הסיפור הוא היסטורי ומתרחש בזמן גירוש ספרד, בממלכה בדיונית בשם ואלטוריה באיטליה המחולקת לממלכות ורפובליקות.
אשמח להערות על התוכן והעלילה, וכן אם יש שגיאות בניסוח וכו'.
פרק א'
'אילו רק יכולתי לחשוב שאני לא איכר פשוט', חשב לעצמו דורן בעוגמה, בשעה שעקב בערנות אחר כרכרה הדורה שנעה במרחבי השדות.
'אילו רק יכולתי לחשוב שאני בן אצולה שירד אל העם, כמו ששמעתי על מלכים שהתחפשו לאנשים פשוטים כדי להקשיב לעם שלהם', המשיך דורן לחשוב.
הכרכרה מולו דהרה בשלווה קסומה, חלונותיה המעוגלים חשפו את פניהם של יושבי הכרכרה.
עיניו של דורן נפערו בתדהמה, בן אצילים בן גילו, נער לבוש בהידור, נראה יושב בנוחות על גבי המושב, עיניו סוקרות את השטח, את השדות ואת האיכרים העובדים ביזע.
דורן התנשם עמוקות וחש רעד קל מופיע בידיו, אות לכך שהוא מתרגש. היתכן שבן האצולה הסתכל לכיוון בו הוא עומד?
או שמא הוא אף הבחין בו?
מחשבות אלו שחלפו בראשו ביעף גרמו לו לעמוד נטוע על מקומו, כמו הדחליל שהכין פרנצ'סקו.
כן כן, הוא הבחין בו!
בן האצילים הצעיר חייך אליו ואף נופף לו בידו!
דורן רצה להחזיר לו שלום, אבל אז הוילון של הכרכרה הוסט ביד מהירה, נזעמת, ושוב לא ראה דורן את פניהם של יושבי הכרכרה.
דורן עמד כמו עץ נטוע ולא יכול היה לזוז מרוב התרגשות.
האציל הצעיר הבחין בו?
הוא נופף אליו לשלום?
היתכן?
אולי לא היה זה האציל, אלא היה זה נסיך הממלכה בכבודו ובעצמו?
דורן נרכן לאדמה וקטף כמה צנוניות מבריקות סגלגלות.
הוא מחכה.
מחכה להפסקה.
אז, יגיע לבית הקטן אפוף ריחות טובים, ויסעד את ליבו בארוחה קלה.
שעת ההפסקה הגיעה, דורן אסף את הסלים הקלועים בעבודת יד מסורה של דודתו, מהם הציצו ירקות עסיסיים ומבריקים, והחל לפסוע בשבילים המאולתרים שנסללו על ידי האיכרים, לכיוון ביתה של דודה גליבה.
רוח נעימה נשבה על פניו, מסביב נצבעו השדות באורה הרך של השמש שהתחבאה קלות בין העננים, קרניה יוצרות פסים על פני השדות הירוקים.
הסלים היו כבדים, אבל דורן נהנה לחוש שהוא סוחב אותם.
גבו היה ישר והוא חש שהעבודה מחזקת את גופו.
דודה גליבה, אשה נמוכה בעלת פרצוף עגול ועיניים מחייכות קיבלה את פניו בשמחה.
"אילו יכולתי הייתי מספרת לאימך איזה בן חיל אתה, דורן", אמרה לו בקולה המלטף, מגישה לו צלחת עם תבשיל מעלה אדים.
דורן הניח את הסלים בפתח הבית והתיישב לאכול, "אין כמו האוכל שלך, דודה", אמר והוסיף: "מתי אפגוש את אימי?"
דודתו נותרה לחייך, למרות שעיניה נעשו רציניות, היא אמרה בקול מהורהר את הדברים שלא פעם אמרה אותם: "אימך, דורן, הלכה לה לעולם הגדול, היא השאירה אתכם אצלי, כדי שאטפל בכם היטב, כי סמכה עלי, הייתי ידידה טובה שלה.
בהתחלה כשהייתם קטנים, ביקרה אתכם מידי פעם, עד שהפסיקה לבוא, אבל הקפידה לשלוח לי כסף, היא אמרה שהיא סומכת עלי".
דורן המשיך לאכול, לא ממשיך עם שאלותיו הקבועות, איפה אביו.
הוא ידע את התשובות, דודה גליבה אמרה לו פעמים רבות
"אבא שלך, נלקח להלחם במלחמה מול אוסטריה, נודע לנו שהוא מת, דורן, כמה בכינו לשמע הבשורה, קשה היה לנו לשמוע זאת".
דודה גליבה התיישבה מולו, סוקרת אותו בהערצה, "כמה שאתה דומה לאמך, היינו ידידות טובות, היתה אשה טובה ששאפה לשנות את העולם, עד... עד...", קולה של דודה גליבה נעשה שקט לפתע, היא המשיכה לדבר בקול איטי:
"יום אחד היא באה אלי ואמרה שהיא מתעניינת בעולמות הנסתרים, היא רוצה ללמוד קסמים כדי לשנות את העולם וכדי שלא יהיו יותר מלחמות".
"ואיפה היא עכשיו?"
"היא רצתה ללמוד קסמים, דורן יקירי, לקחתי אתכם וברחתי לשדות, עם מעט כסף, קניתי את הבית הזה וטוב לנו כאן, נכון? טוב פי אלף מלגור בעיר הגדולה. קסמים זה כישוף, מזל רע, רציתי להגן עליך ועל אחותך" אמרה לו דודה גלביה את הסיפור המוכר שסיפרה לו פעמים רבות כל כך.
דורן הנהן קלות, זכר העיר הגדולה, העמוסה ברעש והמולה, עלה בזכרונו. לא יודע אם לשמוח מכך שדודה גלביה הצילה אותו מאמא שרצתה ללמוד מזל רע, או להתגעגע לאמא הטובה, על פי הסיפורים, אותה לא הכיר.
"תודה דודה גליבה שהצלת אותנו", אמר בנימוס.
את אחותו, נילי, שלחה דודה גליבה למנזר רחוק, ואילו הוא הוכיח שהוא טוב בעבודת השדה, דודה גליבה העריכה את עבודתו ואמרה שתוריש לו את הבית.
אבל בלי שדודה גליבה תדע, חשב דורן לא פעם שהוא רוצה לפגוש את אימו. הסיפורים אודותיה היו נפלאים, וגם רצונה ללמוד קסמים כדי להפסיק את המלחמות.
הוא חושש לומר זאת, אבל הוא חושב שזה בסדר ללמוד קסמים כדי להפסיק את המלחמות, גם אם זה מביא מזל רע, כי מלחמות זה דבר הרבה יותר גרוע ממזל רע.
אבל דודה גליבה חושבת אחרת, והיא בטח מבינה דברים טוב יותר.
הנושאים החמים
כי גם לה מגיע פינוק מושלם על כל ההעזרה הלב הגדול! 
Reactions: השקעות R הון ו-מה חובתו בעולמו2 //