סיפור בהמשכים יומנם של אבודים

[Chaya Lea]

מהמם! ממש אהבתי את התובנות.
וזה

תחשוב כמו בניין. המחשבות שלו לא מפריעות לו להישאר בניין.

במילה אחת- וואו!

 

[נ. גל]

מהמם! ממש אהבתי את התובנות.
וזה

במילה אחת- וואו!

תודה רבה!

 

[-חיה-]

אהבתי ממש את רוף, דמות חמודה
לא דמיינתי אותו קבלן בבניין, מעניין.

תהיה מי שאתה כי זה הכי טוב שיש לך כרגע

למסגר!

 

[אתיס]

עכשיו נתקלתי לראשונה.
מרתק, סגנון כתיבה שובבי וייחודי.
אהבתי אהבתי.
מחכה להמשך.
למה כל פרק כ"כ קצר?

 

[נ. גל]

אהבתי ממש את רוף, דמות חמודה
לא דמיינתי אותו קבלן בבניין, מעניין.

למסגר!

תודה!
הוא הספיק באמת להשתנות קצת מאז...

עכשיו נתקלתי לראשונה.
מרתק, סגנון כתיבה שובבי וייחודי.
אהבתי אהבתי.
מחכה להמשך.
למה כל פרק כ"כ קצר?

תודה!
האורך מושפע בעיקר מהפלטפורמה. קל הרבה יותר לקרוא בה פרקים קצרים. כאשר הפרק ארוך, קשה לקלוט את הפרטים תוך כדי הרצת גלגל העין מול מסך מרצד.

 

[נ. גל]

יום ד' ליומן. כנראה יום 13 למסע.

אפילו למילים יש טעם חמוץ היום. אני משרבט כבר חצי עמוד אותיות בלי קשר ואין לי חשק לכתוב מה קרה.
רבנו. אוף, אני כל כך שונא שזה קורה. שוב ניסיתי להסביר את עצמי, ובדרך הכל הסתבך. כמו אז, כשעפתי ממגמת פיזיקה. כמו הפעם ההיא שהדיקן כמעט פסל לי 4 קורסים. כמו כשניסיתי להשלים עם אליעד ובמקום זה הצלחתי איכשהוא ליצור מריבה חדשה.
רוף לא הבין מה כתבתי אתמול. בסך הכל רציתי להסביר לו שהוא לא יכול להיות בטוח בשום דבר. נו, אז מה אם הדוגמא הראשונה שעלתה לי, הייתה השקרים הקטנים של אימהות? בסדר, אז אמרתי לו "גם אמא שלך שיקרה לך, כשהיא אמרה שהיא איתך בחדר כל הלילה, ואחרי חמש דקות הלכה לישון בחדר שלה."
מאיפה אני אמור לדעת שהוא התייתם בגיל 9, והזכרון הזה הוא אחד המתוקים שבחייו הצעירים?
אז הוא כעס. צעק. התפוצץ. כל המילים המאוד לא יפות שבהן מתארים בן אדם שנוגעים לו בעצב חשוף.
השתדלתי לשתוק, המילים שלי עושות רק רע לאנשים במצב כזה. אבל אז הוא אמר "לא הייתי מסכים בחיים להיות אח שלך, כי לא הייתי מוותר לשנייה על אמא שלי!"
וכאן גם אני כעסתי. כי האח היחיד שיש לי - עזב את הבית עוד לפני שנולדתי. אני לא הכרתי אותו בחיים שלי, וכנראה גם לא אכיר.
בעצם הוא אף פעם לא היה בבית (כן, רוף, אני כותב את זה כדי שתקרא כשתרגע. לא רוצה לספר בעצמי), כי מגיל אפס הוא גדל במעון לילדים נכים. ילד שבקושי מסוגל לנשום בעצמו (לא תמיד), מתקשר רק עם הצלילים המעטים שהוא מסוגל להפיק, ומחשב. טוב שכסף כן היה להורים שלי, ככה הוא יכול לפחות לדבר איתנו כשבאנו לבקר.
ואם יש משהו שאני מתגעגע אליו בחיים של לפני האי - זה אח שלי.
יצחק, קוראים לו.
אמא שלי תמיד מקווה, שיום אחד הוא ילמד לצחוק.
בשבע עשרה השנים האחרונות, זה עוד לא קרה.
*
כבר ערב, אנחנו עדיין מדברים רק טכנית.
אני חייב להשלים עם רוף. חייב.

 

[משולש ברמודה]

איזו כתיבה מדהימה וזורמת! מצד אחד פשוטה כזאת, מצד שני הסאבטקסט יפיפה!

 

[אתיס]

וואו, וואו, כתיבה כ"כ מעניינת, קלילה אבל נעימה וייחודית.
גם הנושא מסקרן ולא רגיל.
מחכה להמשך

 

[נ. גל]

איזו כתיבה מדהימה וזורמת! מצד אחד פשוטה כזאת, מצד שני הסאבטקסט יפיפה!

וואו, וואו, כתיבה כ"כ מעניינת, קלילה אבל נעימה וייחודית.
גם הנושא מסקרן ולא רגיל.
מחכה להמשך

תודה רבה!
מעודד להמשיך.

 

[ifatrosh]

רק היום ראיתי את האשכול הזה.
איזה יופי של סיפור, פילוסופי, משעשע, כתוב נהדר. תודה
מחכה להמשך.

 

[מיהי]

תודה על הסיפור!
עמוק, איכותי, מקורי, מעניין ומעורר מחשבה בכל פרק מחדש. הכתיבה משובחת, ואורך הפרקים מעולה!
בקיצור- מושלם!

אני חייב להשלים עם רוף. חייב.

סוף סוף יש משהו שהוא בטוח לגביו...

 

[נ. גל]

רק היום ראיתי את האשכול הזה.
איזה יופי של סיפור, פילוסופי, משעשע, כתוב נהדר. תודה
מחכה להמשך.

תודה על הסיפור!
עמוק, איכותי, מקורי, מעניין ומעורר מחשבה בכל פרק מחדש. הכתיבה משובחת, ואורך הפרקים מעולה!
בקיצור- מושלם!

תודה רבה!

סוף סוף יש משהו שהוא בטוח לגביו...

הגיע הזמן, לא?

 

[RIVKA W]

סוף סוף יש משהו שהוא בטוח לגביו...

דווקא בפרק האחרון הוא ידע הרבה דברים.

 

[נ. גל]

יום ה' ליומן. כנראה יום 14 למסע. יום 15 למסע.

"אתה עשית את זה?" רוף עומד מעליי, מסתיר את השמש.
"מה... בוקר טוב." אני בקושי מתעורר.
"אתה גרמת לי לסלוח לך, נכון? זה אתה." הוא לא כועס, אני מנסה להבין מה הוא כן.
"תן לי שתי דקות." אני מבקש, ממצמץ נואשות.
הוא מתרחק. "סליחה. אני אחכה."
אני קם באיטיות, מנסה להבין מה עובר עליו. אתמול לא היה סיכוי שהוא יגיד לילה טוב לפני שנרדמנו. מה הספיק לקרות במהלך הלילה?
"אתה לא מבין?" הוא מחייך ממש. "איכשהו הצלחת לגרום למריבה להיגמר. פשוט קמתי בבוקר והיה לי ברור שכבר שנינו סלחנו ועברנו הלאה."
"אני שמח לשמוע, אבל איך אני קשור לזה?" זו באמת הקלה, לדעת שהכל בסדר בינינו.
"כנראה שהיית בטוח שזה יקרה." הוא מסביר. "ככה זה עובד פה."
אני מציץ ביומן של אתמול. "הייתי בטוח שאנחנו חייבים להשלים דחוף." אני מודה. "אי אפשר לשרוד פה לבד."
הוא שותק, מחייך.
"אז אתה רוצה להגיד לי שהשפעתי לך על המוח?"
הוא מאשר בפשטות.
זה מלחיץ. אותי לפחות. "וגם אתה יכול להשתלט לי ככה על המוח?"
הוא מושך כתף. "ואז מה?"
אני שותק. לא מצליח להסביר מה כל כך נורא בזה שהמחשבות שלך הן לא המחשבות שלך.
"טוב," רוף מתרומם. "בוא תהיה בטוח שאנחנו הולכים לאכול, ותביא משהו. אני מעדיף בננות לבוקר ואחר כך דגים."
אני באמת רעב. וחייב לאכול משהו. וחייבות להיות פה בננות איפשהוא.
הולך לקטוף אותן.
*
מצאתי את השעון שלי. שעון איכותי, עם תאריך, שעה ועיצוב מעולה.
כרגע התאריך זה החלק הכי חשוב. מסתבר שהחישוב שלי היה כמעט נכון, ואני פה 15 ימים. כמעט כמו שחשבתי.
אולי כשאחזור, אבישי יחמיא לי ש"תמיד ידעתי שאתה מוכשר במשהו, רק לא ידעתי במה".
תאריכים. נו באמת.
סיימתי תואר, ובסוף זה מה שעושה לי טוב על הלב.
*
האמת, יש משהו טוב ממש כיף בלדעת שסופית סופית היום יום רביעי. לא לדעת כי אני החלטתי שאני יודע, אלא באמת לדעת.
שפי אומר שאולי בעצם זה ההוכחה שעד היום לא ידעתי את כל מה שהחלטתי שהוא נכון, אני חושב שזה לא משנה. בסוף אתה עושה לפי מה שאתה יודע.
נראה לי שאנחנו פשוט נמשיך להתווכח עד שנגיע הביתה. אולי גם אחרי, לך תדע.
העיקר שעכשיו יש לנו שעון, תאריך, ואוכל. מה בן אדם צריך יותר מזה בחיים שלו, בעצם?
(ושפי, אני באמת סולח. לא רק כי אמרת שחייב. אתה חבר טוב, גם אם אנחנו לא מסכימים על שום דבר.)

 

[מוריופ]

נהנית מכל פרק. חבל שהם קצרים כל כך ובאים רק אחת לשבוע...

 

[ifatrosh]

סופסוף מצאתי את ההמשך
אוהבת את הסיפור הזה.

 

[Talya kadosh]

הנאה יותר גדולה מלקרוא פרק שלך, זה לקרוא כמה כאלו ברצף.
אני מתחברת לסיפורים פילוסופים, מאוד. מפעיל את המחשבה. הוא לא משאיר את הקורא מחוץ למשחק, הוא מכניס אותו לבפנים. גורם לו להפוך להיות חלק מהעלילה.
איכותי. איכותי כל כך. שאפו על כתיבה קלילה וזורמת שמצליחה להכניס את כל העומק הזה בתוכה. ליתר דיוק, שאפו לך על כתיבה קלילה וכו'.

 

[נ. גל]

יום ו' למסע.

קשה לכתוב עם יד פצועה.
עוד יותר קשה לכתוב כשהיד הזו היא שלך.
עכשיו אני מתחיל לדבר שטויות מרוב כאב. למה אין פה אופטלגין או משהו.
"תחליט שלא כואב לך." ממליץ רוף.
"הספיק לי לבינתיים, תודה."
"למה אתה כזה?" הוא מתיישב, משחק עם ענף אקראי שמצא.
"מכיר את הכלל - הדרך שיצרה את הבעיה שלך, לא יכולה להביא לך את הפתרון?" אני קצת מתרגז. "הגעתי לזה כי ניסיתי להיות ביותר מדי וודאות, אז כנראה שלא זאת הדרך לפתור את הבעיות כרגע."
רוף מגחך. "אז עכשיו תנסה לא להסביר לעצמך מה קורה, וככה לפתור בעיות? זה נשמע לך יותר חכם?"
הוא צודק. ואני יוצר שוב את הרשימה הקבועה שלי, מנסה להבין מה גרם למה:
בסך הכל החלטנו אתמול להשתעשע קצת בוודאות. החלטנו שאפשר ליצור וודאות לכל דבר, אז למה שלא נמצא קורות מהוקצעים ונבנה מהם בית?
אני בכלל הצעתי שנמצא בית מוכן, לרוף התחשק קצת לעבוד. הסכמתי, אני לא ממהר או משהו.
אבל מסתבר שאי אפשר להיות בטוחים בהכל, ולא טרחנו להיות בטוחים בזה שלא ניפצע. באמת, מי הולך לאתר בנייה והוא בטוח שהוא יצא נקי לגמרי?
רוף טוען שזה שהוא היה קבלן עומד לרעתו, יש לו טראומה קטנה מהפציעות הישנות שלו. משום מה נראה לי שגם אם הוא היה צייר זה היה קורה.
אחת הקורות התרסקה עלינו, מותירה אותי פצוע, ואת רוף - עצבני.
הוא החליט שבוודאות אי אפשר להיפצע, ועכשיו הוא רק מסתובב כמו אריה בכלוב, כאילו בריא אבל כנראה שמשהו בכל זאת השתבש לו.
"עזוב," אני אומר לו. "בא פשוט תהיה את הרגע. זה בדיוק מה שאתה אמרת לי כשחשבתי יותר מדי."
"זה כי היית בחוסר וודאות מוחלט."
"לא." אני מדייק. "זה כי הייתי לא מאוזן. אתה יוצא מאיזון לקיצוניות אחרת. לא בהכל אפשר לשלוט, תשחרר."
"אני לא יכול." הוא אומר, משהו מוזר בעיניו. "אני חייב לשלוט. אחרת, בשביל מה אני קיים?"

 

[נ. גל]

נהנית מכל פרק. חבל שהם קצרים כל כך ובאים רק אחת לשבוע...

סופסוף מצאתי את ההמשך
אוהבת את הסיפור הזה.

הנאה יותר גדולה מלקרוא פרק שלך, זה לקרוא כמה כאלו ברצף.
אני מתחברת לסיפורים פילוסופים, מאוד. מפעיל את המחשבה. הוא לא משאיר את הקורא מחוץ למשחק, הוא מכניס אותו לבפנים. גורם לו להפוך להיות חלק מהעלילה.
איכותי. איכותי כל כך. שאפו על כתיבה קלילה וזורמת שמצליחה להכניס את כל העומק הזה בתוכה. ליתר דיוק, שאפו לך על כתיבה קלילה וכו'.

תודה רבה!
התגובות האלה נותנות כח להמשיך.

 

[אתיס]

הנאה צרופה!!!!
סגנון מרתק, לא רגיל ועמוק.
מחכה להמשך.
(צריך לקרוא כל קטע פעמיים בשביל להיות בטוחה ,באופן ודאי, שהבנתי את כל הדקויות לעומק)