שיתוף - לביקורת בוקר טוב

  • הוסף לסימניות
  • #1
השטרות רשרשו באופן קסום.
הם נערמו על השולחן, על הכיסא המשרדי. באיזשהו שלב הם גם התחילו לזלוג אל הרצפה.
"כל זה ניתן לך על העבודה האחרונה" קול מוכר נשמע, וגבר נרגש עמד בסמוך לדלת המשרד. "אף אחד לא היה מצליח בזה כמוך".
השטרות, באופן בלתי הגיוני בעליל, החלו לנוע במקומם, ולהתפזר בכל החדר. לעופף באוויר. עשרות, אם לא מאות, שטרות כחולים. כמה צהובים השתרבבו גם כן.
קול טורדני נשמע, השטרות התעוותו וקול האיש המהלל את כישוריו החל להתעמעם.
ידו של דווד גיששה מעט לשמאלו, איפה זה...
הוא נתקל בשטח ריק. רק לאחר רגע ארוך בו תת המודע שלו גירד קשות, הוא פגע בחפץ קשה.
קירות המשרד נעלמו, וברוגז קל הוא לחץ. הרעש הטורדני הופסק.
השטרות חזרו למלא את המרחב, והפעם קול אחר דיבר. "כישרון של ממש" הוא לחש, "איך הצלחת...".
"זה המקצוע שלי" הגיב דווד בשלווה חיצונית, מחייך קלות.
עוד ועוד אנשים נכנסו אל המשרד, מותירים אחריהם שטרות בכמות בלתי ספירה.
כבר לא היה מקום במשרד, ודווד החל לאסוף את השטרות. הוא ניסה לערום אותם, אבל לא היה מקום עבורם.
משום מקום הופיעה מירי אשתו עם מזוודה, והוא החל להכניס אל תוכה שטרות. עוד ועוד שטרות הוכנסו, האוויר חזר לשכון בחדר.
שוב רעש טורדני. איזה מעצבן! עד שהיה כבר אפשר לנשום! הוא רוצה גם לצאת לנופש, לעבור לבית חדש, לקנות כזו מכונית שלחברותא של הערב ייצאו העיניים ו-
אי אפשר ככה. מראה המזוודה החל להימחות אט אט.
ידו נשלחה שמאלה, לחצה על הכפתור.
שקט, סוף סוף.
המזוודה הוסיפה להתמלא, ועדיין נותר בה מקום. מהרצפה נעלמו כבר רוב השטרות, ולא נודע כי באו אל קרבה. מוזר.
"מה קורה עם המזוודה הזו" דווד חש היסטריה כלשהי, "מירי, מאיפה המזוודה הזו בכלל? אף פעם לא ראיתי אותה בבית!".
"זו המזוודה שבה אני שמה את כל הדברים שאני רוצה שיהיו לי" השיבה מירי ברצינות מוחלטת, "תמיד יש בה מקום".
"את לא רצינית" דווד הביט, מיואש, בשטרות שעל השולחן. "גם אותם המזוודה שלך תבלע?".
מירי החלה להרהר בכך. "מממ...".
דווד ניסה לסדר את השטרות שעל השולחן לערמות, אך הם גלשו על הרצפה.
טרררררררררם.....!
די כבר עם זה!
שוב יד שמאל. כל הכבוד לה.
בינתיים מירי המשיכה לאסוף את השטרות מהרצפה.
"תפסיקי" הוא הורה לה בבהילות, "צריך לחשוב על משהו אחר!".
"אבל צריך לשלוח את רבקי לחוג אפייה, כל החברות שלה הולכות לשם!" נזעקה מירי, "אני צריכה בשביל זה כסף".
"יותר חשוב לקנות מכונית חדשה" דווד תפס במזוודה והחל לנער אותה, בתקווה שהשטרות ייפלו בחזרה אל הרצפה.
הם לא נפלו.
איזו מזוודה מרושעת!
מירי והוא החלו לאסוף את השטרות מהרצפה לכמה ערמות מסודרות, ואחר כך עברו לשטרות שעל השולחן.
"קודם נקנה בית, ואז נראה מה לעשות עם השאר" פסק דווד, "אם כי נופש רציתי בשבילך, אבל אם את-" הוא שכח מה רצה לומר, קול כלשהו נכנס לטווח השמיעה שלו במעומעם.
אור גדול שטף אותו פתאום, והכל נמוג באחת.
הוא פקח את עיניו, ממצמץ לנוכח הסנוור הנוראי.
"דווד, כבר שמונה ועשרה! אתה תאחר לעבודה!" מירי, בפתח החדר, היסטרית לחלוטין. "הילדים כבר יצאו ללימודים, ואני צריכה כבר לעוף. קום ותתארגן כבר".
דווד התיישב, ממשש את השמיכה. מה קורה כאן? אויש, הגיע הבוקר.
הוא מלמל 'מודה אני' ונטל את ידיו, מתעורר תוך כדי.
רגע, השעון המעורר שכיוון! איך הוא לא העיר אותו?
בזעף כלשהו הוא נטל את הפלאפון, מדליק אותו. במשך כמה שניות רצופות הוא בהה בטקסט שנכתב שם:
'פספסת התראה 6:40'.

...
אשמח לביקורת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
כתוב מדהים וקסום!
נכנסתי ממש לאווירה, לחלום, להשתוקקות שהמצב הכלכלי ישתפר.
איזה מאכזב להתעורר, ולגלות שזה רק חלום...
 
  • הוסף לסימניות
  • #3

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....


מוזמנים למצוא את הדמויות והדימויים.

אבא בהודעה: "בדקות האחרונות יצאנו המשותף אני ואמא למבצע 'זעקת הקרצוף' נגד החמץ בביתנו. כוחותינו ניקו כעת בעוצמה את הארונות העליונים בחדר השינה וחיסלו שם עשרות פירורים, זאת בנוסף להשמדת חמץ בכל רחבי הבית".

אמא בהודעה: "מבצע 'זעקת הקרצוף' יחסל את כל מערך השאור בביתנו, ויביא להחלפת משטר החמץ הנוראי!"

דובר צה"ח (צבא השמדת חמץ): 'במתקפה משותפת על חדרי השינה והילדים חוסלו הבוקר עשרות בייגלך עבשים ומאות שקדי מרק מהמרושעים שבחמץ!"

'פיקוד השורף'- 'בדקות הקרובות צפויה ארוחת בוקר הנושאת מאות גרמים של חמץ! יש להיכנס למרחב המטבח ולא לצאת משם עד לסיום הארוחה!'

דיווח על נפילת פירור בשידה בחדר השינה, כרגע לא ידוע על התחמצות חפצים נוספים.

כוחות הניקוי יצאו לסרוק זירות בהם נתקבלו דיווחים על נפילות פירורים...

דובר צה"ח: 'אמא פתחה כעת במסע ניקוי בלב חדר הילדים. נוקו עשרות מוקדי חמץ'.

חשש כי במתקפת ארוחת הצהריים אחד הילדים היה מתפזר ופיזר עשרות שקדי מרק ברחבי הבית.

דובר צה"ח: אמא פתחה כעת במסע ניקוי בלב חדר השירות.

דיווח ראשוני על לכידת עוגיית עבאדי מתחת למיטה בחדר ילדים, ושליפתה משם להמשך טיפול כוחות הניקוי.

דובר צה"ח: 'קופסת ממתקי חמץ חוסלה כעת על ידי ילדי הבית בלב המטבח'.

אבא שוקל כניסה לניקוי המטבח עם חומרים שעדיין לא השתמשו בהם מתחילת הניקוי!

נשק יום הדין- דיווח על שימוש בסנט מוריץ בניקוי התנור.

חשש כבד אצל אמא כי אבא לא יביא לניקוי יסודי מהחמץ עקב לחץ פנימי מהילדים להביא לסיום הניקוי.

אבא פרסם את רשימת חמש עשרה הנקודות על שמירת הניקיון מחמץ עד הפסח.

אבא: "השמדנו את כל מערך הפירורים והשאור, והבאנו לקריסת משטר החמץ בבית!"

גורמים בקרבת אמא: בניגוד לטענת אבא, עשרות מוקדי חמץ עדיין לא נוקו לחלוטין! הנקודות שפורסמו לא ריאליות. מעריכים שמדובר בהטעיה לקראת מהלך ניקוי כללי- אבא שלח לקנות עוד עשרות מוצרי ניקיון...
מספיק להתקשר ולהתווכח עם נציגי חברות התחבורה

פשוט פותחים תיק בת"ק תכף אסביר איך,

ופתאום הם מתקשרים איליך, ומסבירים לך למה התביעה לא צודקת

ובדרך כלל בסמוך למועד ה'משפט' (נשמע מלחיץ קחו את זה כביקור ברופא משפחה...) הם מציעים לך פשרה על כחצי מהתביעה

ולאמיצים שבינינו ברוב המקרים אל תוותרו תלכו לביהמ"ש ותקבלו את כל הסכום!!!

הלוואי שכל עם ישראל יעשה כך, פתאום חברות התחבורה ידפקו אוטובוסים בשעון שוויצרי!!!!

א'. האטובוס לא יצא וכולי וכולי, תשמרו או קבלה של מונית שלקחתם (בד"כ עדיף לקחת מונית ככה יש נזק יותר רציני אך לא חייבים) או נסיעה הבאה שלקחתם וכל הוכחה אחרת
ב. שולחיים תביעה במקביל לחברת התחבורה המפעילה וכמו"כ למשרד התחבורה.
ג. מחכים לתשובות, אם התשובות לא מספקות (לא נתנו פיצוי מספק וכולי) פותחים תביעה ב15 דקות!!!
ד. מחכים למועד הדיון, בד"כ תקבלו כבר מיד אחרי ההגשה טלפונים מתפתלים מחברת התחבורה המפעילה למה זה תביעה שטותית, ויש להם אפי' הוכחות להפך, אל תבהלו, חכו בסבלנות ואז או ששתתפשרו או שתלכו עד הסוף, בהצלחה תעבירו הלאה שכולם יתבעו אותם, ונקבל ככה שירות נורמלי!!!

כל מי שהגיש והצליח או שלא שיעלה את המקרה כאן שנצליח ביחד לחולל שינוי!!!!

אשכולות דומים

"תעצור לי כאן".

מרחוק נראו הבתים הראשונים של העיר, אנשים לא צריכים לראות מאיזה רכב אני יורד.

הוצאתי את המזוודה מהבאגז' ומשכתי את ידית הנשיאה. לחצתי את ידו של הנהג בהתרגשות, "שכויח".

"שכויח", ענה לי ושנינו חייכנו.

הוא עשה פרסה, נפנף לי מהחלון ונעלם בעיקולי הכביש שממנו באנו.

הטיתי את המזוודה הכבדה ופסעתי העירה מסיע אותה על גלגליה המשומנים.

"שכויח", אמרתי לעצמי.

שכויח ואנטשולדיקט. שתי המילים האלו יספיקו כדי לעזור לי להגיע בשלום למחוז חפצי.


כשהגעתי אל התחנה המתינו בה כמה משפחות חרדיות שוקקות ילדים, וגם קבוצת אברכים צעירים שהתווכחו בלהט על משהו.

עצרתי את המזוודה והרמתי את ראשי אל לוח הזמנים האלקטרוני, מסלסל בידי את הפאה השמאלית, בעוד ידי הימנית לא עוזבת את המזוודה לרגע.

"לא עובד", אמר לי אחד האברכים, "אבל צריך להגיע עוד שלוש דקות בערך".

"שכויח". עניתי.

הוא הסתובב והמשיך לשוחח עם חבריו. יופי, עשיתי את זה ממש טבעי.


כשהאוטובוס הצפוף הגיע, עליתי עם המזוודה, והתקדמתי פנימה, "אנטשולדיקט... שכויח", "אנטשולדיקט... שכויח".

מצאתי מקום יציב במרכז האוטובוס לעמוד בו עם אחיזה בטוחה במזוודה. והבטתי החוצה דרך החלונות, בתחנה של אנדרטת קדושי זיגרוב אני צריך לרדת.

היום זה היום הגדול, חודשים ארוכים של תכנון קפדני ומאומץ יסתיימו בשעה חמש ורבע בדיוק. שזה בעוד - הצצתי בשעון - שלושים ושתים דקות מעכשיו.

מוזר, כבר עברנו חמש תחנות ושום אנדרטה לא נראית.

"אנטשולדיקט", אני פונה ליהודי גדל זקן שידו מחזיקה באותו עמוד ששלי.

הוא לא מגיב.

"אנטשולדיקט?" אני מרים קול ונוגע לרגע בכתפו.

הוא מזיז אלי מבט אדיש וכשהוא מבחין בעיניי השואלות, הוא ממהר להוציא את האוזניות.

"אנטשולדיקט", הוא אומר, "אמרת לי משהו?"

"אמרתי אנטשולדיקט", חייכתי, "עברנו כבר את אנדרטת קדושי זיגרוב?"

"לאן אתה צריך להגיע?", ענה לי בשאלה.

שאלה שלקח לי כמה שניות לענות עליה, שכן לא חכם יהיה לומר בפשטות - לתחנת רכבת מרכז, דרך אתר הבנייה השומם שמאחוריה.

"אני צריך להגיע, אמ... לאנדרטה, כלומר, חבר מחכה לי שם".

"הוא לא פונה ימינה, בגלל האולימפיאדה, הוא נוסע דרך שדרות בן חור, תרד כאן ותחזור לכיכר מרלין ושם... תשאל שם, זה עשר דקות הליכה".

"שכויח", אמרתי ולחצתי על כפתור הצלצול.

עלי למהר.

מראש לקחתי לי זמן נוסף כמרווח בטחון, והנה צדקתי. העיכוב הלא מתוכנן הזה היה יכול להסתיים בכישלון גמור, אולי אפילו באסון. הן אי אפשר לשנות את המנגנון, חמש ורבע זה חמש ורבע.


הגעתי לכיכר מרלין השוממת, ולא ידעתי לאן לפנות. עצרתי באצבעי רכב שעבר שם, "אנטשולדיקט. אנדרטה לקדושי זיגרוב?" קראתי אל חלון הרכב הנפתח לאיטו.

הנהג היה חביב מאד ונחוש לעזור. במשפטים מהירים מלווים בתנועות ידיים נמרצות הוא הסביר לי בדיוק מה עלי לעשות.

"שכויח", אמרתי לו בקידת תודה, מנסה להסתיר את העובדה שלא הבנתי כלום. הכל היה באידיש. ולא עוד אלא שבמהירות שהוא ירה את המילים מסתבר שגם דוברי אידיש שוטפת היו מסתבכים.

הנהג היה חד אבחנה, וכנראה שם לב שלא תפסתי את ההוראות. ברוב אדיבות הוא הזמין אותי בתנועת יד להכנס לרכב.

רק זה חסר לי.

פסעתי צעד לאחור, "שכויח, שכויח" קראתי, משתמש במחצית מאוצר המילים האידישאי שלי, ומניע בחוזקה את ראשי לשלילה.

כשראה שאני נחרץ בסירובי, נסע משם כשהוא ממשיך לירות צרורות מילוליים מהחלון.

חיכיתי שייעלם מהעין לפני שעצרתי רכב נוסף.


"סליחה, איך אני מגיע לאנדרטת קדושי זיגרוב?".

"מכאן ישר עד הרמזורים ושמאלה".

"שכויח".

"מה אמרת?" הוציא הנהג ראש עצבני מהחלון.

"שכויח שכויח, תודה רבה".

"תפסיקו כבר עם האידיש הפאנאטית שלכם, אם הייתם הולכים לצבא הייתם יודעים עברית, דוסים".

הוא נסע בחריקת צמיגים, מביע את זעמו בלחיצה על הגז.


חבל שלא הקלטתי את זה, הייתי משמיע למפקד, אוי איך שהוא היה צוחק.

אבל אין זמן להשתעשע, נשארו לי עשרים ושש דקות. פסעתי בצעדים גדולים ומהירים עם המזוודה הכבדה שגלגליה נרעדים מאבני המדרכה.

ברמזורים פניתי שמאלה ואחרי כמה רגעים ראיתי מרחוק את האנדרטה, השעה הייתה שלוש דקות לחמש, התחלתי לרוץ.

זה כבר היה מקום הומה יותר, שאילץ אותי לתמרן בין העוברים ושבים. קראתי "אנטשולדיקט" או "סליחה" בהתאמה לסוגי המכשולים, משתדל שלא למשוך תשומת לב מיותרת, להתנהג בטבעיות.

מהאנדרטה ואילך כבר ידעתי את הדרך היטב, שיננתי זאת הרבה פעמים.
רחוב אלפסי עד המכבסה, ואז להכנס בין הבניינים ולעלות שתים עשרה מדרגות לסמטת מרידור. המזוודה תיזזה על פני המדרגות, המפקד אמר לי שזה בסדר גמור אין מה לחשוש מהקפיצות שלה, מה שיש לדאוג זה רק דבר אחד, להגיע בזמן ליעד.

לא מהשער הראשי ועמדות הבידוק, כמובן. אלא מאחור, מאיזור השיפוצים של האגף החדש, איפה שאחד החברים אמור לדאוג שאחת מחוליות השרשרת שסביב הידיות הכבדות - תהיה חתוכה.


צעדתי בסמטת מרידור עד לשלט הגדול "אין כניסה, סכנה כאן בונים". הצצתי בשעון, חמש וארבע דקות.

דחפתי את גדר הפח החורקת, דחפתי את המזוודה, נכנסתי אחריה, וסגרתי בחזרה.

מגרש חצץ ענק ושומם השתרע לפניי ברוחב קילומטר בערך, צידו האחד גובל בשורת מכולות מתכת חלודות, ובצידו השני לכל ארכו ניצבו דחפורים טרקטורים וכלי עבודה כבדים אחרים.

חציתי את המגרש בריצה מטורפת וטיפסתי על ערימת חול גדולה שהתנשאה בקצהו, גורר אחריי במאמץ כביר את המזוודה שגלגליה מתחפרים ומעלים עננים לבנים.

מעבר לגבעת החול הופיע בנין תחנת הרכבת. הו סוף סוף.

והנה השער.

מיהרתי אליו מתנשף, בדקתי את השרשרת, מצוין, מצאתי את החוליה השבורה.

התחנה תהיה עמוסה אנשים עכשיו, מכל הארץ מגיעים למשחק הגמר, ובשעה חמש ורבע אפס אפס...


"הלו".

נשמע קול מאחורי.

טנדר מלא בפועלים ערבים עמד בסמוך במנוע פועל, ושני גברים מכוסים זיעה ובוץ התקרבו אליי, שריריהם נעים מתחת לחולצות הטריקו המאובקות.

"יהודי מלוכלך" סינן אחד מהם.

חייכתי אליו ואמרתי "אנ... "

בום!

אגרוף קשה ומהיר השתיק אותי.

פי התמלא בדם ושברי שיניים.

מעוצמת המכה הוטחתי אל השער והתקפלתי בכאב.

הפועל השני אחז בחולצתי בשתי ידיו ומשך אותי אליו, הוא הביט אל תוך עיניי ממרחק עשרה סנטימטר וצעק "שחררו את פלסטין יא חזירים", ואז השליך אותי ארצה בכח.

רציתי לצעוק משהו, אבל מהלסת המרוסקת יצאה רק יבבה חסרת פשר.

ואז התחילו הבעיטות,
שניהם יחד.

"למען ילדי עזה".

"נקמת האדמה"


מחלונות הטנדר גם נשמעו קריאות עידוד, עד שהנהג צעק "יאללה מספיק".

שני הפועלים ירקו עלי, הוציאו מכיסי את הארנק, לקחו את המזוודה, ועלו לטנדר.

בקושי רב התרוממתי על מרפקיי, ניגבתי את פניי בשרוולי ונשאתי את מבטי אל הכיוון שאליו דהר הטנדר, ענן אבק לבן שהתרומם ממרכז מגרש החצץ הצביע על מיקומו. הצצתי בשעון.

חמש וארבע עשרה דקות, וחמישים ושש שניות.

"חראם עליכום", נפלטה מפי קריאת יאוש בשפת אימי.

ואז נשמע פיצוץ אדיר.
שיתוף - לביקורת יורה
הסתיו החל להתכרבל בחורף,
ללא שמיכת פוך, סתם ככה על ההרים החשופים והגבעות השוממות, בין העצים לשיחי הקוצים הצומחים פרא, מחזיר את הזמן לאחור ופורש חשיכה סמיכה על הארץ בטרם עת.

אורות הרחוב ננערו במקומם מתקוממים ומתעוררים תוהים על מה החשיכה הכה מוקדמת, אך אנחנו רחוקים מהם, מתאפלים ונאפלים לנו במקום בו האפילה שורה לה בחדווה יחד עם בן זוגה החושך, סמיך הוא מאי פעם החושך, אכן יש אורות מעטים, שהרי אין אנו יכולים להגות בתורה מתוך החשיכה, אלא וודאי נמצאת היא כעוטפת את האורות הקטנים, מבודדת אותם כליל.

חיות השדה זיהו את הקדמת שעת החושך וניצלו זאת היטב. קולות התנים החלו להיטמע בקולות הצבועים, היער הקט התעורר לחיים, לחיים ולמוות.
כבר הזהירו אותי שממש ייתכן שיש זאב ביער, זאבה! מתקן אותי ידידי, נו שיהיה זאבה...

הגשם החל דופק, מיטלטל בין עוצמה לחולשה, מכה על הארץ, מנער את האבק בקול דיצה, מרווה את האדמה התחוחה ומלטף את קירות הפנלית החלקים, ריח קל של אבק טרי החל עולה מן האדמה, נסוגנו אל החדר המקורה, הגשם התחזק.

קול היורה פסק, האוויר היה רענן מאין כמותו, רצפת הבטון הטרושה הבהיקה באור יקרות, האדמה התמתחה בחיוך.

התנים חדלו מלצעוק.
שיתוף - לביקורת למה אוספים?
אברם, ת' בא?
שלמה שרך את נעליו במרץ וחיכה לחבירו בפתח הישיבה.
שניה כפרה, צעק אברם מעם הדלת הפתוחה.
בינתיים בחן שלמה את תכולת השקית שקיבל זה עתה מהת"תניק, דף עם כתובות שבדלתותיהם לא דופקים, אלו התורמים ה'שמנים' שמחכים ליום הפורים עצמו, פנקס קבלות מתפורר, חבילת טישיו ובקבוק קולה קטן.
למה בקבוק קולה במוצאי שבת? לא הצליח שלמה להבין.

יאללה יצאנו? צנח אברם לידו כעבור דקותיים, יצאנו.
הם יצאו אל הרוח שפרעה את שערם ובכל כמה שניות מצאו עצמם מטיבים את הכובע לראשם, לאחר כברת דרך, הם הגיעו אל הרחוב 'שלהם', בחדוות מרץ הם הסתערו על הבניין הראשון שבלע אותם אל תוכו.
עלו עד הקומה למעלה, חיכו 2 דקות להירגע מההתנשפויות, גילו שיש מעלית, הסתפקו בדיעבד האם היו מותרים לעלות בה.

2 דפיקות מהוססות על הדלת הראשונה,
לא פותחים,
אברם הגביר את עוצמת הדפיקות, עברה דקה ושום רחש אינו נשמע והם נשמטו אל הדלת השניה, הדלת נפתחה כבר אחרי דפיקה אחת אך באותו הרגע נפתחה גם הדלת הראשונה.
שלמה ואברם מצאו עצמם מתפצלים ומתגמגמים לבעלי הבית על הת"ת ומעלתו ומעלת הישיבה ורבניה ותלמידיה, אחד קיבל שקל, השני שתיים.

ירדו הם שתיים שתיים את המדרגות לקומה השלישית, המרץ עדיין אחז בהם, דפיקה נמרצת על הדלת, נפתחת, ילדה בת 3 מתולתלת עם עיני דבש ענקיות מביטה בהם, 'מה אתם רוצים?'
אפשר בבקשה את אבא או אמא? שאל שלמה,
אימממאאאאאאאאאא! בחורים רוצים אותך!
האמא נחפזה אל הדלת מוחה שאריות בצק באצבעותיה ועיניה מביטות בשאלה,
אנחנו אוספים כסף לת"ת של ישיבת באר י... לא הספיק שלמה להשלים את המשפט כשהאמא קראה בגיל: 'הוו! ציפי! את רוצה לקיים מצוות צדקה לבחורים הצדיקים??
בטח! זינקה באושר הילדה וחזרה אחרי רגע עם ארנק וורוד מינימאוס ורוקנה אל ידיהם ברעש צרור עשרות אגורות, 'ציפי מחכה כבר המון זמן לקיים את מצוות צדקה לעניים!' אמרה האמא בהתרגשות כשהיא כמעט דומעת, 'תזכו למצוות!' סיימה וסגרה את הדלת.

אברם דפק על הדלת השניה, דלת העץ המתקלפת השמיעה צליל עמום והוא נאלץ להפעיל את שרירי אצבעותיו בשביל שדפיקותיו יפיקו קול, אחרי כמה רגעים נפתחה הדלת בידי אברך צעיר שסלוטייפ נכרך במשקפיו.
מאיזו ישיבה אתם?
אנחנו מישיבת באר יצחק של הרב ת...
כן כן בטח שמעתי על הישיבה, דוד שלי למד שם אולי אתם מכירים אותו, אמר בנשימה אחת,
איך קוראים לו? שאל אברם,
אאההממ נדמה לי שבישיבה כינו אותו ברוכי, ברוכי כהן, אתם מכירים?
אממממ, לא כל כך, השיב אברם, הוא לומד בישיבה עכשיו?
האא, לא, הוא התחתן מזמן, הוא נכנס לישיבה בתשנ"ו, אבל הוא הגיע לפני שנתיים לשיחה של ראש הישיבה, חשבתי אולי תכירו אותו...
למעיישה, מי הרבנים היום בישיבה? מה המצב מבחינת שטייגען? כמה בחורים אתם בישיבה? מי מוסר שיעורים לשיעור ב'? מה עשיתם במלחמה עם איראן? איך אתם מסתדרים עם הגיוס? מה המצב בשישי שבת?
השיבו לו אברם ושלמה מה שהשיבו ומשיצתה שעה, הבחין האברך במעט מקוצר רוחם ואמר: 'בטח אתם צריכים לעבור בעוד בתים ואני חלילה מעכב אתכם, שניה אני אבדוק מה יש לי לתת.
הוא נעלם בחלל הבית האפל וחזר כעבור דקה מוריק לידיהם 4 שקלים וכשפניו זורחות הוא מציין: 'לכל הישיבות אני נותן רק שקל!'...
בפחי נפש ירדו שלמה ואברם אל הקומה השניה.

בדלת הראשונה פתחה להם אשה ששלושה ילדים תחובים בסינרה,
אנחנו אוספים לת"ת של ישיב...
רגע אני לא שומעת! שלוימי! תרד בבקשה מהסינר של אמא! כן, מה רציתם?
אנחנו אוספים לת"ת של ישיבת באר יצחק.
הא, בעלי לא בבית, תחכו עוד שעה הוא חוזר.
שלמה גלגל עיניו ביאוש, טוב תודה, תזכו למצוות.
רגע לא שמעתי, דבורי! תפסיקי לצרוח ותעזבי את הקערה!!! כן, מה אמרתם?
תודה, תזכו למצוות. קיצר שלמה.

בדלת השניה אין קול ואין עונה ואחרי דקתיים הם התיאשו וירדו לקומה הראשונה.
בדלת הראשונה פתח להם אמריקאי חייכן.
שלמה מיד אמר- שבוע טוב אנחנו אוספים לת"ת של ישיבת באר יצחק.
הוו הא! באר יצחק אני לא להכיר. זה ישיבה טוב? יש שם רבנים גדולים? זה ישיבה של רב הירש?
שלמה התבלבל, לא, זו ישיבה בטלזסטון של הרב מנשה אביעזרי.
הוו! זה רב אני לא להכיר! למה אתם אוספים בישיבה?
אנחנו אוספים לת"ת, זה עוזר לחתנים.
הווו! אתם חתנים? מזל טוב! מזל טוב! נחמה תביאי את המשקה! יש פה חתנים!
מיד אשתו תחבה לידו בקבוק וויסקי סינגל מאלט יוקרתי והוא מזג לכוסיות.
שלמה הסמיק, 'אנחנו לא חתנים, אנחנו צעירים רק בשיעור ב', אנחנו אוספים לת"ת שזה ארגון שעוזר לחתנים...'
אכזבה פשטה בפניו של האמריקאי, 'אז אתם לא חתנים? חבל... טוב, רגע אני אביא לכם משהו...'
הוא חיטט בכיסו ושלף שטר של 5 דולר.
'שיהיה לכם ברכה והצלחה ותתחתנו מהר!...
אמן הפטירו שניהם בחיוך ובאו לעבור לדלת הבאה כשהאמריקאי קרא ואמר שהדיירים משם טסו לחו"ל.

שלמה ואברם יצאו מהבניין לאוויר הקריר, שלמה הוציא מהשקית את הרשימה שקיבל מהת"תניק ופער את פיו בתדהמה,
'בניין מס' 1: בקומה ראשונה גר מר דליהוט, אמריקאי, נותן בפורים לכל ישיבה 200 דולר - אין לדפוק לפני פורים!!!'.


בסוף הערב חזרו שלמה ואברם לישיבה כשהם מרוטים ומושפלים, בבית הזה לא פתחו, בבית הזה צעקו שנמאס מהבחורים שדופקים, בבית ההוא פטרו אותם בחצי שקל והם חוזרים לישיבה עם ארבעים ומשהו שקלים...

בכניסה לישיבה פוגש המשגיח את פרצופיהם המושפלים, מה קרה אברם ושלמה? למה חשכו פניכם?
פתח שלמה ותיאר את כל הקורות אותם כשאברם מוסיף את מעשה האמריקאי שתרם 5 דולר במקום ה 200 בפורים.
הביט עליהם המשגיח בחיוך ושאל: אתם יודעים למה יצאתם לאסוף כסף?
ענה שלמה: 'כדי שיהיה לת"ת לעזור לחתנים',
'אולי כי כל הפושט יד נותנים לו?' ניסה אברם.
לא ולא, ענה המשגיח, יש ישיבות שמוציאות את הבחורים בפורים לאסוף כדי שלא ישתעממו ויעשו שטויות, אבל אנחנו מקיימים את הוראת המשגיח רבי שלמה וולבה זצוק"ל שאמר שהסיבה שבגינה בני הישיבות יוצאים לאסוף כסף היא כדי שיעברו על הפתחים וירגישו בעצמם איך מרגיש החתן הנזקק שאין לו מספיק כסף לחתונה.
לא משנה הסכום שהצלחתם לאסוף, לא משנה כמה החברים שלכם הצליחו לאסוף.
את המצווה של 'נושא בעול עם חבירו' אתם קיימתם בהידור, ועל כך הערכתי כי רבה! סיים המשגיח.

____________________

טפיפות רגלים נשמעו מאחוריהם והם הופתעו לגלות את האמריקאי מתנשף כולו מגיע לישיבה. 'הווו! הנה אתם! אני מחפש אתכם כבר הרבה זמן! אני רץ אחריכם בכל השכונה! פתאום מצאתי בכיס השני שלי עוד מעות ואני רציתי להביא אותם לחתנים!
האמריקאי שלף 5 שטרות של מאה דולר והגיש אותם לשלמה ואברהם ההמומים.
'תבואו גם בפורים, אני נותן לכל הישיבות!'

המשגיח הוסיף לחייך.
שיתוף - לביקורת צ'יפס
כשהשמש זרחה באותו בוקר על הישוב הוותיק, לא ידע מר צ'יפס מה יהיו קורותיו ביום שיחלוף, תמהים אתם על השם צ'יפס שוודאי אינו הוא השם שהעניקו לו הוריו זכרונם לברכה, ששימק'ה שמו על שם זקנו עליו השלום רבי שמעון שנפלאותיו ידועים בכל מדינות הבלקן וגלילותיהם, כמו המעשה הידוע על אותה נערה שנכנס בה דיבוק ל"ע ובא רבי שמעון והוציאו באותות ונפלאות, אך אנו נסיח ליבנו ממעשי הצדיק ונפלאותיו ונעסוק בנכדו מיודעינו שימק'ה המכונה מר צ'יפס,
חובה לנו לספר למה נקרא שמו מר צ'יפס, שהרי כבר עבר הוא את גיל 50 ובריאותו אינה מאפשרת חיי אכילת צ'יפס, אלא ברור כי מקור השם תלוי במעשה שהיה, שבתקופת המלחמה כשאש וגפרית הומטרו על יישובי הדרום, נשלחה פצצה רבת עוצמה ששגרו המרצחים יימח שמם אל היישוב השקט בו גר מר צ'יפס, והביא בורא עולם רוח צפונית שדחקה את הפצצה מבתי התושבים אל שדה תפוחי האדמה שבבעלותו של מר צ'יפס, החום הרב והעצמתי שנגרם מהפיצוץ הפך בן רגע את כל תפוחי האדמה שבשדה לצ'יפס פריך, ותיקון גדול נעשה באותה העת, שלא היו פועלי חוץ שילקטו את תנובת שדהו, ובעקבות הפיצוץ נהרו רבים לרכוש את תפוחי האדמה המקרוספים והפריכים עד שהרוויח מר צ'יפס שבעתיים משנה רגילה, אין אנו צריכים להוסיף שבשנת השמיטה השבית מר צ'יפס את שדהו למרות ההפסד הרב. כך שלא היה הפלא גדול בעיני יראי ה' כשניצלה תבואתו.
נחזור לתחילת דברינו, באותו בוקר כשפתח מר צ'יפס את דלת ביתו רחב הידיים אל השמש הקופחת הופתע לגלות ארגז עץ בגודל בינוני חוסם את הפתח, בסקרנות רבה וברתיעת מה הוא החל לפתוח את הארגז ומרגע לרגע תדהמתו גברה, שאם היה רגיל לראות בארגזי עץ כגון זה מפרי העץ והאדמה, כאן נראה לעיניו מראה שונה בתכלית, בתוך הארגז היו סדורות שורות שורות של אבנים בלתי מהוקצעות מה שגם גרם לארגז להיות בלתי סחיב לחלוטין והרי עדיין הוא חוסם את דלת ביתו ומונע ממנו ללכת אל התפילה והשיעור הקבוע שאחריה ותורה מה תהא עליה?, אלא בוודאי נוכרח לומר שהיתה יציאה נוספת מביתו של מר צ'יפס, ארגז האבנים נותר בחזית ביתו מה שגרם לו להרהר בדברים בטלים כגון שמא אותם אבנים הם כמכשירי הקשר שנתפוצצו בהר הלבנון או אולי כאבנים ועפר שנהפכו לחרבות ולחיצים שזרק אברהם אבינו עליו השלום על המלכים ועוד כגון דא, על כן רבה תדהמתו כשחזר מבית הכנסת וארגז האבנים נעלם כלא היה, תמיהה גדולה אחזה בו, קל וחומר את אשתו שנתוודעה לסיפורם של דברים, באמת לא נעלמו האבנים כלל, אלא פשוט מר צ'יפס נכנס שלא כדרכו מהכניסה האחורית שממנה יצא והארגז עמד בכניסה הקדמית כפי שאמרנו קודם.
כשירד הערב ישב מר צ'יפס לארוחת הערב שהתקינה לו נו"ב שתחיה, השולחן היה ערוך בקפידה בלביבות בשר ותבשיל כרישה ועוד מיני אוכלין המשיבים את הנפש כשלפתע רשרוש קל מן החצר עלה באזניו, הוא זנח את השולחן ויצא החוצה כששבריר שניה לאחר שיצא הונחתה עליו מכת מחץ מאלת עץ מרשימה שגרמה לו להתמוטט על הארץ, דקה לאחר מכן כשנפתחו עיניו הוא ראה במעומעם קבוצת בדואים מעמיסים בקושי את ארגז העץ המוכר לנו מהבוקר על רכב טרנזיט גדל ממדים ובטרטור מנוע נעלמים מהאופק, וכאן נדגיש כי ארגז האבנים המסתורי לא היה הארגז היחיד בנכסיו של מר צ'יפס, אלא ארגז נוסף היה לו בחצרו ובו מכשירי חקלאות יקרים ביותר שהוזמנו ממדינת הים ועליו תצפתו הגנבים הארורים במשך מספר ימים עד שבאו,
עדיין אנו תמהים על בואו של ארגז האבנים שנלקח על ידי הגנבים במקום ארגז הכלים היקר, על כל פנים נתלה את מחשבתנו בפסוק "והבוטח בה' חסד יסובבנו".

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כד

אלְדָוִד מִזְמוֹר לַיי הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:בכִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ:גמִי יַעֲלֶה בְהַר יי וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ:דנְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה:היִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יי וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ:וזֶה דּוֹר (דרשו) דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה:זשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:חמִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי עִזּוּז וְגִבּוֹר יי גִּבּוֹר מִלְחָמָה:טשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:ימִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה:
נקרא  3  פעמים
למעלה