סיפור בהמשכים איך תמיד זה קורה לי?!

לוטם

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
צילום מקצועי
הפקות ואירועים
"אמא", מורדי נעמד מולה, ממשש את הטלפון שבכיסו. "אני יכול לצאת לעשות 'על האש' עם חברים, הערב?"

"לא היום". היא טרודה, מכניסה לתיקה מסמכים שונים, "אנחנו הולכים להביא את אלי הביתה, אמרתי לך את זה כבר".

"אבל-"

"תכין את הקטנים, תכינו את הבית". היא עוצרת ממעשיה, מביטה במורדי, מוודאת שהוא איתה, קשוב.

מורדי חייך אליה, מהנהן. "אוקי".

***

"חבר'ה" מורדי הרים את קולו, אוסף את אחיו הקטנים סביבו. "הם באו!"

עשר שניות לאחר מכן מורדי פתח את הדלת לרווחה, עומד בפתח, לא מקשיב לשירה הצווחנית שאחיו מזמרים לכבוד אחיהם הגדול השב מבית החולים.

"ברוך הבא! אלי!" מורדי מביט בו בידיים שלובות. "מה נשמע?"

"ברוך ה'. איך אתה?"

"מעולה". מורדי זז מעט למראה מבטיהם של הוריו, מפנה את הפתח, "איך המוח שלך?"

אלי הנהן בכובד ראש. "אני מקווה שהוא יהיה בסדר. אומרים שהוא מתאושש".

"סוף סוף! אני מקווה שישתנה בו משהו".

"מורדי!" אחותם הגדולה מגיעה מאחוריו, נוזפת: "תן לאלי לשבת!"

מורדי זז במהירות, מפנה לאלי את הדרך לספה, ממלמל לעצמו, נזוף. "למה, הפרעתי לו...?"

"לא". אחותו מגיעה מאחוריו, לוחשת לו לתוך האוזן. "רק עמדת ודיברת איתו כאילו אין מחר".

"טוב, נו". מורדי עקב במבטו אחר אלי המתיישב על הספה, הוא התקרב גם הוא, נוחת לידו, מחכה שהשטח יתפנה מאנשים ושאר מפריעים.

"אלי!"

"אה?"

מורדי נופף בידו מול עיניו של אלי, "מה אתה בוהה באוויר?"

אלי העביר את מבטו אל מורדי שחדל מנפנופי ידו. "מה אתה רוצה?"

"אתה זוכר למה... זה קרה לך?" קולו של מורדי ירד ללחישה, מקווה שאף אחד לא יצוץ פה פתאום וינסה להבין על מה שני האחים מסתודדים.

"בערך". אלי מעביר את לשונו על שפתיו. "אופניים חשמליים".

מורדי הנהן, מצמיד את שפתיו אחת לשניה בחוזקה.

"למה?"

"כלום". מוחו של מורדי עבד במהירות, מנסה למצוא תרוץ טוב.

הוא ידע היטב שאסור לאלי לחשוב אפילו לעלות על האופניים לפני שהוא מוצא דרך לתקן את הבלמים ההרוסים בלי שיבינו מה הלך פה.

"רק אל תנסה לעלות עליהם בזמן הקרוב".

אלי צחקק. מביט על עצמו ועל מורדי חליפות. "לא חשבתי. אל תדאג".

"מעולה, אח יקר ואהוב שלי". מורדי כחכח בגרונו, מוודא שהשטח עדיין ריק. "אבל עכשיו חופש, ועדיין לא טיילת בשום מקום, לצערך. אתה לא רוצה לבוא איתי לחברים?!" הוא בולע. "עושים היום על האש אצל עשור".

"אתה רציני?" במצחו של אלי נוצרו קווים ארוכים, מנסה להבין את האח המתוק שלו.

"כן". מורדי שיווה לקולו גון תמים, מקווה שהמוח של אלי נדפק בדיוק במקום הזה. לפחות.

"אבא ואמא לא הסכימו לך. אתה מצפה שאני אבקש ללכת ואתה תבוא בתור בייביסיטר". אלי מביט במורדי, מעקם את אפו. "לא נשמע לי מגרה כל כך".

"נו", מורדי מפציר. "מה אכפת לך?"

"אני צריך לנוח".

"נחים בקבר". מורדי קובע בנחרצות.

"מעודד". אלי שלח אל מורדי חיוך מתוק מידי. "אתה רוצה אולי לעזור לי להגיע לשם?"

"תאמין לי", מורדי טפח על גבו של אלי בחוזקה. "אם לא היית כזה מסכן, הייתי מנסה".

אלי תקע אגרוף חלוש בכתפו של מורדי, צוחק.
 

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
עשה לי את היום.
"מעודד". אלי שלח אל מורדי חיוך מתוק מידי. "אתה רוצה אולי לעזור לי להגיע לשם?"

"תאמין לי", מורדי טפח על גבו של אלי בחוזקה. "אם לא היית כזה מסכן, הייתי מנסה".
סוף סוף מישהו שעונה למשפט הזה!
עד כה פגשתי רק זעזוע בתגובה. נס שיש גם יצורים כמו מורדי בעולם...
 

לוטם

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
צילום מקצועי
הפקות ואירועים
מורדי הזה:mad::mad::mad:;)
תן לאחשך לנוח!!!
אני מקווה שזה יגיע מתישהו...;)
איך ידעת שבדיוק היום רציתי להזכיר לך את הסיפור המתוק הזה?!
אז כנראה נזכרנו בו שתינו ביחד:love:
כמו תמיד, פרק מהמם!!
וזהו. אין לי מה להוסיף.;)
תודה!
עשה לי את היום.

סוף סוף מישהו שעונה למשפט הזה!
עד כה פגשתי רק זעזוע בתגובה. נס שיש גם יצורים כמו מורדי בעולם...
:sne: מקווה שיש עוד כמו מורדי בעולם, אה?!
איזה כיף עוד פרק :)
אבל זה הגיוני שעל היום שהוא מגיע כבר מורדי רוצה לצאת איתו? הייתי מצפה ממנו להיות קצת יותר אנושי לאח שלו בהתחלה, במיוחד שזו אשמתו והוא מודע לזה.
לדעתי זה הגיוני. בתור בחור צעיר הוא חושב על ההווה ועל עצמו, פחות מודע לסביבה.
לגבי האשמה, הוא מדחיק אותה קצת, מנסה להעלים אותה.

תודה לכולם על התגובות!
 

brachy 100

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
עריכה והפקת סרטים
לדעתי זה הגיוני. בתור בחור צעיר הוא חושב על ההווה ועל עצמו, פחות מודע לסביבה.
לגבי האשמה, הוא מדחיק אותה קצת, מנסה להעלים אותה.
מסכימה איתך.
 

שיבת ציון

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
לילה. שקט. כל אחד חומק חרש (או לא חרש...) למיטתו וגברת שיבת ציון המהוללה לוחצת על לחצן אקראי במחשב על מצע שמיכת קיץ לבנה. דפדוף קצר בין אשכולות, גלילה מהירה של הודעות- והנה. הסיפור בהמשכים של @לוטם - איך זה תמיד קורה לי. איך זה תמיד קורה לי!? נאנקת שיבת ציון באכזבה מופתעת, מדוע מורדי מורד בי, אלי נאלם דום, ואין ולו פרק אחד נוסף לרפואה?!
בקצרה, @לוטם , מחכים לך!
 

לוטם

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
צילום מקצועי
הפקות ואירועים
ואני לא מאמינה ששכחתי מהסיפור הזה:oops:

חבל שאין לי עוד ניק לתת ממנו לייק;)
אני לא שכחתי...
בלי בלי בלי בלי בלי נדר, עד סוכות יהיה פרק.
מקווה מאוד!!
 

לוטם

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
צילום מקצועי
הפקות ואירועים

הבהרה חשובה להמשך...

האובדן זיכרון של אלי היה חלקי.




מורדי ניתר בתוך הבית, נוחת במטבח בקול רעם. "אמא?"

"כן, מורדי?" אמא שלו המשיכה בעיסוקיה, לא מביטה אחורנית. מורדי הוא היחיד בבית הזה שיכול לנחות בקול רעש כל כך גדול לצידה באמצעו של יום שגרתי.

"אני צריך שלוש מאות". מורדי הודיע, משתעל קלות.

"שלוש מאות שקל". היא המהמה, שולחת בכל אופן מבט בוחן אל בנה. "מה קרה עכשיו?"

מורדי השפיל את עיניו. מהסס לרגע קצר.

הוא אף פעם לא מגיע מוכן למצבים כמו אלה, שדורשים ממנו תשובה מהירה – כשאין לו אותה בנמצא.
האפשרות היחידה שנשארת לו היא לאלתר משהו תוך כדי דיבור.

"אני צריך לתקן את האופניים החשמליים". הוא בולע. יודע היטב שאמא שלו תקלוט במהירות שמשהו כאן חשוד, סומך על הנס ששמו 'ערב חג'.
מקווה שלא יהיה לה זמן לחקור אותו כעת, באמצע הבישולים הקדחתניים שלה; כאילו היא מבשלת לגדוד. "הם נהרסו קצת ב... תאונה של אלי". הוא הנהן לכיוונה בשכנוע עמוק, עיניו בורחות אל חדרו של אלי, כמו מוודא שהבחור, שהלך לנוח קצת לפני רבע שעה, לא יחליט להתעורר פתאום ולבוא לצותת לשיחות פרטיות במטבח.

מורדי ידע היטב שאסור לו עצמו להזכיר לאלי את האופניים והתאונה בנשימה אחת.

זה הדבר האחרון שחסר לו בחיים.

שאלי ייזכר מה היה. איך. ולמה.

אמא שלו העירה אותו מהרהוריו, טופחת על כתפו קלות. "ועד עכשיו לא תיקנת אותם?!" היא מבררת בקול ספקני, עיניה בוחנות את מורדי בדקדקנות.

"לא". מורדי משך בכתפיו. מקווה שהוא לא מסמיק. "אני יכול?"

"אני מסכימה". היא הנהנה לכיוונו. אולי זה מה שישחרר אותו קצת. מאז התאונה של אלי, גם מורדי השתנה, ואי אפשר לומר שלטובה. "לך תבקש מאבא".

מורדי זרק לעברה 'תודה', דוהר לכיוון דלת הבית, יוצא לגינה, פונה ישירות למחסן, מביט לשניה אחת על אבא שלו ואחיו הקטן מפנים את המחסן, מוציאים את הקרשים לסוכה. הוא התנער. אין לו זמן למחשבות. "אבא?"

"מורדי". אבא שלו הזדקף, בוחן את מורדי המצוחצח מקצה נעלו ועד בלוריתו המסורקת. "באת לעזור לי כאן עם הסוכה?"

כתפיו של מורדי נשמטו בין רגע. לא זה היה התכנון שלו. "אמא הסכימה שתביא לי שלוש מאות שקל".

"בשביל מה? עוד פעם האופניים?"

מורדי הנהן.

"אין בעיה". אבא שלו הכניס את ידו לכיס, מוציא את הארנק. "בתנאי".

מורדי נדרך. "נו?"

"אני רוצה שבמשך בין הזמנים אתה ואלי תסיימו מסכת, בסוף בין הזמנים אתם תעשו עליה סיום". הוא חייך קלות. "ולא משנה לי איזו".

"סיכמנו". מורדי הנהן ברצינות. מושיט את ידו קדימה, מקבל את השטרות. "יצאתי". הוא הודיע לאוויר, לא בודק מי שמע אותו, מתקרב אל האופניים, נוטל אותם, ליבו הולם.

הוא יתקן את האופניים האלה אחת ולתמיד ויסיים את החלק שלו בעניין התאונה, מבחינתו.
את שלוש מאות השקלים האלו הוא ייתן לרוני, שיתקן לו את הבלמים וזהו.

כל זה בתקווה שאלי לא ייזכר מתישהו בקשר שבין הבלמים ההרוסים לתאונה שלו ויהרוס לו את כל מה שהסתיר מכולם עד עכשיו....


***


"שלום שלום, רבי מרדכי". רוני צהל לקראתו של מורדי בחיוך רחב. כמו תמיד. "מה שלומך?"

מורדי גלגל את האופניים אל תוך ה'מעבדה' של רוני. "אמרתי לך שקוראים לי מורדי". הוא קרץ בחיוך רחב לכיוון רוני. "ואני מרגיש מעולה. איך אתה?"

"ברוך ה' חסד ה', מרדכי". רוני הטעים את השם, מגביה את קול עוד קצת. "אין כזה שם מורדי".

"אוקי, אוקי". מורדי קיבל את ההערה מפי רוני במהירות, כמו תמיד. "מרדכי".

"יופי". רוני היה נראה שבע רצון, ידיו מניחות לצידו מכשיר לא מזוהה. "אז במה זכיתי לראות אותך היום, צדיק? הרבה זמן לא היית כאן".

"מה יכול להיות?" מורדי נאנח בקול רם, כקשיש. "אני צריך לתקן את האופניים".

"מה קרה להן הפעם?" רוני בחן את מורדי ואת האופניים חליפות. "אם אני לא טועה קנית אותן לפני פחות מחצי שנה וכבר היית איתן אצלי בתיקון לפחות שבע פעמים-"

"צודק". מורדי קטע את רצף דבריו של רוני, לא מעוניין כרגע בפירוט כל התקלות שנגרמו לאופנים החשמליות האלו מאז שקנה אותם. "הבעיה בבלמים".

"בבלמים".

"כן".

"אוקי". רוני הנהן. "אני אתקן לך אותם. בפעם הבאה תשבור חלק אחר. לא את הבלמים". הוא טפח על כתפו בחיבה. "תזכור את זה".

מורדי חייך רפות. מפנה את גבו אל רוני. "מה שתגיד". הוא סינן, ספק לעצמו ספק לרוני. "תודה".
 

לוטם

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
צילום מקצועי
הפקות ואירועים

היה אמור לעלות פרק בסוכות, לא הספקתי, ואחר כך הוא כבר לא היה רלוונטי – קבלו דילוג קטן---





"מורדי, מה נשמע?!" אמא של מורדי יושבת על קצה הכיסא, מוכנה לזנק אל הממ"ד בכל רגע נתון, הצליחה למצוא כמה דקות לבדוק מה שלום בנה שבישיבה.

"בסדר". מורדי העיף את הכדור בו שיחקו בשעה האחרונה אל קצה החדר. קולע בדיוק על ראשו של חבר החדר שלו, שנשכב על המיטה לאחר המשחק המתיש. "מה איתכם?"

"ברוך השם. איך אצלכם? מפחיד ללכת ברחוב?"

"תקשיבי, לא יודע מה איתכם שם, בדרום...". מורדי התנצל בפני חברו בהבעות פנים נמרצות, צונח על המיטה. "אצלנו החיים כרגיל. הכל טוב. שקט פה".

"אם אתה אומר..."

"אני רציני. הרחובות, מלאים כרגיל. אנחנו לומדים-- משתדלים ללמוד חזק... אגב, מה עם אלי?"

"חזר לישיבה".

"או", מורדי מריע. "סוף סוף הבטלן הזה חזר לישיבה! אחרי שסידר לעצמו כמה חודשים של חופש".

"מי שמדבר".

מורדי בלע חיוך, מתרעם בקול. "מה עשיתי עכשיו?"

"מעניין מי היה יושב שבועות בבית ומי היה מתחנן אליו שיחזור לישיבה".

"אוקי". הוא מצחקק. "בכל אופן אני שמח שהוא חזר לישיבה. איך הוא מרגיש?"

"השתפר מאוד. ברוך ה'".

"יופי". מורדי התמתח בקולניות, בועט בכדור שהועף אליו מקצה החדר, מחזיר אותו למקום ממנו הגיע. "נראה לי אני אלך לבקר אותו, נראה אם הוא חי עדיין".

"למה שהוא לא יהיה חי עדיין?!" אמא שלו לא מתרגשת, יודעת עם מי יש לה עסק.

"אני יודע?! לא חסר". מורדי מתפלא על עצם השאלה.

"אז תתקשר אליו לוודא את העניין, למה צריך ללכת לבקר אותו?! כל רגע שאתה לומד בו, אתה מחזיק את העולם, את החיילים שנלחמים! את מי שבחזית! את עם ישראל!"

מורדי בהה בכדור. "זה ברור לי".

"באמת?!"

"כן. אני רציני. משתדלים ללמוד כמה שאפשר".

"אז למה ללכת לבקר את אלי? תן לו ללמוד גם כן כמה שאפשר".

מורדי התנער, קורץ לחברו. "הוא יחזיק את העולם במקומי, בזמן שאני אבוא אליו".

"מורדי!"

"את יודעת מה, צודקת. עדיין לא הבאתי לו את הבגדים שהוא ביקש שבוע שעבר. ובאמת שאני גמור ואין לי כוח ללכת אליו, להביא לו את כל התיק הענק הזה. תגידי לו שיבוא הוא אליי".

"מורדי!! אלי מחכה לבגדים האלה כבר שבוע!! עדיין לא הבאת לו אותם??"

"לא". מורדי אדיש. "בקטנה. הוא יכול להסתדר שבוע שלם עם אותה חולצה, תאמיני לי. תגידי לו שיבוא אליי?!"

"זה מסובך לו".

"לא נורא. אני מחזיק את העולם בינתיים".
 
💡 קורס פיתוח אוטומציות ובוטים כעת עם מלגות גבוהות. תחום רווחי במיוחד! מהרו להרשם!
לקבלת פרטים נוספים ✉

אולי מעניין אותך גם...

לוח מודעות

למעלה