרבה יותר מהקנסות הדרקוניים שזוממים להטיל על עבירות תנועה).
אם הכותב שאת יצירתו אתה משכתב מת לפני למעלה משבעים שנה - זכויות היוצרים פגו.

 

[mic003]

תודה לכל המגיבים... אתם נותנים לי חומר למחשבה.
אני מסתכל כאן על האשכול וכאילו מתנהלים כאן כמה דיונים במקביל-
על זכויות היוצרים, על הגדרת "מי הוא מקורי"..., על עצמאות הכתיבה במגזר החרדי, ועל תכנים בסיפורת.
הנושא האחרון מעורר בי שאלה אחרת בינתים-
האם באמת בכל סיפור חרדי טוב חייב להיות איזה מסר עמוק אחרת הוא רדוד?
למה? זה לא הופך את הקריאה למסע מורכב ועמוס במקום להשתחרר? הספר שאני כתבתי השתדלתי שלא יובן עד סופו האם הדמות היא שמות של יהודי או לא ואין שם מסר עמוק וחוצב להבות, והוא פשוט נחמד ומעניין וקצת מותח, וקצת מצחיק, ולא קיבלתי עליו בכלל ביקורות כרדוד....
אם לא הכנסתי בו מסר עד כה, אני יכולה בפעימות קצובות לעצור ולכתוב משפטים כמו מה רבו מעשיך ד', או שינשק מזוזה או יתן צדקה וזה ישפר את המצב כך שלא יחשב רדוד?
לפני שיקפצו הקופצים, אני מאמין מאד שניתן לשלב מסרים סמויים וגלויים בסיפור טוב, ושטוב יהיה לחנך דרך ספרות , אבל הפריע לי ההקצנה של או ספר עם מסר או ספר רדוד...

רדוד הוא לא ההפך מחינוכי.

אין שום קשר בין נשיקה למזוזה לבין עומק. גם מסר, הוא לא בהכרח מה שהופך את הסיפור לעמוק.
דווקא הספרים שבהם מנסים לכפות בכוח ערכים חינוכיים שלא מתאימים למסגרת העלילתית, הם שסובלים מהבעיה באופן הכי מובהק.

רדידות או שטחיות - מתבטאת בין השאר במבט פשטני מדי על החיים.
ההתבוננות השטחית, כשמה כן היא. המיקוד שלה, הוא אך ורק ברובד החיצוני הנראה לעין.
במובן הספרותי, כשסיפור הוא שטחי - זה מתבטא כמעט בכל פרמטר. החל מהדמויות, שיהיו מאופיינות בקו אחד, על פי תכונה אחת בלבד, במסגרת שנקבעה להן מראש. אלו יכולות להיות דמויות זוהרות, כאלו שמצליחות תמיד, כאלו שחסרות כל מורכבות ועולמן הפנימי אינו קיים. מצד שני, אלו יכולות להיות דמויות שתקועות במשבצת של החולה / המתמודד / האומלל, ולאורך סיפור שלם - כל משפט שיצא מפיהן יתאים למסגרת שנבנתה עבורן.
אלו דוגמאות קיצוניות, אבל זו מגמה - ובדרך כלל, זה קורה דווקא בספרות המתח או הפעולה, שם התחושה היא שאפשר לעגל פינות בכל מה שנוגע לבניית דמויות (טעות מוחלטת. מי שלא יודע לבנות דמויות, מוטב שיתעסק בסוגות אחרות. קשה עד בלתי אפשרי לבנות דמויות אמיתיות חיות ופעילות, שיגיבו כראוי להתמודדויות כמו אלו שקיימות בספרי מתח או פעולה, בלי שזה יישמע מוזר, מביך, או לא מתאים לסיטואציה).

שטחיות ספרותית, מתבטאת גם בבניית עלילה. הכל על השולחן, אין תהליכי עומק, אין קשרים מוסווים או שאלות מטרידות עמומות שקשה להניח עליהן את האצבע. ייתכן שיהיה מי שישאל, למה צריך את זה?! אז לדעתי האישית בלבד שאותה אני מייצג פה, אין סיפור מוצלח באמת, בלי תהיות כאלו.
כשהכותב מציב את כל הקלפים על השולחן, הוא בעצם דורש מהקורא להתחבר למחשבות שלו. לא כל אחד יכול להתחבר רגשית לדעות או למחשבות של מישהו אחר. הגירוי לחשוב, שנעשה באמצעות תרגילים פסיכולוגיים כמו אלו שתיארתי, הופך את הקורא לשותף פעיל. הוא חושב בכוחות עצמו, בונה את העולם הסיפורי כפי שהסופר מנווט אותו, ובסוף - זה התפקיד של הכותב לא לאכזב אותו. אבל זה ברור, שבאופן הזה - החיבור הרגשי, המתח ברגעים הקריטיים, הסבלנות בקטעים איטיים - זה עולם אחר.

בקיצור, ספר טוב מחייב חשיבה. לא מסר חינוכי, לא ברכות הנהנין, לא שיחות מוסר. ספר שבנוי על חיקוי דל של מישהו אחר, רק כי יש איזו מגמה של נושא אחד שכולם נוהים אחריו - הוא מיותר. כתיבה היא הזדמנות להשפיע. אין בזה כסף טוב, זה דורש פרסום - שלא תמיד עולה בקנה אחד עם הרצון של הכותב. הסיבה היחידה שמצדיקה את זה - היא היכולת להעביר רעיונות של הכותב לקוראים, להצית בהם מחשבה, להפוך את המחשבות הגולמיות למשהו ממשי שהרבה מסכימים איתו, או מושפעים ממנו, או אפילו רק מכירים אותו ומחוברים אליו. ואם אין לכותב מה למכור, וכל מה שהוא עושה - זה לאסוף עוד ועוד סצנות חסרות כל ערך ומחשבה לתוך בלילה אחת שתכליתה למצוא חן בעיני בני נוער, אז חבל על העבודה הקשה. יש עבודות הרבה יותר קלות בשכר כפול ומכופל.

 

[יהודית וו]

עניין של עומק.
לפעמים עומק מגיע עם הגיל לפעמים הוא נובע עם פכפוך ההתמודדות, יש גם אנשים שזה מגיע על ידי הסתכלות פנימית אל תוך עצמם.

לעיתים, הוא כבר נמצא שם מאז ולתמיד.

בול!

 

[מנחם 2]

רדוד הוא לא ההפך מחינוכי.

אין שום קשר בין נשיקה למזוזה לבין עומק. גם מסר, הוא לא בהכרח מה שהופך את הסיפור לעמוק.
דווקא הספרים שבהם מנסים לכפות בכוח ערכים חינוכיים שלא מתאימים למסגרת העלילתית, הם שסובלים מהבעיה באופן הכי מובהק.

רדידות או שטחיות - מתבטאת בין השאר במבט פשטני מדי על החיים.
ההתבוננות השטחית, כשמה כן היא. המיקוד שלה, הוא אך ורק ברובד החיצוני הנראה לעין.
במובן הספרותי, כשסיפור הוא שטחי - זה מתבטא כמעט בכל פרמטר. החל מהדמויות, שיהיו מאופיינות בקו אחד, על פי תכונה אחת בלבד, במסגרת שנקבעה להן מראש. אלו יכולות להיות דמויות זוהרות, כאלו שמצליחות תמיד, כאלו שחסרות כל מורכבות ועולמן הפנימי אינו קיים. מצד שני, אלו יכולות להיות דמויות שתקועות במשבצת של החולה / המתמודד / האומלל, ולאורך סיפור שלם - כל משפט שיצא מפיהן יתאים למסגרת שנבנתה עבורן.
אלו דוגמאות קיצוניות, אבל זו מגמה - ובדרך כלל, זה קורה דווקא בספרות המתח או הפעולה, שם התחושה היא שאפשר לעגל פינות בכל מה שנוגע לבניית דמויות (טעות מוחלטת. מי שלא יודע לבנות דמויות, מוטב שיתעסק בסוגות אחרות. קשה עד בלתי אפשרי לבנות דמויות אמיתיות חיות ופעילות, שיגיבו כראוי להתמודדויות כמו אלו שקיימות בספרי מתח או פעולה, בלי שזה יישמע מוזר, מביך, או לא מתאים לסיטואציה).

שטחיות ספרותית, מתבטאת גם בבניית עלילה. הכל על השולחן, אין תהליכי עומק, אין קשרים מוסווים או שאלות מטרידות עמומות שקשה להניח עליהן את האצבע. ייתכן שיהיה מי שישאל, למה צריך את זה?! אז לדעתי האישית בלבד שאותה אני מייצג פה, אין סיפור מוצלח באמת, בלי תהיות כאלו.
כשהכותב מציב את כל הקלפים על השולחן, הוא בעצם דורש מהקורא להתחבר למחשבות שלו. לא כל אחד יכול להתחבר רגשית לדעות או למחשבות של מישהו אחר. הגירוי לחשוב, שנעשה באמצעות תרגילים פסיכולוגיים כמו אלו שתיארתי, הופך את הקורא לשותף פעיל. הוא חושב בכוחות עצמו, בונה את העולם הסיפורי כפי שהסופר מנווט אותו, ובסוף - זה התפקיד של הכותב לא לאכזב אותו. אבל זה ברור, שבאופן הזה - החיבור הרגשי, המתח ברגעים הקריטיים, הסבלנות בקטעים איטיים - זה עולם אחר.

בקיצור, ספר טוב מחייב חשיבה. לא מסר חינוכי, לא ברכות הנהנין, לא שיחות מוסר. ספר שבנוי על חיקוי דל של מישהו אחר, רק כי יש איזו מגמה של נושא אחד שכולם נוהים אחריו - הוא מיותר. כתיבה היא הזדמנות להשפיע. אין בזה כסף טוב, זה דורש פרסום - שלא תמיד עולה בקנה אחד עם הרצון של הכותב. הסיבה היחידה שמצדיקה את זה - היא היכולת להעביר רעיונות של הכותב לקוראים, להצית בהם מחשבה, להפוך את המחשבות הגולמיות למשהו ממשי שהרבה מסכימים איתו, או מושפעים ממנו, או אפילו רק מכירים אותו ומחוברים אליו. ואם אין לכותב מה למכור, וכל מה שהוא עושה - זה לאסוף עוד ועוד סצנות חסרות כל ערך ומחשבה לתוך בלילה אחת שתכליתה למצוא חן בעיני בני נוער, אז חבל על העבודה הקשה. יש עבודות הרבה יותר קלות בשכר כפול ומכופל.

כתבת ממש מגרה...
תן כמה דוגמאות לספרים שעומדים בסטנדרט הגבוהה הזה...

 

[מבוזבזת]

יש 'אצלינו' הרבה ספרים שלא יודעת איך דורכים בחנויות ספרים שלנו אפילו
כל קומיקס שני- תפתחו ותגלו אפס תוכן חינוכי.
אלא להפך.

הכי גרוע זה ההזיות שכביכול קרו בזמן השואה
ילד יושב וקורא וחושב שכך... היה בשואה

 

[פולאריס]

רק אותי מרגיז לגלות ספר שמועתק כולו מספר אחר?
בלי להתייחס לזכויות יוצרים, מוסריות אנושית או פן הילכתי...
ברגע שלקחת ספר של מישהו אחר ושכתבת אותו שיתאים לקהל היעד שלך - זו כבר לא יצירה שלך.
וכן, מאוד מאכזב לגלות שספרים של מיה קינן, הסופרת המועדפת עליי, מועתקים מיצירות אחרות, ולא משנה לי מה המקור שלהם אלא הרעיון.
אולי לכן הספר הכי יפה שלה הוא אדמה פראית (וממלכה, כמובן), שכל כולו נראה כמו יצירה מקורית אמיתית.

 

[חזק מאד]

תחנת הזברה אינה עונה- מועתק משם פרק או שניים מילה במילה
לתוך ספר נוער של סופרת מוכרת מאד בציבור שלנו

 

[פולאריס]

הכי גרוע זה ההזיות שכביכול קרו בזמן השואה
ילד יושב וקורא וחושב שכך... היה בשואה

ממש!!
בעיניי זו ממש הכחשת שואה.
למה הנאצים הצליחו לרצוח שישה מיליון יהודים, אם הם היו כל כך טיפשים וחבורות ילדים ניצחו אותם על ימין ועל שמאל?!
וזה עוד בלי לדבר על הילדים הלבושים היטב, וורודי הלחיים ובעלי שמחת החיים...

 

[הלוואי והייתי לינאר]

גם הספר לידזי מבוסס כמעט כולו או רובו(אותו רעיון, אותה צורת כתיבה יחודית וכו..)
על הספר של גין ובסטר "אבא ארך רגליים"

 

[אספרגוס]

לדעתי פשוט מיותר להתחיל להביא את כל הספרים המועתקים בציבור שלנו, זה פשוט לא יגמר (פלוס ויכוחים על נכונות הדברים או אכזבה מהעניין..........)
ולא, לא כתבתי שום ספר מועתק

 

[מבט לאחור]

הרגשה שלי,
קריאה של ספר מצונזר יכולה לעורר חשק לקרוא את הספר המקורי, ספרים בסגנון
זה סוג של לגלות עולם....

 

[לשוטף]

רק אותי מרגיז לגלות ספר שמועתק כולו מספר אחר?
בלי להתייחס לזכויות יוצרים, מוסריות אנושית או פן הילכתי...
ברגע שלקחת ספר של מישהו אחר ושכתבת אותו שיתאים לקהל היעד שלך - זו כבר לא יצירה שלך.
וכן, מאוד מאכזב לגלות שספרים של מיה קינן, הסופרת המועדפת עליי, מועתקים מיצירות אחרות, ולא משנה לי מה המקור שלהם אלא הרעיון.
אולי לכן הספר הכי יפה שלה הוא אדמה פראית (וממלכה, כמובן), שכל כולו נראה כמו יצירה מקורית אמיתית.

זו זווית ראיה אחת.
מצד שני, כשאני קורא ספר גויי- ויש לדון על כך בנפרד, ונהנה מהספר אבל לא רוצה שהילדים יתקלו בו בשום אופן. מה עוד עומד לרשותי?

 

[אספרגוס]

הרגשה שלי,
קריאה של ספר מצונזר יכולה לעורר חשק לקרוא את הספר המקורי, ספרים בסגנון
זה סוג של לגלות עולם....

כל עוד לא יודעים שזה מצונזר, ואת שם המקור, אז גם לא מגלים עולם
רק השאלה מה זה מצונזר- רעיון העלילה מועתק? חלקים מהתוכן? רוח הדברים?
כי ברור שאם קוראים משהו שהצינזור איכשהו 'הכשיר' אז בהחלט יש חשש כזה.

 

[CynicalExplorer]

אני הייתי ממש שמחה אם היה מישהו שמצנזר ספרים לציבור החרדי, בעיקר ספרים מקצועיים כמו ספרי פסיכולוגיה ונפש האדם. לצערי לרוב אין ברירה אלא לקרוא את המקור מהסיבה שמצב הספרים המקצועיים הם כמו מצב ספרי הקריאה לפני חמישים שנה.

 

[לשוטף]

כל עוד לא יודעים שזה מצונזר, ואת שם המקור, אז גם לא מגלים עולם
רק השאלה מה זה מצונזר- רעיון העלילה מועתק? חלקים מהתוכן? רוח הדברים?
כי ברור שאם קוראים משהו שהצינזור איכשהו 'הכשיר' אז בהחלט יש חשש כזה.

הרעיון של הספר מבוסס על ספר אחר, אבל שונה באופן מהותי. ישנם אפיזודות מוצלחות מאד שאותם גיירתי וחיברתי לרעיון הכללי של הסיפור החדש.
שאר הספר שונה לחלוטין. הייתי שמח אם מישהו יכל לעושת זאת עבורי... ואם לא, אני עושה את זה עבור אחרים.

 

[[[ {{ • }} ]]]

הייתי שמח אם מישהו יכל לעושת זאת עבורי...

AI

 

[אבי ג -]

מ. קינן אלופה בהעברת המסר,
אם כי מהיכרות אישית ניתן לומר שיש כאלה שגם בסדרה הזו לא קלטו שום דבר.
הם ראו רק את הפגיונות החרבות החיצים הריגוש והכתיבה המעולה של קינן.
לא מצאו את האמת. את המלחמה עליה. את קו התורני שמנחה את מלך כוזר האמיתית. את מלחמת היצר ועוד ועוד...
לא ראו.

וואו, מבחינתי הקטע הכי מעצבן אצל מ.קינן (שאני מאד אוהב) שהיא מנופפת במסרים שלה ללא הפסק, בלי סאבטקסט בכלל, אם ישנם אנשים שלא מבינים זה הזיה

אין לי מושג על הגבלות חוק, אבל מעשית יש הרבה ספרים חרדים שהם גיורים של ספרות קלאסית.
לפחות בשלושה מהמעשיות של "ילדים מספרים על עצמם" זיהיתי רעיונות שנלקחו מהספרות הקלאסית
(אצלנו - בבית יעקב של שנות ה80 - סיפרו אותם , למשל, בארגון בתיה בשבת..)
ויש עוד הרבה דוגמאות כאלו

הלוואי רק מהספרות הקלאסית.
יש לו איזה סיפור על נהג משאית שמתנגש בגדר מזויפת שזה קופיפייסט מאפרים קישון (שכתב טורי סאטירה מאד גסים).

 

[צילומנציה]

גם הספר לידזי מבוסס כמעט כולו או רובו(אותו רעיון, אותה צורת כתיבה יחודית וכו..)
על הספר של גין ובסטר "אבא ארך רגליים"

אבא ארך הרגליים לוקח בגדול לידו...
אולי זה רק טעם הנוסטלגיה, אולי כי קראתי אותו בגיל צעיר,
אבל ככה הרושם שלי

 

[joelly]

כתולעת ספרים מזן מצוי, בלסתי גם ספרות גויית אותה בודאות לא ארצה להנחיל לילדים שלי.
החלטתי לעשות מעשה ולכתוב עבורם את הספרים שמצאו חן בעיני בגירסא נקיה ועם תכנים מותאמים.
הספרים זכו להכרה והוקרה, שימחו את הקוראים וכמובן אותי...
האם ערכית/

לא

אתית/

לא

וחוקית

לא

אפשר לפרסם ספר שאמנם שונה מאד בתוצר הסופי, אבל מבוסס באופן קרוב מאד על מקור אחר?
מה אתם אומרים?

וחוץ מזה שכל מי שמכיר את המקור (יותר אנשים ממה שאת חושבת) ישרוף אותך בתור סופרת. הערכה לא תצא לך מזה.