סיפור בהמשכים איך תמיד זה קורה לי?!

[Chaya Lea]

מורדי כמו מורדי אין עליו!
אהבתי את הפרק ואת זה שהוא תואם תקופה!
מחכה לראות מי מהם בסוף יחזיק את העולם בזמן שהשני יבוא אליו

 

[נ. גל]

כשמדובר בעולם שמורדי נמצא בו - בהחלט צריכים תמיכה כדי שהוא לא יקרוס...

פרק נהדר. תודה.

 

[אפרוח מבושל]

התגעגעתי אליהם. שיתבגר קצת!
כי בתכלס הסיפור כבר חוזר על עצמו כל הזמן, בפרקים האחרונים מורדי התחיל איזה תהליך עם עצמו ופתאום כלום.? סיפור אמור להיות רצף, לא דיאלוגים שכולם באותו קו, קרי: מורדי האגואיסט העצלן, אלי המלאך...

 

[לוטם]

התגעגעתי אליהם. שיתבגר קצת!
כי בתכלס הסיפור כבר חוזר על עצמו כל הזמן, בפרקים האחרונים מורדי התחיל איזה תהליך עם עצמו ופתאום כלום.? סיפור אמור להיות רצף, לא דיאלוגים שכולם באותו קו, קרי: מורדי האגואיסט העצלן, אלי המלאך...

דווקא בפרק האחרון הוא כן רציני קצת, ועדיין, הוא נשאר עם האפיון שלו...
אבל עדיין לא סיימנו איתם

מורדי כמו מורדי אין עליו!
אהבתי את הפרק ואת זה שהוא תואם תקופה!
מחכה לראות מי מהם בסוף יחזיק את העולם בזמן שהשני יבוא אליו

כשמדובר בעולם שמורדי נמצא בו - בהחלט צריכים תמיכה כדי שהוא לא יקרוס...

פרק נהדר. תודה.

תודה לכן!

 

[לוטם]

מורדי עומד בתחנת אוטובוס, מוציא את הנייד שלו מהכיס. מחייג.

"הלו?"

"אלי. מה נשמע?" הקול של מורדי עייף קצת, זה לא אכפת לו.

"ברוך השם. איך אתה?"

"אתה בישיבה?"

"כן. למה?"

"אני מגיע להביא לך את התיק שלך".

"מה קרה?" אלי מחייך, מנסה להשאיר את הקול שלו רציני. "חשבתי שיש לך משימה..."

"להחזיק את העולם?" מורדי נאנח קלות. "כבר לא יקרה".

אלי קימט את מצחו. "מה קרה?"

"כלום. חצי שעה אני אצלך".

***​

אלי עומד בשער הישיבה שלו, מבחין באחיו מרחוק, בוחן אותו מתקרב. "מה קורה?!" הוא מחייך לעברו חיוך גדול, שולח את כף ידו אל שכמו של מורדי.

"בסדר". מורדי מתנער, מתרחק מעט, ידו מושטת קדימה, אוחזת תיק. "זה שלך".

אלי נטל מאחיו את התיק. "תודה". הוא היסס מעט. "אתה חוזר לישיבה שלך עכשיו?"

מורדי משך כתף, נותן לה להישמט חזרה כלפי מטה. "תחזיק את העולם במקומי בינתיים". הוא מחייך. "סומך עליך, כבוד הרב".

"הופה! מה עכשיו?"

"אמרתי לך כבר שכלום". מורדי הופך להיות קצר רוח. "הזיכרון שלך כבר בסדר, נכון? הוא לא הספיק להידפק עוד פעם". מורדי מברר. נושך אחרי שניה את שפתו.

איך שהוא מוכשר בלומר דברים מיותרים.

"אוקי אוקי". אלי לא בדיוק מבין מה עובר על מורדי, הוא נראה לו מרוט מתמיד. מעדיף לא לברר מה קרה. "תודה על התיק".

מורדי עפעף, מסתובב בשקט.

***​

"שלום". מורדי פותח את הדלת. ה'שלום' שלו יבש מתמיד.

"מורדי!" אמא שלו נחרדת רק מלשמוע את קולו בבית, שלושה ימים לאחר שאמר לה שהוא מחזיק את העולם. "מה נשמע?"

"בסדר". הוא פסע פסיעה אחת לתוך הבית, גורר אחריו מזוודה בגודל בית ממוצע ושני תיקי גב.

"אמא שלו מגיעה במהירות, בוחנת את המשא בתוך שבריר שניה. הוא החזיר הכול לבית! "מורדי!!! מה זה?"

מורדי נטש את המזוודה והתיקים על מפתן הדלת, נכנס. מתיישב על הספה. "סילקו אותי".

"עוד פעם?" אמא שלו בולעת אנחה. משאירה רק טון מתפלא. "אתה יודע כמה התחננו פעם שעברה שיחזירו אותך. הבטחת להם להיות בסדר!"

"נכון". הוא לא מכחיש. "הבטחתי".

"על מה סילקו אותך?"

איזה אחד הציע לי לעבוד".

"לעבוד?" הפעם האנחה נפלטת החוצה. "מורדי!"

"לא נעים לי לבקש ממכם כל פעם כסף". הוא מתגונן.

"אתה יודע שאנחנו מביאים לך בכיף. איפה עבדת?"

"ממש בקטנה". הוא מחייך קלות. "הלכתי לארוז אוכל לחיילים".

"וזהו?" היא לא ממש האמינה שזה רק זה. על יום עבודה סילקו אותו עד כדי שהוא החזיר את כ ל הדברים שלו הביתה? כנראה שלצמיתות?

"ולקחתי איתי עוד אחד עשרה בחורים מהשיעור".

"מורדי!"

"יהיה בסדר אמא".

 

[נ. גל]

איזה אחד הציע לי לעבוד".

גרשיים בתחילת משפט.

"ולקחתי איתי עוד אחד עשרה בחורים מהשיעור".

ענק
לא ראיתי את זה בא.

 

[לוטם]

גרשיים בתחילת משפט.

תם זמן העריכה, תסלחו לי על זה

ענק
לא ראיתי את זה בא.

ממש מחטיא הרבים

 

[לרקוד על הירח]

אוי זה טוב!!
התגעגענו...

 

[efratLit]

לוטם, לוטם,
כמה אני אוהבת את הסיפור הזה!

"ולקחתי איתי עוד אחד עשרה בחורים מהשיעור".

לגמרי גדול!

 

[לוטם]

אוי זה טוב!!
התגעגענו...

לוטם, לוטם,
כמה אני אוהבת את הסיפור הזה!

לגמרי גדול!

תודה! (:
כיף וטוב לשמוע שקוראים ואוהבים

 

[לוטם]

"מורדי!!" היא יורדת במדרגות במהירות, קולה נוקשה כיאה לאחותו הגדולה של מורדי. בוחנת אותו בסבר פנים חמור, את תנוחתו על המיטה.

מורדי הרים אליה חצי מבט, תוקע אותו חזרה בטלפון שלו. "מה את רוצה עכשיו?"

"אלי חזר מהישיבה".

"ומה הקשר של הידיעה המרעישה הזו אליי?"

"אהמ". היא מהמהמת. "הוא אח שלך, נראה לי".

מורדי נשכב על המיטה סופית. חסר עניין. "הוא אח של עוד כמה ילדים פה".

"נכון. פעם ראשונה שאני יכולה לומר בלב שלם שאתה גאון על". היא מגחכת. "הוא רוצה לדבר איתך".

"יופי. שיבוא לכאן".

"קום אליו, זה לא יפה. הוא אח שלך הגדול". היא חצי נוזפת. חצי מיואשת.

"ופצוע". מורדי מסנן בעצבים חסרי פשר. "אין לו בעיה עם זה שאני כאן. עוד משהו?"

"כן. אתה חייב למצוא ישיבה".

"מה הקשר עכשיו?"

משיכת כתפיים עונה לו. הוא לא רואה אותה. עיניו שקועות במסך שבידיו.

"כמה ז-" קול זינוק נשמע, ואחריו תרועה: "מורדיייי אתה כאן!"

"מתפלא?" מורדי הרים את עיניו אל אלי. תוהה. "את יכולה לעוף מכאן". הודיע לאחותו.

"האמת שכן". אלי מתיישב על המיטה שלו, מבטו עוקב אחרי אחותו שנעלמת מהחדר בשתיקה. "רבנו לא מזמן מי ישמור על העולם מבין שנינו, בסוף ויתרת לי על כל הזכויות, אה?!"

"אל תתלהב. רק בגלל שאתה כל כך מסכן".

"אני כבר לא".

"תמיד תהיה". עיניו של מורדי צוחקות. "תלמד את זה".

"מוותר על התענוג".

"אני לא".

"מורדי?!"

"מה?"

"אתה קצר היום".

"גם אתה. זה בסדר".

"ממש מעולה".

שקט עונה לאלי.

מורדי שבר את השתיקה לאחר שניות ארוכות, טון דיבורו אומר: 'בא נסיים עם זה כבר'. "מה רצית לומר לי?"

"אתה יודע מה".

"שאני צריך ישיבה". מורדי יודע מה כולם רוצים ממנו. אבל לא יודע מה הוא רוצה מעצמו. בשבוע האחרון הוא כל היום בבית, במיטה, בטלפון. בלילה הוא בחוץ. עם חברים.

"אפילו משהו אחר". אלי לא מפחד לומר. מבין מה המצב של אחיו, מצטער שהגיע למצב הזה. "לך ללמוד מקצוע, לעבוד, אתה חייב לעשות עם עצמך משהו".

"משהו". נימת קולו של מורדי לא ברורה.

אלי נעץ את עיניו באלו של מורדי. "אתה לא רוצה להיות בישיבה". קבע. מנסה להבין מה כן מורדי רוצה.

"מאיפה המסקנה הגאונית, אדון פגוע מוח?"

"אחד ועוד אחד". אלי מצחקק קלות. "אני חושב שאין אף אחד בעולם שעבר כל כך הרבה ישיבות בזמן כזה קצר. חוץ ממך כמובן".

"יש". מורדי יבש.

אלי מזהה במילה הקצרה את מורדי הרגיל. של לפני חודש. וחודשיים. מסתקרן; "מי?"

"חבר שלי".

"אוקי?!"

"הבטחתי לו שאני אעקוף אותו".

 

[נ. גל]

מרגישה חוסר נעימות לצחוק מהפאנצ' הזה.
כשהוא במציאות, הוא כואב... ואמיתי עד דמעות.
אבל מה לעשות, כשזו דמות, ודמות נהדרת כל כך - צחקתי.

 

[רצתה]

"הבטחתי לו שאני אעקוף אותו".

פה נשברתי וצחקתי.
גדול!

 

[שמואל י]

רק שתבינו, אלי הוא הבכור. וגם אני. מה זה אומר? שאנחנו לא אחים.

קולה נוקשה כיאה לאחותו הגדולה של מורדי.

אז מסתבר שיש אחות בין אלי למורדי, הם היו נראים קרובים יותר בגיל...

פרק מעולה, אהבתי ממש את השבירה של מורדי בפרקים האחרונים. זה שהעלילה ה"רצינית" שהייתה יכולה למלא ספר שלם עוברת בין המשפטים פשוט גאוני.

 

[לוטם]

מרגישה חוסר נעימות לצחוק מהפאנצ' הזה.
כשהוא במציאות, הוא כואב... ואמיתי עד דמעות.
אבל מה לעשות, כשזו דמות, ודמות נהדרת כל כך - צחקתי.

מסכימה לך לצחוק (:
תודה על התגובה!

פה נשברתי וצחקתי.
גדול!

תודה!

אז מסתבר שיש אחות בין אלי למורדי, הם היו נראים קרובים יותר בגיל...

שנתיים וחצי - שלוש

פרק מעולה, אהבתי ממש את השבירה של מורדי בפרקים האחרונים. זה שהעלילה ה"רצינית" שהייתה יכולה למלא ספר שלם עוברת בין המשפטים פשוט גאוני.

תודה רבה!
על כל התגובות...
אולי אני אעשה מזה באמת ספר... מה אומרים, ילך?!

 

[לרקוד על הירח]

ילך?!

ירוץ!
וואו זה ממש סיפור טוב. אני מאוד נהנית ממנו. תודה!

 

[לוטם]

"אמא?"

"כן?" היא הניחה את מבטה על אלי המוטרד, נבהלת מעט. "מה קרה?"

"מורדי לא רוצה ללכת לעבוד, לא ללמוד משהו, הוא גם לא רוצה להישאר כאן, בבית. הוא רוצה לחזור לישיבה". וכמה שזה נשמע מוזר, זה בדיוק מה שמורדי אמר, והסיבה לא משנה כרגע.

"טוב שהוא רוצה". היא מלמלה בייאוש חלקי. "אבל אף ישיבה לא רוצה אותו".

"מה זאת אומרת?" אלי קימט את מצחו, עיניו מצטמצמות.

"הישיבה שהעיפו אותו ממנה, לא מוכנים בשום אופן לקבל אותו בחזרה, ואני מבינה אותם. הישיבה שכן מוכנה לקבל אותו הודיעה לנו מראש שהם נותנים למורדי אלף שקל אם הוא יבוא ללמוד שם".

אלי צחק בקול, מופתע. "אז מה הבעיה, בעצם?!" הוא קרץ, משועשע. "אלף שקל!"

"לפי מה שהבנתי מהישיבה הזאת אין לאן ללכת יותר". אמא שלו לא נשמעה משועשעת כמוהו, להפך. "אם הוא יעזוב שם, זה ישירות לרחוב".

"ועכשיו הוא לא ברחוב". אלי גיחך. יודע באילו שעות אח שלו חוזר הביתה. קצת לפני הזריחה.

"הוא בבית. אם הוא ילך לישיבה ההיא הוא יחזור במצב הרבה יותר גרוע ממה שהוא עכשיו".

אלי נאנח בקול. "אז מה עושים?"

"אני לא יודעת".

 

[נ. גל]

אוח... כואב.

 

[לוטם]

הקול נשמע ממעמקי החדר. "אמאאא!"

"מה קרה?"

"מחר יש לשימי בר מצווה". הודיע מורדי בטון המום-למחצה, קולו מתקרב אליה.

"ורק עכשיו שמעת על זה?" היא הסתובבה, מביטה בבנה במבט מתפלא. כולם בהכנות לבר מצווה הזו כבר חודשיים, ומורדי נזכר רק עכשיו?!

"לא ממש. זכרתי שאמור להיות לו בר מצווה מתישהו". מורדי חייך קלושות. "אבל עדיין לא קניתי בגדים".

"בוקר טוב. אם אני לא טועה, הזכרתי לך לפני שבועיים שאתה צריך לנסוע לקניות לבר מצווה".

"אוקי. אז אני נוסע היום. אפשר כסף?"

"בטח". היא הנהנה. כובשת את רצונה להרצות למורדי על החסרונות בהתארגנות של הרגע האחרון. מורדי זה מורדי, היא מתרגלת אט-אט. "מה אתה מתכנן לקנות?" התעניינה, ידה נשלחת אל הארנק.

"מה זה משנה?" מורדי התקפד. "חליפה, חולצה. לא משהו מיוחד".

"ומה זה אומר לא משהו מיוחד?" ניסוחו של מורדי החשיד אותה. מכירה אותו היטב.

"חולצה שחורה. חליפה בהירה כלשהי, נראה מה יהיה בחנות". הודיע. הרי מחר הוא יגיע ככה לבר מצווה של אחיו, הסתרה של כמה שעות נוספות לא יעלו ולא יורידו.

"אין סיכוי". היא נחרצת. "אתה לא קונה כאלו בגדים. זה בר מצווה של אח שלך ואתה תגיע כמו שצריך. שחור לבן נורמלי".

"לא בא לי". מורדי מתח את המילים, בטוח שאמא שלו תתקפל בסופו של דיון. "אני צריך כסף".

"אין כסף לכאלה דברים".

"נו באמת, אמא!"

"שום דבר, מורדי. אתה יודע שאנחנו נותנים לך הכל. אבל יש גבול!"

מורדי עיקם את פיו. שולף את הקלף שלו. "טוב, אז אני לא מגיע לבר מצווה".

"אתה תגיע, מורדי. אנחנו לא מוותרים עליך".

"אז תני לי כסף. אני צריך לקנות בגדים".

"איזה בגדים?"

"יאללה אמא, מה זה משנה מה אני לובש?"

"משנה".

"אין בעיה". מורדי הסתובב, חוזר לחדרו. "רק אל תכעסו עלי מחר. זו אשמתך".

 

[אליש:)]

תקשיבי לוטם..
ישבתי פה איזה חצי שעה וקראתי הכל מההתחלה
וואאוו איך צחקתי
ספר כזה צריך להוציא
וואו
מטורף
תעלי פליז את הפרק הבא ומה קורה עם המוח של אלי
ואיך אפשר להיות מורדי? מה זה ההסתכלותת היפה הזאת על החיייםם?