סיפור בהמשכים סודות מן החדר

על איזה הפתעות את מתכוונת? אלו מעברים בין סיטואציות היו כאן?
את צודקת, אולי בגלל ההדרגתיות קיבלתי רושם שזה היה יותר.
אבל גם כך, שהיא לא רצתה להתארס, שהיא לא המשיכה לסמינר, שהיא רוצה לצאת לעבוד.
סתם מעניין אותי, מה הם חושבים שהיא עושה כל יום?
אני באמת חושבת שהם צריכים להיות ממש מודאגים.
 
את צודקת, אולי בגלל ההדרגתיות קיבלתי רושם שזה היה יותר.
אבל גם כך, שהיא לא רצתה להתארס, שהיא לא המשיכה לסמינר, שהיא רוצה לצאת לעבוד.
סתם מעניין אותי, מה הם חושבים שהיא עושה כל יום?
אני באמת חושבת שהם צריכים להיות ממש מודאגים.
כל מילה.
 
את צודקת, אולי בגלל ההדרגתיות קיבלתי רושם שזה היה יותר.
אבל גם כך, שהיא לא רצתה להתארס, שהיא לא המשיכה לסמינר, שהיא רוצה לצאת לעבוד.
סתם מעניין אותי, מה הם חושבים שהיא עושה כל יום?
אני באמת חושבת שהם צריכים להיות ממש מודאגים.
אני יכולה להבין על מה את מדברת.
אבל לא יודעת אם הורים אמורים להיות מודאגים שהבת שלהם בת 18 לא רוצה להתארס. ניראלי הגיוני למדי. אם זה היה בגיל מבוגר יותר, אולי היו צצות כאן שאלות.

לגבי העבודה והסמינר - אני מסכימה איתך שזה משהו שלא יכול להימשך יותר מדי זמן בלי שמשהו יקרה. אבל כרגע היא עובדת תקופה קצרה יחסית (כמעט חודש). חשוב להדגיש שאפרת לא הלכה לסמינר כי לא ידעה מה ללמוד,
זה לא היה משהו עקרוני: 'אני לא רוצה ללכת לסמינר'.

בלי שום קשר, אני חושבת שהם כן מודאגים. גם בשלב הזה, שאין פריצת גדר גדולה מבחינת אפרת, הם מבינים שהיא לא כמו שאר הילדים.

ראיתי ילדה בת חמש ששכחה לברך על התפוח. רועדת היא רצה לחדר. מעכה פרצוף בכרית. התחננה לאלוקים שהיא לא רוצה להיות בגיהינום. הביטה בעיניים של אמא - ראתה בהן אכזבה.

ראיתי את אחיותיה של אותה הילדה, עוצמות עיניים, מברכות בקול. הבטתי בעיניים של אמא - ראיתי בהן הערצה.

ראיתי ילדה שפותחת סידור. שעתיים. נרדמת באמצע ה"קורבנות". מבוהלת היא התעוררה אחרי דקתיים. הביטה בעיניו של אבא - ראתה בהן החמצה.

ראיתי את אחיותיה של אותה הילדה. יושבות מול סידור, מתנדנדות. הבטתי בעיניים של אבא - ראיתי בהן תקווה.

הגרון שלי היה יבש. ירדתי עם המחשבות שלי למטבח. פתחתי את המקרר ומזגתי כוס מים. ואז שמעתי קול מוכר גולש מחדר השינה ומגיע עד אוזניי. "אבל למה? למה תמיד היא חייבת לצאת דופן? תראה את אחיות שלה, למדו בסמינרים הכי טובים, נשואות לתלמידי חכמים. הקימו בתים לתפארת".

"מאז שהיא הייתה קטנה, היא הייתה כזאת", כך אבא. אנחה מלווה את קולו.

מהקטע הזה לדוגמא, אפשר להבין שהשוני שלה התחיל כביכול מקטנות. ומהשיחה של ההורים אפשר להבין שזו לא השיחה הראשונה שלהם לגבי אפרת.

לסיכום: זה לא שהם לא מודאגים, פשוט לא היה משהו עד עכשיו שגרם להם לקום ולעשות מעשה בהתחשב בעובדה שעל העבודה הם עדיין לא יודעים.
 
סתם מעניין אותי, למה התגית של הסיפור היא: "מרים גלבוע"?
הצלחת להצחיק אותי.
זה כתב העט שלי. התגית הזו מופיעה בכל הקטעים שכתבתי ולא רק בסיפור הזה.
 
הצלחת להצחיק אותי.
זה כתב העט שלי. התגית הזו מופיעה בכל הקטעים שכתבתי ולא רק בסיפור הזה.
באמת? אם אחפש בחנות ספרים ספרים תחת השם: "מרים גלבוע"- אקרא סיפורים שלך?
 
בס"ד
פרק נוסף ב"ה. אשמח לשמוע את הפרשנויות המעניינות שלכם על הסיפור ועל הדמויות.

פרק י"ב/ ההומלסית מבני ברק

המשכורת הראשונה שלי הייתה המתנה המרגשת ביותר שיכולתי להעניק לעצמי. אחרי חודש ארוך ומייגע הגיעה נחמה. עשרות שטרות צבעוניים נחו במעטפה שקיבלתי מעמוס. אם הייתי מתרגמת כל שטר, מחלקת אותו לשישים דקות עבודה, הייתי מגיעה לכמה גרושים לשעה. בכל זאת שמחתי בהם. גרושים שהתאספו לשטרות, הבטיחו להגשים לי חלומות.

בשמונה בבוקר התקשרתי לאמונה, ביקשתי שתודיע לעמוס שלא אוכל להגיע: יומולדת שמח לי. אמונה הבינה, הבטיחה לעדכן את הבוס.

הצעד השני היה שיחת הטלפון למירי. ממלאת מקום מובטלת וחברה לשופינג.

"שופינג?", הקול שלה ניטר למרומים. "מה השאלה בכלל. ברור שאני בפנים", היא אמרה עוד לפני שהספקתי לשכנע אותה.

ארזתי תיק קטן, הכנסתי בתוכו מעטפה פשוטה מלאה בשטרות מגוהצים. אהבתי את השקט שעטף את הבית שלנו בשעות הבוקר המאוחרות. אף אחד לא הלך אחרי, התעניין לאן פני מועדות. הייתי חופשיה מדאגות.


בעשר בבוקר חיכנו בתחנת האוטובוס. בני ברק, עיר מגוריי, הייתה מחוץ לתחום. שתינו הסכמנו על ירושלים.

* * *

משהו התחדש בי כשפסעתי ברחובותיה העתיקים של ירושלים. היו שם אינספור אנשים. כל אחד היה תו אחר במסילה של אלפי צלילים שקטים ורועשים. מרותקת הבטתי בהם: עטופי מחלצות וחובשי כובעים ססגוניים. זמרי רחוב וצעירים מקפצים במעגלים. כל אחד מהם היה חידה שלא רציתי לפתור לעולם.

עניים ועשירים טיפשים וחכמים צעירים וזקנים כולם מצאו בה מקום ונחמה: ירושלים עיר של זהב.


"פעם ראשונה שאת בירושלים?", פזלה לעברי מירי. כנראה הבחינה בהתרגשות שאחזה בי.
"פעם ראשונה שאני כאן בקניות", הודיתי. עד לאותו היום הגעתי עם המשפחה לכותל או לקבר רחל. אף פעם לא הסתובבתי בעיר, פגשתי כל אבן מקרוב.

"טוב, אז ברוכים הבאים לג'רוזלם", היא צחקה לעצמה. איש זקן התקדם לעברינו. עטוף בחולצה דהויה ומחוררת. חמישה שרשראות חלודות ועבות הקיפו את צווארו. רגליו יחפות ובהונות רגליו שחורות. "אפשר כמה שקלים?", שאל בשפתיים חרבות.

מירי שלשלה לכוס המקומטת חמישה שקלים. אני הסתפקתי בשלושה.

"ברוכות תהיו", הוא חייך חיוך מכסף, הצפין שיני זהב.

מיד אחריו פגשנו באישה זקנה פורטת על נבל. מהופנטת בחנתי את תנועותיה השלוות. יכולתי לעמוד כך שעות. להישאב בצלילים הדקים שפרקה על מיתרים.

"אני אוהבת את ירושלים", סיכמתי לעצמי.
"כן", חייכה מירי. "חוץ מכל האנשים המוזרים שמסתובבים בה".

"דווקא את זה אני הכי אוהבת", לחשתי. "שיש בה מקום לכולם. לפשוטים ולמכובדים. עניים ועשירים. אף אחד כאן לא מסתכל עלייך כשונה. כל אחד בדרך שלו. ואיש לא מפריע לו בדרכו הייחודית".

מירי צחקה, אמרה שהפרשנות שלי מעניינת.

אני המשכתי לדבר על אנשים חסרי הגדרה. גם אני הייתי כזו: צורה בלתי מזוהית בלוח של צורות מוגדרות. אף פעם לא אהבתי להכניס את עצמי לתבנית מסוימת, לנהוג לפי כלליה. לריבוע יש את התכונות שלו ולעיגול יש את תכונותיו.

אני הייתי כוכב תלוש משמים אפורים. מרחפת סביב עצמי. לא ניזונה מחוקי האלגברה.


המשכנו לטייל ברחובות העיר, לא מתחשבות בזמן הדוהר. עצרנו בעשרות חנויות. מכל חנות קניתי את אשר חמד ליבי.

אף אחד לא עמד מלפני, מאחורי ומצדדי. אז לא ספרתי. מילאתי שקיות מכל הבא ליד. לא חשבתי מה יאמרו על הבגדים שערמתי בעגלות. צבעים וגזרות שאמא לא הייתה חולמת להכניס הביתה. לא פחדתי לרכוש אותם. לא הסכמתי לוותר על חלום ילדות ישן. ללכת אל החנות, למשש, להריח, למדוד. להוציא מהמעטפה שטרות שייצרתי בעצמי, לשלם על בגד שבחרתי בעצמי. אלו היו שני צעדים בדרך לעצמאות שלי שלא היה אכפת לי לחשוב על ההשלכות שלהם.

הטלפון שלי לא הפסיק לרטוט בכיס. מהשעה שלוש בצהריים הוא רטט: אמא.

כשעמדנו בתחנת האוטובוס אמא התקשרה. כשטיילנו להנאתנו ברחוב יפו היא התקשרה. כשישבנו לאכול גלידת וניל מקושטת בשבבי מקופלת היא התקשרה. בחנות הבגדים היא התקשרה. בחנות התכשיטים היא התקשרה.

ואני לא עניתי. לא עניתי אפילו שידעתי שהיא דואגת ופוחדת. לא עניתי אפילו שהבנתי שלהתעלם ממנה זה מעשה רע ואכזר. לא עניתי כי לא היה לי מה לומר.



לא היה בי את הכח לענות, לספר היכן אני נמצאת. להתווכח. ידעתי שכל נתיב שאפנה אליו יהפוך לכביש ללא מוצא. אז המשכתי ללכת בחופשיות ברחובות ירושלים. רק הנפש הייתה כבולה.

***

רק בשעה עשר בלילה חזרתי אל הבית. שתי שקיות על יד ימין. שלוש שקיות על יד שמאל. ולב פועם בחוזקה.

הדלת נפתחה מיד, עוד לפני שנקשתי עליה. אמא הייתה חיוורת לחלוטין. גם אבא.

"מה – זה – אמור – להיות????", זעקו שניהם. מבט אחד בי, מבט כפול בשקיות.

"מה שזה אמור להיות", הלכתי בצעדי טווס גאה ישירות אל החדר. אמא נכנסה אחרי. ביקשה לדעת להיכן נעלמתי יממה שלימה. מה טומנות השקיות. ומדוע לא עניתי.

שלוש שאלות שעל אף אחת מהן לא היו לי תשובות.

אף על פי שידעתי שאני האחראית למעשה חסר האחראיות, תקפתי. אולי כך חיות פצועות דואגות לגונן על עצמן. מקדימות צעקה למכה. שידעו כולם. גם להם יש מה לומר.

"די. זה בלתי נסבל המרדף הזה!", הנחתי את חמשת השקיות על המיטה.

"אפרת??", אמא הגביהה את קולה. קירבה את אחת השקיות אליה, שלפה חצאית דמוי ג'ינס ונגלמה. "מה זה????"

"חצאית", עניתי בפשטות.

השלווה המדומה שעטיתי על פני הצליחה להכעיס אותה כהוגן.

"זה לא יימשך כך! אני לא אתן לזה לקרות", נכנס אבא אל החדר והצטרף לדו שיח הלוהט. "בפעם הבאה שאת חוזרת בשעה כזאת לא יהיה לך לאן לחזור!"

"לא בבית שלנו, אפרת. ממש לא בבית שלנו!", המשיכה אמא. "את רוצה להגיד לי שכל חמשת השקיות האלו מלאות בבגדים טמאים כמו החצאית הזאת??", היא ניסתה להבין.

"ומהיכן הכסף?? ועדיין לא ענית לי היכן היית. ולמה לא ענית לי יום שלם??".

"מה אני בחקירה פה או מה?", הגבהתי את קולי. תמיד כשניסיתי לגונן על עצמי צעקתי. "אוף! זה פשוט נמאס כבר". לקחתי את השקיות ויצאתי מהבית בטריקת דלת מהדהדת. יכולתי להרגיש את לשונות האש שבערו באישוניהם כשירדתי את המדרגות בדילוגים מהירים.

***

על מדרגה מאובקת בחדר מדרגות מנומנם ישבה בחורה אחת. שחקנית אלופה על במת החיים. ואין קהל, ואין תרועות. רק שקט סמיך ויללת חתולים.

לא הרגשתי את הזמן הדוהר. מצאתי נחמה בלבד. ככה ישבתי שעות: מצח דבוק לברכיים. שני ידיים מחבקות רגליים מקופלות ומחשבות שמסתובבות סביב עצמן, נלכדות במערבולת שאין לה סוף.


גם השחקן הטוב ביותר לא נשאר על הבמה לנצח. בשתיים וחצי בלילה עליתי את המדרגות. לאט. בכל צעד קילפתי מעצמי עוד שכבה של אגו. עשרים מדרגות. עשרים קליפות. ובחורה אחת שחייבת להודות: אין לי בית אחר לחזור אליו.


בסוף הגעתי אליו, אל בית ילדותי. עמדתי מול דלת הפלדה ונאבקתי בפיסת כבוד אחרונה שעוד נותרה בי.

בתום דקה ארוכה הוצאתי כף יד קרה ומכווצת מקפוצ'ון הפרווה והנחתי אצבעות רועדות על ידית הברזל. לאט ובשקט הורדתי את הידית, דחפתי. צליל מתכתי צרוד השיב לי. לחצתי שוב רק בשביל לוודא שאני הוזה. ולא, לא טעיתי.

הדלת הייתה נעולה.
 
נערך לאחרונה ב:
טוב, אם לא יהיה הסבר ברור מה חושבים הורים מסוג כזה, אין לי מה להרוויח מהסיפור.

הפרק הכי טוב שלך עד כה, לדעתי.
מרשה לעצמי לומר גם שאת כותבת בסגנון מאד דרמטי, כמו קריינות של הצגה. מילים גבוהות, משפטים חתוכים. תיאורים מסוגננים.
יש לזה יופי וזה נותן עניין, אבל זה גם מוריד קצת מהכניסה הטבעית לתוך סיפור.
סתם מאירה, בטח לא חידשתי.

לגבי העבודה והסמינר - אני מסכימה איתך שזה משהו שלא יכול להימשך יותר מדי זמן בלי שמשהו יקרה. אבל כרגע היא עובדת תקופה קצרה יחסית (כמעט חודש). חשוב להדגיש שאפרת לא הלכה לסמינר כי לא ידעה מה ללמוד,
גם אם לכל דבר יש סיבה איכשהו, הכל ביחד מטריד.
ובחורה שלא עושה כלום בבוקר בלי שום תוכנית מוגדרת - מה שהם חושבים כמובן כשהם לא יודעים שהיא עובדת - זה מטריד מאד. במיוחד אם היא אחת שהראתה שיש לה רצונות מסוג שהם לא רוצים.
ובכלל, הם לא שואלים אותה מה עשתה כל הבוקר? התבטלה במיטה? אומרת את כל התהילים? מה הם חושבים.
וכאן מגיע שוב המשפט הראשון שכתבתי בתגובה הזאת.
 
אאוצצצ'
זה היה כואבב...
"לא בבית שלנו, אפרת. ממש לא בבית שלנו!", המשיכה אמא. "את רוצה להגיד לי שכל חמשת השקיות האלו מלאות בבגדים טמאים כמו החצאית הזאת??", היא ניסתה להבין.
ההיתי מורידה פה את המילה "טמאה" די ברור מה היא חושבת על החצאית ובגדים מסוגה.
חוץ מזה הפרק מושלם.
ממש נגע לי ללב.
 
ואוו @הודיה לוי.
איזה פרק.
סופסוף קרתה ההתקדמות שחיכיתי לה.
כי למרות שאני מבינה שאת רוצה להראות את התהליך ההדרגתי שהיא עוברת, בעייני הפרקים האחרונים התחילו קצת להתשבלל בתוך עצמם.
והנה- נקודת השיא הגיעה, אפרת עומדת בפני קונפילקט משמעותי, ועליה לבחור, מה היא הולכת לעשות מכאן והלאה.

פרק ממש טוב.
אהבתי.
מחכה להמשך.
 
נערך לאחרונה ב:
אם אפשר- יש לי כמה הערות קטנות:

*ניתר
עניים ועשירים טיפשים וחכמים צעירים וזקנים כולם מצאו בה מקום ונחמה: ירושלים עיר של זהב.
שיש בה מקום לכולם. לפשוטים ולמכובדים. עניים ועשירים.
החזרתיות מיותרת.
לריבוע יש את התכונות שלו ולעיגול יש את תכונותיו.

אני הייתי כוכב תלוש משמים אפורים. מרחפת סביב עצמי. לא ניזונה מחוקי האלגברה.
לא יותר מתאים חוקי הגאומטריה? (אם את משתמשת בגופים כגון: ריבוע ועיגול.)
אלו היו שני צעדים בדרך לעצמאות שלי שלא היה אכפת לי לחשוב על ההשלכות שלהם.
משפט לא ברור.
אף על פי שידעתי שאני האחראית למעשה חסר האחראיות, תקפתי. אולי כך חיות פצועות דואגות לגונן על עצמן. מקדימות צעקה למכה. שידעו כולם. גם להם יש מה לומר.
אהבתי ממש.( גם את הרעיון וגם את הניסוח.)
בתום דקה ארוכה הוצאתי כף יד קרה ומכווצת מקפוצ'ון הפרווה והנחתי אצבעות רועדות על ידית הברזל. לאט ובשקט הורדתי את הידית, דחפתי. צליל מתכתי צרוד השיב לי. לחצתי שוב רק בשביל לוודא שאני הוזה. ולא, לא טעיתי.

הדלת הייתה נעולה.
ואווו.
סיימת את הפרק כמו שצריך.
דרמטי, עוצמתי ומהדהד.
הותרת אותנו רועדים לגורלה של אפרת...
 
תודה לכולם על התגובות, ההארות וההערות.

ההיתי מורידה פה את המילה "טמאה" די ברור מה היא חושבת על החצאית ובגדים מסוגה.

האמת שהמילה טמאה נכתבה במכוון. ברור לי שכל הקוראים הבינו שהאמא לא הייתה מרוצה מהבגדים גם בלי המילה הזו. אבל בכל זאת היה חשוב לי להכניס אותה כי לדעתי יש הבדל בין אמא שחושבת שהבגדים שהבת שלה קנתה לא ראויים או נוגדים את ההלכה לעומת אמא שחושבת שהם טמאים.

וכאן בעצם אני עונה לך @פירי על מה שכתבת כאן:
טוב, אם לא יהיה הסבר ברור מה חושבים הורים מסוג כזה, אין לי מה להרוויח מהסיפור.
אני חושבת שדי ברור או אפילו ברור מאוד מה ההורים של אפרת חושבים על כל השינוי שלה. זה משהו שמוצג בכל דיאלוג, כל דו שיח. משהו שעובר בין המילים, באווירה המתוחה בבית.

@הודיה לוי
פעם כתבת שהסיפור מסופר על מישהי אמיתית. זה עדיין אקטואלי?
כן. (בשינוי סיטואציות)
 
אני חושבת שדי ברור או אפילו ברור מאוד מה ההורים של אפרת חושבים על כל השינוי שלה. זה משהו שמוצג בכל דיאלוג, כל דו שיח. משהו שעובר בין המילים, באווירה המתוחה בבית.
כן, זה מובן. אני שואלת מה הם חושבים על ההתנהגות שלהם אליה. האם הם מאמינים שזה מה שיגרום לה ללכת בדרך שלהם, או בכלל ללכת בדרך טובה כלשהי. האם הם משוכנעים שהם עושים את הדבר הנכון או מה כן מניע אותם לפעול כמו שהם פועלים
 
אני חושבת שדי ברור או אפילו ברור מאוד מה ההורים של אפרת חושבים על כל השינוי שלה. זה משהו שמוצג בכל דיאלוג, כל דו שיח. משהו שעובר בין המילים, באווירה המתוחה בבית.
לא מספיק. את מראה את התגובות שלהם, את התכלס, לא את מה שעובר להם בראש. זה חסר.
 
לא יודעת עדיין מה אני חושבת על הפרק האחרון. הוא כתוב מאד יפה. כתיבה דרמטית כמו שאמרו כאן כבר.
יש לי איזה משהו שממפריע לי ואני לא מצליחה לשים עליו את הנקודה : ) אז בינתיים נשאיר את זה ככה...
אני חושבת שדי ברור או אפילו ברור מאוד מה ההורים של אפרת חושבים על כל השינוי שלה. זה משהו שמוצג בכל דיאלוג, כל דו שיח. משהו שעובר בין המילים, באווירה המתוחה בבית.
אם זה כל כך ברור, תנסי לנסח לי את זה במשפט אחד. מה ההורים של אפרת חושבים על השינוי שלה?

לא מספיק. את מראה את התגובות שלהם, את התכלס, לא את מה שעובר להם בראש. זה חסר.
נקודת המבט של הפרקים היא מהצד של אפרת. זה סיפור שנכתב מגוף ראשון.
אבל זה עדיין לא סותר את היכולת של הסופר להראות לנו את התחושות של הסובבים דרך נקודת המבט שלו.
אפשר לעשות את זה במשפטים ברורים דרך דיאלוגים (כמו התגובה שלהם על הנגן והבגדים), דרך מעשים (הדלת הסגורה למשל זאת דוגמא מצוינת), ואפשר גם להשתמש בסאבטקסט.

מה שכן אני לא לגמרי בטוחה שאני מצליחה להבין את נקודת המבט שלהם.
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

🎉🎉🎉🎉🎉🎉🎉
האתר!
האתר המיוחד על סדרת דופליקטים!

מה יש לנו שם?

❓ חידונים

📰 מאמרים

🖼️ תמונות

ועוד׳

האתר אינו פתוח בנטפרי עדיין, אז נשמח אם מישהו יוכל לשלוח לבדיקה!

לשליחת מאמרים : שלחו אימייל מסודר אל <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>

והמאמר שלכם יפורסם ברגע שנוכל! (נבקש לא להטריד בנושא)
לשליחת חידונים

האתר בשלבי הקמה על כן לא כל הפתורים שתראו יעבדו!

וזהו... !
תהנו!!!
העבירו לי עכשיו-לתשומת לב!


*שיטת הונאה חדשה!*
*30 דקות יכולות להרוס לכם את החיים.*
זו לא הונאת טלפון רגילה — היא מסוכנת הרבה יותר.
הם לא צריכים את הכסף שלכם, לא את הסיסמה שלכם ולא את האמון שלכם.
הם צריכים רק את הטוב לב שלכם.

לאחרונה הופיעה במרכזי קניות, בתחנות מטרו, בשווקים ובמקומות ציבוריים “הונאת בקשת עזרה” חדשה.
המבצעים הם בדרך כלל אנשים לבושים היטב, בגיל בינוני או מבוגר.
הם עשויים לומר שאינם יודעים להשתמש בטלפון, שהם צריכים לבדוק את גובה הפנסיה או הסבסוד, או שהם נכנסו בטעות לעמוד הלא נכון — ולבקש מכם לעזור להם עם הטלפון.

*החלק המסוכן:*
כאשר אתם לוקחים את הטלפון ליד, לעיתים קרובות כבר פועל בו שיחת וידאו, הקלטת מסך או זיהוי פנים.
מישהו בצד השני צופה בכם. אתם חושבים שאתם עוזרים — אבל למעשה אוספים את הנתונים הביומטריים שלכם.

זו לא הונאה רגילה.
זו הונאה ביומטרית המבוססת על בינה מלאכותית.
הם לא רוצים את הכסף שלכם — הם רוצים אתכם.

אם תיגעו בטלפון (טביעת אצבע), תקראו מספרים או קודים (קול), או תביטו במסך בזמן השיחה (פנים), שלושת המזהים הביומטריים העיקריים שלכם — טביעת אצבע, קול ופנים — עלולים להיגנב.

בינה מלאכותית מודרנית יכולה ליצור “שיבוט דיגיטלי” שלכם — כמעט מושלם.

*ומה שקורה אחר כך מפחיד:*
הם יכולים להשתמש בשיבוט הדיגיטלי שלכם כדי לקחת הלוואות אונליין, מימון צרכני, משיכת כספים, ואימות אוטומטי באמצעות פנים וקול.
תוך 30 דקות כל מסגרת האשראי שלכם עלולה להיגמר.
כשתקבלו הודעות מהבנק, תגלו שהכסף שלכם לא נעלם — אלא להפך, אתם שקועים בחובות של אלפים או אפילו מיליונים.

---

### *זכרו את 3 הכללים:*

1. *לעולם אל תעזרו לאנשים זרים עם הטלפון שלהם.*
אל תיגעו, אל תלחצו, אל תצפו ואל תקראו שום דבר בקול — גם אם יגידו “רק לחיצה אחת”.

2. *שיחות וידאו לא מוכרות:*
נתקו מיד.
לעולם אל תיענו לבקשה “להסתכל למצלמה” או “לדבר רגע”.

3. *שתפו את ההודעה הזו עם מבוגרים, ילדים וחברים טובי לב.*
המתחזים מכוונים עכשיו לאנשים טובים.

---

### *תזכורת אחרונה:*
לעולם אל תחשבו: “לי זה לא יקרה” או “אני מספיק חכם כדי לא ליפול”.
בדיוק על הביטחון הזה ועל טוב הלב הזה הם בונים.

*אנא שתפו. כל שיתוף נוסף עשוי להציל קורבן אחד פחות.*
גם אני כמו כולם רציתי לבדוק, איזה מודל תמונות מוגדר הכי טוב כיום,
לכן החלטתי לקחת את כל המודלים שדוברו באשכול הזה:
https://www.prog.co.il/threads/המודלים-הכי-טובים-היום-בai.1128566/post-16227904
ולנסות את כולם.
לכל אחד מהכלים לקחתי את אותו הפרומפט - של GPT עם קצת שיפורים שלי.
לא אוכל להעלות כאן את כלל התמונות, אבל התוצאה של פלואו השאירה לכל השאר אבק בפנים.
Ultra-realistic cinematic 8K photograph of a fully Haredi Jewish man standing in the center of a busy urban street at night during light rain. The man must look completely and authentically Haredi in every detail, based on real-world references and accurate visual characteristics from real photos (as seen on Google images).

He is wearing full traditional Haredi attire: a classic black suit, white shirt, and a black hat with a short brim (8.5 cm), clearly visible and proportionally accurate. His appearance, posture, and styling must strictly match authentic Haredi Jewish men.

The street scene is also entirely Haredi: all pedestrians are clearly Haredi men only, wearing similar traditional clothing (black suits, hats, modest appearance), with no deviation. Absolutely no women in the scene under any circumstances.

The street is wet from light rain, with realistic reflections of street lights and car headlights on the asphalt. A few אנשים ברחוב but not crowded. Cars are driving naturally with subtle motion blur and headlights reflecting on the wet road.

Camera: 85mm lens, shallow depth of field, slight focus on the main subject, background softly blurred. Natural proportions, realistic lighting, soft cinematic contrast. Raindrops visible in the air and on surfaces.

Highly detailed textures, photorealistic skin, fabric, and environment. No surreal elements, no exaggeration, normal physics, real-world accuracy.

--no women, female, girl, נשים, feminine features, long hair typical of women
אמנם אחרי זה, הייתי צריך לעשות שוב עם עוד טיפה הוספות בפרומפט בשביל עברית תיקנית, אבל התוצאה מטורפת.

אשכולות דומים

בס"ד





היא עטפה את הכריכים בניילון נצמד, הניחה בתיקים הקטנים. אחד לרובי ואחד ליעלי. מלאכים קטנים שזכתה לגדל. על השולחן בסלון המתין הפתק שכתבה לנתנאל: 'בהצלחה'. מילה אחת שריגשה אותה מכל דבר אחר. אתמול, ששרבטה מילים על דף ממו צהוב, חשבה שזה חלום. מי בכלל חשב שאחת כמוה תינשא למישהו שלא מבלה את רוב ימיו במסלול הקבוע שבין המקרר למיטה.

משב רוח קליל חדר אל הבית מבעד לחלון, הביא אתו ריח טרי של תשרי. בחוץ אנשים הלכו מהר, הביטה בהם פונים ימין ושמאל, ובדיוק אז צפו ועלו בתוכה הזיכרונות.

זה קרה בכיתה י', ממש בתחילת שנה. משהו קרה לה. עד היום היא לא יודעת באמת מה.

היא זוכרת שאיבדה את הטעם בכל דבר בחייה באותה התקופה. לא מצאה עניין בלימודים, בחברות ובעיקר בעצמה. זה התחיל מחריגות בתקנון. המשיך להיעדרויות שלושה ימים בשבוע מתוך חמישה והמשיך לשמועות שרצו עליה בכל התיכון.


מהר מאוד מצאה את עצמה בחוץ. טוב, זה לא באמת שינה לה. גם ככה תמיד חשבה שלימודים זה מיותר. ואיזה כיף שאף מורה לא תעצור אותה במסדרון. תעיר לה על החצאית או על הכפתור בחולצה.


בשעה עשר בבוקר, כשחברות שלה הקשיבו לשיעור הבית היהודי או תורה, היא ישנה. התהפכה מצד לצד, סידרה את הכרית, ייצבה את התנוחה.

כל יום מצאה את עצמה מתעוררת בשתיים עשרה בצהריים לבית שקט. אבא בכולל, אמא בעבודה. האחים והאחיות במוסדות. והיא לבד.

"הבטלה מביאה לידי שעמום והשעמום מביא לידי – ".

"חטא", מצאה את עצמה משלימה את המשפט הזה כבר יותר מדי פעמיים. הוויכוחים עם אמא תמיד התחילו והסתיימו באותן המילים, שאבו לשתיהן את הכוח.


וכן, אולי אמא קצת צדקה. נכון שהבטיחה לה שלא תשתנה יותר מדי, כי 'גם ככה התיכון הזה לא נתן לה שום דבר', לפי טענתה.

אבל האמת, שגם היא הרגישה על עצמה. שאחרי שעזבה את התיכון והתעוררה לתוך הריק – שום דבר כבר לא באמת היה אכפת לה. הלבוש, הדיבור. וכן, גם ההתנהגות.


****

באלול תשע"ה משהו בה התעורר. זה קרה ממשפט אחד בהרצאה של רב, ששמו אפילו לא נחרט בזיכרונה.

זה היה ערב הפרשת חלה לזכות אחת מהדודות. היא הגיעה רק כדי לכבד, תכננה להישאר רבע שעה ולברוח. גם כך לא יכלה לשאת את הלחישות-צעקות: "וואי, איך היא השתנתה!".

אבל במקום לצאת, מצאה את עצמה שוקעת לתוך המילים. הן התפזרו באוויר, נחתו ישירות על הלב, איבר קטן ועיקש שהמשיך לפעום בתוכה.

הרב דיבר על הזדמנות ומתנה. ופתאום, בשבריר שניה היא הבינה – היא באמת יכולה להתחיל מהתחלה. והמחשבה הפשוטה הזאת, הצליחה לרגש אפילו אותה.


****

בתחילת תשרי של י"א כבר מצאה את עצמה בסמינר לחוזרות בתשובה – המקום היחיד שפתח לה דלת, אחרי שהתיכון סגר בפניה את שעריו.

בהתחלה הגיעה קצת מתנשאת, אך מהר נדהמה לגלות שהבנות שם חזקות הרבה יותר ממה שחשבה. מכל מילה שלהן למדה איך להתחבר להקב"ה, איך לחוות אהבת ה' אמיתית, ואיך תפילה פשוטה יכולה למלא את החלל שבלב.


****

שלושה חודשים אחרי שסיימה את הסמינר, חברה של אמא הציעה לה את יהונתן. עילוי אמיתי, למדן, שקדן, חברותי. הייתה עוד רשימה ארוכה שנשרכה אחריו, היא לא באמת זוכרת את תוכנה.


אף על פי שלא תכננה להתחיל שידוכים מיד אחרי סיום הלימודים, נענתה להצעה. היו יותר מדי שבחים שנספחו אחרי הבחור המדובר. הרגישה שזו מציאה שאולי קצת חבל לה להפסיד.

הפגישות זרמו אחת אחרי השנייה, ואחרי שבועיים מצאה את עצמה מאורסת לבן תורה. זה היה חלום. חלום אמיתי שהתגשם לה מול העיניים. דווקא בגלל הדרך שעברה.


****

יום אחד הטלפון בבית שלהם צלצל.

לא, זה לא היה סתם יום. זה היה היום בו האדמה נשמטה מתחת לרגליה.

חברה של אמא הייתה על הקו, אמרה כמה מילים שגרמו לשפתיים של אמא להחוויר ואז למלמל: "אבל למה?"

עוד כמה משפטים מהצד השני הבהירו לאמא את התשובה.

השיחה נותקה אחרי שתי דקות ועשרים וחמש שניות. והשקט שנשאר בחלל היה חזק יותר מכל מילה.

"הם ביטלו", היא זוכרת את אמא קורסת על הספה, פניה אפורות. ועוד לפני שהספיקה להציב סימן שאלה, אמא אמרה: "זה קשור לתקופה של... הירידה".


****

היא לא זוכרת מה קרה אחר כך. הסלון נהיה מטושטש פתאום והרגליים שלה רעדו. הרגישה שהיא חייבת לשבת.
רק אחרי שהתיישבה ליד אמא בספה, הרגישה את הלב. הוא התכווץ בכל פעימה, היכה בה שוב ושוב. הצטמק והתקמט, הפך לגרעין.
עד היום, היא לא יודעת מה צבט לה יותר. החופה שהתרחקה, או העובדה שמישהו הכתים את הקיר שהתאמצה לטהר.


למשפחת נווה לא שינתה העובדה שכיום היא חרדית למהדרין, וזה כאב לה. מאוד.

לא שינתה להם העובדה שהיא מתפללת שלוש תפילות ביום ומקפידה על קלה כבחמורה. וזה שרף אותה, מבפנים.


"אי אפשר לדעת", אמרה לה שיראל, אחותה, באחת השיחות שלהן. "אולי גם אנחנו היינו מתנהגים בדיוק כמוהם. אנשים לא אוהבים להכניס ראש בריא למיטה-".

"זה לא נכון!!", התפרצה עליה. "אני לא מיטה חולה! עשיתי תשובה כבר מילון פעמים מאז, ואם הקב"ה קיבל אותי ככה, למה הם לא יכלו לקבל?!"

את המילים של אבא כן הצליחה לקבל. הוא דיבר על אמונה: 'משמים הבחור הזה לא היה מיועד בשבילך', אמר. זה הצליח לרפא בתוכה. לפחות פיסה.


****

אחרי שהתארסה לנתנאל, כל הפיסות בתוכה התחילו להגליד. פתאום היא הבינה – אולי אחותה באמת צדקה. בני אדם מתנהגים כמו בני אדם. ואולי, אחרי הכל, גם היא לא הייתה רוצה להכניס ראש בריא למיטה חולה.

הידיעה הפשוטה הזו, גרמה לה להתחיל להשלים עם העולם ובעיקר עם העבר.



****

עשר שנים חלפו מאז. העבר נמוג וההווה עומד מולה. ותמיד שהיא נזכרת בכל הסיפור הזה, חומקת ממנה דמעה. בגלל רובי. בגלל יעלי. ובגלל נתנאל, שהסכים להתחתן איתה למרות העבר הלא פוטוגני שלה, וקם כל בוקר ללמוד תורה.

ואף על פי שביטול השידוך קרה באייר, והחתונה עם נתנאל הייתה בכלל בשבט, תמיד כשמגיע תשרי היא מזכירה לה עצמה מהי תשובה. היא לא יכולה לשכוח איך שכל העולם סגר עליה דלת, היה מי שנתן לה הזדמנות להתחיל מהתחלה.

פעם, כשעמדה מול חלון ונזכרה. שמעה את קולה הדק של יעלי שואל: "אימוש, למה יש לך גשם בעיניים?". היא ליטפה את הלחי הקטנה ושלחה נשיקה. לא סיפרה על דמעות של תשרי, וגשם של ברכה.
סיפור בהמשכים סיפור בהמשכים
תעתועי הזמן פרק ט"ו

פרק טו



"כל מי שיש לו ללמד זכות על זמרי בן זבדיאל יבוא ויעיד!" נשמעה קריאה משונה שהגיעה לאוזניה של איילת. כעת התחזק קולו של הקורא ונשמע היטב בכל שטח הכיכר המרכזית של הכפר. "כל מי שיש לו ללמד זכות על זמרי בן זבדיאל יבוא ויעיד".

"מה זה?" השתוממה איילת.

"הסנהדרין דן את זמרי לסקילה". הסבירה יעל. היא התרגלה להסביר לאיילת כלילדה קטנה כל מאורע קטן או גדול. זה כבר לא היה סוד שאיילת משונה. כל ההתרחשויות הקורות מסביב חדשות ומוזרות לה. אך הפעם הכרוז היה חריג.

"מוזר". אמרה יעל כמו לעצמה.

"את אומרת מוזר?" התפלאה איילת. "חשבתי שלך התופעה מוכרת".

"דעי שסנהדרין שדנה אדם למיתה אחת לשבעים שנה נקראת סנהדרין קטלנית".

"במה הוא פשע?"

"אינני מכירה אותו ואת מעשיו".

"אבל אם בית דין גזר עליו מיתה, מדוע שליחי בית הדין צריכים שילמדו עליו זכות?"

"וכי קל בעינייך הדבר, לגזור מיתה וליטול חיים? אינך מבינה שהסנהדרין מדירים שינה מעיניהם, שוקלים וחוקרים ודנים אך ורק על פי שני עדים וחוקרים אותם בחדרים נפרדים כדי להוציא דברים ברורים עם הוכחות?"

"לא קורה שהם הורגים חף מפשע?"

"אם היית מעט יותר מבינה, לא היית שואלת".

"אני רוצה להבין".

"מדובר באדם שהתרו בו פעמיים, וחזר על פשעו, ולאחר שהעידו שני עדים כשרים, שופטים אותו שבעים ואחד צדיקים, שהם חברי הסנהדרין המסולאים מפז".

"כל שבעים ואחד הצדיקים?"

"כל חברי הסנהדרין חייבים לדעת שבעים שפות על בוריין, שפת החיות וחוכמת הטבע, חוכמת הצמחים וגרמי השמיים עד היסוד, ואפילו חוכמת הכישוף".

איילת עמדה מוקסמת ומשתוממת. "מה, עד כדי כך?"

"אם תחסר להם אחת מהחוכמות שהזכרתי, לא יתקבלו לסנהדרין. ולא רק זה, אלא שהם חייבים להיות ענווים, צנועים ובורחים מהכבוד".

"האומנם?"

"ועם כל זה הם אינם ממהרים להוציא את דינם אלא מוציאים כרוז שיבואו ללמד זכות. אם תוך פרק זמן מסוים אף לא אחד מגיע - מוציאים את משפטם".

"מדוע אמרת שגם לך זה מוזר?"

"כי המלכות השלטת ביהודה רוצה למלוך לבדה ולהסיר מירושלים את נזרה ותפארתה, לכן ביטלה את הסנהדרין. נשארה רק סנהדרין קטנה, כמו שיש בכל פלך ופלך, ויושבים בה רק עשרים ושלושה דיינים".

"נו, וזה לא מספיק?"

"בית דין של עשרים ושלושה לא דן בדיני נפשות. יכול להיות שזה מקרה מיוחד שהתכנסו לכבודו שבעים ואחד לצורך העניין".

איילת הביטה ביעל והרהרה בכל מה ששמעה זה עתה. שאלות רבות צצו במוחה. הם שוחחו ליד תנור הפחמים.

היא הביטה לעבר בית הריחיים והרהרה. לפתע שאלה את יעל.

"שמתי לב שלא טחנת חיטים בשבוע האחרון".

דוק של עצב נסוך על פניה של יעל. היא צעדה קרוב לאיילת והיססה מעט מה לענות. "מצטערת איילת, ניסיתי להסתיר מפנייך את מצבנו. השלטון גרם לעניות". יעל הסיטה את ראשה. "פשוט, יהיה קשה לנו לפרנס אותך". דמעות זלגו והרטיבו את לחייה. "לא נשארו לי חיטים היום לכן אין לי צורך להתעכב בבית הריחיים. אם היינו זוכים, כמו דורו של רבי שמעון בן שטח, היו החיטים גדלות כקליות ושעורים כגרעיני הזיתים ועדשים כדינרי זהב. היינו אוכלים לשובע רק מגשמים שירדו בלילות שבת".

איילת נזכרה שמנות האוכל בימים האחרונים ניתנו במשורה, עם זה התקשתה לעכל את פירוש הדברים.

"אם כך אינני רוצה להכביד עלייך. אמצא לי מקום אחר".

"האמיני לי שרציתי להיטיב עימך. הצעתי לך חתנים טובים אבל סירבת. ענית לי שאינך מן הפרושים ולא מתאים לך". יעל ניגבה את פניה. "אם היית שייכת למחננו, הייתי שולחת אותך לידידתי בעלת חסד שפותחת את ביתה לנזקקים, אבל היא לוחמת נגד הצדוקים".

"אינני נזקקת". נעלבה איילת.

"אשלח אותך לבית תמחוי שהתקינו חכמי ירושלים ולאחר מכן תשובי ללון בביתי".

"אחזור לארוז את חפציי ואלך לחברתי, אינני מעוניינת להכביד. אולי עכשיו הזמן להיענות להפצרותיה של יוליאנה".

"יוליאנה?"

"יוליאנה הציעה לי שאשרת בארמון לצידה. בעצם אטפל בעולליה של מרים המלכה".

"אדאג מאוד אם תיעני להצעתה. מדוע שתכניסי ראשך למקום סכנה?"

"הרבה יותר קשה לי לאכול לחם חסד, ואפילו יותר ממנו: להתכבד בסעודה שאינה מספיקה לבעליה".

"אולי תיסעי לרומא. יש לי הרגשה ששם תמצאי את משפחתך".

"אינני מבינה, כל הזמן שמרת עליי שלא אתיידד עם נוכריות ועכשיו לא אכפת לך אם אסע לרומא?"

"כל זמן שהיה לי ספק שאולי את יהודייה, עשיתי את חובתי. ניסיתי למנוע ממך לחבור לתרבות ההלניסטית. תרבות היופי החיצוני שמפילה כל כך הרבה חללים מבני עמנו. ראי כמה מתי מספר נשארנו, מעט סולת מפסולת. לכל יהודי שנשאר ביהדותו, יש תפקיד להאיר את העולם".

"את מטילה ספק ביהדותי?"

"לא ראיתי שאת שונה מכל העמים היושבים בתוכנו".

"אבל יש סוגים אחרים של יהודים".

"די איילת, עייפתי. מכיוון שנקשרתי אלייך אני רוצה בטובתך. סעי לרומא, שם המצב טוב יותר, תוכלי לשקם את חייך. אולי אפילו להינשא. נשארו לי כמה סלעים-כסף לתת לך לנסיעה, יש לך כישורים רבים. היום את יודעת היטב לטחון, לכבס, לבשל, לדאוג לצאן ולבקר. בכל מקום ישמחו להעסיק אותך".

איילת הלכה לצידה במבט מושפל ובחוסר אונים. תהיה קשה עליה הפרדה. היא כל כך אוהבת את יעל האמיתית והישרה שהיטיבה עימה.

"רומא היא ארץ עשירה, תהיה לך פרנסה בשפע. אתן לך איגרת עם המלצות".

יעל שלחה את ידה והניחה על כתפה השחוחה של איילת. "הביטי אליי, שמעי להצעתי ואל תוציאי מפיך לעולם את המשפט 'חזרתי אחורה אלפיים שנה'. הבטיחי לי זאת!"

"אשתדל"

"עוד משהו, לעולם אל תינשאי לחייל!"

שתיקה כבדה עמדה באוויר והעיקה על נשימתה, סטירת הלחי של אי האימון ביהדותה פצעה את נפשה. רגע ארוך עמדה בדממה, ונאלמה בלשונה. יעל חשה ברגישותה כי זה הזמן להשאיר את איילת לבדה. יעל נכנסה ממהרת לראות במה תוכל להאכיל את בני ביתה. איילת הניחה לדמעותיה להרטיב את לחייה. היא התאמצה לא לרחם על עצמה, דבר שכל כך שנוא עליה. היא מיהרה להעסיק עצמה באריזת כל חפציה ולא שמה לב שיעל עומדת בפתח החדר בעיניים מצועפות.

"אצרף אותך לידידתי היוצאת מחר לדרך צפונה. היא תשגיח עלייך".

"אני כבר מספיק בוגרת להגן על עצמי". פנתה לאחור כדי להסתיר את עיניה שהאדימו והתלחלחו בדמעות. אחרי הכול כרגע היא חסרת בית. רגליה נשאו אותה לברוח מהר לאן שלא יהיה.

היא סיימה לארוז את מיטלטליה. נשאר עוד לה לקחת את הפנס; מהיחידים שהזכיר לה את ביתה.

עיניה תרו סביב לראות אם יש מי שמביט במעשיה. אף אחד לא היה בבית מלבד יעל שהתעסקה בקדחתנות בלהכין טרף במעט שעוד נשאר. היא מיהרה למדרגות, הביטה לתקרה, גילתה את הלבנה המשוחררת, הסיטה אותה חרש והושיטה ידה לפנס.

להפתעתה הרבה לא היה גבול: הוא איננו. נעלם.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  10  פעמים
למעלה