הנושאים החמים
הכל התחיל אי שם סביבות שנת ג' שכ"א. נהרות של דם נשפכו ברחבי המזרח התיכון, חיילי נבוכדנאצר נלחמו בעוז נגד המצריים, ששלטו על שטח שהשתרע מנהר מצרים עד לנהר פרת. הקרב היה קשה, אך בסופו הצליח נבוכדנאצר להכות בצבא מצרים שוק על ירך, ולהשמיד את כל הכוח המצרי באיזור.
באותה תקופה מלך ביהודה יהויקים בן יאשיהו, אותו המליך פרעה נכו מלך מצרים על היהודים בארץ ישראל. יהויקים ושריו לא העריכו נכון את השינויים המתחוללים במזרח התיכון, ונקטו מדיניות חוץ בעלת סיכונים גבוהים שהוליכה לכישלון. לעומתם הנביא ירמיהו ידע את התפתחויות המדיניות הצפויות בנבואה מאת הקב"ה. זמן קצר לאחר קרב כרכמיש ("בשנה הרביעית ליהויקים") השמיע הנביא את נבואתו שנבוכדנאצר עתיד להטיל את שלטונו על ארץ יהודה ורחבי קדמת אסיה.
וכך היה, כאשר התקרב נבוכדנאצר לכיוון ירושלים, נחרד יהויקים. את המוצא היחיד להצלת האומה הוא ראה בכניעה מרצון לבבל. ואכן - ”בְּיָמָיו עָלָה נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַיְהִי-לוֹ יְהוֹיָקִים עֶבֶד שָׁלֹשׁ שָׁנִים" (מל"ב כד,א).
אך יום אחד נמאס לו.. "יש גבול לכל דבר!" התרתח המלך יהויקים, בעודו קורא את האגרת המלכותית שהגיע מבבל, "נבוכדנאצר הזה פשוט מטורף! כמה מסים הוא עוד רוצה שנעלה אליו? אולי בכלל נסגור את ממלכת יהודה, נמכור את אדמותינו ואת כל הכסף נשלח אליו לבבל?"
"מה הוא רוצה עכשיו ? ", שאל זבדיה, יועצו של יהויקים. "מס חדש!" הטיח יהויקים את האגרת על שולחן העץ הכבד, "נמאס לי !".
"אני מתכוון לדבר עוד השבוע עם מלכי מצרים, צור וצידון, ויחד נראה מה לעשות". "אתה מתכוון למרוד ?" שאל זבדיה בקול שקט. "אני לא יודע", השיב יהויקים לאחר דקה ארוכה, "הדבר האחרון שארצה הוא להתעמת עם הרשע הבבלי האכזר הזה, נבוכדנאצר, אבל מצד שני נמאס לי שעושקים אותי. העובדה שנבוכדנאצר השתלט על כל המרחב, לא נותנת לו זכות לגזול אותנו כך".
עוד באותו שבוע התכנסו מלכי מרחב ארץ ישראל להתייעצות דחופה. "אם נתאחד כולנו, נצליח לגרש את השלטון הבבלי מכאן", קבע מלך מצרים, "עד עכשיו קיבלנו בשתיקה את שלטונו המתעמר של נבוכדנאצר", הוסיף מלך צידון, "אבל לא נמשיך! מרד מסים משותף אמנם יביא הנה את הבבלים במהירות, אך אנו נעמוד מולם בעוז!"
כך, בשנת ג' אלפים שכ"ג, במלאות 14 שנה לשלטונו של המלך יהויקים בירושלים, מרדו מלכי יהודה, מצרים, צור וצידון בנבוכדנאצר מלך בבל. כפי שצפה מלך מצרים, נבוכדנאצר הגיב על המרד בזעם איום, ומיהר לשלוח צבא למרחב ארץ ישראל. המלכים הסתגרו מאחורי חומותיהם, וביניהם גם יהויקים, שהסתתר בארמונו בירושלים.
המצור הבבלי היה קשה ועשוי היטב. מחסני המזון ומאגרי המים בירושלים הלכו והתדלדלו במהירות, ותוך פחות משנתיים מצא יהויקים את מותו ברעב. היהודים ההמומים המליכו את בנו יהויכין, אך גם הוא היה כבר כה חלש ורעב, עד כי בתום שלושה חודשים נכנע בפני נבוכדנאצר. החיילים הבבלים פרצו לבית המקדש ושדדו מכל הבא ליד: מנורה, חצוצרות זהב, שולחן לחם הפנים, כלים, חפצי נוי, יריעות ומנורות. יהויכין ואוצרות המקדש נלקחו לבבל בתהלוכת שבויים גדולה.
ירושלים נותרה עזובה ומוכת רעב תחת פיקודו של צדקיהו, דודו של יהויכין אשר מונה לשליט מקומי על ידי נבוכדנאצר. רוח העם נשברה. הנותרים בציון ייחלו לשובו של המלך הגולה ולהחזרת האוצרות האבודים, ואילו השבויים והגולים נשאו עיניהם בציפייה לשוב לירושלים ולכונן את עפרה.
בינתיים בירושלים נאלץ צדקיהו, "ממלא מקום המלך", להישבע אמונים לנבוכדנאצר, ולכנות את ממלכתו המשועבדת בשם הנורא "ממלכה שפלה". "הִנֵּה בָא מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִַם" קונן על כך הנביא יחזקאל, "וַיִּקַּח מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וַיִּכְרֹת אִתּוֹ בְּרִית וַיָּבֵא אֹתוֹ בְּאָלָה". ידם הקשה של הבבלים התחזקה, ונטל המסים על יהודה ושכנותיה, שנשברו אף הן במצור הכבד, גדל שבעתיים. איש לא העז אפילו לחלום שוב על מרד בבבלים, ובמיוחד לא צדקיהו, שזכה לכתר המלוכה רק בזכותם.
שנים חלפו, ומשאבי הממלכה התדלדלו במהירות. זעם ועלבון החלו מבעבעים בעם, שלמרות עבדותו הקשה חי בעוני ובצמצום. "אי אפשר יותר!" זעקו שרי המלך, "כמה נמשיך לתת את צווארינו בעול הבבלים? כמה נעבוד, ויאכלו הם את פרי עמלנו?" צדקיהו לא ידע כיצד להגיב. "אבל מה נעשה?" שאל בהיסוס, "אם נמרוד בנבוכדנאצר, הרי שאנו מסתכנים שוב במצור ובעונשים חמורים".
"שטויות!" ביטלו השרים את דבריו, "הקשב לדברי כמה מן הנביאים בירושלים. אלה נשבעו כי אם תמרוד בבבל, ירושלים תינצל, ונבוכדנאצר ירד מכסאו". צדקיהו המבולבל לא ידע כיצד לנהוג. השרים והנביאים התסיסו אותו, ומצד שני חש כי על מרד נוסף לא יעבור נבוכדנאצר בשתיקה ובהגליה. היסוסיו רק גברו כאשר שמע כי הנביא ירמיהו מסתובב בחוצות העיר ומזהיר מפני מרד בבבלים. "הַיֹּשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת יָמוּת בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדָּבֶר", התריע ירמיהו, "וְהַיּוֹצֵא וְנָפַל עַל הַכַּשְׂדִּים [הבבלים] הַצָּרִים עֲלֵיכֶם וְחָיָה.
אל תמרדו בנבוכדנאצר! תנו צווארכם בעול הבבלים ותחיו!" לבו של צדקיהו נטה לקבל את דברי ירמיהו, אך שריו התסיסו אותו ואת העם, עד כי לבסוף הכריע על מרד בבבל. ירמיהו הנדהם סבב בעיר, כשהוא משמיע נבואות זעם. בעקבות כך כלא אותו המלך, ולא אפשר לו להשמיע את דבריו. שם, בבית הסוהר, מעבר לסורגי החלון, הכתיב ירמיהו המיואש לתלמידו נבואת חורבן ארוכה וקשה על ירושלים המורדת, שמתחילה במילים: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם"
המרד עלה לצדקיהו ביוקר; בעשרה בטבת שנת ג' אלפים של"ז לפני הספירה הסתער צבא של מאות אלפי בבלים על ירושלים והטיל עליה מצור כבד. בראש הצבא עמד נבוכדנאצר, כשהוא רותח מזעם ועיניו בוערות. "פשפש קטן!" צווח מעבר לחומה אל צדקיהו המבוהל, "מי עשה אותך מלך ומי נתן בראשך כתר, אם לא אני? באיזו עזות מצח אתה מורד בי? חכה שאניח את ידי על צווארך!" מילותיו המאיימות של המלך הזועם הדהדו בכל עמק קדרון, ונפלו על בתיה הדוממים של ירושלים החרדה. נבוכדנאצר שב לבבל ומינה במקומו את נבוזראדן, שר צבאו הידוע לשמצה בכינוי "רב טבחים", כדי שינהל באופן אישי את המצור על ממלכת יהודה.
כמעט שנתיים עמדה ירושלים במצור, אך "בַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי… בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם. וַיִּשְׂרַף אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל בָּתֵי יְרוּשָׁלִַם, וְאֶת כָּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ" (מלכים ב' פרק כה). צדקיהו נלקח לבבל, שם שחט נבוכדנאצר את שני בניו לעיניו. "זהו עונשך על חוצפתך!" סינן, רגע לפני שניקר באכזריות את שתי עיניו של המלך המייבב.
ממלכת יהודה נפלה, אחרון שושלת מלכי בית דוד מת בעליבות ובחוסר כל אי שם, ובית המקדש הראשון חרב. עם ישראל יצא לגלות בבל, כדי לשבת שם על נהרותיה ולבכות על ציון.
הנחמה היחידה שליוותה את העם הגולֶה היתה נבואתו של ירמיהו, שהתגשמה כעבור שבעים שנה:
"כֹּה אָמַר ה': הִנְנִי שָׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקוֹב, וּמִשְׁכְּנֹתָיו אֲרַחֵם. וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ, וְאַרְמוֹן עַל מִשְׁפָּטוֹ יֵשֵׁב".
באותה תקופה מלך ביהודה יהויקים בן יאשיהו, אותו המליך פרעה נכו מלך מצרים על היהודים בארץ ישראל. יהויקים ושריו לא העריכו נכון את השינויים המתחוללים במזרח התיכון, ונקטו מדיניות חוץ בעלת סיכונים גבוהים שהוליכה לכישלון. לעומתם הנביא ירמיהו ידע את התפתחויות המדיניות הצפויות בנבואה מאת הקב"ה. זמן קצר לאחר קרב כרכמיש ("בשנה הרביעית ליהויקים") השמיע הנביא את נבואתו שנבוכדנאצר עתיד להטיל את שלטונו על ארץ יהודה ורחבי קדמת אסיה.
וכך היה, כאשר התקרב נבוכדנאצר לכיוון ירושלים, נחרד יהויקים. את המוצא היחיד להצלת האומה הוא ראה בכניעה מרצון לבבל. ואכן - ”בְּיָמָיו עָלָה נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַיְהִי-לוֹ יְהוֹיָקִים עֶבֶד שָׁלֹשׁ שָׁנִים" (מל"ב כד,א).
אך יום אחד נמאס לו.. "יש גבול לכל דבר!" התרתח המלך יהויקים, בעודו קורא את האגרת המלכותית שהגיע מבבל, "נבוכדנאצר הזה פשוט מטורף! כמה מסים הוא עוד רוצה שנעלה אליו? אולי בכלל נסגור את ממלכת יהודה, נמכור את אדמותינו ואת כל הכסף נשלח אליו לבבל?"
"מה הוא רוצה עכשיו ? ", שאל זבדיה, יועצו של יהויקים. "מס חדש!" הטיח יהויקים את האגרת על שולחן העץ הכבד, "נמאס לי !".
"אני מתכוון לדבר עוד השבוע עם מלכי מצרים, צור וצידון, ויחד נראה מה לעשות". "אתה מתכוון למרוד ?" שאל זבדיה בקול שקט. "אני לא יודע", השיב יהויקים לאחר דקה ארוכה, "הדבר האחרון שארצה הוא להתעמת עם הרשע הבבלי האכזר הזה, נבוכדנאצר, אבל מצד שני נמאס לי שעושקים אותי. העובדה שנבוכדנאצר השתלט על כל המרחב, לא נותנת לו זכות לגזול אותנו כך".
עוד באותו שבוע התכנסו מלכי מרחב ארץ ישראל להתייעצות דחופה. "אם נתאחד כולנו, נצליח לגרש את השלטון הבבלי מכאן", קבע מלך מצרים, "עד עכשיו קיבלנו בשתיקה את שלטונו המתעמר של נבוכדנאצר", הוסיף מלך צידון, "אבל לא נמשיך! מרד מסים משותף אמנם יביא הנה את הבבלים במהירות, אך אנו נעמוד מולם בעוז!"
כך, בשנת ג' אלפים שכ"ג, במלאות 14 שנה לשלטונו של המלך יהויקים בירושלים, מרדו מלכי יהודה, מצרים, צור וצידון בנבוכדנאצר מלך בבל. כפי שצפה מלך מצרים, נבוכדנאצר הגיב על המרד בזעם איום, ומיהר לשלוח צבא למרחב ארץ ישראל. המלכים הסתגרו מאחורי חומותיהם, וביניהם גם יהויקים, שהסתתר בארמונו בירושלים.
המצור הבבלי היה קשה ועשוי היטב. מחסני המזון ומאגרי המים בירושלים הלכו והתדלדלו במהירות, ותוך פחות משנתיים מצא יהויקים את מותו ברעב. היהודים ההמומים המליכו את בנו יהויכין, אך גם הוא היה כבר כה חלש ורעב, עד כי בתום שלושה חודשים נכנע בפני נבוכדנאצר. החיילים הבבלים פרצו לבית המקדש ושדדו מכל הבא ליד: מנורה, חצוצרות זהב, שולחן לחם הפנים, כלים, חפצי נוי, יריעות ומנורות. יהויכין ואוצרות המקדש נלקחו לבבל בתהלוכת שבויים גדולה.
ירושלים נותרה עזובה ומוכת רעב תחת פיקודו של צדקיהו, דודו של יהויכין אשר מונה לשליט מקומי על ידי נבוכדנאצר. רוח העם נשברה. הנותרים בציון ייחלו לשובו של המלך הגולה ולהחזרת האוצרות האבודים, ואילו השבויים והגולים נשאו עיניהם בציפייה לשוב לירושלים ולכונן את עפרה.
בינתיים בירושלים נאלץ צדקיהו, "ממלא מקום המלך", להישבע אמונים לנבוכדנאצר, ולכנות את ממלכתו המשועבדת בשם הנורא "ממלכה שפלה". "הִנֵּה בָא מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִַם" קונן על כך הנביא יחזקאל, "וַיִּקַּח מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וַיִּכְרֹת אִתּוֹ בְּרִית וַיָּבֵא אֹתוֹ בְּאָלָה". ידם הקשה של הבבלים התחזקה, ונטל המסים על יהודה ושכנותיה, שנשברו אף הן במצור הכבד, גדל שבעתיים. איש לא העז אפילו לחלום שוב על מרד בבבלים, ובמיוחד לא צדקיהו, שזכה לכתר המלוכה רק בזכותם.
שנים חלפו, ומשאבי הממלכה התדלדלו במהירות. זעם ועלבון החלו מבעבעים בעם, שלמרות עבדותו הקשה חי בעוני ובצמצום. "אי אפשר יותר!" זעקו שרי המלך, "כמה נמשיך לתת את צווארינו בעול הבבלים? כמה נעבוד, ויאכלו הם את פרי עמלנו?" צדקיהו לא ידע כיצד להגיב. "אבל מה נעשה?" שאל בהיסוס, "אם נמרוד בנבוכדנאצר, הרי שאנו מסתכנים שוב במצור ובעונשים חמורים".
"שטויות!" ביטלו השרים את דבריו, "הקשב לדברי כמה מן הנביאים בירושלים. אלה נשבעו כי אם תמרוד בבבל, ירושלים תינצל, ונבוכדנאצר ירד מכסאו". צדקיהו המבולבל לא ידע כיצד לנהוג. השרים והנביאים התסיסו אותו, ומצד שני חש כי על מרד נוסף לא יעבור נבוכדנאצר בשתיקה ובהגליה. היסוסיו רק גברו כאשר שמע כי הנביא ירמיהו מסתובב בחוצות העיר ומזהיר מפני מרד בבבלים. "הַיֹּשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת יָמוּת בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדָּבֶר", התריע ירמיהו, "וְהַיּוֹצֵא וְנָפַל עַל הַכַּשְׂדִּים [הבבלים] הַצָּרִים עֲלֵיכֶם וְחָיָה.
אל תמרדו בנבוכדנאצר! תנו צווארכם בעול הבבלים ותחיו!" לבו של צדקיהו נטה לקבל את דברי ירמיהו, אך שריו התסיסו אותו ואת העם, עד כי לבסוף הכריע על מרד בבבל. ירמיהו הנדהם סבב בעיר, כשהוא משמיע נבואות זעם. בעקבות כך כלא אותו המלך, ולא אפשר לו להשמיע את דבריו. שם, בבית הסוהר, מעבר לסורגי החלון, הכתיב ירמיהו המיואש לתלמידו נבואת חורבן ארוכה וקשה על ירושלים המורדת, שמתחילה במילים: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם"
המרד עלה לצדקיהו ביוקר; בעשרה בטבת שנת ג' אלפים של"ז לפני הספירה הסתער צבא של מאות אלפי בבלים על ירושלים והטיל עליה מצור כבד. בראש הצבא עמד נבוכדנאצר, כשהוא רותח מזעם ועיניו בוערות. "פשפש קטן!" צווח מעבר לחומה אל צדקיהו המבוהל, "מי עשה אותך מלך ומי נתן בראשך כתר, אם לא אני? באיזו עזות מצח אתה מורד בי? חכה שאניח את ידי על צווארך!" מילותיו המאיימות של המלך הזועם הדהדו בכל עמק קדרון, ונפלו על בתיה הדוממים של ירושלים החרדה. נבוכדנאצר שב לבבל ומינה במקומו את נבוזראדן, שר צבאו הידוע לשמצה בכינוי "רב טבחים", כדי שינהל באופן אישי את המצור על ממלכת יהודה.
כמעט שנתיים עמדה ירושלים במצור, אך "בַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי… בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם. וַיִּשְׂרַף אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל בָּתֵי יְרוּשָׁלִַם, וְאֶת כָּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ" (מלכים ב' פרק כה). צדקיהו נלקח לבבל, שם שחט נבוכדנאצר את שני בניו לעיניו. "זהו עונשך על חוצפתך!" סינן, רגע לפני שניקר באכזריות את שתי עיניו של המלך המייבב.
ממלכת יהודה נפלה, אחרון שושלת מלכי בית דוד מת בעליבות ובחוסר כל אי שם, ובית המקדש הראשון חרב. עם ישראל יצא לגלות בבל, כדי לשבת שם על נהרותיה ולבכות על ציון.
הנחמה היחידה שליוותה את העם הגולֶה היתה נבואתו של ירמיהו, שהתגשמה כעבור שבעים שנה:
"כֹּה אָמַר ה': הִנְנִי שָׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקוֹב, וּמִשְׁכְּנֹתָיו אֲרַחֵם. וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ, וְאַרְמוֹן עַל מִשְׁפָּטוֹ יֵשֵׁב".
