אתגר אתגר כתיבה דו שבועי: אפוקליפסה

הפצחן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
אפוקליפסה בדיונית היא תת-סוגה של מדע בדיוני ואימה אשר מתארת את קץ הציוויליזציה. אפוקליפסה זו מוצגת בדרך כלל כתוצאה מאסון שעלול להיות סיכון קיומי כגון אפוקליפסת מלחמה גרעינית, מגפה, פלישת חייזרים, אירוע פגיעת אסטרואיד, השתלטות רובוטים, סינגולריות טכנולוגית, אירוע על-טבעי, אסכטולוגיה, שינויי אקלים קיצוניים, דלדול משאבים, קריסה אקולוגית או אסון אחר.

פוסט-אפוקליפסה בדיונית מתקיימת בעולם או ציוויליזציה לאחר שאסון הרס את העולם. מסגרת הזמן עשויה להיות מידית לאחר האסון, בהתמקדות בתלאות הניצולים, או בזמן מאוחר יותר, לעיתים לאחר שכבר שכחו את הציוויליזציה שהתקיימה קודם לאסון. סיפורים פוסט-אפוקליפטיים מתארים לרוב עולם עתידי שאינו טכנולוגי, או עולם שבו נותרו רק שרידי טכנולוגיה. העולם הפוסט-אפוקליפטי מתואר לרוב כדיסטופיה בה התושבים חיים בתנאי מחסור קשים ובפחד מתמיד מטרור ושודדים אלימים בעולם חרב ומזוהם. (מתוך ויקיפדיה)

ולאתגר:
האתגר הפעם הוא לכתוב סיפור פוסט אפוקליפסה מקורי ויצירתי, תוך היצמדות לכללי הז'אנר דלעיל, בתוספת שני כללים:
1) בסיפור יש להכניס את הסיבות שגרמו לאפוקליפסה, באריכות או בקצרה, כיד הדמיון הטובה עליכם. עדיף שישולבו בסיפור עצמו ולא כהקדמה או כפלאשבק.
2) בסיפור חשוב שיופיע מאפיין מוזר ייחודי לתקופה הפוסט אפוקליפטית. זה יכול להיות העדר כוח משיכה, חגבי ענק או כל מה שיעלה בראשכם.

האתגר יסתיים בעוד שבועיים, ביום חמישי י' סיוון.
בהצלחה!

כאן הנספח
 

7שבע7

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
"מצאת משהו," קולו המתכתי של שמעון מפמפם באוזניו החדשות של נפתלי, וכמעט קורע את עור התוף הפלסטיקי שבהן.

"כן." הוא עונה, מסיר במאמץ את שכבות חלקיקי המתכת שכיסו על הדבר שמצא, ושולף אותו ביד אחת.

היד כמעט מתפרקת מן המאמץ. אולי עוד מעט יצטרך להחליף גם אותה. אבל הוא לא רוצה לחשוב על זה עכשיו – דברים חשובים יותר וארציים יותר עומדים על הפרק כרגע.

"מה זה נראה לך?" הוא מנער בזהירות את החפץ המעוגל חלקית, שקצהו האחד רחב וקצהו השני צר.

"זה – נראה מתאים לתיאורים..." אומר שמעון בחוסר ביטחון, ותיבת הקול שלו מהבהבת באזהרה.

"תצטרך לשמן אותה בבית," מהנהן נפתלי לעבר תיבת הקול, כמו שלא מן העניין. "נשאר לך עוד שמן מכונות? אם לא, אז תוכל לקפוץ אליי, יש לי די הרבה."

"זה לא חשוב עכשיו," מהדהד שמעון את מחשבותיו הקודמות של נפתלי. "בוא נבדוק אם זה אכן מתאים. בו נבדוק אם זו באמת קרן."

"כן, בוא נלך לרב ישעיהו..." ממלמל נפתלי, ומכניס את החפץ הבלתי מזוהה אל תוך קופסת לבו.

הם מתגלגלים משם, נפתלי בקלות יחסית, שמעון בחריקות ששוב צורמות את עור התוף של נפתלי (כנראה שבאמת נגמר לו שמן המכונות), מובילים עצמם על משטחי הזכוכית המחוסמת, מכוונים את עצמם אל ביתו של הרב ישעיהו.

ביתו של הרב ישעיהו מקדם את פניהם בהבהובי אורות קצובים. הם יודעים לזהות את הבית רק בזכות האורות הללו – לרב ישעיהו אין הרבה חשמל סולארי בביתו, ולכן הבית שונה במעט משאר הבתים הזהים להחריד שסביבותיו.

הדלת מזהה את מגע המתכת של כפות ידיהם – כבר לפני שנים הם הטביעו את הזרם החשמלי שלהם בדלתו של הרב שלהם – ונפתחת בחריקה עדינה שמשמחת את אוזניו החדשות של נפתלי. הוא כבר התחיל לחשוש שעוד חריקה כזו – וכבר יצטרך להחליף שוב את אוזניו.

הרב ישעיהו יושב על הכיסא הממונע שלו. פניו מאירות כשהוא רואה אותם, והאור הזורם בכבלי החשמל שבעיניו נוגע גם בזקנו – זקן לבן, צחור, אמיתי וטבעי. זקניהם של שמעון ונפתלי כבר מזמן הוחלפו בסלילי מתכת דקיקים (למעשה – זקנו של שמעון כלל עוד לא הספיק לצמוח בטבעיות), והם די מקנאים ברב ישעיהו בזקנו. אבל נו, לא סתם הוא הרב והם התלמידים. מי שארציות שכזו דבוקה בו ראוי להיות רב.

"מצאתם משהו?" קולו של הרב ישעיהו כמו מצליח לגבור על המתכתיות שבתיבת הקול, שוזר בתוכו גם רכות וגם התרגשות.

"אנחנו חושבים שכן." נפתלי מניח את הקרן המכוסה פירורי מתכת על מעקה הפלסטיק שלצד כיסאו של הרב ישעיהו. פעם המעקה הזה היה נע מעצמו לפי רצונותיו של הרב ישעיהו – מאז החורבן הרביעי הוא הפסיק לעשות גם את זאת.

הברגים שבגבו של הרב ישעיהו כמעט מתפרקים ממקומם כשהוא רוכן בהתרגשות אל עבר החפץ שעל המעקה. אצבעותיו חורקות מעט כשהוא מנקה בעדינות את הקרן, וכשהן מתדהקות עליה.

"כן..." הוא ממלמל. "אני חש בזה... זה באמת משהו שהיה פעם חי. אתם מאמינים?"

הם משתדלים להאמין. תמיד להאמין. לא מסוגלים לקלוט שבאמת נגעו בחיים.

"ואתם רואים?" אצבעו של הרב נוצצת באורות הבית רגע לפני שהיא חודרת אל תוך הקרן, "זה חלול! כאן פתח צר, וכאן," האצבע יוצאת ומטיילת אל צדה השני של הקרן, "פתח רחב. ממש כמו בתיאורים. ממש!"

"הרב חושב שבאמת מצאנו שופר?" לראשונה בחייו גם תיבת קולו של שמעון מהבהבת בהתרגשות. "שופר אמתי? עשוי קרן של איל?"

"אני באמת חושב כך..." ממלמל הרב, אצבעותיו שוב חובקות את הקרן המוזרה. "ואני חושב שזהו סימן... זהו סימן!"

"סימן לקיומם המחודש של החגים, כמו פעם?" שואל נפתלי.

"יותר מזה! יותר מזה!" כיסאו של הרב נע בהתרגשות – אילו היו מספיקים להרכיב לו גלגלים ברגליים – ודאי היה קם בהתלהבותו. "אני חושב שקרב היום – כן, אחרי כל החורבנות שספג העולם הזה – קרב היום! היום שבו לא רק רמז של חיים נראה, אלא את החיים עצמם! לא עוד זרמי חשמל ותודעה בינארית. לא עוד חלקי חילוף מתפרקים. שם, על חוד הבניין הקורס שנמצא שם בחוץ, עוד נראה אותו – והשמש עצמה תזרח עליו! ולא יהיו יותר חורבנות. תהיה – " והרב ישעיהו הגה את המילה כאילו זרה ללשונו העשויה פלסטיק צמיגי – "ג – א – ו – ל – ה."

עיניהם של שמעון ונפתלי מתגלגלות, בלי רצונם הן מראות על פקפוק. אבל לבבותיהם, לבבות המתכת שקיבלו זמן קצר לאחר הולדתם, מתחילים לדפוק בתוך הקופסאות המיועדות להם. הייתכן? הייתכן שבקרוב הם יוחלפו בלב בשר?...

רעש זר נשמע מחוץ לביתו של הרב ישעיהו. מישהו מחליק שם על רצפת הזכוכית. מישהו מגושם, ללא גלגלים כלל. מישהו שהחיכוך של גופו גורם לשערות המתכת שלהם לסמור כחרבות שלופות.

והקול שנשמע פתאום דופק על עור התוף הפלסטיקי החדש של נפתלי, וקורע אותו לשני גזרים. נפתלי מניח ידיו על אוזניו, מגלגל שוב את עיניו לעברו של שמעון, ושניהם מהנהנים כשהקול מלא החיים נשמע בשנית:

"אי – אה!"
 

כותב השורות

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
הגֹּיּוּדִים

ארבעת ה -'גֹּיּוּדִים' ישבו על יד שולחן שבמרכזו לוח משחק, ארבעה בקבוקי בירה שתויים למחצה, וערימת גרעינים שככל שעבר הזמן הלכה ונעלמה.
הם ישבו כך כל יום, שעות על גבי שעות, נהנו מכל רגע שהם מבזבזים, היום ששבש מחר שחמט, אח"כ פוקר וחוזר חלילה, מידי פעם הם מכירים משחק חדש, משחקים משתעממים וחוזרים לששבש האהוב.

יהודה היה אחראי על העלאת הנושאים שעליהם הם מנהלים דיון חסר תרבות, שמתפתח מידי פעם למריבות צעקניות.
- תגיד יעקב, על שם מי אתה קרוי?
- אין לי מושג, למה אתה יודע על שם מי אתה קרוי?
- לא! ואתה משה, יודע על שם מי אתה קרוי?
- אהה, אמרו לי פעם משהו אבל אני לא זוכר, משהו שקשור לאיזה עם שהיה לפני 3330 ונכחד, הבנתי שהוא היה המנהיג שלהם או משהו כזה.
- וואלה לא סיפרת, איך הוא נכחד, העם הזה?
- אם הייתי יודע הייתי מספר לכם, לא יודע.

*
גלי החול שטפו את השטח בו התכנסו עשרות האלפים, קוברים תחתם במהירות מסחררת אלפי אנשים, בלי שניתנת להם היכולת להיחלץ מהמלכודת האכזרית שנלכדו בתוכה, שנים אחר כך עוד תיפתח ועדת חקירה שתנסה לספק תשובות הכיצד לא בדקו האחראים את רמת הבטיחות בשטח מבחינה גיאולוגית בהתאם לתחזיות וההערכות העולמיות.

התחושה של גלי חול המכים באדמה הרכה, לא דומה אפילו במעט לגלי מים המתנפצים בקלות וניתנים לעבירה בשחייה, מפרכת ככל שתהיה - היכולת לעלות מעת לעת מעל המים ולנשום אויר מספקת חמצן ומאפשרת לשרוד לאורך זמן גם בעת סערה אימתנית.
מול מפולת אדירה של חול דק, יבש וחם, אין יכולת להתמודד.

ההרגשה היא נוראית - הקרקע נשמטת מתחת לרגליים, מפילה את העומד על גבה לתוך מערבולת עצומה של גרגירים, משאבה עם עוצמה מפחידה שבולעת כל מה שנקרה בדרכה, מזכיר לכל מי שאוהב את הטבע, כמה חייתי הוא יכול להיות, כמה אכזרי.

אנשים שערכו סיור באזור לאחר האסון סיפרו על שקט מפחיד ששרר בכל המרחב והחריד עוד יותר כשהמבט יורד אל החול האימתני ששימש כשיניים הטורפות של האדמה.
לא היה טעם בחיפוש גופות, אין טעם בספירתן מאחר ומדובר לפי ההערכה הקטנה ביותר - בעשרות אלפים ולפי הערכות אחרות המספרים עצומים בהרבה, מה שברור לכל הוא העובדה שכמעט כל מי שבא לאירוע, נשאר שם עמוק באדמה הצחיחה.
את המעטים שנמלטו בעור שיניהם אפשר היה לספור בקלות - מאות בודדות של אנשים שעברו טראומה שתיחקק בנפשם הפצועה לכל החיים.

מעבר לפחדים והתקפי החרדה שמילאו את שגרת חייהם ואת לילותיהם של הניצולים, רבים מהם סבלו מבעיות עיכול קשות ומסובכות בעקבות בליעת כמויות של חול תוך כדי המאבק שניהלו בנחשולי החול שאיימו לקבור אותם חיים.

הם פיתחו רגישות למגע עם חול בכל צורותיו, ומעבר לצמרמורות ותחושות גירוד, לעיתים נפוצות הם נופלים למשכב ולשבועיים של מחלה, ובספרי הרפואה היא מתועדת כ'שפעת החולות'.

אך התופעה המדאיגה ביותר שהתגלתה זמן לא רב לאחר מכן היא מה שאנחנו קוראים היום GO. U. D.

המידע שקיים היום על התופעה מבוסס דיו כדי לקבוע כי מסיבה כל שהיא שאיננה ידועה - בעקבות אירוע החול החריג, התפתחה מוטציה גנטית בכל מי שהיה באזור בעת שאירע האסון, החוקרים לאחר שנים ארוכות של מחקר מצאו כי קיים פגם גנטי שהתהווה במהלך החוויה הטראומטית שעברו נפגעי האסון, מה שיפגע בוודאות גם בילדיהם ויגרום להם לתסמונת שאיננה ניתנת לריפוי.

התסמינים נמצאו זהים בכל הילדים שנולדו מאז ממשפחות הניצולים, מה שהפך אותם לזן אנושי חדש בעל הגדרה מיוחדת ששרידיה קיימים עד היום כמעט בכל פינה בגלובוס.

למרבה המזל התסמינים לא כללו בעיות רפואיות אלא תכונות אופי ובעיות התנהגותיות רבות
קהילה זו זכתה ברבות הימים לכינויים רבים הנפוץ שבהם הוא ה'גֹּיּוּדִים'

ה'גֹּיּוּדִים' סובלים מתופעות כמו:
נטייה לבטלה, התעסקות יתר בחומריות, מבחינת מזון הם אוכלי כל, ולא נרשמה אצלם רגישות למזון מסויים...
בנוסף קיימת אצלם רתיעה וסלידה מולדת מכל מה שקשור לרוח, הם סובלים מאי יכולת עמידה בלחצים ונשברים בקלות מול כל פיתוי שמעמידים בפניהם, הם לא סובלים משפחתיות.
ערכים כמו אהבת האדם, אמת, והכרת הטוב, זרים להם.

עד היום איש לא יודע להסביר מה קרה שם באותו אסון חול נוראי, שגרם להם להפוך לחומריים ותת אנושיים על סף הידמות מוחלטת לבעלי חיים שאינם בעלי יכולת דיבור ובחירה כאדם.
החידה הזאת עוד תעסיק את העולם.

בלי קשר לאם התשובה המוצעת תתקבל בקהילת המדענים, את הלקח יצטרכו ללמוד אחת ולתמיד מאחר וזו לא הפעם ראשונה שמתרחשת תופעת טבע מחרידה שהמדע מתקשה לספק לה הסברים.
המחיר העצום ששילם העולם בחיי אדם כה רבים, לא משאיר ברירה, יהיו חייבים במוקדם ובמאוחר ליצור מנגנונים שימנעו הישנות של אסון דומה.

*
את הרעיון הבא הציג חוקר 'גֹּיּוּדִים' נודע, כאשר הוא מתאר את הדקות שקדמו לאסון עפ"י עדויות שנגבו מהניצולים לאחר האסון.


ה – לאאא! היה נחרץ.
מכל עבר נשמעו עוד ועוד קריאות מהדהדות... לא! לא! לא!
אולי בכל זאת?
פנה אל הקהל הרב, האיש שעמד על הבמה הענקית שנבנתה במרכז הקהל כשעשרות האלפים מקיפים את בימת האירוע מכל צדדיה
הבמה הוכנה במיוחד לכבוד אירוע ההשקה שאמור היה להיות אבן דרך היסטורית רבת משמעות.
האיש עמד נבוך.
לא לזאת ציפה, בטוח היה כי יקפצו עליו כמוצאי שלל רב, כל פרט באירוע ההשקה תוכנן בקפידה ובהתאמה לקהל המיוחד שלפניו, הוא התמלא באכזבה.
בשבועות שקדמו לאירוע הוא אכן העלה בדעתו מחשבה פסימית כי ייתכן וההתלהבות מהאירוע לא תהיה בשיאה, גם אם לא, הוא ציפה שלפחות יגלו התעניינות, ולא יבוזו לדבריו.
הכול התפוצץ לו בפנים כשבמקום לקבל אותו באהבה, הם הביעו את אי הסכמתם לפתיחת האירוע, בצורה חד משמעית, ומזלזלת.

זו אולי התשובה למה שהתרחש לאחר מכן...


ו...האמת:

העולם למד להתמודד עם תסמונת ה'גֹּיּוּדִים', מהסיבה הפשוטה - הוא לא נצרך להתמודד מולה
מאחר והאירוע המדובר בו התבקש הקהל להשיב בחיוב כשנשאל, אכן התקיים ונפתח בהצלחה לקול תרועות האלפים שצעקו 'נעשה ונשמע'...
 

יוסף יצחק פ.

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
(א. ברור לנו שמשיח יתגלה ויגאל אותנו לגאולה השלימה הרבה לפני. ב. אך כפי שכתב (ה) @הגיבן (ת) הסיפור נועד כמובן לתאר מה היה קורה אילו ח"ו הגאולה לא הייתה.)
סליחה אם זה ארוך מדי, נסחפתי..


אי שם. כן, בדיוק אי שם, ניצבו שני אנשים צעירים, הם בעצמם לא ידעו היכן הם נמצאים, כל מה שיכלו לראות הסתכם בחולות ודיונות אינסופיות. מרחוק נראתה נקודה קטנה שגדלה אט אט, היה זה גמל אדיש ואדם בעל שער לבן ומקל עץ עבה אשר לא מש מידו.

"ליאון, הגעת סוף סוף, מה זו החיה הזו?"

"לא נותרו רבים מהמין שלה, אם נותרו בכלל", ענה בנחת הזקן, "שמו הוא 'גמל', ובעבר הקדום הוא שימש ככלי תחבורה טבעי במדבר הענק הזה". "אה, נראה לי שאני מבין..", מלמל בילי, אלא שבאמת הוא לא הבין כלום. לבילי ולאחיו בילי Z-2 (זהו שמו המלא, שמו של בילי אחיו הוא בילי Z-1), לא היה שמץ של מושג מה הפירוש 'גמל', מהו 'העבר הקדום', ומהו בכלל 'מדבר'..

"בילי", קרא הזקן, בעודו דופק על ראש הגמל בעדינות, והגמל החל רובץ במקומו. "איזה מאיתנו?", שאלו השניים, "בילי וואן (ביליZ-1)", "אה", "בילי התכוונתי לעבר הקדום ביותר, לפני שהבינה המלאכותית הפכה לשלוט באנושות – החשש שתמיד קינן בי..", ירד הזקן מהגמל, ושלף מכיס חולצתו הפנימי בקבוקון בעל נוזל שקוף ובלתי מזוהה. "גשו אלי, אני אזריק לכם את הזריקה הזו, אולי השכל יחזור אליכם, ומישהו ישאל אותי 'מה שלומך סבא'..", השניים הביטו בו באדישות מוזרה, הזקן התעלם מהם שלף מזרק, שאב בזהירות מן הנוזל שבבקבוקון, והזריק לכל אחד מהם כמה טיפות.

"סבא, זה אתה?",

"כן בילי, זה אני. אני שמח שאתם מזהים אותי".

"סבא",

"כן בילי Z-2",

"למה התאספנו ב'מדבר' הזה, מה היה כל כך סודי שהגענו לפה?",

"שאלה טובה, בילי, ואני אסביר: כידוע, או למען האמת לא כל כך ידוע לכם, לפני חמישים וארבע שנים החל בקנדה עיר הולדתי, ניסוי ששינה את האנושות ואת היקום כולו.

*

פר' סמית', חוקר מומחה בינלאומי ל'בינה מלאכותית' רץ במעלה המדרגות אל דוקטור כריס רייט, שגם 'במקרה' מנהל את הניסוי האחרון עליו עבד עד לפני כמה שניות פר' סמית'.

"דוקטור, כל השלבים הסתיימו, הניסוי הצליח", קרא סמית' בהתלהבות ורק אז הבחין בשני אנשים נוספים שהיו בחדר והביטו בו המומים. "רבותי", פנה אליהם כריס, "התכוונתי לנזוף בפרופסור סמית' על ההתפרצות הנלוזה הזו למשרדי מבלי לקבל את רשותי לכך, אך אני סבור שכדאי גם לכם להצטרף אלי ואל כריס לראות את תוצאות הניסוי".

"איזה ניסוי בדיוק?", הרים גבה אדם גבוה בעל חליפה שחורה ועניבה אדומה שישב מול כריס, "הניסוי עליו דיברנו זה עתה", השיב כריס ולבש את חלוקו הלבן שנח על המתלה כמה רגעים קודם, "מיסטר", פנה שוב כריס, "אתה, וכמובן גם אתה", פנה כריס אל שותפו של הגבוה, "לא תתחרט על זה".



"לפניכם מספר רובוטים מתקדמים בעלי בינה מלאכותית מתקדמת", החל להסביר פר סמית' לקבוצת האנשים שתקעה בו מבטים סקרניים, "המבנה הענק שאתם רואים כעת, ישמש כמעין 'בית מחסה' לרובוטים הללו, על מנת שהם יהיו בפיקוח ושליטה תמידיים שלנו, אנשי המכון".

"פרופסור", פנה שותפו של הגבוה שעל תג שענד נכתב 'ג'ו', "מה הוא בדיוק הניסוי?",

"הו, שאלה טובה. במשך שנים הטרידה את האנושות השאלה 'האם הבינה המלאכותית יכולה לגבור על זו של האדם', ניסוי זה שהוא בעצם מחקר, נועד לענות את השאלה הזו, ולקדם את האנושות צעד לפני הבינה המלאכותית, כדי שהמוח האנושי יישאר תמיד בראש הרשימה", הסביר פר' סמית'.

"ואם באמת הבינה המלאכותית תגבר על זו של האדם?", הקשה ג'ו, "לשם כך הרובוטים שוכנים במבנה הזה", החווה בידיו סמית' על החלל הלבן הענק, "אם תהיה תקלה, המבנה יושמד עם הרובוטים שבתוכו תוך פחות מדקה, והאיום יוסר".

*

"מה קרה מאז?", שאל בילי Z-2 את סבו ליאון, "מאז", נאנח הסב בעצב, "הבינה המלאכותית באמת התקדמה והתעצמה בקצב מהיר, הרובוטים הבינו שבני האדם הם הרוב בעולם משום שהם מתרבים וגדלים, וכדי שהטכנולוגיה תשלוט באנושות צריך להפוך את הקערה על פיה".

"איזו קערה?"

"זה ביטוי", הסביר הסב, "מבלי שאנשי מכון המחקר ידעו, הרובוטים השתלטו על המפעל בו הם יוצרו באמצעות סייבר ממוחשב, ונתנו הוראה למכונות הייצור לייצר דגמים זהים להם בכמות רבה, הרובוטים התחברו לחשמל סולארי ומנעו מצוות המפעל להשבית את המפעל, ניסיונות להרס המפעל גבו קורבנות בנפש, וחומרי הגלם הגיעו מדי יום במשאיות אוטומטיות ללא נהג הישר לפתח המפעל, כל רובוט הן שיוצר והן שמיוצר התעדכנו בכל פעם שהבינה המלאכותית התחזקה והחכימה יותר משהייתה".

"ומה היה אחר כך", שאל בילי Z-2 המרותק,

"אחר כך המצב היה פצצה מתקתקת", אמר הסב בצער ולגם מעט מים מכלי שהביא עמו. "בקצרה אספר לכם שהרובוטים המקוריים, אלו שהיו במכון המחקר, מרדו במפעיליהם ויצאו מהמכון אל העולם הרחב. במשך שנתיים לא ידעו מה עלה בגורלם, והסיקו שכנראה הם הושבתו מעצמם לעולמי עולמים".

"אבל זה לא מה שקרה?!", תמה בילי Z-1, "אתה צודק", השיב הסב.

"מבלי הודעה מוקדמת נחיל רובוטים ענק, ממש צבא לכל דבר ועניין, החל לצוץ מכל מני מקומות ברחבי העולם, הרובוטים היו מצויידים בנשק חם וביולוגי, בעיקר ביולוגי, ממוגנים היטב ובעלי תכנית עלומה – אותה טובי המוחות לא הצליחו לפענח.

כיום, חמישים שנה אחרי, הם השולטים בעולם, זו גם הסיבה שהבאתי אתכם הנה, למקום בו הסיכוי שהם יתפסו אותנו – נמוך. הרובוטים פיתחו חומרים רפואיים מתקדמים, והזריקו אותם בכפייה לאנשי העולם, החומרים משפיעים על רמת התפקוד וכוח החשיבה של האדם ומחלישים אותו, ככל הנראה כדי שהאנושות לא תהיה חכמה מדי מלעצור את הטירוף הזה, אתם לצערי תוצאה של החומר הזה".

"לא זכור לי שהזריקו לי חומר שכזה..", נענע בראשו לשלילה בילי Z-2, "גם לי לא זכור", חבר לדעתו אחיו.

"למעשה, ספציפית לכם, לא הזריקו אותו, אך להורים שלכם ז"ל כן הזריקו אותו, למזלי זו הסיבה שמוחכם עדיין יותר פעיל וטוב משל שאר האוכלוסייה. גם הזריקות שאני מקפיד להזריק לכם עושות את העבודה..".

"סבא, איך לך לא הזריקו את הזריקה, אם לכל שאר אנשי העולם כן הזריקו?", הקשה בילי, ליאון לא זיהה 'איזה בילי' שאל את השאלה,

"למעשה יש עוד קבוצה מצומצמת של אנשים ברחבי העולם שהחומר לא הוזרק אליהם מעולם, אני למזלי בתוכם. וזו הסיבה שבשלה קראתי לכם הנה".

השניים רכנו לעבר הסב, והיטו את אוזנם בצפייה.

"אנחנו, אנשי העולם המקורי שלפני כל השיגעון הזה, התאחדנו לקבוצה סודית ומגובשת, ומטרתנו היא להשתלט על הבינה המלאכותית, ולהחזיר למוח האנושי את הכבוד הראוי לו".

"זה אפשרי בכלל?", תהה בקול בילי Z-1,

"הייתי אומר על גבול הבלתי אפשרי, ועם סיכויי הצלחה נמוכים, אך עדיין הם סיכויים..".

"ומתי זה בדיוק יקרה", התרגש בילי Z-2, זמזום מעומם ככל הנראה ממנוע כלשהו נשמע מעליהם, הסב הביט לשמיים ואחר על נכדיו, ובחיוך ולחש, "עוד חזון למועד..".


אולי ביום מן הימים, אעלה אי"ה ב"נ אשכול המשך לסיפור הנ"ל..
 

R.E.Y

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
עוד לפני שראשו הגיע לגובה השולחן הוא כבר חלם לבקר ב'מרום'. אמרו שיש שם עולם פלאי, טכנולוגיה בשמים תרתי משמע וחוויות חלליות רבות רושם. לכן זה מובן מאוד שהוא נרגש עכשיו, נכון? אפילו שהוא כבר הרבה מעבר לגובה השולחן, בוא נאמר עוקף אותו כבר בחמישה ראשים לפחות.
חבריו מחכים לו בחוץ קצרי רוח. הוא נוטל בקבוק מים מלא עד חציו, מפעיל בלחיצה את לחץ האוויר שלו ומושך את חליפת החלל הכבדה.
"היי, נבון!" הם שמחים לראות אותו. הוא לובש את חליפת החלל בתנועות אגביות, רוכס את אבזמי הצוואר ומחייך אליהם בהתרגשות גולשת. "עשינו את זה, הא?"
"הבאת שתיה?" קיי אוחז בידו מזוודה שקופה שמספר בקבוקי מים וכמה מיני מאפה מרחפים בה. "חייבים לחוש את הארוע הזה בכל חמשת החושים. תארו לכם ששותים בלי מאזן אוויר!"
"או בלי קש שאיבה". מסכים נבון. "בואו, נלך".
קיי שולף את המצלמה שלו ומתחיל להנציח את הארוע. הם הולכים מהר, באיזה שהוא שלב אפילו מנתקים את עצמם מהאדמה, נותנים ידיים ומרחפים אל שערי ה'כיפה'.
בשערי ה'כיפה' עומד שומר חמור סבר. הוא דורש מהם תעודות מעבר בטון של אחד שיודע שלא יקבל את מבוקשו. נבון שולף הראשון את התעודה שלו, גורם לעיניו של השומר להתרחב בתימהון.
"יש לכם אישור יציאה?" הוא חשדן מאוד. שולף את האישור מידו של נבון וסורק אותו מול השער. אור ירוק מהבהב. נבון מחייך בזחיחות ופונה לצאת. השומר ממהר לחסום אותו. "אין לצאת בלי הדרכה!" הוא נוזף. "מי נתן לכם את האישורים?"
"ראש העיר בכבודו". השיב קיי בגאווה.
אחר כך הם יושבים בחצי גורן, מאזינים לקולו המתכתי של האחראי.
"מיד בכניסה למרום יש להוציא את חליפות החלל". הוא אומר ומסתובב אנה ואנה, גורם לנבון לסחרחורת. "יתנו לכם תאים להפקיד את החפצים שלכם. שימו לב, חליפת חלל היא דבר שביר. אני מקווה שאתם יודעים מה זה שביר, כן? אי אפשר לזרוק אותה בתא וללכת. יש להניח בעדינות. ושוב, בְמרום אין מרחב חללי כמו שלנו. יש שם כח המושך את כל החפצים לריצפה. אין לקפוץ ממקומות גבוהים, אין להשליך חפצים בחוזקה, אין לסחוב חפצים כבדים מידי. אין לכם אפשרות! אין ל - "
המשדר המחובר לקסדה של האחראי מתנתק. האחראי לא משגיח בכך וממשיך להרצות את משנתו בקולו הצורם. נבון העיף מבט לעברם של חבריו, מבחין בשפתיים הרוטטות הכובשות חיוך.
אחרי עוד חצי שעה שהאדם נואם לעצמו הם קמים סוף סוף, וחרף האזהרות מעופפים ומרחפים ביקום החשוך. פוערים עיניים מול החוץ שלא ראו מעולם. מאז נולדו ראו רק את פני ה'מושבה', ראו רק את שמי ה'כיפה' המחוספסים למגע. (הם נגעו בהם. למה לא? כששיחקו תופסת בריחופים).
החלל החיצון כל כך גדול. ענק. רחב. אדמה לבנה נעדרת צבע ומדרכות סלולות.
"סבא שלי - " קיי הדליק את המקרופון שלו בקול רם, גורם לאוזניהם לסמור לרגע. "הוא סיפר לי שפעם הוא נפל מגדר גבוהה ונפצע. הוא הראה לי תמונות שלו חבוש. באמת צריך להזהר, עם כל הכיף..."
"סבא שלך?" שמש ניווט את דרכו בנפנופי רגליים עולצים. "מה, הוא היה ב'אֶרֶץ'? אתה רציני?"
"הוא היה בן שבע בטיסת החלל של מטאור". השיב קיי. "הוא סיפר לי את ההתרגשות של כולם. הם היו במצב כלכלי קשה. אפילו דירה משלהם לא היה להם. לכן הרעיון של בית על הירח היה נשמע להם מלהיב. רק אחרי שהגיעו הם קלטו כמה קשה להתמודד כאן..."
"שהיו הולכים ל'מרום'! כבר בהתחלה הם הצליחו שם יותר מפה, וברגע שהם הצליחו להכניס כח המשיכה למתחם המושבה שלהם - "
"מה היו הולכים!" קולו של קיי נשמע קטוע. "כבר אז מטאור סגר את השערים, תוך חודשיים לא יכלו לצאת מהמושבה! אתם באמת צריכים ריענון בהיסטוריה!"
"חחח". שמש צחקק. "אוקי. אני לא כל כך מתעניין בדברים שחלפו מהעולם, קיי. אתה יודע שמעניין אותי יותר העתיד מהעבר..."
תחת הדי השיחה הערה והמשעממת להחריד הם נחתו בשערי מרום. הכוכב הראשון בעולם שהצליח לאחסן בחללו כח המשיכה מסוג חדשני המחקה את כח המשיכה הוותיק והטוב שבאֶרֶץ.
טראאאח! הם נוחתים בהלם, בעוצמה על ריצפה לבנה קשה. שמש בקושי מייצב את עצמו, נבון וקיי נופלים ונחבטים, משפשפים בהלם את מצחיהם וברכיהם הדואבים.
אחר כך הם קמים. שמש מביט סביבו, רואה חפצים מקורקעים. הדבר היחיד שמרחף הוא דגל קליל המתנופף ברוח.
"היי, השתיה!" קיי באורות. הוא מביט סביבו ומוצא את התיק השקוף שלו על הריצפה, הוא שולח יד לכתפיות ונתקע.
"חזק!" נבון צועק משום מה. "אתה לא תצליח להרים את זה, קיי, זה נמשך לריצפה!"
קיי מושך בכח. אחר כך הוא מוציא בקבוק שתיה, פותח את המכסה ומכבה את מאזן לחץ האוויר.
"נבון!!" הוא צועק. "שמש!!!"
הם נזעקים אליו. רצים ומרגישים מכות הלם בברכיהם הנחבטים בקרקע הקשה.
"מה!!" נבון מטלטל אותו. קיי נראה היסטרי. "תגיד מה!"
"אי אפשר לשתות כאן". קיי בוהה בהלם במים שצנחו לקרקעית הבקבוק. "אי אפשר!"
הוא חוזר על המילים שלו מרוב בלבול. הוא נראה היסטרי וזה משום מה משעשע אותם.
"אז לא נשתה". שמש רגוע. "בטח לתושבים פה יש דרך לשתות. אולי הם יורדים מתחת פני האדמה, ואז המים עולים - "
"אולי יש להם קש שאיבה". נבון הגיוני יותר.
"אולי פשוט", אומר קול צעיר מאחוריהם. ילד נטול חליפת חלל שמסתכל בהם מבודח. "מטים את הבקבוק, המים נשפכי - היי, בזהירות!"
זה היה הביקור האחרון שלהם ביקום עם כח המשיכה.
 

שועל ספרות.

רודיום לשעבר. מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
פרסום וקופי
צילום מקצועי
"פעם היה עולם שונה לגמרי,"

"מה? מה זאת אומרת אבא?"

"לא משנה, סליחה שאמרתי,"

"לא אבא, עכשיו אני מרותק, איך היה העולם פעם?

"קשה לי לספר, אני לא יכול להיזכר בימים הנוראים האלה של סוף העולם הישן, זו הייתה זוועה,"

"אבל אבא, אני חייב לדעת במה הוא היה שונה? מתי הוא נגמר? איך הוא נגמר?"

"טוב נו בא אני יספר לך, אבל אל תפחד אם אני אבכה באמצע, הכל התחיל לפני בערך שתים עשרה שנה, היו כמה סופות שלג,"

"מה זה שלג אבא?"

"אוי לא, אפילו שלג אתה לא יודע מה זה, בעולם הקודם, היה שלג שירד מהשמים, זה כמו פתיתי קרח כזה שיש לפעמים במקפיא,"

"מהשמים?"

"כן נו, ומה הייתה הבעיה בזה?"

"אז זהו שתמיד זו לא הייתה בעיה, אבל אז בגלל שינויי האקלים, היו כמה סופות שלג ענקיות, שכיסו כמה ערים בעשרות מטרים של שלג, ואז העולם חיפש פיתרון, ואחד המדענים הכריז שהוא מצא את הפיתרון, לחמם את העולם והאוטמוספרה יחד, וכך יפסיקו סופות השלגים הגדולות, והפיתרון היה, שבמקום כל העצים בעולם, ובכל מקום פנוי, שישתלו תירס שזה היה אוכל אז, כמה שיותר עיגולי תירס יותר טוב,"

"נו, ושמעו לו?"

"שמעו לו זה לא מילה, המציאו תירס שעל כל קלח גודל בערך מליון עיגולי תירס קטנים, ובתוך שנה על פי הערכות של אז, ששים אחוז מהיבשות היו שדות תירס מהתירס החדש,"

"נו, ונפתרה הבעיה?"

"בהחלט! באותו חורף לא היה אפילו טיפת שלג, הכל היה מקסימום גשם עם חום,"

"נו אז איפה הבעיה? איך הסתיים העולם הקודם?"

"דבר אחד הוא לא חשבן, המדען הזה, שייתכן והעולם יחומם מידי, באותו קיץ, הייתה סופת חום שעברה על רוב העולם, בחום של שישים מעלות ומעלה,"

"ומזה האנשים מתו?"

"לא בני פשוט אנשים לא יצאו מהבית, וראו איך בחוץ מתעופפים חתיכות לבנות שמכסות את האדמה יותר ויותר, הם לא הבינו מה זה עד שהם קלטו שכל התירס הקטן, נהפך לפופקורן שזה מה שקרה לתירס כשהוא התחמם, וכיוון שהגודל של עיגולי התירס היה קטנטן ונהפך גדול פי חמישים מגודלו המקורי, הוא החל מכסה את העולם, הערכה היא שהיבשת כוסתה בכמעט מאה מטר פופקורן, מי שהצליח לברוח לבניינים רבי קומות ניצל, ומי שלא, נספה שזה אגב כמעט כולם, פשוט לא היה אפשרי לצאת מהבתים, ואמנם המים נשארו בברזים אבל אויר לא היה ומאז אין אוכל מלבד הפופקורן הזה,"

"מה פעם היה אוכל אחר?

"כן עד לפני כמה שנים היה שאריות! פעם עבדו פה בבנין לחפור להגיע לאדמה, אבל הבעיה שהפופקורן הוא לא עומד בלחץ, ושוקעים בו בשניות, ואין לנו כלים כדי להגיע לאדמה מתחת לבנין,"

"אז ככה נשאר לעולם?"

"כנראה, או עד עוד כמה מאות שנים שנאכל כמה קילומטרים של פופקורן!"
 

הנף מקלדת

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
כשפפוס נולד, לעיניים שנולדו אתו היה צבע חום, עם השנים כדרכם של עיני תינוקות התחלף הצבע לירוק כהה, אבל מאז המגיפה הפכו עיניו לחכליליות וגם באישונים פנימה שולט הצבע האדום.

נמאס לו לכעוס לפפוס. אין לו כח כבר להתרגז. רק הורידים שבמצחו עדיין בולטים זכר לעצבים עברו. ועיניו מושפלות כלאחר ייאוש.


הוא נכנס הביתה, מציץ בחשש מעבר לכתף, טורק את הדלת, ומשליך על השולחן שלוש איסרי כסף. תמורה דלה לעמל יום מפרך בסלילת גשרי הרומאים.
מלכה ממהרת להגיש לו פת במלח וחתיכת שלק. תולה בו עיניים מייחלות. מצפה לשמוע מבעלה איזה סיפור טוב שיצבע את האפרורית. שיפנק באיזו תקווה.
"גם היום ראיתי איך שודדים חנווני. הרומאים רק עמדו מהצד ומחאו לבריונים כפיים. אלוקים שבשמיים לאיזה גלות הכנסת אותנו ואנחנו על אדמתנו."

-"חייבים מנהיגות פפוס! אולי תלך לדרוש את אלוקים. חייבים מישהו שינהל את החיים מתחת לאפם של הרומאים."

-"ששש... תזהרי מהשכנים משפחת בנגרים. את יודעת הם לא לגמרי משלנו. לכי תדעי אצל מי הם אוכלים קורצי. ובאמת, אצל מי אני אלך?! בואי איתי לבית המדרש. כולם מתו. דממה שוררת שם. כל תפארת הכפר שלנו נספו. כל אלו שהיו בעצם שומרי ומגיני העיר מפני הכובש ומפני הבריונים, בני בכתות השונות, לא נותר אפילו אחד. בהתחלה כעסתי עליהם שינהגו יותר כבוד זה בזב. לא הלך. והם הלכו.

אני רק זוכר, איך פעם בתחילת המרד, הם היו מכריעים את תכסיסי המלחמה. כל מפקדה הייתה מסונפת לבית המדרש.
ומעל כולם מנצח ר' עקיבא בהוראות ישירות למפקד המרד."

-"אוי ר' עקיבא!" מלכה נאנחת לשמע שמו של המנהיג הנערץ. "איפה הוא נעלם, פפוס? נראה לך שהשמועות שגם הוא מת במגיפה נכונות?"

-"אל תדברי ככה!" פפוס מבליט וריד. "אלו חרושת חדשות מזויפות. שמעתי שבייונית קוראים לזה 'פייקוס ניוזוס' בכל מקרה, תביני אותו, מפעל החיים שלו התמוטט. סניפים סניפים של הישיבה הגדולה בעולם, מגבת ועד אנטיפרס, כולם חוסלו. מימות משה לא היתה מסירת תורה והנגה תורנית כל כל מושלמת. והיום הכול נגמר. והעולם, איך אומרים? שמם.

קול של סוס ורוכבו נשמעו מחוץ לדלת. אוזניו של פפוס נתחדדו באחת.

"אלו לא הבריונים. זה סוסו של נחמיה ששב ממערות המסתור במדבר יהודה. תפתחי לו מלכה תביאי לו משהו לשתות."

"שלום עליכם נחמיה חם או קר?" הפתיע פפוס את בנו, שנכנס מיוזע.


נחמיה לא ענה רק עיניו הפיקו בשורות.

"אבא" פתח סוף סוף. "ר' עקיבא ירד לדרום. מספרים שיש לו כבר גרעין ראשוני של תלמידים. יש תקווה! יש המשך!

אני אומר לך אבא, 'לא תשכח מפי זרעו'. זאת הבטחה."
 

ifatrosh

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
"אח, היו ימים טובים מאלה", הוא פוקח את העיניים, כיפת השמיים מעל ראשו.

היא מרימה את הראש גבותיה מצטמצמות, "שוב?"

"כן, שוב", הוא משלב את אצבעותיו ומניח את ידיו מתחת ראשו, עוצם עיניים ומחייך. הוא כבר יודע את ההמשך.

היא מתיישבת, "עושה לך טוב לומר את זה שוב?" היא קמה בכעס ממשכבה ומארגנת את הפינה שלהם. תנועותיה חדות והיא ממלמלת לעצמה.

הוא קם, "די, די, אל תכעסי. אני רק אוהב להיזכר בימים עברו. אם אשכח אותם לא אדע לשאוף אליהם", וניגש להכין מדורה קטנה בעזרת קרני השמש ומשקפי הקריאה שלו. מרתיח מים בקופסת שימורי תירס ישנה, ומוסיף עלה נענע שצמח בנס בין חפציהם המועטים.

הארומה מתפשטת ומעט מרגיעה את עצביה.

היא מתיישבת ליד המדורה לצידו, "זה החלק הטוב של הבוקר, כוס תה עם נענע רק בלי תה".

הוא מוזג לשניהם מהמים הריחניים הלוהטים, הם לוגמים לגימות קטנות, נושמים את האוויר החם, מקשיבים לזמזום החרקים שסביבם.

"תגיד החרקים הולכים ומתרבים? או שזה רק נדמה לי?" היא שוברת את השתיקה מרחיקה זבוב מכוס המשקה המתקררת שלה.

הוא שופך את מה שנשאר בכוס שלו באנחה לאחר ששני חרקים טבעו בה, "כן, הם מתרבים. מאוד. וזה טבעי ביותר".

היא מרימה עיניים לשמיים ותוהה, "כל הציפורים נעלמו באותו יום מר ונמהר?"

"כנראה", הוא מהנהן, "אין לנו דרך לדעת".

היא שופכת את יתרת המשקה שלה, ושניהם קמים באחת. מתחילים לפסוע לכיוון החוף, הוא לוקח רשת מסיבי עצים שהצליח להכין ביומיים האחרונים, "נראה אם היום נצליח לתפוס דג יותר בקלות".

רגליהם מדשדשות במים הקרירים, דגיגונים עוברים בין רגליהם החשופות, הוא מתכופף, פורש את הרשת, ממתין קמעה ומרים בתנופה, מספר דגים מפרפרים נלכדו. "זה עובד", הוא צוהל, "יש תקווה", הוא מתפייט.

היא מוחאת כפיים וצוחקת, ואז מתרצנת באחת.

"מה קרה?" אומר בתמיהה.

"ואם שוב מטאור יזעזע את כדור הארץ, והאדמה תרעד, ואנחנו נשב על רפסודה רעועה, כל כך קשה להיות לבד בעולם בלי אף נפש חיה, אפילו שחפים אין", היא שולחת את ידה לאופק, דמעות זולגות מעיניה, "אולי עדיף לשבת ולחכות למוות, ולא לעבור את מה שעברנו שוב".

הוא מחייך בסבלנות, "כמו שאמרתי בבוקר, היו ימים טובים מאלה, אני מאמין שאם היו, נזכה שיהיו", הוא מהדק את אחיזתו ברשת עם הדגים, "בואי, נכין משהו לבטן המקרקרת ונרגיש טוב יותר", הוא מתעקש להיות אופטימי.

"מטאור נפל, והכל נהרס, נשטף בצונמי ענק, החיות והעופות, כל האנשים, התקשורת, הציויליזיציה, ואתה דואג לבטן?" היא, אומרת בכעס. כאילו הוא אחראי לניסוי האיראני של טיל שיצא מהאטמוספרה בחוסר אחריות ופגע במטאור משוטט בחלל, ודחף אותו לכיוון כח המשיכה של כדור הארץ.

הוא צועד בשתיקה, נזכר בימים המפחידים. העידכונים על המטאור ומסלולו, הערכות מה ייפגע, ומה יקרה אחרי האסון.

חוזרים לשבת ליד המדורה הקטנה שלהם, הוא מגדיל את המדורה ומתקין את הדגים לארוחה.

היא משלבת את רגליה, מסתכלת בשיעמום על מעשיו, מרגישה גירוד ברגל, ורואה חיפושית בשרנית, היא קופצת ממקומה מנערת את רגלה ודורכת בלי כוונה על החיפושית המסכנה שנמחצת בקול מצמרר.

"מסכנה החיפושית", הוא אומר, ומיד נושך את לשונו, יודע שטעה.

"מסכנה? החיפושית? זה מה שיש לך לומר לי?" היא נשכבת על הארץ כמו ילדה קטנה ובוכה ומתיפחת, ונמלים עולות עליה והיא לא זזה.

הוא מניח לדגים שמתחילים להישרף, מסתכל עליה בבעתה, אם הוא יישאר לבד, למה לו חיים.

היא משתתקת, מרימה עיניים אדומות, "הי, האוכל שלנו נשרף".

הוא שמח שהיא מתעניינת, וממהר אל הדגים, "בואי נאכל", הוא מגיש לה מנה יפה, את השרוף הוא אוכל.

היא מקבלת אותה בחיוך ביישני, "תודה וסליחה על ההתפרצות שלי".

הוא מהנהן בראשו, הם אוכלים בדממה, זבובים ומעופפים למיניהם מסתובבים סביבם, היא זורקת הצידה את העצמות ומיד החרקים עטים עליהם.

" היו ימים טובים, ואת תראי שעוד יבואו".

"אתה מאמין במה שאתה אומר?"

"משתדל להאמין", הוא מסרב לפסימיות.

"אני מפחדת. הם אמרו, שאם המטאור יפגע בכדור הארץ, יהיה צונמי, והכל יתחמם, והקרחונים בקטבים ימסו ומים יכסו את היבשה", הוא אוהב שהיא מתמללת את פחדיה.

"נו..."

"מאז שהגענו אני מודדת את קו המים ליד הסלע שם", היא מצביעה, "כל יום הוא נעלם".

הוא לא מבין לאן היא חותרת, "נו?"

"אז הם צדקו?"

"מי?"

"המומחים מהרדיו".

"למה?"

"כי זה אומר שאם הקו על הסלע נעלם, אז המים עולים".

"אל תדאגי יהיה בסדר, יבואו ימים טובים..."

"לא לא שוב", היא אוטמת את אזניה, עוצמת את עיניה.

+++++++++++++++++++++++++

באמצע הלילה הם מתעוררים בבהלה, מים הציפו את משכבם. הם קופצים אל הרפסודה שהיא הכינה ליום ההצפה, "מזל שאת פסימית". הוא מוודא שהיא יושבת, חותך את החבל שקושר את הרפסודה, ומצטרף בקפיצה. מצחו נוטף זיעה ומים.

"תגידי, מה אמרו שיקרה אחרי שהכל יוצף?"

"שכחתי", היא צועקת בתשובה.

"יופי. אז עכשיו יכול להיות רק טוב יותר", הוא מתעקש לאחוז באופטימיות.

היא שותקת בבכי.

+++++++++++++++++++++++++

לאחר שיט הזוי של מספר ימים הם מגיעים לחוף מבטחים, שם הם פוגשים עוד אנשים כמותם, שורדים, שמחים על כל פרצוף אנושי גם אם היה אויב, מתחילים לחיות מתחילים לבנות את העולם שלהם מחדש.
 

המלמד מבני ברק

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מכת חשמל קלה העירה אותו בבעתה.

עוד לפני שפתח את עיניו, שאף לקרבו בסלידה את ריח הפלסטיק והפחם.

רק כאשר אוזניו התרגלו לקול הזמזום הטורדני, פתח סוף סוף קית' את עיניו והתבונן בפרצוף מנומש ונערי שמתבונן בו.

הוא ניסה להתמתח וכתפיו שקעו במקומם בייאוש.

הוא קשור.

"אני מצטער איש" הפה שמול פרצופו דיבר כעת "אתה כנראה התעוררת לפני הזמן".

"התעוררתי? לפני ה-מה?"

"לפני זמן הנחיתה" אמר הקול בטון טורדני ומעצבן "כבר שכחת?" הוא משך את ה'כבר' בצורה שעצבנה את קית' כהוגן.

"תסביר לי שוב בבקשה" הוא גייס את כל אורך הרוח והסבלנות כדי להישאר רגוע.

"טוב, אז נתחיל מההתחלה?" שאל הנער שמולו.

קית' אמד את המרחק בינו לנער, הוא סימן לו להתרחק והנער נענה.

"כעת, כשאתה יושב במרחק סביר מפרצופי, אודה לך מאוד אם תפתח את האזיקים הללו, איזה סוג זה? זה חזק! ממה זה עשוי? מסיבים אופטיים?"

הנערון גיחך.

"אתה משעשע" הוא אמר לבסוף, "אתה כלל לא קשור אלא ממוסמר למקומך".

"ממוסמר?".

"כן, וטוב שכך, אחרת כבר היית משתלט על המערכות".

קית' רצה לענות אך אז נשמע צפצוף טורדני והנער נסוג ממנו בבהלה.

צליל דלת חשמלית נשמע ולחדר נכנסו שני רובוטים, לבנים, חלקים ועוצמתיים.

אחד מהם ניגש אליו, בעוד השני מניף בזרועותיו את הנער הבועט והמייבב ומוציא אותו מחוץ לחדר.

הרובוט שחרר אותו בנגיעת זרוע חשמלית על הכבלים שנמסו מיד.

קית' התיישב ובחן את האולם בו הם שהו.

הרובוט סקר אותו במבטו ולא דיבר.

לבסוף אמר לו הרובוט "ברוך הבא לממלכת הרובוטיקה שעל פני כוכב הלכת הננסי אריס, אני מתנצל, נראה שטעו במינון זריקת ההרדמה שקיבלת במרכז השילוח בסן פרנסיסקו. אמריקאים, אתה יודע" הצטחק הרובוט כאחד שמגלה סוד ידוע.

קית' הרגיש מהלומה בראשו, נפצים התפוצצו מול פניו ברעם אדיר, כוכבים ארוכי קרניים לעגו לו ודקרו אותו ומעל הכול ניגנה מקהלת נערים בראשו את המילים 'סן פרנסיסקו'...

"יפה" אמר כעת הרובוט השני שחזר לחדר ללא הנער "זיכרונך חזר אליך".

"כן, בערך" אמר קית', הוא התמתח בכיסא הברזל הצונן ואמר לשני הרובוטים "תזכירו לי היכן טעיתי. ובכן, העולם התפרק חודשיים לאחר התאריך המעודכן שפרסמו בני המאיה. תחנות שילוח לאריס נפתחו בכמה מקומות, אני המראתי מסן פרנסיסקו. קיבלתי זריקת הרדמה שתרדים אותי ל15 שנה, זמן הנסיעה עד כוכב הלכת אריס, היחיד שמפתח תנאי חיים רובוטיים ואפשרות לחיים אנושיים. כפי הנראה מערכות הרפואה באמריקה הקורסת לא טובים במיוחד והחומר העיר אותי אחרי" קית' העיף מבט בשעונו "אחרי שבע שנים וחמישה חודשים, כעת הבעיה היא, איך אני מעביר כאן עוד שבע שנים ושבעה חודשים".

"מצוין" שיבח אותו הרובוט הראשון "פתרון הבעיה יהיה שניאלץ להרדים אותך, ובוא נקווה שזריקת ההרדמה שלנו משובחת, היא משובחת אל תדאג" הרגיע כשהבחין במבע פניו החמוצות של קית'.

"רק שאלה אחת" רדף אותם קולו של קית' עד הדלת. החדר התחיל להיטשטש והיה לו חשוב לברר נקודה אחת.

"כן".

"מי זה היה הבחור המנומש שאירחתם לי לחברה?".

"הבחור המנומש לא קיים בשבילך, שכח אותו" הציעו הרובוטים.

"בכל זאת".

"טוב, נענה לך, ממילא אתה תירדם בעוד 17 שניות ו10 אלפיות השנייה. הבחור הוא חלק מניסוי שכשל. כמוך".

"מתי הוא אמור להתעורר?".

"בעוד 42 שנה".

"ולמה הוא כאן?".

"הוא חלק מתוכנית לייצר יישוב באריס לתושבים עם תנאי חיים שונים מכולם".

"שונים?" מלמל קית'.

"כן" ענה הרובוט והוסיף לחברו בקריצת עין רובוטית "הוא מישראל".
 

ניהול קהילת כתיבה

והגלילות
מנהל
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
מאת @מאה מם



"מים..." עופר גחן לעבר האדם הצהוב ששכב על המיטה, ממלמל בחולשה. הוא רפרף בעדינות על היד הדהויה המנומרת בנגעים מעוררי סלידה, והשפיל את עיניו בכאב. זו כבר הפעם השלישית שהוא נאלץ להתמודד מול סיטואציה כזו שגדולה פי כמה ממידותיו.

בפעם הראשונה הייתה זו אמא ששכבה כך, נטתה למות. אחרי חדירת הקרינה האולטרא סגולה לכדור הארץ, בעקבות התמוססות גז האוזון שהיווה מגן מפניה, חלו כולם בסרטן העור. למעלה מ40 אחוזים מהאוכלוסיה לקו במלנומה, הסוג הממאיר והקטלני של המחלה. בתוך חודשים ספורים נמחקה כמעט מחצית מהאוכלוסיה על פני הכדור, אמא הייתה גם היא מההולכים לבלי שוב. שבועות ארוכים של סבל באו לקיצם ברגע אחד של דממה שלא הופרה עד היום.

הפעם השניה הייתה מטלטלת וכואבת לא פחות; אולי יותר. לפעמים, בלילות הארוכים והחמים, הוא מסתכל על הירח הסגול ומדמה לראות את העיניים הגדולות של טל נעוצות בו, מיוסרות. הילד המתוק ביותר בעולם, האח הקטן והיחיד שלו, עוד לא הספיק לטעום את החיים האלה וכבר הלך מכאן. וכמה הוא הספיק לסבול- - -

ועכשיו זה אבא שגוסס לו מול העיניים, פתיל חיים קלוש שדועך לאיטו. עופר טפטף מעט מים על שפתיו הכחולות של אביו, על פניו, על צווארו. העור כולו היה מצולק ונגוע, בעוד זמן לא רב ישוב לעפר ממנו בא. פניו התכרכמו בייאוש. בשביל מה לנסות לחיות את החיים האלה אם ככה נראה הסוף, אם הוא מגיע כל כך מהר.

* * *

בהתחלה, השמועות לא ממש עניינו אותו. אנשים דיברו על כל מיני מושגים זרים ורחוקים, שלא היה לו הרבה חשק להכיר: אפקט החממה, התחממות גלובלית, חור באוזון. כל מיני כאלה.

בהמשך פתאום העיתונים התחילו גם הם לספר סיפורים מפחידים, על הקרינה המסוכנת שעלולה לחדור לכדור הארץ ולסכן את האנושות, על פליטת גזי החממה שמאיצים את דילול שכבת האוזון.

הוא רצה לסתום את האוזניים, להתחפר בחול כמו בת יענה ולחכות שישכחו כולם מהנושא המלחיץ הזה, אבל נאלץ בעל כורחו להתוודע לסכנה שנשקפת לקיום האנושי. זה היה מפחיד, מבעית, והכניס את כולם לתוך קרוסלת אימה שהם לא היו עתידים לצאת ממנה.

וזו היתה רק ההתחלה.

חדשים לבקרים יצאו חוקים בינלאומיים שאסרו את השימוש במכשירים טכנולוגיים למיניהם, כמו קראו לאוכלוסיה לחזור כמה אלפי שנים אחורה, טרם עידן הציוויליזציה. מי שנמצא משתמש בטלפון סלולרי, מיקרוגל, מקרר או מייבש כביסה נקנס בסך כמה מאות ביטקוינס. האכיפה הייתה נוקשה ובלתי מתפשרת.

החמור ביותר היה חוק הרובוטים. אותם רובוטים שכבשו את העולם כמה מאות שנים קודם לכן ויצרו מהפכה של ממש בכל תחומי החיים, היוו לפתע איום ממשי על האנושות כולה. האנשים לא ידעו כיצד להתמודד בלעדיהם, אך נאלצו בחריקת שיניים להתמודד עם המצב החדש, ולהירתם למאבק על הקיום הגלובלי.

לדאבון כולם מאום לא עזר. בתוך פחות משנתיים מאז תחילת הבהלה, התרחש האסון ממנו חששו. החור באוזון הגיע לממדים מפלצתיים, ולא הייתה שום דרך למנוע מהקרינה המסוכנת לחדור לכדור העולם, ולגדוע את החיים.

* * *

"רוני, את עצובה?" הקול שלו רועד, עוד רגע יפרוץ בבכי. אני לא יכול להרשות את זה לעצמי ליד שתי הקטנות האלה, אני המשען היחיד שנשאר להן. אסור לי להתפרק. זה מה שהולך לקרות עוד שניה.

רוני מתקרבת אליו, ים של עצב בעיניה השחורות. יובל יושבת בצד, מתייפחת בשקט. זה האובדן השלישי שהיא הספיקה לחוות באחת עשרה שנות חיים קצרות. איך היא עוד מחזיקה מעמד. עופר מלטף אותה ביד אחת, מחבק את רוני בשנייה. אותן ידיים שלפני כמה דקות התחככו במוות, מרפרפות כרגע על החיים. ואיזה טעם יש בחיים שכאלו.

"עופר", הידיים של רוני מסתבכות אחת בשניה, מהססות. "בוא... נשיר משהו".

"נשיר???" מאיפה מגיעים לה הרעיונות לראש, לקטנה הזו? איך היא מסוגלת לחשוב על שירים ברגע כל כך עצוב?

יובל, שהייתה עד עכשיו מכונסת בעצמה, מרימה את עיניה. הן נפוחות ויבשות. לכולם התרוקן מאגר הדמעות באיזשהו שלב. "למה לא, עופר?" הקול שלה רועד, תקווה זעירה מבליחה בינות שחור אינסופי של כאב.

מרים את עיניו למעלה, ירח מלא מסתכל עליו בחיוך אפרפר, זוהר באור סגול ומסוכן. משפיל אותן, נתקל בשומות המכוערות שמנקדות את העור החשוף, בעשרות הפצעים שמאכלים את הבשר. עווית של חיוך אירוני חולפת על פניו, בזה לפחד, צוחקת למוות.

יובל מזמזמת משהו, רוני מצטרפת אליה. זמר חדש, מהוסס, מפלס לו דרך בינות רגבי אדמה יבשים וריח מוות.

ניגון, ותקווה, וחיים.
 

נועה לבין (Tamar)

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
השבע-עשרה במאי התקרב. לוח השנה שתלה מול ספל התה בישר את זה. נמו בהה בהדי התה שנמוגו אל המספרים, אישוניו מכווצים.
"על מה אתה חושב, חייל?" התקרב אליו רוברט, עצמותיו החורקות נשענות על מקל.
נמו לא הניד עפעף. הוא לא פזל לרוברט שהתיישב לידו.
"טקס יום השבע-עשרה, אה?"
נמו בלע את רוקו שוב, גרונו יבש, "אני אף פעם לא הייתי בטקס הזה".
"אתה לא היית בו כשהיית בן שבע עשרה", רוברט בהה גם הוא בלוח השנה, הוא לא היה מסוגל להישיר מבט לצעיר שלידו, שהציל את כל מה שהוא-עצמו הרס. כולל את חייו הצעירים ואת חיי אימו ואביו. "אתה קיבלת את הסרומ"ם* כשהיית בן יום, בערך".
דמעות ניקוו בעיניו של נמו. האיש הקשוח בעולם, הרובוט האנושי, דמע. "איך יכולת לעשות את זה?"
רוברט עפעף במהירות, "לא הייתה לי ברירה. הרובוטים שהיו אמורים לקבל רק אומץ בשביל להיות השוטרים של העולם, קיבלו גם חוכמה. זה נגד את הכללים. השילוב הזה-"
"...השילוב הזה גורם לשאפתנות". קטע אותו נמו והביט בו בקשיחות. "אני יודע. אבל... איך יכולת לקחת תינוק?" קולו לא נשבר. רק סדק קטן נשמע בקולו במתכתי. רובוט לשעבר. "להזריק לי אלפיים סרומ"ם??" קולו צנח. "יכולתי למות".
"אם לא אתה", לחש רוברט, עיניו מושפלות, "מליוני אנשים היו מתים. הרובוטים רצו שליטה. הסרומים היו חזקים מדי בשביל כולם". הוא התלבט אם להמשיך, יודע שגל כעס יצוף על ראשו, אבל החליט שזה מגיע לו. "חוץ ממך".
נמו עצם את עיניו, כאריה לוחם. עפעפיו רעדו כשנלחם בעצמו, ושתק. זה לא היה בזכותי. אלו הסרומים ששבשו את מוחו ברגע שנולדתי, וגרמו לי להיות חצי-רובוט וחצי בן-אדם. מה שנער בן שבע עשרה קיבל כדי שמוחו יהרס ויפסיק לחשוב בצלילות, קיבל תינוק שבקושי ניתן לקרוא לו תינוק, ופי שניים. רוברט הפך אותי לרובוט.
נמו התנער בנוקשות, "אני אלך ראשון". הוא התרומם והסתובב לכיוון הדלת.
קולו של רוברט עצר אותו. "אתה יכול להיות גאה, בחור. כשתצא, תראה את הרחובות לא מקושטים, וצעירים בני שבע עשרה שיישארו צלולים. זה בזכותך".
"זה מה שאתה רואה". נמו דיבר בקול עצור. הוא גייס את כל כוחו כדי לעצור את רגשותיו, עצר את עצמו בכל הכוח כדי לא לצעוק. "מה שאני רואה הוא רחוב חרוך ואבק שריפה. ריח של מלחמה שנגמרה לפני יומיים". הוא לא חיכה לתגובה. צעד בפסיעות מהירות ויצא אל הרחוב.
ריח פלסטיק נמס הכה באפו, בעורב בעשן סמיך. חצאי רובוטים נמסו ברחובות ליד חצאי גופות. קבוצת אנשים נראתה מרחוק, מיבבת. הוא צעד לעברה באטיות. כשהתקרב, כולם הביטו בו. עיניים מיוסרות, מודות. צעד עוד מספר פסיעות, מנסה לפרוק מכתפיו הרחבות את עול האנושות כולה.
הוא היה הגיבור. כעת הזמן שלו לפנות את הבמה, וללכת את הצללים שבצידיה.
להיוותר לבד.
ילד כבן שמונה ישב על הרצפה, פניו שחורות מלכלוך, לפתע הוא רץ לעברו, "נמו!"
"כן?" בן השבע-עשרה הגבוה התכופף לבין השמונה. הוא היה רגיל לילדים שעוצרים אותו בדמעות. הוא הציל הרבה הורים. והרבה הוא לא.
"אני..." הקטן השתנק. "נראה לי שמצאתי את אמא שלי. אתה יכול לעזור לי?"
"את אמא שלך?" ליבו עצר רגע מפעום. הוא נתן לילד לגרור אותו לצד הרחוב. כשהגיעו, נתקעו הדמעות בגרונו.
אישה צנומה שכבה על הרצפה, דוממת. שלווה מלאכית הייתה על פניה.
"תוכל לעזור לי", התחנן הילד, "לקבור אותה?"
נמו הנהן.
זוהי התוצאה של המלחמה שלי ברובוטים, חשב. ילד שקובר את אימו.
מבין רגבי העפר שמע את בכי הילד שלידו. מתגעגע לחיים שעוד לא הספיק לטעום.
בזכותו יש ילד שיבכה. ובזכותו, אולי נכדו של האימא שהוא קובר, לא יבכה.

*סרומ"ם- סרום מידות. הזרקה של חוכמה \ אומץ. כשמזריקים מעל ל1000 סרומ"ם המוח מתעוות, ונהיה מטורף למה שהוזרק. בטקס בני השבע-עשרה הוזרק לכל ילד 1000 סרומ"ם למטרות השלטון.


כתבה, @נועה לבין. (זו אני)
 

sasasa

משתמש פעיל
שנת 2040, צפון אורגון, מושבת מורדים, בנין נטוש.

הצטנפנו בפינת הבונקר המאולתר, שומרים על שקט מוחלט, אני יודעת שזה טיפשי לחלוטין אבל המחשבה היחידה שזמזמה בין קירות ראשי הלוך ושוב היא: רק שהציידים לא ידרכו על ערוגת העגבניות שאני מטפחת בעמל ויזע.

צפירת ההרגעה נשמעה לבסוף ואני יצאתי בסערה אל מחוץ לאולם המחניק, תקוות שווא.

דמעת תסכול חצופה ניסתה בצעד נואש להשקות את חלקת האדמה המרוטשת.

יד הונחה על כתפי, הסתובבתי, זו הייתה חוה, חייכתי אליה קלושות והפטרתי כאילו באגביות "אין אוכל היום".

"נסתדר, אנחנו תמיד מסתדרות בסוף" אמרה חוה בחיוך רגוע, היא תמיד רגועה, לא משנה מה קורה, גם כשהעולם התהפך, גם כשהמשפחות שלנו עברו למושבות של וויל ונותרנו השפויות האחרונות, גם אז לא נפגמה שלוות נפשה.

"איך?" שאלתי, דמעות סוללות להן שבילים חדשים בפני, "איך נסתדר? כל אחד כאן דואג לעצמו ולעצמו בלבד, לפעמים מתחשק לי להיכנע, פשוט להיכנע, לקחת אוזניות ודי, יהיו לנו תלושי מזון מסודרים, אנחנו צעירות מוכשרות, בלי הרבה מאמץ נוכל להגיע למושבה 8 או אפילו 9, אין לי כח להילחם יותר, חוה".

היא חייכה, "נו אז למה את לא נכנעת? תני לציידים לתפוס אותך, זה הרבה יותר קל מלשרוד כאן".

התכופפתי אל הערוגה הרמוסה, מנסה להציל מה שאפשר, חוה התכופפה לצידי, עבדנו יחד בשתיקה כמה דקות, ניסיתי להיזכר בכל מה שאני יודעת, "אני לא יכולה לחשוב על זה, להיות נשלטת, לא להרגיש דבר מלבד לרָצות מישהו, לקום בבוקר וללכת לעבודה בידיעה שזוהי מטרת חיי" הצטמררתי, אילו חיים ריקניים, כאב חד עבר בי כשנזכרתי שכך בדיוק נראים אחי, אחיותיי והורי, חסרי חיות, בובות על חוט בשליטתו הבלעדית של ג'ון וויל.

חוה הנהנה ולא הוסיפה מילה, לא היה בה צורך, אני לעולם לא ארכיב אוזניות וויל*, הספיקה לי הפעם היחידה שניסיתי וכאבי הראש שהניסו אותי בשעת לילה מאוחרת למחלקת המיון בבית החולים, אבל לא זו הסיבה שלא אנסה אותן שוב.

הן משדרות למוח רצון מושתל בלי יכולת להתנגד.

הלילה ירד ואנו חזרנו לכוך שלנו, מתכסות בעיקר בבגדים שעל גופנו ובקרעי מה-שכנראה-היה-פעם-שמיכה, שכבנו שם, מביטות בכוכבים המנצנצים מבין קורות הגג, המבנה הזה היה פעם מפעל לייצור מוצרי עץ, אחד מני רבים באורגון, ונעזב בקריסה הגדולה לפני כארבע שנים. ישָן אבל לפחות היה לנו איך להזין את המדורות הרעבות ולהפחית את קור הגוף.

רגילים לומר שבבוקר הכל נראה טוב יותר, לא אצלי, קמתי זעופה ורעבה בדיוק כמו אתמול, חוה הייתה כבר אחרי תפילה, והלכה לנסות לקושש לנו מעט חומרי הזנה לגוף, התיישבתי בפתח החדרון, מעבירה את מבטי על המושבה המתעוררת, אישה אחת יצאה בבהלה ופצחה בזעקות שבר כשגילתה שבנה עזב, איש לא ניגש אליה, היה זה דבר שבשגרה, אנשים באו והלכו, בעיקר הלכו, מסונוורים משכר זעום ותלושי מזון, מוותרים על חירות רוחם.

חוה נכנסה מתנשפת, אוחזת בכמה ירקות כמושים ובקערית עץ בה נחה עיסה לא מזוהה, "מה זה?" שאלתי, "אוכל, את כנראה לא מספיק רעבה, ישרי את אפך בחזרה ועזרי לי לערוך לנו שולחן", חוה מתעקשת לקרוא לכמה פיסות העץ שמצאנו בחדר האוכל של המפעל בשם סכו"ם ולארגז הרקוב בשם שולחן, קמתי באנחה ופרסתי את השמיכה מעל הארגז. חוה הניחה את השלל הלא מגרה ותוך כדי קולות עונג מצידה וזעף מצידי מילאנו מעט את החור הפעור בקיבה.

לאחר שתם המזון יצאנו לשדות, נהנות ממזג אויר אביבי ומרוח קלילה שהקלילה את מצב הרוח שלי, הרחקנו הפעם מספר רב של קילומטרים והגענו לבסוף לאזור תעשייה מיושן והרוס, נכנסנו דרך פרצה בגדר והתפצלנו, קובעות להיפגש שוב באותו מקום בעוד כשעה בתקווה שנצליח למצוא אוצרות כגון קופסאות שימורים שנשכחו, פעם מצאנו חפיסת סיגריות וסחרנו בה בעד כיכר שלמה של של לחם, זה היה כ"כ מנחם...

רחש מאחורי עצר את מחשבותיי הפועמות בתקוה, קפאתי על מקומי ולאט לאט הסטתי את ראשי לאחור. נצמדתי לקיר ובצעדים זעירים התקדמתי לעבר החלון הקרוע כמה מטרים ממקום עומדי, דמי געש בעורקי כשהבחנתי בהם, קבוצה של כעשרה ציידים, צועדים כגוש אחד חסר דעת, ממוקדי מטרה; אני הייתי המטרה שלהם, מורדת, מאז ומתמיד הייתי עקשנית, גם כשכולם נהרו אחרי קמפיין הענק של חברת "טומרו"** והאזניות שחולקו כמעט בחינם לכל דורש התנוססו בצמוד לכל ראש שהכרתי, סירבתי להשתמש בהן, חשדתי, וצדקתי אבל היה זה מאוחר מדי עבור כולם.

דממה מוזרה צדה את תשומת ליבי, התנערתי משרעפי וזזתי מספר סנטימטרים ימינה כדי לראות טוב יותר, הציידים עמדו והביטו במשהו, יותר נכון במישהי, זו הייתה חוה, עומדת חסרת אונים, מוקפת בהם, לכודה.

כאילו ידעה שאני שם, עיניה הביטו אלי בתחנונים, ואישוניה התרוצצו ימינה ושמאלה מסמנות לי בקדחתנות שאעזוב, שלא אסתכן, שבשבילה מאוחר מדי.

אחת הזומביות, כך אני מכנה אותם, ניגשה אליה בצעדים רובוטיים משהו ועם אָלה דחקה בה להתקדם לעבר משאית חשמלית שחנתה לא רחוק משם.

הבטתי בה, דמעות מטשטשות את שדה ראייתי עד שנעלמה מהאופק, ריצפת הבטון הכעורה קיבלה אותי בשתיקה כשקרסתי לתוכה, חופנת את פני בידי וידעתי שלא אוותר, שאין לי לְמה ולמי לחזור, שעוד אחזיר לך את הרצון, חוה.

* Will=רצון

** Tomorrow=מחר
 

איש חדש

מהמשתמשים המובילים!
צילום מקצועי
"סבא, אני מביא לך תה".

"תודה דוד, כל הכבוד שאתה בא לבקר את סבא שלך לפעמים.
רגע, דוד, מה זה, למה העיניים שלך חומות? איך זה יכול להיות? כבר שנים שלא ראיתי מישהו, שאין לו עיניים כחולות.
מזל שהדמנציה הוכחדה מזמן, אחרת הייתי בטוח שזה מתחיל אצלי".

"מה סבא? מה זה דמנציה?!"

"הא, לא משנה, סיפור ישן. עוד לפני שהתחילו עם השינויים הגנטיים הנרחבים. הדבר הראשון שעשו כשהתגלה ה'קריספר', היה הכחדת מחלות, היו עוד כל מיני מחלות בעבר, שלא תדע, פרקינסון, סרטן, כל מיני.
טוב, זה לא באמת משנה כרגע, אבל איך לכל הרוחות העיניים שלך חומות?!"

"עזוב סבא, אתה לא תבין, פשוט נמאס לי. הזמנתי את זה ב'יוניק', יש להם הכל, אפילו אפילו אפשר להוסיף עיניים".

"דוד, אני לא מאמין עליך, אתה יודע איזה מסוכן זה, יש עליהם פיקוח? אתה יודע מה הכניסו לך?"

"ידעתי שלא תבין סבא, בזמנך עדיין לא כולם היו מושבחים, איך תוכל להבין".


"תתבייש דוד, איך אתה מדבר, במאה וחמש שנותיי כבר ראיתי הכל, אני יספר לך איך זה היה פעם. פעם כשתינוק נולד, זה היה כמו רולטה רוסית, לאף אחד לא היה מושג מה יצא,
מנת משכל, גובה, אף מכוער או אוזניים עקומות. אתה קולט שפעם אנשים הלכו עם זכוכיות על האף, כדי להתגבר על פגמים בראייה. או שהיה צריך לישון לפחות שבע שעות, כדי להיות פרודוקטיביים, לא כמו היום שארבע מספיק.

תאמין לי, אין לך מושג, כמה נורא היה. על חינוך מיוחד שמעת? היו ילדים שלקחו כל יום כדור, בשביל שיוכלו לשבת ללמוד, פגשת פעם מישהו טיפש? אתה קולט שהשאלה הכמעט ראשונה ששאלו בשידוכים, היתה איך היא נראית?

בכלל, הדור שלכם לא מסוגל להעריך את השפע, בזמני כשהתחילה ההשבחה, הממשלה מימנה לזכרים, רק קומבינציית חייל או מדען. בציבור שלנו כולם בחרו במדען, אתה יודע איזה בעיות זה יצר.
לא כמו היום, שהח"כים החרדים העבירו בחוק שיש אפשרות לקבל קומבינציית 'לומד', ב"ה זכיתי ורוב צאצאי בחרו ב'לומד'.
בקיצור, דוד, תאמין לי, ראיתי דברים".


"בדיוק סבא. שמעתי שפעם בזמנך המדינה השקיעה בכמה מאות מנות של 'קומבינציית ספורטאי',
היה איזה משחק עם כדור ושער, ראיתי פעם סרטון כזה.. אבל אין את זה יותר, כי כל הספורטאים היו גבוהים ורצו מהר ולא התעייפו, אז אין תחרות ואף אחד לא מיוחד, המשחק נכחד..

אז זהו, סבא, תבוא לחיידר, לישיבה, תראה, כולנו נראים אותו דבר, מבינים אותו דבר, ובתכלס גם חושבים אותו דבר, ככה זה כשכולם דומים, אפילו אין את מה שפעם קראו לו השפעה סביבתית. אנחנו דומים לגמרי לרובוטים שסביבנו. אין באמת דרך להגדיר את ה"אני", אולי קצת ע"י לבוש. נראה לך המשגיח יסכים שאבוא עם זכוכיות על האף?

סבא, באמת סליחה, אבל אני הולך להזמין עוד כמה אמפולות מ'יוניק', לפחות כך תזהה אותי מהר בין כל הנכדים.
אה, ואל תדאג, לא אזמין שיער ג'ינג'י, הזיה איך אנשים נראו פעם".



האם זה אפוקליפטי? תלוי את מי שואלים,
האם זה בדיוני? הרחבה בנספח
 
נערך לאחרונה ב:

סיפור8

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בעז"ה



"בוקר ט-וב מדינת ישראל!" חיוכו של השדרן הבהיק מתוך מילותיו הצוהלות.

"בוקר טוב, איציק," השדרן השני, מעט מבוגר וסמכותי יותר, היה נשמע משועשע מעט. "קמנו לבוקר טוב במיוחד, מה?"

"בהחלט, אהרל'ה, בוקר מיוחד מאד," הסכים איציק, "בשעה שלוש בלילה התבשרה מדינת ישראל על לידת תינוק חדש!"

אהרל'ה, שכמו רוב אזרחי מדינת ישראל היה כבר מעודכן מרגע פתיחת עיניו בבשורה המרעישה על ידי הרשתות החברתיות, לא היה נשמע מופתע, אך החיוך בקולו היה ברור וחמים. "זו אכן בשורה משמחת, שגרמה למדינה הקטנה שלנו להצטרף למועדון המכובד של שש עשרה המדינות שזכו ללידת תינוק בשטחן בחודשיים האחרונים. תגיד לנו, איציק, מה שלום האם והתינוק?"

"שלומם טוב, ולתינוק משקל טוב של שלוש קילו מאתיים."

"וואו. כיף לשמוע. תוכל לגלות לנו קצת פרטים מזהות ההורים? שנוכל לדעת לאן לשלוח מזל טוב?"

"טוב, זה כמובן מידע חסוי, אבל אני כן יכול לומר לך שממשלת ישראל פתחה אפשרות עבור האזרחים לשליחת ברכה לאבא ואמא של תינוקי דרך אתר ההזדהות הממשלתית. אגב, גם לא מעט ראשי מדינות הספיקו עוד הבוקר לברך את מדינת ישראל ואת ההורים המאושרים. בין הזריזים יש לנו את נשיא ארצות הברית, דייויד מוי, ששולח את מיטב איחוליו להורים ולממשלת ישראל; גם נשיא רוסיה דימיטרי בוריסוב שלח איחולים לראש הממשלה, וברך, אני מצטט: "שתהא זו התחלה מבשרת טוב למדינת ישראל ולאנושות כולה". מה אתה אומר, אהרל'ה, יכול להיות שהלידה הזו היא אכן פתח של עידן חדש, סימן של חזרה למה שהיה לפני חמש עשרה שנה?"

"אם אתה שואל אותי, איציק, לא נראה לי. הלידה הקודמת כאן בארץ הייתה לפני שנתיים וחצי, אז זה נראה שפחות או יותר אנחנו אוחזים באותו מצב כבר לא מעט שנים. אבל נשמע עוד על כך מהמומחה לסטטיסטיקת ילודה, הדוקטור יניב טלרמן, במהלך משדר הבוקר המיוחד שלנו שיוקדש לסיקור המאורע המרגש הזה. אגב, בשעה עשר עומד ראש הממשלה מר יאיר לפיד לשאת ברכה לאומה ולהורים הטריים, ושמועה גונבה לאוזניי שהוא עומד גם להודיע על דחיית חגיגות יום העצמאות בשבוע הבא, על מנת לתת מקום מכובד לרגשותיהם של רבבות אזרחי ישראל במהלך יום הברית של הקטנצ'יק."

"ברית! יואו, אני לא מאמין, אהרל'ה. כולי צמרמורת רק מלשמוע---"



מישהו השקיט לפתע את הרדיו, וחני קלטה פתאום שעד עכשיו היא בהתה באוויר בהבעה אדיוטית שאין שניה לה, מנסה לעכל את מחרוזת דבריהם הבלתי פוסקת של השדרנים. ואם עברה על החלטתה הנמרצת שלא תשמע אפילו רגע אחד של חדשות לאחר הלידה, הרי שאת עונשה כבר קיבלה כעת, ובאופן מיידי.

"בוקר אור לאמא הטרייה," מיכאלה נכנסה, נמרצת ותכליתית כתמיד, אל חדר הילודה, מניחה את שלט הרדיו חזרה במקומו. " איך ישנת הלילה, אמא?"

אמא. אמא. אבל אפילו למילה הקסומה וההזויה הזו, שהייתה פועלת על חני בזמנים כתיקונם כמו ריח יסמין משכר בליל קיץ, לא הייתה האפשרות להפיג כעת את החרדה שהלכה והתפשטה בתוך בטנה בעקבות הדברים ששמעה במשדר החדשות.

"מיכאלה," היא צייצה מתוך הפוך, מנסה לשווא להישמע יציבה והגיונית, "את זוכרת שביקשתי ממך, כשדיברנו על הברית, שיהיו שם רק עשרים איש?"

מיכאלה, שהייתה עסוקה בלהיטיב את הכריות שסביב היולדת, המהמה משהו שהיה ניתן לפרש כהסכמה.

"אמרתי לך שאני מפחדת מקהל צפוף ליד התינוק, ומכך שסתם אנשים זרים יחזיקו בו-" קולה של חני הלך ונהיה דק יותר ממילה למילה, עדות לצוק הרגשי שהיא ניצבת על שפתו, "-ומעין הרע. זוכרת?"

מיכאלה הפסיקה לרגע מאיוורור הכריות, ולאחר מבט ארוך, בוחן ושוקל בבת חסותה, היא התיישבה למול חני ובקול בוגר וסמכותי מאד היא אמרה: "חני. תראי."

ה'חני, תראי' הזה, מפיה של הממונה לשלום האם מטעם הממשלה, ומי שהייתה פעמים לא מעטות האדם הקרוב ביותר לאישה הצעירה בחודשי הציפייה האחרונים, היווה ללא ספק הכנה למשהו גדול וכבד, וחני חשה איך סחרחורת קלה מתחילה לעטוף אותה.

"אני בהחלט יכולה לומר לך שחשבנו על זה. אבל אם תקחי בחשבון שכל שגרירי המדינות הזרות מתעדים להשתתף בטקס, ושכל אחד מהרבנים הראשיים, נשותיהם ומשפחותיהם אמורים להגיע, ושרק פמלייתו של ראש הממשלה מונה עשרים וחמישה אנשים," מיכאלה עוצרת כדי לנשום, "אז זהו, שלא. חני. אין אפשרות לברית מצומצמת עבורו. אבל אני מבטיחה לך שלא יהיו שם יותר מחמש מאות- שבע מאות איש."

עיניה של חני, שהתמלאו פעמים רבות מדיי במשך השבועות האחרונים של ההמתנה מורטת העצבים לקראת הלידה, עיקצצו גם הפעם, אבל היא ידעה שבעולם שבו ברית היא אירוע נדיר כמו חתונתה של מלכת אנגליה, אין לה שום אישור לבכות על כמות המוזמנים.

"איפה הוא?" שאלה, קולה צרוד ואבוד במקצת.

מיכאלה עפעפה פעמיים, מופתעת מעט. "הוא בבדיקות, חני. השעה תשע וחצי. זה הזמן של הביקור רופאים."

היולדת הטרייה משכה באפה בתנועה חשודה. "אני רוצה אותו פה," אמרה לבסוף.

ישנם יתרונות מסויימים בהתעסקות האובססיבית סביב שלומם שלה ושל התינוק, חני הייתה מוכנה להודות בכך; ואחד מהם הייתה העובדה שכל דכדוך קל או הבעת משאלה שלה הקפיץ את הסגל כולו, מחשש שחוסר סיפוק בקשותיה עלול לגרום לה לפתח דיכאון מסוג כלשהוא, ולפגום חלילה באופן בלתי הפיך בבונדינג הקריטי בין האם לתינוק. וכך היה גם הפעם; תוך רבע שעה ניצבה העריסה הניידת ליד מיטתה, כשבתוכה, רגוע, מושלם ומעורר יראה, שכב היצור הזעיר ביותר שראתה חני מימיה.

"הוא ישן," אמרה מיכאלה ללא צורך, ועיניה, שהיו נעוצות בתינוק, נעטפו במבט רך ובלתי אופייני.

למשך מספר רגעים הן עוד הביטו עליו, על התינוק; על ידיו הזעירות, על אצבעותיו הקטנטנות, שהסתיימו בציפורניים זעירות כמו קשקשי דג; על הצורה העגלגלה של הראש החשוף, הרך, ועל העיניים שנעו מתוך שינה. על הפלא שהוא. שלוש קילו של בשר, גידים, ולב פועם. בריאה אלוקית, חיה וממשית מול עיניהן.

מיכאלה הרימה את עיניה, וקולה נמוך, כמעט כאילו חששה להפריע להוד שאפף את החדר.

"את צריכה להושיט לו יד," הזכירה לחני בלחש, "כבר עברו יותר משלוש שעות מאז שהרגיש את המגע שלך."

הנהלים היו נהלים, והם נקבעו על ידי מיטב מומחי התינוקות מרחבי העולם, אבל שוב חשה חני צביטה של חוסר ביטחון כאשר הושיטה את ידה הגדולה והמגושמת למראה כדי ללטף את לחיו של התינוק.

היא? היא אמורה לגעת בו? בדבר הזה, הנדיר הזה, הכל כך מלא חיות ועם זאת עדין להחריד?

דפיקה קלה עוררה את האם ומלוותה מן האווירה השקטה ששררה בחדר, וכשקולו של מוישי נשמע מהוסס מעם הפתח, שואל האם הוא יכול להיכנס, שבה מיכאלה גם ליציבת החייל הזקופה הרגילה שלה, מצמידה את הטאבלט שלה לחיקה.

"אפשר להיכנס, מוישי," חני הייתה זו שהשיבה, הקלה מבצבצת מקולה. בעלה היה חלק מעולם ישן, נורמלי, מוכר, מהזמן שלפני שהפכה לנושא ממשלתי רב חשיבות, ולפני שהפכה לאחראית לתינוק הקטנטן, שמעולם לא ראתה כמותו בחייה; כשעוד רק הייתה חני, עם הכתפיים הצרות שלה והדאגות הקטנות שלה.

"היי," בעלה ניצב מעם הדלת, ורק לאחר מבט זהיר מפתח החדר, שאל, "אפשר... אפשר לראות אותו?"

במקום תשובה, חני הניעה את העריסה מעט לעברו, והוא נעץ את עיניו בתכולתה האנושית הזעירה, חסר מילים.

"הוא בסדר? הכל בסדר?" שאל לבסוף.

"הוא אכל מצויין, והעלה מאה וחמשה גרמים במהלך היממה האחרונה," בישרה מיכאלה בנימה מורתית מעט, "שזה מעולה. ועכשיו הוא בבונדינג טיים עם אמא."

"אה," הניסוחים של הממונַה מטעם הממשלה תמיד גרמו למוישי להרגיש חסר ידע והבנה ברמה הבסיסית ביותר, "אוקיי- אז אני רק אשב פה, בסדר?"

חני שלחה מבט מעודד מעט לעבר בעלה, ומיכאלה, קפוצת שפתיים, הייתה אינטלגנטית מספיק כדי להבין מתי יש צורך לתת להורים הטריים לדבר בינם לבין עצמם.

"אני אצא להפסקה," הכריזה בחוסר שביעות רצון תוך כדי שהתרוממה ממקומה, "אבל אל תשכחי להצמיד את היד שלך ללחי שלו בשעה הקרובה, אמא. הוא צריך להתרגל למגע שלך. ולא להרים אותו, כי הוא אחרי אוכל, ובשום פנים ואופן לא לקרוא לו בשמות חיבה," התרתה, "מחקרים בינלאומיים הראו שזה פוגע באינטלגנציה."

אבל רגע לפני שיצאה, היא עצרה בפתח הדלת. "רגע," אמרה, "יש משהו שחשוב שתדברו עליו. הברית ממש עוד שבוע, ולמרות ששום דבר בהכנת האירוע לא ממש קשור אליכם, אתם כן צריכים לחשוב על השם שלו."

חני ומוישי החליפו מבט קצר, מהיר, שכן השם כבר היה ברור לשניהם מזה מספר חודשים; אבל מיכאלה לא שמה לב לכך, או שבחרה להתעלם. "יש כמה הצעות. רבנים מאד חשובים מרחבי העולם, וגם הרבה מאד אנשים עשירים שמוכנים לתרום כסף כדי שהתינוק ייקרא על שמם או על שם אבא או סבא שלהם. שלחתי לך למייל את הרשימה, חני," היא אמרה, מחווה בטאבלט שבידיה, "אבל אני כבר יכולה לומר לכם שעל פי הסינון הראשוני שערכתי, ההצעה הגבוהה ביותר היא של מיליארדר יהודי ממקסיקו, שמוכן לשלם ארבע מאות אלף דולר כדי שיקראו לתינוק בשמו. קוראים לו אלחרנדד פרנדדו די גוואזלו לוקאס. לוקאס זה שם משפחה."

שתיקה שררה בחדר לאחר הדברים, כשחני מביטה במיכאלה במבט מבועת, ומוישי מנסה בכל כוחו לכבוש את חיוכו ולשמור על ארשת רצינית.

מיכאלה ככל הנראה קלטה את הבעתו של האב הצעיר, וגבתה הורמה בחומרה. "ארבע מאות אלף דולר," היא חזרה על כך, "אני בהחלט הייתי מציעה שתחשבו על זה."

רק לאחר שמוישי הבטיח בשם שניהם שהם אכן ישקיעו בכך מחשבה, יצאה מיכאלה מהחדר. ועל אף שלאחר שנסגרה הדלת התיר לעצמו בעלה לפלוט צחוק משועשע, חני, לעומת זאת, חשה רק כיצד האבן שבליבה הופכת להיות יותר ויותר כבדה.

"לא להאמין," סיכם מוישי בחיוך קל. "איך היא מצפה שנקרא לו? אלחרנדדי?"

"בלי שמות חיבה," הזכירה חני בעוגמה מסויימת.

מוישי צחק. "נראה לי שאנחנו נשאר במחשבה המקורית שלנו. תאמיני לי, זה מדהים לראות כמה אנשים מכל רחבי העולם מתעניינים בו... אגב, זה מזכיר לי, חני. את חייבת לשמוע מה התחיל להיכנס לתיבת מייל שלי מהבוקר. מאות מלמדים לשעבר שלחו קורות חיים והמלצות כדי שיוכלו ללמד את התינוק כשיגיע לגיל שלוש."

"מאות," לחשה חני.

"והכי מדהים- שנשלחו מכתבים גם מהלשכות של כל גדולי התורה. את לא תאמיני. הרבנים הראשיים כתבו שהם מוכנים ללמוד עם הילד פעמיים בשבוע- בחי, לא בווידאו! היה שם מכתב מהמזכירות של ראש המועצת, המזכיר של האדמו"ר מבעלז, האדמו"ר מגור... מדהים, לא?"

"מדהים," היא הסכימה, ובאופן תמוה ביותר, במקום לחייך באותו אופן קליל ושבע רצון כמו בעלה, היא חשה את הדמעות הולכות ועולות בגרונה. למזלה, התינוק נשם נשימה עמוקה שגרמה לשניהם למקד את מבטם בו, והעובדה שעיניה מטושטשות מדמעות, חמקה מראייתו של בעלה.

נשימתו של התינוק חזרה להיות רגועה וקצבית, והוא המשיך לנום בשלווה חסרת טרדות. בתקופה הקרובה, כך נראה, יהיה זה עיסוקו העיקרי; אבל על פי המידע הרב שניתך עליהם במשך התקופה האחרונה, הרי שבתוך חודש הוא אמור כבר להתעניין בהם ולנסות למקד את מבטו לעברם, וזמן קצר לאחר מכן הוא גם יתחיל לחייך. החודשים שלאחרי זה יהיו מלאים בשינויים, כאשר הוא יתחיל להתהפך, לצחוק, ומתישהו אפילו לזחול. ואחרי כל זה- לאחר זמן שנראה ארוך אבל בסופו של דבר יעבור בעפעוף עין- הוא גם יהפוך לילד, ואז לאדם בוגר.

אדם עם אופי, אישיות, נטיות לב, עם רגעי כישלון ורגעי גבורה, ועם שליחות משלו למלא בעולם. אדם, שלפי כל המחקרים העדכניים אודות הילדים הנדירים שנולדו לאחר הדעיכה[1], נמצא בו פונטציאל גנטי גבוה במיוחד של הבאת אינסוף דורות נוספים.

תינוק קטן, שבתוכו גלום האינסוף.

המחשבה המהממת הזו היא זו שגרמה לדמעות שעמדו בעיניה לזלוג סוף סוף על לחייה. ותנועת ידה המהירה לניגוב הדמעות גרמה למוישי להרים את מבטו אליה. מופתע, תמה, ואולי גם מעט נחרד, הוא שאל: "למה את בוכה, חני? מה קרה?"

"מוישי," היא אמרה, ובליבה ביקשה סליחה מהשם, בתוספת ייחול עז שלא יירשמו לחובתה כל הדיבורים שהיא הולכת להוציא מהפה, "מוישי, זה גדול עליי."

"מה גדול עלייך," מוישי נראה באמת ובתמים מבוהל, "התינוק?"

כשהוא אמר את זה ככה, זה היה נשמע חמור וכפרני מדיי. "חס ושלום," השיבה, משפילה את מבטה לעבר הלחי הקטנה שליטפו קצות אצבעותיה, "אני אוהבת אותו. אבל.. לא יודעת. זה בן אדם. ממש בן אדם. קטנצ'יק עכשיו, אבל הוא יילך ויגדל לאט לאט. ויקשיב, וילמד מאיתנו, ויתבגר... אני לא יודעת, אני מרגישה שאני לא בנויה לזה. יש עוד אלפי נשים טובות וצדיקות ממני בעולם הזה. שהשם היה נותן להם לגדל את הנשמה היקרה הזאת שלו, לא? למה אני? למה אנחנו?"

עיניו החומות של בעלה רפרפו עליה מבט של כאב לרגע אחד נוסף, מתעכבות על דמעותיה, ולאחר מכן נפנו שוב לעבר התינוק.

"אני לא יודע, חני," אמר בלחישה, "אני לא יודע למה הקב"ה בחר לתת לנו את הנשמה הזאת. את הילד הזה. אבל הקב"ה בטח יודע מה נכון עבורו."

חני עצמה את עיניה לרגע, שתי דמעות גדולות זולגות על לחייה. כן, היא מכירה את התשובה הזו. אבל על פי מה שהספיקה לשמוע, לפחות שבע מאות איש רוצים להיות נוכחים במצוות ברית המילה, ועוד מאות אלפים יביטו בה בשידור חי; עשירי עולם מוכנים לתת חלק נכבד מהונם כדי לזכות רק לפיסה מהנצח הזה, שנקרא ילד, ואחרים, אישים מכובדים שעם ישראל כולו מצפה לפסיקותיהם ואמרותיהם, משתוקקים לשבת לידו רק כדי לזכות ללמד אותו אלף בית.

והיא? מה היא?

עוד דמעה זלגה לה, חמה ושקופה על לחייה, וחני פקחה עיניים, מביטה בתינוק הזעיר. ששכב לו כך, שקט, ישן, ורגוע כל כך, ללא אף שמץ של דאגה או פחד שמעיב על זיו פניו הטהור.

הוא בטוח כל כך. שליו כל כך. חיוך קטן וזוויתי עלה על שפתיה. כגמול עלי אימו.

והיא-

מה היא?

מבלי משים, היא מטה את ראשה מעט, כשהחיוך על פניה הופך לרך וחמים יותר.

היא גם קצת כמו התינוק הזה. גם היא בידיו של יוצר הכל.

והוא זה שקבע שתהיה לאם, ונתן לה את הפיקדון היקר. הפיקדון הכי יקר שיש.

ואיזושהיא תחושה חדשה, עדינה אך עוצמתית, החלה מחלחלת באבריה. וידה, שעד עתה הייתה אמונה ללטף בהתמדה את לחייו הרכה של התינוק על פי ההוראות שניתנו לה, עשתה זאת כעת ביתר רכות.

כן, היא למעשה באמת מי שהיא. עם חסרונותיה, חוסר ידיעותיה, וחוסר מושלמותה.

והקדוש ברוך הוא- יודע זאת.

אבל כשהוא נתן לה את הילד הזה, הוא נתן לה גם כח. כח עצום, משנה עולם. כח, שגם אם לפני חמש עשרה שנה היה מובן מאליו, הרי שעכשיו, בתקופה שנראית כמו סוף הצילווזציה, האנושות כבר מכירה בעוצמתו.

את הכח לגדל ילד.

את הכח להיות אמא.






"וואו, אהר'לה, מה אני אגיד לך, זה היה..." השדרן שאף אוויר עמוק לריאותיו, ואז שיחרר את האוויר בנשיפת סיפוק. "מדהים. אין מילים לתאר את ההתרגשות."

"אני מסכים איתך איציק. לא אגזים אם אומר שזה היה אחד מהאירועים המרגשים ביותר שחוויתי בחיי. כל עם ישראל היה מאוחד כל כך סביב הברית הזו. וכשהרב הראשי הכריז על השם שלו-"

"אני חושב שכולנו דמענו ביחד, ממש ככה. שמע, לשמוע פתאום את השם של החפץ חיים הקדוש על תינוק בישראל, אחרי כל כך הרבה שנים... זה... בלתי נתפס. רגע שנחרט בלב לכל החיים."

שתיקה שררה לרגע בשידור, שתיקה שהיה בה ערבוב משונה של שמחה עם דוק של עצב.

"מה אנחנו מאחלים לישראל מאיר הקטן, איציק?"

"שיזכה להאיר את ישראל. ושנזכה, יחד איתו, לראות סוף סוף בגאולה האמיתית והשלימה. אנחנו צריכים אותה, אהרל'ה. צריכים אותה כאן."

אהרל'ה נשף נשיפת צחוק ידידותי, שהתנגן בו תו יחיד של עצב וגעגוע. "מסכים לחלוטין. ומכאן אני גם מברך אותך ידידי, כמו שהיינו אומרים פעם: בקרוב אצלך."

"אמן ואמן. בקרוב אצל כולנו."













[1] הדעיכה- כינוייה של תופעה עולמית שהחלה משנת תשפ"ח ואילך, שאופיינה בירידה הדרגתית ועקבית בילודה האנושית. למעשה, מחקרים הראו כי ירידה זו החלה גם שנתיים לפני כן, אלא שהוגדרה בטעות כהפחתת ילודה שנבעה מגורמים סוציולוגיים ולא מגורמים ביולוגיים. רק בשנת תש"צ החל המחקר הבינלאומי לעסוק בצורה נרחבת בנושא, כאשר נתוני הילודה מול נתוני התמותה הפכו להיות ביחס של אחד לארבעה. יש שייחסו את הירידה הדרמטית לטכנולוגיית קרינת הרדיו החדשה שבאה לידי שימוש בתשתיות התקשורת ברחבי העולם, שכונתה "G6", ושנאסרה לאחר חמש שנים על ידי מכוני התקנים הטכנולוגיים הבינלאומיים. למעשה, עד היום אין במחקר תמימות דעים בנוגע לגורם הדעיכה האנושית.
 

הפצחן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
טוב.
לאחר קריאה בעיון של הקטעים שהועלו לאתגר, והתלבטות קשה בין הסיפורים הנפלאים - הגעתי לשלושה זוכים נבחרים:
מקום שלישי - @מאה מם
על קטע מקסים, מרגש, עוצמתי ומדוייק. קיצער - וואו.

מקום שני - הגיודים, של @כותב השורות
קטע מעולה, יצירתי ומפתיע, שרק לאחר קריאה חוזרת הבנתי את כל הרמזים הטמונים בו. שכוייח!

ובמקום הראשון - @ifatrosh
קטע משובח, עומד בכל קריטריוני האתגר בצורה מושלמת. אווירה מקסימה של פוסט אפוקליפסה לאורך כל הסיפור, וסיום נעים ומלא בתקווה. בהצלחה בניהול האתגר הבא!

תודה רבה לכל המשתתפים והמגיבים, היה כיף לנהל את האתגר.
בהצלחה, ושבת שלום.
 

כותב השורות

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכז

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לִשְׁלֹמֹה אִם יְהוָה לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ אִם יְהוָה לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר:ב שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם מְאַחֲרֵי שֶׁבֶת אֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא:ג הִנֵּה נַחֲלַת יְהוָה בָּנִים שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן:ד כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים:ה אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם לֹא יֵבֹשׁוּ כִּי יְדַבְּרוּ אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר:
נקרא  13  פעמים

אתגר AI

אחרי החגים • אתגר 13

לוח מודעות

למעלה