הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #441
מגש של פיצה התחסל במהירות צפויה.
מורדי דחס חצי משולש נוסף לפיו והתרומם ממקומו, לועס עדיין.
"מורדי?" אמא שלו מסתכלת עליו, תמהה.
מורדי הרים אל כתפו את התיק הגדול שלו, שהמתין לו סמוך לדלת. "מה?" שאל בפה מלא.
"אכלת עכשיו פיצה".
מורדי הנהן, מגביר את קצת לסתותיו. בולע גושים. "נו?"
"ואתה יוצא?"
"כן. לפנימייה שלי". הוא פתח את הדלת. "חוזר בחמישי. יש בעיה?"
"אין שום בעיה. רק... לא אמרת שקיבלת על עצמך ברכת המזון? סגולה לפרנסה?"
מורדי משך בכתפיו. "לא עובד".
אמא שלו חייכה בסלחנות. "זה לא אמור לעבוד תוך יומיים. גם לא תוך שבוע".
"בסדר, נו". הוא תלש את הנייד שלו מהמטען. "אין לי זמן לחכות יותר מידי זמן". אמר ויצא מהבית, לא טורח לסגור אחריו את הדלת. "ביי".
יום שישי
מורדי נכנס בסערה לחדר של אחיו הקטנים. "אפשר מספריים?"
"בשביל מה?" עיניים תוהות נתלו בו בשאלה.
"לגזור לך את האף". מורדי עיקם את אפו. "יש לך או לא?"
"קח".
מורדי נטל את המספריים בלי לומר מילה. נעלם מהאופק.
רבע שעה לאחר מכן הוא חזר אל החדר. מוצא אותו ריק, זורק את המספריים על המיטה.
"מה--- מה---" השתנקות נשמעה.
מורדי הסתובב לאחור, פוגש בעיניים פעורות. "מה עכשיו?"
"אתה נראה... מוזר". השתנקות נוספת נשמעה. ארבעה מאחיו הקטנים בהו בו בהתרגשות. "מה-- למה---"
"אסור להסתפר בספירת העומר". אחד מהם מצא את מילותיו, בוחר לנזוף באחיו הגדול ממנו.
"לי מותר". מורדי זייף חיוך.
הוא גם מתגלח בעומר, אז שלא יעשו סיפור מתספורת. נו, באמת.
מורדי יצא מהחדר, מותיר אחיו לחשושים וצחקוקים. לא מתייחס. "אמא!!! איפה יש מגבות???"
"כרגיל", אמא שלו עונה, מסתובבת אליו. "בארו--- מורדי????!!!!!"
מורדי נאנח עמוקות. "אה?!"
"מה--- לכבוד מה?" עיניה נפערו לכיוון ראשו המגולה של בנה. לשם שינוי, היא שמחה לראות אותו.
אם עד עתה התנוסס על קודקודו של מורדי קוקו צבוע ומתולתל, כעת אותו קוקו נעלם ותספורת שפויה עלתה עליו. "הסתפרת! סוף סוף!"
"יצא יפה?"
"מאוד. סיפרת את עצמך לבד?" היא עדיין בהלם. "לכבוד מה...? זאת אומרת, אני מאוד שמחה לראות אותך ככה, אבל מה קרה שהחלטת להסתפר?"
היא עוד זוכרת את הוויכוחים של כל העולם עם מורדי. בתחילה הם נסובו על הפוני. אחר כך השתדרגו לקוקו. השלב הבא היה ייאוש.
"סתם... לא משהו מיוחד".
"נו מורדי?!" היא לא קנתה את ההתחמקות של בנה. "מה קרה?"
"סתם". מורדי נבוך. "הרב שלי בפנימייה אמר שלי ששיער זה דינים". הוא שילב את ידיו. "שזה מעכב את הפרנסה".
"אה". היא בולעת צחקוק. גאון הרב הזה. "בכל מצב, אם לא תחפש עבודה התספורת לא תעזור לך".
מורדי נאנח שוב, מכל הלב.
הרי הוא לא יקריב את שיערו לשווא.
"אני אחפש".
מורדי דחס חצי משולש נוסף לפיו והתרומם ממקומו, לועס עדיין.
"מורדי?" אמא שלו מסתכלת עליו, תמהה.
מורדי הרים אל כתפו את התיק הגדול שלו, שהמתין לו סמוך לדלת. "מה?" שאל בפה מלא.
"אכלת עכשיו פיצה".
מורדי הנהן, מגביר את קצת לסתותיו. בולע גושים. "נו?"
"ואתה יוצא?"
"כן. לפנימייה שלי". הוא פתח את הדלת. "חוזר בחמישי. יש בעיה?"
"אין שום בעיה. רק... לא אמרת שקיבלת על עצמך ברכת המזון? סגולה לפרנסה?"
מורדי משך בכתפיו. "לא עובד".
אמא שלו חייכה בסלחנות. "זה לא אמור לעבוד תוך יומיים. גם לא תוך שבוע".
"בסדר, נו". הוא תלש את הנייד שלו מהמטען. "אין לי זמן לחכות יותר מידי זמן". אמר ויצא מהבית, לא טורח לסגור אחריו את הדלת. "ביי".
***
יום שישי
מורדי נכנס בסערה לחדר של אחיו הקטנים. "אפשר מספריים?"
"בשביל מה?" עיניים תוהות נתלו בו בשאלה.
"לגזור לך את האף". מורדי עיקם את אפו. "יש לך או לא?"
"קח".
מורדי נטל את המספריים בלי לומר מילה. נעלם מהאופק.
רבע שעה לאחר מכן הוא חזר אל החדר. מוצא אותו ריק, זורק את המספריים על המיטה.
"מה--- מה---" השתנקות נשמעה.
מורדי הסתובב לאחור, פוגש בעיניים פעורות. "מה עכשיו?"
"אתה נראה... מוזר". השתנקות נוספת נשמעה. ארבעה מאחיו הקטנים בהו בו בהתרגשות. "מה-- למה---"
"אסור להסתפר בספירת העומר". אחד מהם מצא את מילותיו, בוחר לנזוף באחיו הגדול ממנו.
"לי מותר". מורדי זייף חיוך.
הוא גם מתגלח בעומר, אז שלא יעשו סיפור מתספורת. נו, באמת.
מורדי יצא מהחדר, מותיר אחיו לחשושים וצחקוקים. לא מתייחס. "אמא!!! איפה יש מגבות???"
"כרגיל", אמא שלו עונה, מסתובבת אליו. "בארו--- מורדי????!!!!!"
מורדי נאנח עמוקות. "אה?!"
"מה--- לכבוד מה?" עיניה נפערו לכיוון ראשו המגולה של בנה. לשם שינוי, היא שמחה לראות אותו.
אם עד עתה התנוסס על קודקודו של מורדי קוקו צבוע ומתולתל, כעת אותו קוקו נעלם ותספורת שפויה עלתה עליו. "הסתפרת! סוף סוף!"
"יצא יפה?"
"מאוד. סיפרת את עצמך לבד?" היא עדיין בהלם. "לכבוד מה...? זאת אומרת, אני מאוד שמחה לראות אותך ככה, אבל מה קרה שהחלטת להסתפר?"
היא עוד זוכרת את הוויכוחים של כל העולם עם מורדי. בתחילה הם נסובו על הפוני. אחר כך השתדרגו לקוקו. השלב הבא היה ייאוש.
"סתם... לא משהו מיוחד".
"נו מורדי?!" היא לא קנתה את ההתחמקות של בנה. "מה קרה?"
"סתם". מורדי נבוך. "הרב שלי בפנימייה אמר שלי ששיער זה דינים". הוא שילב את ידיו. "שזה מעכב את הפרנסה".
"אה". היא בולעת צחקוק. גאון הרב הזה. "בכל מצב, אם לא תחפש עבודה התספורת לא תעזור לך".
מורדי נאנח שוב, מכל הלב.
הרי הוא לא יקריב את שיערו לשווא.
"אני אחפש".
