אתגר נובמבר ספרותי #3 > אתגר כתיבה | אשכול העבודות

[יוסף יצחק פ.]

ברוכים הבאים לאתגר נובמבר ספרותי השלישי, בקהילת הכתיבה בפרוג.​

על האתגר:
האתגר נולד בהשראת 'אתגר האינקטובר' הבינלאומי המתארח כמיטב המסורת בקהילת המאיירים, כאן בפרוג.
האתגר יימשך במשך כחודש ימים. לא יהיו בו מנצחים והוא אינו נושא פרסים, ומטרתו היא אחת - לעודד כתיבה.

אחת השיטות המוצלחות והטובות ביותר בעולם להפוך לכותב מיומן ומקצועי, היא פשוט לכתוב.
גם כשקשה, כשאין חשק, כשההשראה לא מגיעה וכשנראה לנו שאנחנו הכותבים הכי איומים בעולם, אנחנו לא נתייאש ונמשיך לכתוב.
אתגר זה בא לעזור במתן נושאים ורעיונות לכתיבת כל קטע בכל נושא וסוגה, כל יום.

בנוסף, זוהי השנה השלישית בה אנו מקיימים את האתגר המיוחד הזה, (כבר "חזקה") כן, זה מרגש ומדהים. אתם מוזמנים להתרשם מאתגר השנה הראשונה והשנייה.

פרטי האתגר:
כתבו קטע אינטואיטיבי או ספרותי, עד 300 מילה, על הנושא היומי. לכל יום מימי האתגר יהיה נושא יומי משלו (רשימת הנושאים והימים כאן למטה).
כל קטע יתקבל בברכה, העיקר לכתוב.
מיותר לציין שאין כוונה להתחייב לכתוב כל יום סיפור, אך הרשות נתונה למעוניין.
*האתגר מתקיים כ'אתגר בונוס' במקביל לאתגרים הדו-שבועיים


כללים:
קטעי הכתיבה יועלו כאן באשכול הזה.
כל פטפטת, ביקורת, מחמאות, שאלות ודיונים - לנספח.

על מנת למנוע בלבול, בכל לילה בשעה 00:00 נגמר הנושא של אתמול ועוברים לנושא של מחר, לפיכך, מי שלא הספיק להעלות את הסיפור עם הנושא של אתמול, מוזמן להעלותו לנספח.

מומלץ לציין את הנושא היומי בראש הסיפור (אפשר עם סימן 'האשטג' - #) בכתיבת שם הנושא או מספר היום (לדוג': 1# - שפם).


רשימת הנושאים בעברית (כל נושא מייצג יום מימי החודש הלועזי)
1. שפם.
2. שזירה.
3. כתר.
4. עכור.
5. צבי.
6. תמימות.
7. כוכב ים.
8. פזיז.
9. כבד.
10.לסחוף.
11. עקיצה.
12. חברים.
13. משקה.
14. ארגז.
15. מרופט.
16. לפשל.
17. מקושט.
18. עסקה.
19. קפוא\ארקטי.
20. יריבים.
21. פיצוץ.
22. כפתור.
23. גחלילית.
24. סוער רועש.
25. תופת.
26. מסבך\מבלבל.
27. בצל.
28. שלד.
29. שיעור.
30. ריק\פנוי.
31. פרס\ציון לשבח.


בהצלחה לכולם!

 

[יוסף יצחק פ.]

שימו לב!
האתגר מתחיל החל ממוצ"ש הקרוב – י' מר-חשוון (01/11/25 למניינם).

חריגה מיוחדת:
ניתן להעלות סיפורים של היום הראשון גם ביום השני בלבד, בגלל שהיום הראשון (הלועזי) חל בשבת. אך לאחר מכן, בשבתות הבאות, יש להעלות סיפורים אך ורק בהתאם לכללים הנ"ל.

 

[ש נ ה]

#1-שפם

הוא דוקר. ואימתני ומרטיט.
וצבוע בקצוות בצהוב סיגריה מרשים.
משאיר שאריות אינפוף בכל מקום בו שהה
האמת, הוא משקר.
יכול להחביא מאחוריו יצור חסר ביטחון
שרק בשל שיעור יתר מעל שפתו העליונה
זכה לתואר פילוסוף.
כנראה אכן זו פילוסופיה
להחליט כמה מילימטרים יזדקרו מכל צד,
והאם יהיו שווים באורכם.

 

[שירת הכוכבים]

#1- שפם

הרכבת החלה לנוע מאחוריי רגע אחרי שהנחתי את המזוודה על הרציף.
קול השקשוק היה מעצבן.
שפשפתי את כפות ידיי זו בזו והמתנתי. ממש במקום בו ירדתי. הרציף היה ריק, ולי היה קר. כובע הצמר שלי חימם בעיקר את האוזניים. הצעיף שלי נשכח בתחנת הרכבת הקודמת בה הייתי.
מישהו הגיע לרציף, סוף סוף. הוא התקדם לעברי. גם לו היה כובע צמר, שהגיע עד לעיניו. אבל לו, בניגוד אליי, היה גם צעיף. הצעיף כיסה את פניו עד לשפם שלו. שפם עבה ומכובד, כמו שהיה לפקיד שנתן לי את הכרטיס.
הרמתי את המזוודה מהרציף והחזקתי אותה בידית.
הוא ניגש אליי. "בוא, מחכים לך" הוא לחש מתחת לשפם.
גם אני ארצה שפם כזה, כשאהיה גדול. ככה יש לכל האנשים המכובדים בעיר, וכנראה גם בכפר.
בעל השפם התחיל ללכת. התחלתי ללכת אחריו, למרות שהוא אפילו לא הסתכל לראות שאני בא גם.
מחוץ לתחנת הרכבת הקטנה היה שדה. שדה ענק, או אולי בעצם כמה שדות.
בעל השפם סובב אליי ראש, "אתה הולך לאט מדי, ילדון".
או שאולי אתה הולך מהר מדי, חשבת על זה? אני רק ילד. הנהנתי לעומתו בראשי. "אני אשתדל ללכת מהר יותר".
זה עוד רחוק?
לא היה לי חשק לשאול זאת את גב מעילו של השפם, אז שתקתי והמשכתי ללכת.
הלכנו על שביל עפר צר.
לא ראיתי מסביב שום דבר חוץ מהשדה ותחנת הרכבת. איפה הכפר?
שוב הסתובב השפם. "מה איתך, ילד?".
"השפם שלך יפה" אמרתי בלי קשר, ואחר שמעתי לפתע קול שקשוק מוכר.
עגלה!
סובבתי את ראשי אחורנית.
העגלה מאחור נסעה לפי השביל, אך גלגליה הגדולים נסעו על קצות השדה, משני הצדדים.
השפם הסתובב רק כאשר העגלה עצרה בסמוך אלינו. "תודה, יוהן" הוא קרא לעבר העגלון, "ממש במקום".
הוא קפץ וטיפס אל תוך העגלה, התיישב שם והביט בי. "הי, אדון שפם" הוא קרץ לי בעינו, "אתה מתכוון לעלות או ללכת ברגל?".
חייכתי פתאום. "אתה אדון שפם" מחיתי על הכינוי, "אני רק יורי".

 

[בואו חשבון. יוסי לוי]

# שפם 1.

מה לכתוב על שפם?

מה אפשר לכתוב על שפם? הוא נשען על הגדר שמקיפה את בית המדרש. מנסה ללא יאוש לעשות טבעות בעשן שמיתמר מפיו.
חזקי לא הבין אותו "מה אפשר לכתוב על שפם?, תגיד לי, אתה השתגעת לגמרי? אל תעשה את זה!"
אבל הוא רצה. בכל זאת לא כל יום אפשר.
תמיד זה מוזר, לכתוב על שפם. אבל היום זה בסדר, זה עובר, והחבר'ה ישמחו. אולי.

הוא נכנס לחדר נעמד מול המראה וגילח באיטיות פסים בשפם.

הוא יצא החוצה, ושאל את הבחור הראשון שהוא ראה אם מבינים מה כתוב לו על השפם.
"לא, השיב אותו בחור, כנראה שכחת שאתה כותב במראה."

אופס, ממש ונהפוך-הוא יצא לו.
לא נורא
לא כל יום פורים

 

[דודה]

#1- שפם
שבתות הילדות שלי צבועות בזיכרוני בגוון חום עמוק של גלידת שוקולד.

ביום חמישי הייתה דינה אחותי מתגייסת למשימה. ממיסה שוקולד, מקציפה ריצ', מערבבת. הייתי עוקב ברתק אחרי ידיה הזריזות שהפכו מוצרי גלם לתבניות של גלידה אהובה. בשבת היא הייתה מפציעה מהמטבח עם מגש ועליו צלחות שקופות וכפיות מיניאטוריות, שעליהן סדורות פרוסות מן המתוק מתוק הזה.

אני, כמו ילד שאוהב מאוד גלידה ואוהב מאוד שוקולד, הייתי מתענג על הגלידה בצורה שהותירה רישומים על שפתי העליונה.

דינה הייתה נאנחת, ומביעה את חוסר שביעות רצונה מהעדר נימוסי השולחן שלי במגוון ביטויים מילוליים.

ואלישבע, אחותי הבכורה והחכמה, הייתה מניפה אצבע באוויר, בדיוק מול אפי, ומכריזה: "הי! אתה! יש לך שפם!".

ועל אף שמוגזם מעט מצידי להגדיר זאת כזיכרונות ילדות בזמן שעדיין אינני בר מצווה, אני מתיר לעצמי להשתמש בביטוי הזה, כיוון שכמה וכמה שנים חלפו מהעידן הזה. אני התבגרתי ורכשתי נימוסי שולחן, מקווה שלשביעות רצונה של דינה. אלישבע התחתנה, הדרימה, ומתארחת אצלנו לעיתים רחוקות, כך שאינה נוכחת כדי לבחון את שפתיי בסיום האכילה. ודינה, גם היא התחתנה וכבר לא מכינה לנו את גלידת השוקולד הנוסטלגית, ואנחנו נהנים בשבת מגלידה אותה אני קונה ביום שישי בחזור מהתלמוד תורה.

השבת אלישבע התארחה אצלנו, סוף סוף. הקשבתי לסיפורים המרתקים שמתרחשים כנראה רק בדרום. עזרתי לה להרגיע כמה תינוקות צרחניים, והרגשתי חשוב מאוד בתפקיד הדוד הבוגר של האחיינים המתוקים שלי. באמצע הסעודה, סיפרתי בקול ששבוע הבא יש בר מצווה לשני חברים, בעוד שבועיים לחבר אחד, ובשבוע שאחר כך, לשלושה חברים. אלישבע בהתה בי המומה. שאלה: "אתה?! חברים?! בר מצוות?! מתי גדלת, ילד?". ואז, הניפה אצבע באוויר, בדיוק מול אפי והכריזה: "הי! אתה! יש לך שפם!".​

 

[כְּשֶׁזֶזֶזֶזֶה!]

#שפם

שוב פעם השפם הזה.

אולי כדאי לי להוריד אותו ודי. כולם יהיו מרוצים סוף סוף, מוכר הגזוז בקיוסק, הילדים בבריכה שליד חדר הת"ת, ואפילו שלוימה, האיש בסינר המקומח.
למרות שאם לומר את האמת, אין וודאות לכך שהם יהיו מרוצים. הם הרי לא מכירים את הצלקת. נו, מילא. יהיו מרוצים או לא, אין זה ענייני לרצות לרצות או לא לרצות לרצות. את זה אני כבר יודע בוודאות.
אבל אולי אם אוריד אותו אהיה אני מרוצה? סוף כל סוף גם לי לא נעים המצב. די נמאסה עלי שקילת המילים.
לרצות את עצמי אני בוודאי רוצה.

בסדר, נוריד. אבל לא ככה - ביום שני לקראת צהריים כשהשמש משפדת את צווארי. נוריד - כן, אבל לכובד שבעס'.
בערב שיתפתי את רוחל'ה. היא מבינה אותי גם עם השפם. אולי כי היא לא צריכה מילים. היא מבינה את הלב, וללב אין שפם.
מתברר שהיא גם רוצה שאהיה מרוצה. והלא גם אני רוצה שהיא תהיה מרוצה כמובן. ואם היא מרוצה כשאני מרוצה מכך שאוריד את השפם, הנה לנו שתי ציפורים במכה אחת.

ביום שישי לאחר תפילת ותיקין לקחתי את המספרים. ביד רועדת ולפני שאספיק להתחרט גזזתי הלוך וגזוז למשעי כל שארית של זיפי השפם הנודע שלי. הבטתי במראה הקטנה שלנו. נו, שוין. אני עדיין שולמק'ה. עם שפם, בלי שפם, שולמק'ה המוכר והידוע. והצלקת? היא הרי לא באשמתי, אז שיתרגלו.

הפעם כשביקשתי משלוימה 3 חלות לכבוד שאבעס' 'עם פרג אבל לא יותר מידי, רוחל'ה אמרה' הוא לא שאל שוב ושוב מה אמרתי, ולא אמר לי 'שוב פעם לא מבינים אותך שלוימה, חבל, תוריד את הקוקיות משני צידי הפה שלך, פתח פיך ויאירו דבריך'. הוא רק הביט בי, פער את פיו, סגר - ומסר לי את החלות בשתיקה. הוא היה נראה לי קצת עצוב, לאו דווקא מרוצה.

גם בלילה ב'שול', אחרי לכה דודי ולפני שהתחלתי לחלק סוכריות לצדיקים הצעירים, הילדים שבכל צהרים צועקים לי מעם הבריכה 'הדוד עם השפם, הבאת לנו סוכריות?' רק הסתכלו וברחו.
היה רק את יוסי הקטן, הבן של רעב חיים ורבקה מהצריף שלידנו ששאל בעיניים טהורות 'אז לכן היה לך שפם?'

אבל בסוף כולם התרגלו.

רק הצלקת נשארה, עדה למכה שנתן לי הגרמני עם המגפיים והכלב.

וכולם הבינו, לפעמים השפם נמצא שם לא סתם.

שוין. היום בצהריים כשעברתי ליד הת"ת הילדים צעקו לי 'הדוד-שהיה-לו-שפם-הבאת לנו סוכריות?'

כן. הבאתי.


אופס... לא ספרתי מילים

 

[אסתר שין]

#1 שפם
נטיפי קפה מעצבנים התעקשו להיתלות על שפמו, כמו תמיד.
אפרים בטש באדמה התחוחה בעצבנות. אפילו קפה כבר אי אפשר לשתות מבלי שיותיר את חותמו על שפמך, יודיע לכל מאן שהוא שתפגוש מה טיב המשקה אותו צרכת בדקות האחרונות.
"תגזוז קצת את השפם" ייעץ זכריה, "אין בכך כל בעיה הלכתית, למיטב זכרוני".
אבל רק המחשבה על הרעיון עצמו הבעיתה את אפרים. הוא חש שאם יעשה כן - זכרו של אחיו יפוח עם הרוח, כמו שערות שפמו שיוגזזו. והוא הבטיח. הבטיח לו רגע לפני שעיניו נעצמו לנצח - שלעולם לא ישכח אותו. ואם סופות מדבר, בצורת ומחלות לא השפיעו על החלטתו הנחושה כבהוא זה - הרי שאי נוחות זמנית המגלמת צורה של קצוות שפם רטובות לבטח לא תשנה זאת.

 

[יהלום-יצירות מלוטשות]

#1 שפם

זְמַן שֶׁלֹּא דִּבַּרְתִּי
שָׂפָם עָבוֹת מְּכַסֶּה פִּי, צָמַח פֶּרֶא
מְהַדֵּק שְׂפָתַי, בּוֹלֵם לָשׁוֹן

אוּלַי בֶּאֱמֶת הִגִּיעַ הַזְּמַן לְהִתְגַּלֵּחַ?

 

[מעמקי הלב]

#1 שפם.

עדות לבריאות

מבטים ננעצים
רחמים נכמרים
אין לו שיער

הקריח ראשו
נשר זקנו
אין גבות
היה שפם

הוא חולה.

הוא יודע
שאיתו במחלקה
מי שלא נשר שיערו
הטיפולים לא השפיעו בעדו

ושיער שנשר
פאות, זקן ושפם שאינם
הם עדות לבריאות
שעוד תבוא

ברוך רופא חולי עם ישראל

 

[דודה]

#2 שזירה

"מוכרת פרחים?", ריקי בהתה בהלם בתחפושת שבידי. הנהנתי, פורשת שמלה, מניחה כובע, מצמידה סלסלת פרחים. רק כשהרמתי את ראשי, הבנתי שההלם של ריקי אינו מביע שביעות רצון.

מסביבנו חגו הילדים בתחפושותיהם, מאושרים. ניסיתי להתרכז בריקי.

"אף ילדה בכיתה ד' לא מתחפשת למוכרת פרחים. זו תחפושת של ילדות קטנות. ובכלל, המורה אמרה שצריך להתחפש לבעלות מקצוע. היום אין בכלל מוכרות פרחים, רק פעם היה".

היא צודקת, חשבתי. אביגיל של מירי, בעלת התחפושת, לבשה אותה בכיתה ב'. מידותיה הצנומות של ריקי מאפשרות לה שימוש בתחפושת על אף שהיא גדולה יותר, אך אינן עורכות לתחפושת התאמת גיל. וכן, אין להתכחש לעובדה שגברות נושאות זרי פרחים המציעות את מרכולתן, אינן מחזה נפוץ בדורנו.

בתיה קראה לי, בפעייה רכה של תינוקת עדיין-לא-בת-שבוע. התפניתי אליה, תרה אחר אפשרויות אחרות, מגלה שאינן קיימות. תינוקת שהצטרפה לערוגה המשפחתית ימים ספורים לפני פורים, יחד עם העובדה שאיני שייכת לזן האימהות שבכסליו מסיימות לארגן תחפושות, הביאו למצב שערב לפני המסיבה, ריקי נפולת הפנים מביטה בעוינות בתחפושת היחידה שיש לי להציע.

כמה שמחתי כשמירי אחותי הורתה לי להסיר את נושא התחפושות מראשי. היא שיגרה לביתנו שקית של תחפושות לפי גילאי הילדים. איתרנו בה ליצן עבור יהודה בן השנתיים, אחות עבור גיטי שבגן חובה, כבאי עבור חיים, ו-מוכרת פרחים בלתי רצויה עבור ריקי.

ריקי, בבגרות של בכורה, הפנימה שהמצב אינו בר-שינוי. התארגנה לשינה, מכונסת.

"תהיה לך תחפושת יפה", הבטחתי לה כשבאה לומר 'לילה טוב', "יש לי כבר רעיון".

למחרת, כשסיימתי לפרוש בפניה את הרעיון שלי, היא הסמיקה בהתרגשות ומיהרה להתארגן. קשרתי לה את הכובע, ענדתי לצווארה את השרשרת עם רצועת הבריסטול, היא לקחה את סלסלת הפרחים ונראתה נהדר.

חזרה הביתה, פורחת. "כל החברות התלהבו מהתחפושת, והמורה אמרה שהיא אף-פעם לא ראתה תחפושת של שוזרת פרחים!" הריעה בהתלהבות, מניפה את רצועת הבריסטול שענדה לצווארה, עליה נרשמו שתי המילים האחרונות שאמרה.

ומול הילדה המלבלבת שמולי, רשמתי לעצמי כלל: צריך רק לדעת לשזור את המילים הנכונות, כדי להפריח מחדש תחפושת נבולה.​

 

[כְּשֶׁזֶזֶזֶזֶה!]

2
#שזירה

שְׂדֵרוֹת שָׁזַ"ר,
עֵינִי רָאֲתָה וְלֹא זָר.
רְחוֹב כְּמֵי נָהָר,
שִׁשִּׁים רִבּוֹא מָשְׁזָר.

יָשִׁישׁ אֶת מָתְנָיו אָזַר,
עַל גָּדֵר עָמַד נַעַר.
כֻּלָּם, לֹא נִפְקַד מִגְזָר,
הֵן הַתּוֹרָה שְׁרוּיָה בְּצַעַר.

לִבָּם הוֹמֶה, פְּנֵיהֶם טֹהַר,
תְּחִנָּה שׁוֹפְכִים לְעֶלְיוֹן דָּר.
י"ג מִדּוֹת, תְּקִיעַת שׁוֹפָר,
צַדִּיקִים בּוֹכִים, גְּרוֹנָם נִחָר.

טַאטֶע, פְּתַח לָנוּ שַׁעַר,
יַזְהִירוּ לוֹמְדֵי תּוֹרָתְךָ כְּזֹּהַר.
הָאֵר לֵב אַחֵינוּ הַנְּתוּנִים בְּסַּעַר,
יַכִּירוּ כֻּלָּם לְמִי רָאוּי הַתֹּאַר.

בַּשְּׂרֵנוּ, עֹל גָּלוּת נִגְמַר,
מְשִׁיחַ צִדְקֶךָ עַל חֲמוֹר יִדְהַר.
קַרְנֵנוּ תָּרִים מִן הֶעָפָר,
זַכֵּנוּ לְהַקְרִיב שֶׂה וְגַם פַּר.​

 

[יהלום-יצירות מלוטשות]

#2 - שזירה

גּוּף שָׁזוּר בַּנְּשָׁמָה
רוּחַ בַּנֶּפֶשׁ
וְחַיִּים מוּזָרִים שֶׁכָּאֵלֶּה

וַהֲכִי מַצְחִיק, אַבָּא, שֶׁבָּחַרְתָּ דַּוְקָא בַּקּוֹנְסֶפְט הַזֶּה!

 

[אוראל סולטן]

#1 - שפם.

ושפמים לרוב היו לו.
שחור.
ולבן.
וללא שפם.

וכמה סערות הסתיר בתוכן.
וכמה.
נחבא.
ואיתן נכבה.

ופעמים שהיה רק שפם.
עומד.
לבד.
רוטט בקול.

ופעמים שאף זה לא היה.
תלוש.
קצור.
שקוף במקל.

ופעמים ששפמו בכובעו היה.
בשערות.
ראשו.
של מת.

וכמה שהיה חי הרבה.
שמו.
נותר.
מכסה עליו.

וגם ללא שפמו הקטן.
לעולם.
היה.
נשאר שקוף.

מטעמי זמן לא התחלתי בסיפור בהמשכים. בעז"ה בל"נ אולי בימים הקרובים...

 

[שירת הכוכבים]

#2- שזירה

היושבים בעגלה הביטו בי והמתינו.
הנחתי את המזוודה בלי בפנים, תפסתי בדופן וטיפסתי פנימה. איש מהם לא ניסה לעזור לי, הם רק המתינו.
"נו תמשיך כבר, יוהן, הילד עלה" קול צרוד מירכתי העגלה הסב את תשומת ליבו.
העפתי לעברה מבט.
אישה כפרית וזקנה. ידיה היו זריזות ומהירות וסרגו ללא הרף איזשהו בגד בלתי מזוהה.
"מה את עושה?" בדרך כלשהי, מצאתי את עצמי נע לעברה.
היא העיפה בי מבט זקן. מה זה מבט זקן? עיניים כאלו, שכאילו כבר ראו הכל. מבט של 'אוי, ילד צעיר, יש לך עוד דרך ארוכה לעבור'.
"אני סורגת סוודר. לנכד שלי, הוא בגיל שלך בערך" היא השיבה אחרי רגע ארוך.
הנהנתי, לא יודע למה. אחר כך החלה העגלה לנוע, והזקנה נותרה יציבה כמעט כשהייתה כשהעגלה עמדה על מקומה.
"אוי, הנכד שלי!" נזעקה הזקנה פתאום, "הבטחתי לו שאתקן את הבגד עד שאשוב מאחותי שבכפר הסמוך".
"ועכשיו את שבה?" התעניינתי בנימוס.
היא תקעה בי מבט נאנח. "שאלה מיותרת, ילד".
שתקתי.
היא הוציאה משק סמוך מכנסיים כפריות עבות, ובחנה את הכיס הימני. הוא היה פרום ממש.
היא נאנחה, ואחר החלה לפרום את הכיס כולו.
בהיתי במעשיה, חסר הבנה.
הזקנה סיימה לפרום את הכס, ואחר שלפה מן השק חוט ומחט. היא החלה לנסות להשחיל את החוט בחור של המחט.
עקבתי אחריה בעיני. החוט החליק שוב ושוב, היא לא התייאשה בהתחלה אבל אחר כך פלטה אנחה נוספת.
"אני אנסה" התנדבתי בפתאומיות, מפתיע את עצמי.
היא העיפה בי מבט ספקן. אחר הנידה בראשה והגישה לי את החוט והמחט. "בהצלחה, ילדון".
אני לא ילדון, ואני אצליח.
חשקתי את שפתיי, חדור מטרה.
החור של המחט היה קטנטן. גם החוט, אבל העגלה קיפצה כל הזמן על אבנים. גם האבנים היו קטנות.
שוב ושוב פספסתי את החור, אבל לא התייאשתי. רק בפעם העשרים ואחת (ספרתי!) הצלחתי סוף סוף.
העגלה נעצרה.
העפתי מבט סביב, הגענו. שלום לך, כפר.
הזקנה הייתה משועשעת. "תביא, יהיה בסדר".
הבאתי. יהיה בסדר.

 

[אוראל סולטן]

#2 - שזירה.

ושזרתי חוטים.
לבבות.
עלי נייר.

וגזרתי מעט.
קרעתי פינה.
בליבי.

ואיחיתי יחדיו.
רסיסי נשמה.
שזורים שזורים.

ונתלשנו רבות.
בשזירות נפשנו.
הקרועות.

וחיברנו יחדו.
שזרנו הכל.
אחים.

 

[מעמקי הלב]

#3 שזירה

טוב ששזרת בחיי.

תודה אלוקי
על כל הטוב
ששזרת בחיי

כוכבים שהארת לי
בחושך

ניצוצות ששלחת לי
בשפל

רגעים של חסד
באופל

נשמה שנפחת
הבוקר

ועל כולם אלוקי, תודה.

 

[מעמקי הלב]

#4 כתר

לקחו לי ת'כתר


לקחו לי ת'כתר
תלשו בעוז יהלומים
השליכו אבני זוהר
השחיתו עד היסוד

העיפו בבוז.

נותרתי בלי כתר
חזרתי להיות
האדם הפשוט
פשוט כמו כולם.

לאט גיליתי,

כי לא הכתר
עושה את האדם.
ואין בדיה יותר
ממלכות מדומה

וכמה טוב
לחזור להיות
פשוט.

 

[דודה]

"כתר". יודל'ה מתרגש. מחר יחגגו לו יום הולדת שנתיים בגן. אימא אומרת שחוץ מבגדי שבת, ועוגה עם סוכריות צבעוניות, יהיה לו גם כתר חגיגי!

"כתר". יודי מהנהן, פונה לטור השני עד הסוף, לפי ההדרכה שקיבל, מגלה שם ערמות גבוהות של כסאות כתר עליהן המליץ המוכר. נוטל שלושה מראש ערימה אחת, משלם ויוצא.

"כתר". יהודה נאנח. האבחנה של ד"ר ברמץ הבהירה לו שכאב השיניים העוצמתי שתקף אותו בימים האחרונים, לא יסתיים בסתימה קטנה, כפי שקיווה.

את יום ההולדת של גיל שנתיים הוא לא זוכר, כמובן, ואפילו הקנייה הסתמית של כסאות הכתר לחצר כשהיה בן חמש עשרה נשכחה מליבו, הרופא כבר מתחיל לקדוח בפיו, מעשה בעל הבית, כך שהוא לא פנוי לחשוב על שלוש תגובות שונות שאותה מילה הצליחה להנפיק ממנו.​

 

[דיתי לינדר]

#3- כתר

אמא לא הגיעה למסיבת חנוכה בגן. במשך שבועיים התאמנו אחרי האוכל על השירים של המסיבה. עד היום אני זוכרת: נר קטן, חג החנוכה, החנוכייה והאש.
הגננת קנתה להופעה כתרים בצורת נרות, הם היו מקסימים בעיניי. חיכיתי כבר לרקוד ולשיר עם הצעיף הצבעוני והכתר על הראש. אבל אמא לא הגיעה. היא הייתה בעבודה.
היו עוד אימהות שלא הגיעו, לאמא של רעות נולדה תינוקת. גם אמא של ריקי הייתה בעבודה, אבל באחד וחצי היא אספה אותה אליה בחיבוק גדול אמא שלי גם לא הגיעה לקחת אותי. ולא, הסופגנייה שקיבלנו בסוף המסיבה, מלאה בריבה, עמוסה באבקת סוכר, לא ניחמה אותי.
ממילא היו לי בבית המון סופגניות, בכל הטעמים והצורות האפשריים. כשחזרתי לבית הייתה לי הפתעה, מאמא. היא קנתה לי בובה. ענקית. עם שמלה של נסיכות ושיער זהוב ורך. עליו היה מונח כתר.
לא כתר עם נר, של מסיבה. סתם כתר פשוט, עשוי מזהב. משובץ ביהלומים.