סיפור בהמשכים סודות מן החדר

[פירי]

על איזה הפתעות את מתכוונת? אלו מעברים בין סיטואציות היו כאן?

את צודקת, אולי בגלל ההדרגתיות קיבלתי רושם שזה היה יותר.
אבל גם כך, שהיא לא רצתה להתארס, שהיא לא המשיכה לסמינר, שהיא רוצה לצאת לעבוד.
סתם מעניין אותי, מה הם חושבים שהיא עושה כל יום?
אני באמת חושבת שהם צריכים להיות ממש מודאגים.

 

[~שפרה~]

את צודקת, אולי בגלל ההדרגתיות קיבלתי רושם שזה היה יותר.
אבל גם כך, שהיא לא רצתה להתארס, שהיא לא המשיכה לסמינר, שהיא רוצה לצאת לעבוד.
סתם מעניין אותי, מה הם חושבים שהיא עושה כל יום?
אני באמת חושבת שהם צריכים להיות ממש מודאגים.

כל מילה.

 

[הודיה לוי.]

את צודקת, אולי בגלל ההדרגתיות קיבלתי רושם שזה היה יותר.
אבל גם כך, שהיא לא רצתה להתארס, שהיא לא המשיכה לסמינר, שהיא רוצה לצאת לעבוד.
סתם מעניין אותי, מה הם חושבים שהיא עושה כל יום?
אני באמת חושבת שהם צריכים להיות ממש מודאגים.

אני יכולה להבין על מה את מדברת.
אבל לא יודעת אם הורים אמורים להיות מודאגים שהבת שלהם בת 18 לא רוצה להתארס. ניראלי הגיוני למדי. אם זה היה בגיל מבוגר יותר, אולי היו צצות כאן שאלות.

לגבי העבודה והסמינר - אני מסכימה איתך שזה משהו שלא יכול להימשך יותר מדי זמן בלי שמשהו יקרה. אבל כרגע היא עובדת תקופה קצרה יחסית (כמעט חודש). חשוב להדגיש שאפרת לא הלכה לסמינר כי לא ידעה מה ללמוד,
זה לא היה משהו עקרוני: 'אני לא רוצה ללכת לסמינר'.

בלי שום קשר, אני חושבת שהם כן מודאגים. גם בשלב הזה, שאין פריצת גדר גדולה מבחינת אפרת, הם מבינים שהיא לא כמו שאר הילדים.

ראיתי ילדה בת חמש ששכחה לברך על התפוח. רועדת היא רצה לחדר. מעכה פרצוף בכרית. התחננה לאלוקים שהיא לא רוצה להיות בגיהינום. הביטה בעיניים של אמא - ראתה בהן אכזבה.

ראיתי את אחיותיה של אותה הילדה, עוצמות עיניים, מברכות בקול. הבטתי בעיניים של אמא - ראיתי בהן הערצה.

ראיתי ילדה שפותחת סידור. שעתיים. נרדמת באמצע ה"קורבנות". מבוהלת היא התעוררה אחרי דקתיים. הביטה בעיניו של אבא - ראתה בהן החמצה.

ראיתי את אחיותיה של אותה הילדה. יושבות מול סידור, מתנדנדות. הבטתי בעיניים של אבא - ראיתי בהן תקווה.

הגרון שלי היה יבש. ירדתי עם המחשבות שלי למטבח. פתחתי את המקרר ומזגתי כוס מים. ואז שמעתי קול מוכר גולש מחדר השינה ומגיע עד אוזניי. "אבל למה? למה תמיד היא חייבת לצאת דופן? תראה את אחיות שלה, למדו בסמינרים הכי טובים, נשואות לתלמידי חכמים. הקימו בתים לתפארת".

"מאז שהיא הייתה קטנה, היא הייתה כזאת", כך אבא. אנחה מלווה את קולו.

מהקטע הזה לדוגמא, אפשר להבין שהשוני שלה התחיל כביכול מקטנות. ומהשיחה של ההורים אפשר להבין שזו לא השיחה הראשונה שלהם לגבי אפרת.

לסיכום: זה לא שהם לא מודאגים, פשוט לא היה משהו עד עכשיו שגרם להם לקום ולעשות מעשה בהתחשב בעובדה שעל העבודה הם עדיין לא יודעים.

 

[שיבת ציון]

סתם מעניין אותי, למה התגית של הסיפור היא: "מרים גלבוע"?

 

[הודיה לוי.]

סתם מעניין אותי, למה התגית של הסיפור היא: "מרים גלבוע"?

הצלחת להצחיק אותי.
זה כתב העט שלי. התגית הזו מופיעה בכל הקטעים שכתבתי ולא רק בסיפור הזה.

 

[שיבת ציון]

הצלחת להצחיק אותי.
זה כתב העט שלי. התגית הזו מופיעה בכל הקטעים שכתבתי ולא רק בסיפור הזה.

באמת? אם אחפש בחנות ספרים ספרים תחת השם: "מרים גלבוע"- אקרא סיפורים שלך?

 

[הודיה לוי.]

באמת? אם אחפש בחנות ספרים ספרים תחת השם: "מרים גלבוע"- אקרא סיפורים שלך?

ספרים פחות.
כותבת יותר לאתרים. (אתרי תוכן)

 

[הודיה לוי.]

בס"ד
פרק נוסף ב"ה. אשמח לשמוע את הפרשנויות המעניינות שלכם על הסיפור ועל הדמויות.

פרק י"ב/ ההומלסית מבני ברק

המשכורת הראשונה שלי הייתה המתנה המרגשת ביותר שיכולתי להעניק לעצמי. אחרי חודש ארוך ומייגע הגיעה נחמה. עשרות שטרות צבעוניים נחו במעטפה שקיבלתי מעמוס. אם הייתי מתרגמת כל שטר, מחלקת אותו לשישים דקות עבודה, הייתי מגיעה לכמה גרושים לשעה. בכל זאת שמחתי בהם. גרושים שהתאספו לשטרות, הבטיחו להגשים לי חלומות.

בשמונה בבוקר התקשרתי לאמונה, ביקשתי שתודיע לעמוס שלא אוכל להגיע: יומולדת שמח לי. אמונה הבינה, הבטיחה לעדכן את הבוס.

הצעד השני היה שיחת הטלפון למירי. ממלאת מקום מובטלת וחברה לשופינג.

"שופינג?", הקול שלה ניטר למרומים. "מה השאלה בכלל. ברור שאני בפנים", היא אמרה עוד לפני שהספקתי לשכנע אותה.

ארזתי תיק קטן, הכנסתי בתוכו מעטפה פשוטה מלאה בשטרות מגוהצים. אהבתי את השקט שעטף את הבית שלנו בשעות הבוקר המאוחרות. אף אחד לא הלך אחרי, התעניין לאן פני מועדות. הייתי חופשיה מדאגות.


בעשר בבוקר חיכנו בתחנת האוטובוס. בני ברק, עיר מגוריי, הייתה מחוץ לתחום. שתינו הסכמנו על ירושלים.

* * *

משהו התחדש בי כשפסעתי ברחובותיה העתיקים של ירושלים. היו שם אינספור אנשים. כל אחד היה תו אחר במסילה של אלפי צלילים שקטים ורועשים. מרותקת הבטתי בהם: עטופי מחלצות וחובשי כובעים ססגוניים. זמרי רחוב וצעירים מקפצים במעגלים. כל אחד מהם היה חידה שלא רציתי לפתור לעולם.

עניים ועשירים טיפשים וחכמים צעירים וזקנים כולם מצאו בה מקום ונחמה: ירושלים עיר של זהב.


"פעם ראשונה שאת בירושלים?", פזלה לעברי מירי. כנראה הבחינה בהתרגשות שאחזה בי.
"פעם ראשונה שאני כאן בקניות", הודיתי. עד לאותו היום הגעתי עם המשפחה לכותל או לקבר רחל. אף פעם לא הסתובבתי בעיר, פגשתי כל אבן מקרוב.

"טוב, אז ברוכים הבאים לג'רוזלם", היא צחקה לעצמה. איש זקן התקדם לעברינו. עטוף בחולצה דהויה ומחוררת. חמישה שרשראות חלודות ועבות הקיפו את צווארו. רגליו יחפות ובהונות רגליו שחורות. "אפשר כמה שקלים?", שאל בשפתיים חרבות.

מירי שלשלה לכוס המקומטת חמישה שקלים. אני הסתפקתי בשלושה.

"ברוכות תהיו", הוא חייך חיוך מכסף, הצפין שיני זהב.

מיד אחריו פגשנו באישה זקנה פורטת על נבל. מהופנטת בחנתי את תנועותיה השלוות. יכולתי לעמוד כך שעות. להישאב בצלילים הדקים שפרקה על מיתרים.

"אני אוהבת את ירושלים", סיכמתי לעצמי.
"כן", חייכה מירי. "חוץ מכל האנשים המוזרים שמסתובבים בה".

"דווקא את זה אני הכי אוהבת", לחשתי. "שיש בה מקום לכולם. לפשוטים ולמכובדים. עניים ועשירים. אף אחד כאן לא מסתכל עלייך כשונה. כל אחד בדרך שלו. ואיש לא מפריע לו בדרכו הייחודית".

מירי צחקה, אמרה שהפרשנות שלי מעניינת.

אני המשכתי לדבר על אנשים חסרי הגדרה. גם אני הייתי כזו: צורה בלתי מזוהית בלוח של צורות מוגדרות. אף פעם לא אהבתי להכניס את עצמי לתבנית מסוימת, לנהוג לפי כלליה. לריבוע יש את התכונות שלו ולעיגול יש את תכונותיו.

אני הייתי כוכב תלוש משמים אפורים. מרחפת סביב עצמי. לא ניזונה מחוקי האלגברה.


המשכנו לטייל ברחובות העיר, לא מתחשבות בזמן הדוהר. עצרנו בעשרות חנויות. מכל חנות קניתי את אשר חמד ליבי.

אף אחד לא עמד מלפני, מאחורי ומצדדי. אז לא ספרתי. מילאתי שקיות מכל הבא ליד. לא חשבתי מה יאמרו על הבגדים שערמתי בעגלות. צבעים וגזרות שאמא לא הייתה חולמת להכניס הביתה. לא פחדתי לרכוש אותם. לא הסכמתי לוותר על חלום ילדות ישן. ללכת אל החנות, למשש, להריח, למדוד. להוציא מהמעטפה שטרות שייצרתי בעצמי, לשלם על בגד שבחרתי בעצמי. אלו היו שני צעדים בדרך לעצמאות שלי שלא היה אכפת לי לחשוב על ההשלכות שלהם.

הטלפון שלי לא הפסיק לרטוט בכיס. מהשעה שלוש בצהריים הוא רטט: אמא.

כשעמדנו בתחנת האוטובוס אמא התקשרה. כשטיילנו להנאתנו ברחוב יפו היא התקשרה. כשישבנו לאכול גלידת וניל מקושטת בשבבי מקופלת היא התקשרה. בחנות הבגדים היא התקשרה. בחנות התכשיטים היא התקשרה.

ואני לא עניתי. לא עניתי אפילו שידעתי שהיא דואגת ופוחדת. לא עניתי אפילו שהבנתי שלהתעלם ממנה זה מעשה רע ואכזר. לא עניתי כי לא היה לי מה לומר.



לא היה בי את הכח לענות, לספר היכן אני נמצאת. להתווכח. ידעתי שכל נתיב שאפנה אליו יהפוך לכביש ללא מוצא. אז המשכתי ללכת בחופשיות ברחובות ירושלים. רק הנפש הייתה כבולה.

***

רק בשעה עשר בלילה חזרתי אל הבית. שתי שקיות על יד ימין. שלוש שקיות על יד שמאל. ולב פועם בחוזקה.

הדלת נפתחה מיד, עוד לפני שנקשתי עליה. אמא הייתה חיוורת לחלוטין. גם אבא.

"מה – זה – אמור – להיות????", זעקו שניהם. מבט אחד בי, מבט כפול בשקיות.

"מה שזה אמור להיות", הלכתי בצעדי טווס גאה ישירות אל החדר. אמא נכנסה אחרי. ביקשה לדעת להיכן נעלמתי יממה שלימה. מה טומנות השקיות. ומדוע לא עניתי.

שלוש שאלות שעל אף אחת מהן לא היו לי תשובות.

אף על פי שידעתי שאני האחראית למעשה חסר האחראיות, תקפתי. אולי כך חיות פצועות דואגות לגונן על עצמן. מקדימות צעקה למכה. שידעו כולם. גם להם יש מה לומר.

"די. זה בלתי נסבל המרדף הזה!", הנחתי את חמשת השקיות על המיטה.

"אפרת??", אמא הגביהה את קולה. קירבה את אחת השקיות אליה, שלפה חצאית דמוי ג'ינס ונגלמה. "מה זה????"

"חצאית", עניתי בפשטות.

השלווה המדומה שעטיתי על פני הצליחה להכעיס אותה כהוגן.

"זה לא יימשך כך! אני לא אתן לזה לקרות", נכנס אבא אל החדר והצטרף לדו שיח הלוהט. "בפעם הבאה שאת חוזרת בשעה כזאת לא יהיה לך לאן לחזור!"

"לא בבית שלנו, אפרת. ממש לא בבית שלנו!", המשיכה אמא. "את רוצה להגיד לי שכל חמשת השקיות האלו מלאות בבגדים טמאים כמו החצאית הזאת??", היא ניסתה להבין.

"ומהיכן הכסף?? ועדיין לא ענית לי היכן היית. ולמה לא ענית לי יום שלם??".

"מה אני בחקירה פה או מה?", הגבהתי את קולי. תמיד כשניסיתי לגונן על עצמי צעקתי. "אוף! זה פשוט נמאס כבר". לקחתי את השקיות ויצאתי מהבית בטריקת דלת מהדהדת. יכולתי להרגיש את לשונות האש שבערו באישוניהם כשירדתי את המדרגות בדילוגים מהירים.

***

על מדרגה מאובקת בחדר מדרגות מנומנם ישבה בחורה אחת. שחקנית אלופה על במת החיים. ואין קהל, ואין תרועות. רק שקט סמיך ויללת חתולים.

לא הרגשתי את הזמן הדוהר. מצאתי נחמה בלבד. ככה ישבתי שעות: מצח דבוק לברכיים. שני ידיים מחבקות רגליים מקופלות ומחשבות שמסתובבות סביב עצמן, נלכדות במערבולת שאין לה סוף.


גם השחקן הטוב ביותר לא נשאר על הבמה לנצח. בשתיים וחצי בלילה עליתי את המדרגות. לאט. בכל צעד קילפתי מעצמי עוד שכבה של אגו. עשרים מדרגות. עשרים קליפות. ובחורה אחת שחייבת להודות: אין לי בית אחר לחזור אליו.


בסוף הגעתי אליו, אל בית ילדותי. עמדתי מול דלת הפלדה ונאבקתי בפיסת כבוד אחרונה שעוד נותרה בי.

בתום דקה ארוכה הוצאתי כף יד קרה ומכווצת מקפוצ'ון הפרווה והנחתי אצבעות רועדות על ידית הברזל. לאט ובשקט הורדתי את הידית, דחפתי. צליל מתכתי צרוד השיב לי. לחצתי שוב רק בשביל לוודא שאני הוזה. ולא, לא טעיתי.

הדלת הייתה נעולה.

 

[פירי]

טוב, אם לא יהיה הסבר ברור מה חושבים הורים מסוג כזה, אין לי מה להרוויח מהסיפור.

הפרק הכי טוב שלך עד כה, לדעתי.
מרשה לעצמי לומר גם שאת כותבת בסגנון מאד דרמטי, כמו קריינות של הצגה. מילים גבוהות, משפטים חתוכים. תיאורים מסוגננים.
יש לזה יופי וזה נותן עניין, אבל זה גם מוריד קצת מהכניסה הטבעית לתוך סיפור.
סתם מאירה, בטח לא חידשתי.

לגבי העבודה והסמינר - אני מסכימה איתך שזה משהו שלא יכול להימשך יותר מדי זמן בלי שמשהו יקרה. אבל כרגע היא עובדת תקופה קצרה יחסית (כמעט חודש). חשוב להדגיש שאפרת לא הלכה לסמינר כי לא ידעה מה ללמוד,

גם אם לכל דבר יש סיבה איכשהו, הכל ביחד מטריד.
ובחורה שלא עושה כלום בבוקר בלי שום תוכנית מוגדרת - מה שהם חושבים כמובן כשהם לא יודעים שהיא עובדת - זה מטריד מאד. במיוחד אם היא אחת שהראתה שיש לה רצונות מסוג שהם לא רוצים.
ובכלל, הם לא שואלים אותה מה עשתה כל הבוקר? התבטלה במיטה? אומרת את כל התהילים? מה הם חושבים.
וכאן מגיע שוב המשפט הראשון שכתבתי בתגובה הזאת.

 

[ניק 119576]

זה

הפרק הכי טוב שלך עד כה

ההגדרה הכי ממצה.
....

 

[RIVKA W]

אאוצצצ'
זה היה כואבב...

"לא בבית שלנו, אפרת. ממש לא בבית שלנו!", המשיכה אמא. "את רוצה להגיד לי שכל חמשת השקיות האלו מלאות בבגדים טמאים כמו החצאית הזאת??", היא ניסתה להבין.

ההיתי מורידה פה את המילה "טמאה" די ברור מה היא חושבת על החצאית ובגדים מסוגה.
חוץ מזה הפרק מושלם.
ממש נגע לי ללב.

 

[Rut_a]

@הודיה לוי
פעם כתבת שהסיפור מסופר על מישהי אמיתית. זה עדיין אקטואלי?

 

[~שפרה~]

פרק מעולה. אהבתי מה שקרה כאן. טוב שהשארת את הדלת נעולה.

מחכה לפרק הבא

 

[וריטסרום]

ואוו @הודיה לוי.
איזה פרק.
סופסוף קרתה ההתקדמות שחיכיתי לה.
כי למרות שאני מבינה שאת רוצה להראות את התהליך ההדרגתי שהיא עוברת, בעייני הפרקים האחרונים התחילו קצת להתשבלל בתוך עצמם.
והנה- נקודת השיא הגיעה, אפרת עומדת בפני קונפילקט משמעותי, ועליה לבחור, מה היא הולכת לעשות מכאן והלאה.

פרק ממש טוב.
אהבתי.
מחכה להמשך.

 

[וריטסרום]

אם אפשר- יש לי כמה הערות קטנות:

ניטר

*ניתר

עניים ועשירים טיפשים וחכמים צעירים וזקנים כולם מצאו בה מקום ונחמה: ירושלים עיר של זהב.

שיש בה מקום לכולם. לפשוטים ולמכובדים. עניים ועשירים.

החזרתיות מיותרת.

לריבוע יש את התכונות שלו ולעיגול יש את תכונותיו.

אני הייתי כוכב תלוש משמים אפורים. מרחפת סביב עצמי. לא ניזונה מחוקי האלגברה.

לא יותר מתאים חוקי הגאומטריה? (אם את משתמשת בגופים כגון: ריבוע ועיגול.)

אלו היו שני צעדים בדרך לעצמאות שלי שלא היה אכפת לי לחשוב על ההשלכות שלהם.

משפט לא ברור.

אף על פי שידעתי שאני האחראית למעשה חסר האחראיות, תקפתי. אולי כך חיות פצועות דואגות לגונן על עצמן. מקדימות צעקה למכה. שידעו כולם. גם להם יש מה לומר.

אהבתי ממש.( גם את הרעיון וגם את הניסוח.)

בתום דקה ארוכה הוצאתי כף יד קרה ומכווצת מקפוצ'ון הפרווה והנחתי אצבעות רועדות על ידית הברזל. לאט ובשקט הורדתי את הידית, דחפתי. צליל מתכתי צרוד השיב לי. לחצתי שוב רק בשביל לוודא שאני הוזה. ולא, לא טעיתי.

הדלת הייתה נעולה.

ואווו.
סיימת את הפרק כמו שצריך.
דרמטי, עוצמתי ומהדהד.
הותרת אותנו רועדים לגורלה של אפרת...

 

[שיבת ציון]

אי.
זה כואב כל כך.
איך הצלחת להעביר את הרגשות בצורה כל כך כנה, ברורה ונוגעת?

הלב נשבר ביחד עם אפרת, וגם על אפרת.

מחכה להמשך.

 

[הודיה לוי.]

תודה לכולם על התגובות, ההארות וההערות.

ההיתי מורידה פה את המילה "טמאה" די ברור מה היא חושבת על החצאית ובגדים מסוגה.

האמת שהמילה טמאה נכתבה במכוון. ברור לי שכל הקוראים הבינו שהאמא לא הייתה מרוצה מהבגדים גם בלי המילה הזו. אבל בכל זאת היה חשוב לי להכניס אותה כי לדעתי יש הבדל בין אמא שחושבת שהבגדים שהבת שלה קנתה לא ראויים או נוגדים את ההלכה לעומת אמא שחושבת שהם טמאים.

וכאן בעצם אני עונה לך @פירי על מה שכתבת כאן:

טוב, אם לא יהיה הסבר ברור מה חושבים הורים מסוג כזה, אין לי מה להרוויח מהסיפור.

אני חושבת שדי ברור או אפילו ברור מאוד מה ההורים של אפרת חושבים על כל השינוי שלה. זה משהו שמוצג בכל דיאלוג, כל דו שיח. משהו שעובר בין המילים, באווירה המתוחה בבית.

@הודיה לוי
פעם כתבת שהסיפור מסופר על מישהי אמיתית. זה עדיין אקטואלי?

כן. (בשינוי סיטואציות)

 

[פירי]

אני חושבת שדי ברור או אפילו ברור מאוד מה ההורים של אפרת חושבים על כל השינוי שלה. זה משהו שמוצג בכל דיאלוג, כל דו שיח. משהו שעובר בין המילים, באווירה המתוחה בבית.

כן, זה מובן. אני שואלת מה הם חושבים על ההתנהגות שלהם אליה. האם הם מאמינים שזה מה שיגרום לה ללכת בדרך שלהם, או בכלל ללכת בדרך טובה כלשהי. האם הם משוכנעים שהם עושים את הדבר הנכון או מה כן מניע אותם לפעול כמו שהם פועלים

 

[~שפרה~]

אני חושבת שדי ברור או אפילו ברור מאוד מה ההורים של אפרת חושבים על כל השינוי שלה. זה משהו שמוצג בכל דיאלוג, כל דו שיח. משהו שעובר בין המילים, באווירה המתוחה בבית.

לא מספיק. את מראה את התגובות שלהם, את התכלס, לא את מה שעובר להם בראש. זה חסר.

 

[משולש ברמודה]

לא יודעת עדיין מה אני חושבת על הפרק האחרון. הוא כתוב מאד יפה. כתיבה דרמטית כמו שאמרו כאן כבר.
יש לי איזה משהו שממפריע לי ואני לא מצליחה לשים עליו את הנקודה : ) אז בינתיים נשאיר את זה ככה...

אני חושבת שדי ברור או אפילו ברור מאוד מה ההורים של אפרת חושבים על כל השינוי שלה. זה משהו שמוצג בכל דיאלוג, כל דו שיח. משהו שעובר בין המילים, באווירה המתוחה בבית.

אם זה כל כך ברור, תנסי לנסח לי את זה במשפט אחד. מה ההורים של אפרת חושבים על השינוי שלה?

לא מספיק. את מראה את התגובות שלהם, את התכלס, לא את מה שעובר להם בראש. זה חסר.

נקודת המבט של הפרקים היא מהצד של אפרת. זה סיפור שנכתב מגוף ראשון.
אבל זה עדיין לא סותר את היכולת של הסופר להראות לנו את התחושות של הסובבים דרך נקודת המבט שלו.
אפשר לעשות את זה במשפטים ברורים דרך דיאלוגים (כמו התגובה שלהם על הנגן והבגדים), דרך מעשים (הדלת הסגורה למשל זאת דוגמא מצוינת), ואפשר גם להשתמש בסאבטקסט.

מה שכן אני לא לגמרי בטוחה שאני מצליחה להבין את נקודת המבט שלהם.