סיפור בהמשכים אשליה - סיפור מתח.

76
הלילה המטורף של עמיקם.
חלק ראשון.
​

יומיים לפני.

בחלל עליית הגג שררה אפלולית מדכאת.

כבר בבוקר יום שישי הודיעו חזאי מזג האוויר על סופה שעתידה לפקוד את הנגב, אולם זו התמהמהה משום מה מלבוא, ורק ברגעים אלו – עמוק אל תוך ליל מוצאי השבת, החלו להופיע הסימנים הראשונים שהעידו שלא הייתה זו תחזית סרק.

אחת לכמה רגעים הבזיק ברק, מעיד על בואו הקרוב של הגשם, אולם הרעמים – סירבו להופיע, כאילו הפרו לעת עתה את בריתם הקבועה עם חבריהם המבזיקים. כרגע, המדד היחיד לעוצמת הסופה – היה הרוח, שאת מהירותה ניתן היה לשער רק באמצעות האזנה ליללות האיומות שהחרידו את דממת הלילה, או לחילופין - לצלילים שהשמיעה מסגרת החלון שבחדר כשהיטלטלה ברוח והתנגשה במסילות המתכת שתחתיה.

חלל החדר היה אפוף עשן סמיך, בתוכו - מאחורי השולחן היחיד, ישב עמיקם כשפניו מהורהרות. בידו הימנית הוא החזיק מקטרת שהפיצה ניחוח נעים של וניל, ממנה הוא שאף קלות אחת לכמה רגעים. העישון לא היה טבעי עבורו, והדבר התבטא במתקפת שיעולים שפקדה אותו מדי פעם. למרות הסבל שניכר על פניו בכל פעם כזו – הוא המשיך להחזיק את המקטרת ולעשן באותו הקצב.

קירות החדר לא סיפקו בידוד איכותי, והטמפרטורה עלתה ככל שהתחזקה הסופה שבחוץ. בהיעדר מכשיר חימום תקין, לא היו בידי עמיקם אמצעי התגוננות מפני הקור, מלבד שמיכת צמר בעובי בינוני – שנועדה כנראה לשימוש של ילדים, על פי הצבעים והאיורים העליזים שעל ציפתה. השמיכה הייתה מחממת למדי, אבל לא התאימה לאיש מבוגר, ובוודאי שלא היה די בה כדי לעטוף את כל גופו של עמיקם – שהיה גבוה בהרבה מהממוצע. כנראה משום כך, עצר עמיקם מדי פעם את העישון האובססיבי שלו, וניסה להתעטף באופן יעיל יותר – כך שכמה שפחות איברים יישארו מחוץ לשמיכה.

צג המחשב שניצב מול עיניו היה דלוק, והוא הציץ בו מדי כמה רגעים, מה שיצר את הרושם כאילו מופיעה שם תצוגה מעניינת כלשהי. בפועל, לא הציג המסך מאומה מלבד תמונת הפתיחה, כך שמבטיו של עמיקם היו אקראיים, או שלחילופין - הוא מצא עניין מיוחד בשעון הגדול שבפינת המסך. כך או כך, הוא נראה מאוד לא רגוע, כאילו המתין למאורע שעומד לקרות בקרוב.

כשהציג השעון את השעה שתים עשרה וארבע דקות, התחזק שאון הרוח מבחוץ, וצלילים קלים של טפטוף החלו לחדור אל החלל הדחוס. ניכר היה שעמיקם המתין לצלילים אלו, שכן – הוא התנער באחת מהרהוריו והזדקף, מטה את אזנו לכיוון החלון.

המיקום של החדר - בקומה העליונה בין משטחי הרעפים המשופעים, יצר אצל הנוכחים בחדר תחושה חשופה מדי, כאילו אין שום חציצה בין החלל הפנימי אל העולם שבחוץ. כך ניתן היה לחוש כל שינוי בצלילי טפטוף הגשם על הרעפים, ובאמצעות כך - לזהות בזמן אמת התחזקות או היחלשות של הסופה.

אם ברגעים הראשונים נדמה היה שרסיסי המים הן לא יותר מטפטוף חורפי קל שעומד להיפסק בטווח הקרוב, די היה בחמש דקות בלבד – על מנת לשכנע גם את הספקן ביותר, שהאירוע הפעם הוא שונה לגמרי. הצלילים הרכים של מגע הטיפות ברעפים, התחלפו בשאון בלתי נסבל, כאילו אשד מים אדיר ניתך ממרומים. המהירות, הכמות, הרציפות, כל אלו היו אמורים לגרום לכל אדם מן השורה להבין שאין זה מזג אוויר אידיאלי ליציאה כלשהי, ולהסתגר בביתו עד שוך הסופה.

אבל עמיקם, כך התברר, לא היה אדם מן השורה.

ברגע שהחריד הרעם הראשון את החדר - הוא בחר להתרומם ממקומו ולהסיר מעליו את השמיכה שסיפקה לו עד כה הגנה מפני הקור. מאחורי השמיכה נחשפו מדי משטרה ישנים מעט, אך נקיים ומגוהצים. את רגליו הוא מיהר לתחוב לתוך זוג מגפיים גבוהות שניצבו תחת שולחנו, ובשלב הבא – הוא עטה מעל בגדיו מעיל כבד. כדי להשלים את ההופעה, הוא חבש על קרקפתו כובע שעליו התנוסס סמל משטרת ישראל, מה שיצר רושם טקסי למדי.

בשלב הבא, פנה עמיקם אל פינת החדר, ומשם הוא הגביה תיק גב גדול – מכתיף אותו בקלילות על כתף אחת. למרות שהתיק היה בינוני בגדלו, לא היו מידותיו תואמות את גבהו החריג של עמיקם, והרושם שנוצר היה מגוחך מעט - כאילו היה עמיקם מבוגר שנושא על כתפו תיק ילדים.

מרצפת החדר, הרים עמיקם מטרייה כהה, וכשהוא גורר אותה ברישול – הוא התקדם לכיוון החלון היחיד שבחדר, שהיה כעת מכוסה אדי קור. למשך רגעים ארוכים ניצב עמיקם מול החלון, כאילו התלבט אם אכן יהיה כדאי להמשיך בפעולה המתוכננת. לבסוף – עלתה הבעה החלטית על פניו, ובזריזות שלא תאמה את העצלות שהביע עד כה – הוא הסיט את ידית החלון ופתח אותו לרווחה.

בבת אחת, פרצה פנימה רוח עזה, וטיפות גשם קרות צלפו בפניו החשופות. עוצמת הרוח הפתיעה אותו, ולמרות זאת – הוא בחר להיאבק בה. מכיס מעילו, הוא שלה סכין יפנית זעירה, ובכמה תנועות חיתוך – שיסף את רשת הבד שמאחורי החלון. כשסיים, הוא השליך את המטריה מבעד לפתח שנוצר - וזו נפלה בנקישה על הרעפים שמתחת לחלון. לאחר מכן, כשהיו כפות ידיו פנויות, הוא כיסה את ראשו בכובע המחובר אל המעיל, ואז – גישש בחלל שלפניו, מחפש אחר אחיזה נוחה. משלא מצא בליטה להיאחז בה, הוא תפס בשתי כפות ידיו את המסגרת כולה, ובמאמץ שגרם לו לפלוט אוויר בצליל חד – הרים את פלג גופו התחתון, מייצב את ברכיו על אדן החלון.

בידיים חשופות – הוא הרחיב את הקרע שברשת, מנתק אותה משלוש צדדים ממסגרת המתכת אליה היא הייתה דבוקה. הפתח שנוצר היה מספיק רחב כדי לאפשר לו לצאת, והוא התקדם קדימה – עד שמצא את עצמו בקצה השני של אדן החלון. הוא היסס לרגע, ואז - בתנועה מגושמת, זרק את עצמו החוצה.

ברגע בו פגשו מגפיו את הרעפים, נשמע רעם של חבטה, והוא נבהל – כאילו לא הכין את עצמו לצליל חזק כל כך. הוא התרומם בזהירות, מציץ מבעד לחלון, מאזין בדריכות – כאילו חשש שמישהו מדרי הבית ירצה לבדוק מה מקורה של החבטה.

שלוש דקות תמימות הקדיש עמיקם להאזנה מאחורי החלון למתרחש בחדר, ורק כשראה שאין שום תגובה לפעילות החריגה שלו – הוא הרשה לעצמו להמשיך. כשעל פניו רווחה, הוא סגר בלאט את החלון, מאפשר למנגנון הנעילה הפנימי להיכנס לפעולה, כך שהמשמעות הייתה – שהוא כלוא, נכון לעכשיו, מחוץ לבית.

הוא הפך את פניו מהחלון, ובתנועה איטית וזהירה – כרע והתיישב על ברכיו, מקפיד שלא יהיה מגע בין הבגדים שהוא לובש לבין הרעפים שעליהם זרמו עתה נחלים של מים. באמצעות כפות ידיו, שאחת מהן הייתה קמוצה – כדי להחזיק את המטריה, הוא גרר את עצמו במורד הרעפים, מקפיד שלא להשמיע רחש בעוצמה חריגה. הישיבה הממושכת על ברכיו לא הייתה קלה עבורו, וכשהוא הגיע אל קצה הגג – הוא נראה כמו מי שמרוצה מאוד מכך שהוא יכול לחזור ולהתרומם.

בצעדים בטוחים, כאילו הוא פוסע על קרקע רחבה ויציבה ולא על שפת גג בגובה של למעלה מחמישה מטרים, נע עמיקם הצידה – אל הפינה המרוחקת והאפלה של הגג. הרעפים עליהם הוא פסע היו חלקים ורטובים, וסכנת ההחלקה מהם – הייתה מוחשית וברורה. יותר מפעם אחת, היה עמיקם קרוב לאבד את שיווי משקלו, ולמרות שהסכנה הייתה ברורה ומוחשית – הוא המשיך ללכת כשהוא זקוף לחלוטין.

רק כשעמד עמיקם בפינה אליה כיוון מתחילה להגיע - הוא נאות להתכופף, ובתנועות שהייתה בהן כבדות מסוימת – הוא שלח את רגליו אל מעבר לגג. אלו גיששו באוויר, עד לרגע בו נתקלו בענף של הצמח המטפס שכיסה את קיר הבית מבחוץ. בזהירות, הניח עמיקם את מגפיו על הענף, ולאחר מכן – בהדרגה, התנתק ממקומו והחל לרדת, משתמש בענפי הצמח כאילו היו שלבים של סולם.

משקלו של עמיקם היה כבד מדי בעבור הענפים הדקים, ואלו התעקמו וחרקו בשעה שהוא דרך עליהם. למזלו, היו הענפים גמישים – כך שההתכופפות לא שברה אותם. התנועה של עמיקם הייתה איטית ומחושבת, כך שעברו רגעים ארוכים – עד שמגפיו נחו על אדמת החצר האחורית של ביתו, שהייתה עכשיו בוצית וטובענית.

הוא בוסס בבוץ הרך, צעדיו כבדים ואיטיים. משום מה, הוא אפשר לגשם להרטיב אותו, למרות שבידו הייתה מטריה סגורה שנועדה להגן עליו בדיוק מפני כך. ייתכן שהוא חשש מפני האפשרות שכך הוא יבלוט יותר בשטח, ולכן העדיף להשתהות עד לאחר שיצא מתחום החצר.

הטיפוס על הגדר היה החלק המורכב ביותר בעבור עמיקם, אבל בסופו של דבר – הוא צלח גם אותו, ועכשיו – כשעמד בגינת המשחקים הסמוכה אל הבית, הוא היה הרבה יותר משוחרר. בהליכה מהירה, על גבול הריצה, הוא חצה את הגינה, ובסופו של דבר – עמדו רגליו ברחוב המקביל לרחוב בו הוא התגורר.

סוף סוף פתח עמיקם את המטריה, וכשהוא מוגן יחסית מפני הגשמים שלא הפסיקו לרדת כל העת – הפכו צעדיו קלילים ללא כל רמז לכבדות שהייתה בהם לפני כן. במהירות רבה, נעה דמותו הגבוהה במורד הרחוב, והבגדים הכהים שלבש – הסוו את דמותו לגמרי, כך שגם אם היה יוצא מישהו במזג אוויר שכזה החוצה, הוא מן הסתם היה מתקשה מאוד לזהות אותו.

בקצה הרחוב, הוא זיהה את המכונית. קטנה ואפורה, מדגם ׳יונדאי׳. כשראה אותה, הוא האט את צעדיו, מתקרב עד למרחק נגיעה. במקום לפתוח את הדלת, הוא בחר להתכופף ולשלוח יד אל הגלגל הקדמי. ידו הימנית גיששה מעל הצמיג, ולאחר כמה רגעים – היא חזרה, בין אצבעותיה מפתח מכני פשוט למראה.

הדלת חרקה כשעמיקם פתח אותה, וכשהוא רכן כדי להיכנס – הלם באפו גל של ריח דחוס, כאילו לא הייתה המכונית בשימוש מזה זמן רב. חלל הרכב היה קטן ממה שהוא היה רגיל, והוא נאלץ לכווץ את עצמו ולקפל מעט את ברכיו. כשתחב את המפתח אל החריץ שבצד ההגה וסובב אותו, הרעיש המצת זמן כפול מהרגיל לפני שנכנס המנוע לפעולה.

כבישי העיר היו כמעט שוממים, כאילו הניס מזג האוויר את העוברים והשבים אל בתיהם. המגבים פעלו במלא המרץ, ולמרות זאת – הקשה הגשם השוטף והרצוף על הראות, כך שעמיקם צריך היה להשקיע את כל הריכוז שלו – כדי לא להסתכן בהתנגשות עם מכשול בלתי צפוי. דקות ארוכות של נסיעה חלפו, במהלכן – התחלף הנוף העירוני בכביש מהיר. בשלב מסוים, הדליק עמיקם את אורות החירום, נוסע באיטיות על הנתיב הימני, פניו דרוכות ועיניו בולשות – כאילו חיפש משהו.

למרות המאמץ הרב שלו, הוא כמעט ופספס את הפנייה אל שביל העפר. רק כשהיה במרחק של עשרות מטרים, קלטו עיניו את השינוי בשולי הדרך, והוא הטה את ההגה כל כך חזק לימינו – עד שכמעט וגרם לרכב להחליק אל התעלה שבצד הדרך. כשליבו הולם, דרך עמיקם על דוושת התאוצה, ולמרות הלחיצה החזקה – התקדם הרכב במהירות הרבה פחות גבוהה מהמצופה, כאילו התקשו צמיגי הרכב להתמודד עם הבוץ הטובעני.

כלי הרכב לא התאים לנסיעה בשביל סלול למחצה כמו זה שעליו הוא נסע, ובתנאי מזג האוויר כאלו – הוא התקשה להפגין אפילו ביצועים מינימליים. מתבונן מן הצד, היה תמה מן הסתם – על ההתעקשות של עמיקם להמשיך בנסיעה לאורך השביל, כאשר עם כל התקדמות – התבוסס הרכב עמוק יותר בבוץ, וביצועיו הפכו מוגבלים משהיו. בשלב מסוים, היה הבוץ כה עמוק – עד שברור היה, שהרכב מסוגל להמשיך את התקדמותו רק בזכות התנועה המתמדת שבה הוא נתון. אם יעמוד הרכב מכל סיבה שהיא, סביר להניח – שלא ניתן יהיה לחזור ולהניע אותו.

משום מה, סירב עמיקם להבין את מצב הביש בו הוא נתון, או שמא – הבין ובכל זאת בחר להתנהג כאילו הכול כשורה. על אף שמהירות הרכב הייתה איטית במיוחד, בין עשרים לשלושים קילומטרים לשעה, נראה עמיקם דרוך וממוקד. כפות ידיו לפתו את ההגה, גופו רכון היה קדימה, ומבטו מרוכז מאוד – כאילו חשש ממכשול פתאומי, או חיפש משהו שעלול להופיע בלי התראה בשביל שממולו.

למעלה מחמש דקות חלפו מאז נכנסה המכונית אל שביל העפר, ולמרות זאת – עדיין לא התרחק כלי הרכב מרחק רב מהכביש הראשי, בוודאי ביחס למרחק שהיה יכול לצבור אילו היו תנאי מזג האוויר שגרתיים.

מלפנים, המשיך השביל והתפתל, ונקודת הסיום שלו – לא נראתה באופק. אבל דווקא אז, כשהוא מבודד ומרוחק מכל מקום יישוב, בחר עמיקם פתאום להאט את מהירות הרכב. עיניו הביטו החוצה בתקווה, כאילו זיהה שם משהו שחיפש, וכשברור היה לו שמראה עיניו אינו מטעה אותו – הוא דרך בכוח על דוושת הבלם, עוצר באחת את הנסיעה.

רגעים ספורים לאחר מכן - הוא יצא אל השטח, פותח בזהירות את המטריה. ברגע הבא, הוא הבין שעשה טעות. הרוח הייתה חזקה כל כך, עד שהוא כמעט ונפל בחזרה אל המושב ממנו קם. ברוח כזו, אסור היה לו להסתכן ולהשתמש בכלי היחיד שיכול היה לשמש לו כמגן מפני הגשם. הוא התכוון לסגור אותה, אבל זה היה מאוחר מדי. מוט המטריה התנער בתוך ידו, ועוד לפני שהספיק לעשות משהו – נקרע הבד מעל מחציתה, מותיר תחתיו את מחזיקי המתכת, שהזכירו ענפי עץ רגע אחרי השלכת.

בהבעה מאוכזבת, הוא בהה במטריה – כאילו התקשה להשלים עם אובדנה. ברגע הבא, הוא כנראה קלט שהוא חשוף לגמרי לגשם, שכן – הוא החל לצעוד במהירות, עד כמה שיכול היה למהר – כשמגפיו מבוססות בבוץ עמוק, והוא נדרש להילחם מול הרוח.

כמה עשרות מטרים מהמקום בו הוא חנה, ניצבה צללית כהה – וכשהוא היה קרוב אליה מספיק הוא נשם לרווחה – כאילו רק עתה הוא הצליח לוודא שהוא אכן במקום הנכון, ושלא מדובר בתעתוע ראייה או בטעות כלשהי בזיהוי. מכאן ואילך, היו צעדיו יציבים יותר, ולמרות שהוא כמעט ולא פתח את עיניו מול הרוח – די היה בחיוך הגדול שעל שפתיו, כדי להעיד על גודל ההקלה שהוא חש.

כמה צעדים אחר כך, קיבלה הצללית זהות ברורה בהרבה. רכב שטח צבוע בצבעי שחור – אדום, חדש – עד כדי כך שאפילו הבוץ והמים העכורים שקישטו אותו, לא הקהו את הברק שבצבעו. בפעם השנייה להיום, הוא רכן מול הדלת הסמוכה למושב הנהג, וגם הפעם – הסתיים התהליך הקצר בהצלחה. לחיצה אחת על השלט שבראש המפתח גרמה לפנסי הרכב להבהב פעמיים. בתנועה קלה, משך אליו עמיקם את ידית הדלת.

לא היה ניגוד גדול כל כך, כמו זה שבין המכונית אותה הוא נטש רק לפני כמה רגעים, לבין כלי הרכב הגבוה והיוקרתי בו הוא ישב ברגע זה. הוא מצא את עצמו מלטף בעדינות את ההגה, נושם בהנאה את ניחוח העור של ריפוד המושבים, ומתענג על היכולת לכוון את משענת הכיסא בדיוק לתנוחה המתאימה עבורו.

הצורך הקריטי ביותר שלו כרגע - היה מזג אוויר נוח יותר, והוא מצא את עצמו מתניע את כלי הרכב – רק כדי להפעיל את מערכת מיזוג האוויר בטמפרטורת החימום הגבוהה ביותר. לאחר מכן, הוא פרק מעל גבו את התרמיל שנשא, מציב אותו על המושב שלצידו. לרגע שלח יד אל מוט ההילוכים, כאילו קרא לו רצון פראי בתוכו ודחק בו לפתוח בנסיעה, אבל הוא התאפק – כנראה משום שהבין, שאת ההכנות לקראת המשימה שלו – כדאי לו לבצע עכשיו, כשהוא מוסתר מעין רואים.

מהתא שבצד התרמיל, הוא ניתק מימיית פלסטיק צבאית, פותח את ההברגה שחיברה את הפקק לראשה. הוא העביר אותה לכף ידו הימנית, ובהיעדר כלים מתאימים – הניח את כף ידו השמאלית כשהיא צמודה אל הפייה, פותח את אצבעותיו לכדי סדק קל. בשלב הבא - הוא הטה את המימייה בזהירות, מאפשר לנוזל שבתוכה להישפך אל כף היד הפתוחה תחתיה, ששימשה כעת כמסננת.

דרך החרכים שבין האצבעות, טפטף הנוזל העכור על מכנסיו, אבל הוא התעלם מכך לגמרי. את כל כוח הריכוז שלו הוא השקיע בהתבוננות בנוזל הניגר אל כף היד, וכשזיהה משהו במצב צבירה מוצק נע במים – הוא הפסיק באחת את המשך הזרימה, משאיר את המימייה כשהיא מלאה עד שליש. רגעים ספורים אחר כך, היו על שתי אצבעותיו שבימין ובשמאל, צמד עדשות מגע – צבועות בגוון אטום ולא שגרתי של כחול. לרגע עבר על פניו משהו שנראה כמו חשש מפני הבאות, ובמשנהו – הוא תחב את אצבע יד ימין אל העין הימנית שלו. הנשיפה הרמה שהשמיע תוך כדי כך, העידה שהוא אינו רגיל להשתמש בעדשות מגע, ואם לא די היה בכך – הרי שברגע הבא, נשרה העדשה על בגדיו, מבהירה שהוא חסר ניסיון לחלוטין בתחום.

כמה רגעים לחוצים עברו עליו, עד שמצא את העדשה הסוררת, אבל גם הפעם – חסרה לו הטכניקה שתאפשר את הרכבת העדשה ביעילות, והפעולה שעשה – יכולה הייתה להתפרש כמתקפה פראית נגד העין הסוררת. גם הניסיון הזה כשל, וגם הבאים אחריו. מרגע לרגע, הלך עמיקם ונעשה לחוץ יותר, ומפעם לפעם – נעשו פעולותיו מרושלות יותר.

דקות שלמות חלפו, במהלכן נאבק עמיקם מול עצמו. הוא ניסה כל דרך אפשרית, החל ממגע קל בעין וכלה במתקפה של ממש שהותירה סימנים פיזיים וכואבים למראה. בסופו של דבר, כשהשלים איכשהו עמיקם את המשימה, היו עיניו חבולות ואדומות, כאילו היו מודלקות מזה ימים.

כאשר התאושש עמיקם מהחוויה שעבר, הוא הרשה לעצמו להתרומם מעל המושב, ולבחון את דמותו כפי שהיא השתקפה במראה הקדמית. הפעולה הזו התבררה בדיעבד ככזאת שרצוי היה להימנע ממנה, שכן – ברגע שראה עמיקם את פניו במראה, הוא הזדעזע ומפיו נפלטה קריאה רמה של חרדה.

תגובתו של עמיקם הייתה אמנם מוקצנת, אבל בהחלט ניתן היה להבין אותו. המראה של עדשות המגע, יחד עם המסגרת הטבעית של נימי הדם הבולטים, שינתה לגמרי את פניו, ותווי הפנים החביבים שלו – השתנו והפכו לכאלו שעשויים היו לעורר יראה בלב כל אדם שאינו מכיר אותו. כשעל פניו הבעה של חרטה, כאילו הצטער על כך שבחר להרכיב את העדשות, הוא חזר אל המושב, מוחה את הדמעות המלאכותיות בשרוול חולצתו.

מתא הכפפות, הוא שלף מכשיר ג׳י. פי. אס מודרני, שהתגלה עד מהרה כמתקדם במיוחד, כזה שמיועד למטיילים או לחוקרי טבע. תפריט האפשרויות הדיגיטלי, כלל אינסוף פונקציות, ביניהן – כלי מדידה חדשניים שהתיימרו להציג חישובים שונים של מיקום, לצד מערכות שנועדו למדידת מזג האוויר. כרגע, לא הייתה שום תועלת במערכות אלו עבור עמיקם. הוא צריך היה רק את האפשרות הבסיסית ביותר, זו שכל מכשיר בינוני יכול לספק. מפה מונפשת, ומערכת לחישוב מסלול הנסיעה המהיר ביותר.

בלשונית החיפוש, הוא הקליד את הכתובת: ׳חרצית חמש, מושב תקומה׳. על המסך הופיע סמל נע של טעינה, ותוך כמה רגעים – הופיעה תצוגה של מפה, שבמרכזה איור של מכונית. הסביבה בה עמדה המכונית הייתה צבועה באפור, ללא כל סימון נוסף. באזור לא היו כבישים, רחובות או מבנים מסומנים. רק שטח ריק, חסר כל ייחודיות.

״צא לדרך,״ הכריז הקריין בקול מתכתי, ועמיקם נענה לקריאה. בתנועה אחת, הוא שחרר את בלם היד, לוחץ על דוושת התאוצה. כלי הרכב זינק קדימה, צובר מהירות תוך שניות אחדות, כאילו לא הייתה זו נסיעה בבוץ עמוק, אלא בכביש סלול וחלק.

ברגע אחד, שכח עמיקם את החוויה המסעירה שעבר. כשעל פניו הבעה מרוצה, הוא פתח לכדי סדק את החלון שלצידו, מאפשר לרוח לפרוץ אל חלל הרכב. על פניו הלך והתפשט חיוך מאושר, והוא החל לזמר שיר עליז. רגעי הקסם כאילו השכיחו מעמיקם את המטרה שלו, אולם הם לא ארכו זמן רב.

דקות ספורות לאחר מכן, התבקש עמיקם לעזוב את הכביש הראשי ולפנות אל דרך צרה, שלמרבה ההפתעה – התבררה ככביש דו סטרי, שהנתיבים בו הספיקו בקושי עבור מכונית סטנדרטית. בנתיב הנגדי נעו מכוניות בודדות, והוא נאלץ להאט. בשלב מסוים – הופיע מול עיניו שער, ומעליו – על שלט קטן ופשוט, הופיעו המילים ׳מושב תקומה׳. ברגע שקלטו עיניו את הכיתוב, קפא החיוך שעל פניו והתפוגג – כאילו הציף אצלו הכיתוב את הזיכרון של המטרה הממתינה לו בסוף הדרך.

דקות בודדות חלפו, עד שעצר כלי הרכב מול בית דו קומתי, בפאתי המושב הנידח – שבשעה זו, לא ניתן היה למצוא ברחובותיו נפש חיה. כשעל פניו הבעה קפואה, פתח עמיקם את דלת הרכב, יוצא אל המדרכה. בידו הוא אחז את המטריה, כאילו סירב לקבל את העובדה שהיא אינה מסוגלת לספק לו הגנה. בידו השנייה, הוא החליק על חזהו, שם – מעל המעיל שלבש, התנוסס התג המודבק שאותו הוא הצמיד לבגדו רק לפני זמן קצר. חשוב היה לו שהשם המופיע על התג ייקלט אצל מי שיפגוש בו, והוא רצה לוודא שהתג עדיין מוצמד היטב, למרות שלא הייתה שום סיבה הגיונית לחשוב אחרת.

תוך כדי הליכה, הוא השחיל את מפתח הרכב אל מחזיק המפתחות האישי שלו, כאילו רצה ליצור את הרושם – שכלי הרכב נמצא בשימושו התמידי. בצעדים מהוססים, הוא חצה את הכביש, מתקרב אל הגדר שהקיפה את הבית. בהבעה חוששת, הוא בחן את שלט העץ שהיה מוצמד אל השער, וכשקרא את שם המשפחה – ׳מלכיאלי,׳ הוא נשם לרווחה.

הוא הניח את כף ידו על ידית השער, אולם באותו רגע – נשמעה נביחה קרובה מאחורי הגדר, והוא נרתע לאחוריו. בהבעה מוטרדת, בחנו עיניו את סביבת השער, כאילו רצה להבין – איך ניתן יהיה לחצות אותו בלי להיקלע לסיכון מכל סוג. כשראה את מכשיר האינטרקום שקבוע מימין לשער, הוא הנהן בראשו. אצבעו נשלחה, לוחצת ארוכות על המקש היחיד שהופיע בתחתית המכשיר.​

76
הלילה המטורף של עמיקם.
חלק שני.​

קצת יותר משעה לאחר מכן, ניצב עמיקם על פסגתו של צוק באמצע שום מקום.

מולו עמד שמשון מלכיאלי, מפוחד ומבולבל. רק לפני רגעים התוודה עמיקם בפניו על התרמית שבמעשיו, והוא נתון היה עדיין תחת ההלם הראשוני.

מבעד לעדשות התכולות, סקר עמיקם בדקדקנות את שמשון ההלום. ברור היה, שהוא חווה ברגעים אלו חוויה נוראה, כזו שתיחרט לנצח בליבו. ברור היה, שהוא אפילו לא מתחיל לעכל את המשמעות האמיתית של המלכודת שהכין לו עמיקם.

האומללות של שמשון הייתה כה בולטת, עד שאפילו מהאיש האכזר ביותר – מצופה היה לחוש איזו שהיא חמלה כלפיו. מעולם לא היה עמיקם ידוע באכזריותו, ועם זאת - ברגעים האלו, הייתה ריקנות מוחלטת בתוכו. מחשבותיו פעלו במלא המרץ, ומערכת הרגשות שלו – כאילו התנתקה, הופכת אותו למעין רובוט חסר מצפון וקהה רגש. כרגע, המשימה שלו הייתה להסתלק מהאזור, ובמוחו כבר הייתה תכנית סדורה. שלב אחרי שלב, פעולה אחר פעולה.

״ששש...״ הוא מצא את עצמו לוחש, וליבו הלם בעוז. ״חבל להפסיד את הרגע, תקשיב למנגינה...״

בלחיצה אחת על שלט הרחק שבכף ידו - הוא הפעיל את מערכת השמע של כלי הרכב, ומתוכו פרצה באחת מנגינה מופלאה שהפתיעה כל כך את שמשון – עד שהוא לא הצליח לעצור את עצמו מלסובב את פניו לכיוון מקור הצלילים.

״זוהי הסימפוניה השמינית של שוברט,״ השתמש עמיקם בקול המסתורי ביותר שיכול היה להפיק, פוסע תוך כדי כך אחורנית, מנצל את ההפתעה של שמשון כדי לצבור ממנו מרחק שיאפשר לו להיעלם בלי להתגלות. ״יש שמכנים אותה גם בשם הסימפוניה הבלתי גמורה,״ הוא המשיך לדבר, תולה את כל תקוותיו בבלבול של הצעיר שממולו. ברור היה לו, שאם יחליט שמשון הצעיר והגברתן לדלוק אחריו – תרד התוכנית כולה לטמיון, וההבנה הזו – היא שאפשרה לו להמשיך ולתקשר עם הצעיר כל העת. ״הסימפוניה הזו מדהימה אותי בכל פעם מחדש,״ הוא שיתף את שמשון ברגשות שכרגע לא היו קיימים בתוכו, מקווה שיצליח לרתק אותו לעוד כמה רגעים. ״יש לה התחלה, יש לה אמצע, אבל אין לה סוף...״

זהו.

הוא קרוב כל כך לקצה הצוק. עוד שבריר שנייה, וזה מאחוריו.

בצעדי ריקוד קלילים שלא הביעו שום דבר מתחושותיו האמיתיות, הוא הגיע אל שן הסלע. ממולו, החל הצעיר להתפכח, ולעמיקם היה ברור...

זה עכשיו, או לעולם לא.

בתנועה חדה - הוא התחמק אל מאחורי הסלע, ובלי להסס – הוא זינק אל המדרון שתחתיו, מותח את ידיו ומטה את גופו למצב מאוזן, כאילו הייתה זו קפיצת ראש אל תוך בריכה מלאה מים. לשבריר שנייה – החזיק גופו מעמד באוויר, אולם כוח המשיכה לא ויתר. ברגע הבא, הוא נשאב אל הקרקע, ותוך כדי שהוא חושק את שפתיו כדי לא לפלוט צליל שיסגיר את מקום הימצאו – הוטחו איבריו אל האדמה הבוצית.

השליטה על גופו ניטלה ממנו לגמרי, והוא מצא את עצמו גולש ומתגלגל במדרון התלול, כשהוא אינו מסוגל לבלום את ההידרדרות. ידיו נשלחו אל ראשו, מספקות לו הגנה מינימלית, אולם בכך – הוא הפקיר את שאר איבריו, שגם כך דאבו מהחבטה העוצמתית. בכל כוח האיפוק שלו, הוא נלחם עם עצמו שלא להשמיע הגה.

הפעולה שבה בחר התבררה אמנם כמסוכנת, והשלכותיה הסבו לו כאב נורא, אולם היא לפחות הייתה יעילה – והתכלית לשמה היא נועדה, הושגה במלואה. כך, כששכב עמיקם בתחתית המדרון, חבול ומיוסר, הוא יכול היה לזהות את דמותו של שמשון הניצבת בפסגת הצוק. האור הקלוש שסיפקו הכוכבים לא אפשר לו לבחון לעומק את תגובותיו של האיש, אולם די היה בצפייה בצללית הרחוקה – כדי לזהות שהאיש אבוד וחסר אונים. הוא הביט אנה ואנה, כאילו התקשה להבין להיכן נעלם המלווה שלו. המרחק שצבר עמיקם באמצעות הזינוק המטורף שלו, יחד עם הגלגול במדרון – שאותו לא זיהה מלכיאלי בזמן אמת, הפך את עמיקם לבלתי מושג בעבור האיש שעל הפסגה.

עם זאת, ברור היה לעמיקם שהוא אינו יכול לסמוך על הבלבול של האיש שמעליו. כרגע, עוד נתון שמשון במצב של הלם, שמונע ממנו לחשוב בהיגיון. אולם תוך זמן קצר – צפוי ההלם הראשוני לחלוף, וכשיתחיל שמשון לחשוב בכוחות עצמו, הוא בוודאי לא יתקשה להגיע למסקנה הנכונה. במוקדם או במאוחר הוא יבין, שהאיש שליווה אותו אל הצוק – עדיין בשטח, מסתתר היכן שהוא.

עמיקם זכר היטב, שבידי שמשון הושאר ציוד תאורה רב עוצמה, שבהחלט יכול היה לסייע לו בסריקות. משכך, ברור היה לעמיקם שהוא צריך לפעול עכשיו, בטרם יחלפו רגעי החסד האלו – שבהם שקוע עדיין שמשון בתדהמה ובבלבול הנורא שאחרי ההיעלמות הפתאומית.

הסיכוי ששמשון יבחין בתנועה כלשהי במקום בו עמיקם שכב, היה אפסי – משום שהוא בקושי הביט לאזור בו שכב עמיקם. גם אם היה מביט בדיוק לשם – לא היה לו סיכוי לזהות את עמיקם, שהיה מכוסה מכף רגל ועד ראש בבוץ. גם תנועתו של עמיקם – אם בכלל היה שמשון מבחין בה, הייתה נדמית מן הסתם בעיניו לתנועת מי הגשם במדרון, ולמרות שהנתונים כולם היו לטובתו - לא היה עמיקם מוכן להסתכן בשום דבר שהוא מעבר להכרח. רק ההבנה שעם כל רגע שחולף גוברים הסיכויים לגילויו, הצליחה לגרום לו לעזוב את מקומו. וגם כשעשה זאת, הייתה תנועתו צמודה לאדמה ואיטית במיוחד. בזחילת נחש, הוא התפתל על האדמה, מכוון אל שרשרת סלעים שהזדקרה מולו מתוך האדמה.

רק לפני שעה קלה, העיד עמיקם בפני שמשון – שהוא אינו מכיר את השטח. בזמן אמת, היה שמשון מספיק תמים כדי להאמין לו. אולם הפעילות הנוכחית של עמיקם העידה בבירור - שהיה זה שקר מוחלט. גם אדם שתמימותו עולה בכפלים על של מלכיאלי, לא היה נופל בפח - לאור ההתפתחויות האחרונות.

כבר מהאופן בו זינק עמיקם אל המדרון שמתחת לפסגת הצוק, ניתן היה להסיק שהוא מכיר היטב את תנאי השטח. הקפיצה הייתה מתוכננת מראש, ועל כך העידה המהירות שבה קיבל עמיקם את ההחלטה. בנוסף, הייתה חשיבות רבה לזווית ולכוונון של הנפילה. אם היה עמיקם נופל בסטייה של מטר או שניים לימין או לשמאל - היה גופו פוגע במשטח סלעי, שללא ספק היה גורם לגופו נזקים משמעותיים ואף גורם לו לבלוט על רקע המסלעה הבהירה.

אם את הצלחת הקפיצה ניתן היה לתלות במקריות נדירה, הרי שברגעים אלו הוכיח עמיקם - שההיכרות שלו עם תוואי השטח היא מעל לכל יכולת תכנון סבירה. רק שעות של סיורים בשטח, יכולות היו להקנות לעמיקם היכרות עם כל אבן וכל צמח במסלול הזחילה שלו. רק מי שהקדיש שעות ארוכות להתנסות אמיתית, כזו שכוללת אינספור חזרות בתנאי השטח האלו ממש, יכול היה לשחזר את התנועה החלקה של עמיקם. את הזהירות מפני כל אבן רופפת שעלולה ליפול ולהשמיע רעש, את ההתרחקות המוקדמת מכל שיח קוצני שעשוי לעכב אותו. את ההקפדה שלו לנטות ימין או שמאל כדי להתאים את עצמו באופן מדויק לתוואי הקרקע, כך שלאורך כל הדרך – יהיו השינויים בגובה הקרקע לטובתו, ויהיה לו מאחוריהם מחסה מושלם או חלקי.

היעילות שלו ברגעים שאחרי הקפיצה, הביאה אותו אל שרשרת הסלעים מהר מהמצופה. כך, כשעוד הסתובב שמשון סביב עצמו והתקשה לגבש החלטה על פעולה כלשהי, כבר היה עמיקם מאחורי הסלעים הזקופים – שמאחוריהם, הוא יכול היה להתרומם ולהמשיך בריצה שפופה. גם עתה, כשהסכנה חלפה כמעט לגמרי, לא נח עמיקם על זרי הדפנה. ברור היה לו, שבמוקדם או במאוחר – יזמן שמשון סיוע, והיה סיכוי משמעותי – שבזמן אמת יאמר שמשון משהו על המלווה שסייע לו להגיע לנקודה הזו, מה שבהחלט עלול להפוך את האזור לזירה פעילה שבה מסתובבים צוותי חיפוש. שוב באה לידי ביטוי ההיכרות המוקדמת המדוקדקת של עמיקם עם תנאי השטח, שכן מקום המסתור שהוא בחר לו - לא יכול היה להיות מאולתר, או כזה שהתגלה בהיסח הדעת.

בנקודה כלשהי, שאדם מן השורה מעולם לא היה מבחין בייחודיותה, נעצר עמיקם. בכפות ידיו החשופות, הוא הסיט שיח קוצני מדברי, שהיה יבש לגמרי – עד שעליו התפוררו בנקודות בהן נגע עמיקם. בתחילה נראה היה שהוא מתקשה להיאבק בענפים הקוצניים, אולם לאחר מאמץ קל – נכנעו הענפים ונפרדו, יוצרים רווח – דרכו ניתן היה לזהות בקלות את מטרתו של עמיקם.

מאחורי השיח, נחשפה נקרה לא עמוקה.

היא לא הייתה החלל העמוק ביותר, או המוסווה ביותר בשטח. היא גם לא הייתה גבוהה, או מרווחת, ומספיק היה להציץ בה כדי להבין שהיא אינה מתאימה לשהות ארוכת טווח. אבל היה בה יתרון עצום, עבור תנאי מזג האוויר הספציפיים האלו.

הקרקע שבה הייתה משופעת, והמדרון פנה כלפי חוץ.

כשכמות כה גדולה של משקעים יורדת בזמן כה קצר, כאשר כל בור או נקיק עלולים להתמלא מים ולהפוך למלכודת מוות, היה זה יתרון שהפך את הגומחה למקום היחיד בו ניתן לשרוד - ולו רק לזמן קצר. המידות הקומפקטיות שלה - היו במקרה הזה יעילות, שכן רק כך - יכול היה החלל להיות מוסתר מאחורי צמחייה, ורק כך יכול היה עמיקם לוודא שלא ממתינות לו בפנים הפתעות בלתי רצויות - כמו מכרסמים קטנים ומטרידים שמחפשים חללים טבעיים כמסתור מפני הגשמים.

מחגורתו, שלף עמיקם פנס רב עוצמה. בזהירות, הוא נכנס אל החלל הצר והנמוך, והתיישב על הקרקע הסלעית. את התרמיל הוא העביר מעל גבו אל ברכיו, פותח אותו בזהירות – עד כמה שהתאפשרה לו התנועה בין הקירות החלקים. את הפנס הוא כיוון אל תוך התיק, מפעיל אותו לרגע ומכבה – כאילו רצה לוודא שאין לאור יכולת לבקוע החוצה ולהסגיר את מקומו. כשהיה בטוח שאלומת האור מוסתרת היטב, הוא חזר והדליק אותה, משתמש באור כדי לחטט בתיק שעל ברכיו.

בסופו של דבר, הוא מצא את מה שחיפש. כשהבעה חמדנית על פניו, הוא שלף מתוך התיק כריך עטוף בנייר אלומיניום, ובידיים רועדות קילפו ידיו את העטיפה. בנגיסה אחת הוא קיפד את השליש העליון של הכריך, מתרווח בהנאה על מקומו.

אלו היו רגעים גורליים...

בתחתית הצוק, הייתה הרבנית חזן מוטלת – חסרת הכרה, מתנדנדת בין חיים למוות. כל רגע חולף, יכול היה לחרוץ את גורלה.

בפסגת הצוק הסתובב שמשון מלכיאלי סביב עצמו, ממתין בכיליון עיניים לחילוץ, משווע לעזרה. עם כל רגע שחלף – פחתה השליטה העצמית שלו והיציבות שלו התערערה. האיש שהחל את חייו הבוגרים כמתמודד נפש וסיים כמודל להצלחה ולצמיחה – היה קרוב מתמיד לחזור לנקודת ההתחלה.

וברגעים האלו, בתווך - בין הרבנית הגוססת שלמטה והצעיר המתערער שלמעלה, ישב קצין במשטרת ישראל, מפקד מוערך ואיש משפחה אהוב...

ואכל כריך להנאתו.

אולי היה עמיקם רעב במיוחד, ואולי הייתה זו פריקת המתח – שגרמה לו להתנהג ברעבתנות. כך או כך, הוא חיסל את הכריך במהירות הבזק, עד לפירור האחרון. כשסיים, הוא חזר והוציא מהתרמיל כריך ארוז נוסף. אצבעותיו כבר נשלחו אל העטיפה, אבל אז – נשמע ממרחק צליל עמום של טרטור רצוף, ועמיקם הזדקף – נוטש את הכריך ומאזין בריכוז.

הצליל הלך והתקרב, ותוך רגעים ספורים – ניתן היה לזהות אותו כטרטור מנוע של כלי טיס. ההבעה המתוחה חזרה אל פניו של עמיקם, והוא רכן קדימה – מניח את התרמיל לצידו, ומאזין בקשב רב לצלילים שבאו מבחוץ.

אם בתחילה צריך היה עמיקם להאזין היטב כדי לשמוע את הצליל שהשמיע המסוק, הרי שתוך זמן קצר – הפך הרעש חזק יותר ויותר, עד שבשלב מסוים – נאלץ עמיקם לסתום את אוזניו באצבעות ידיו, כדי להגן עליהן מעוצמת הרעש. לא היה ספק בכך שהמסוק נמצא ממש מעל הצוק, או לכל הפחות – בקירבתו. משום מה, הטרידה ההבנה הזו את עמיקם, כאילו חשש שבכל זאת יתגלה במקום המסתור שלו.

בשלב מסוים, החלה הקרקע הסלעית לרעוד, וכמה רגעים אחר כך – חצתה אלומת אור את הפתח מצד לצד. ענפי השיח שכיסו את הפתח – לא יכולים היו למנוע מהאור להסתנן, וכך – לרגע אחד קצר, הוארה הנקרה כולה באור מסמא. באופן אינסטינקטיבי, דחק עמיקם את עצמו אל הקיר והצטנף, מכסה את פניו בכפות ידיו, כאילו חשש שהאור יחשוף אותו למתבונן מבחוץ. החשש היה מיותר, משום שענפי השיח היו צפופים מספיק כדי למנוע תצפית אל הנקרה, ואף על פי כן – כשהסתלק האור, היה ליבו של עמיקם פועם בעוז.

בפעם הבאה שהאדמה רטטה, היה עמיקם כבר מוכן – וכשחלפה האלומה על סף הפתח, הייתה תגובתו מעודנת יותר. התופעה הזו – חזרה על עצמה עוד פעמיים, מעידה על כך שהמסוק חג במעגלים קבועים סביב הצוק. המעגלים כנראה הצטמצמו מפעם לפעם בהיקפם, והעדות לכך – היה הפער שבין הופעות האלומה, שנעשה קצר יותר עם כל פעם שהיא הופיעה.

בשלב מסוים, הפך הרעש שהשמיע כלי הטיס לבלתי נסבל, והאלומה פסקה מלהופיע. המשמעות הייתה, שהמסוק חג רק באוויר שמעל פסגת הצוק. ברגעים אלו לא היה המסוק כמעט בתנועה, כך שהשאון היה רצוף, ובמלא העוצמה. קירות הסלע העבירו היטב את הרעש, והתחושה הייתה – כאילו ניצב עמיקם בין שלושה מגבירי קול שכולם מכוונים לעוצמה המרבית. לא הייתה לעמיקם שום דרך להגן על אוזניו באופן מלא, והחוויה הייתה בלתי נסבלת.

כשהוא חסר אונים מול המטרד, ניסה עמיקם להסיר מעליו את המעיל ולכרוך את הבד סביב אזניו, והתוצאה אכן הקלה מעט על סבלו – אם כי, הוא עדיין המתין בחוסר סבלנות לרגיעה. דקות ארוכות חלפו עליו, כשהוא מכווץ ומכוסה במעיל, עיניו עצומות בחזקה וגלי הרעש תוקפים אותו מכל צד. הוא כבר התרגל לחוויה הקשה, עד כדי כך – שכשהחל הרעש להתרחק, הוא סירב להאמין שהוא אינו מדמיין.

ברגע שהיה ברור לו – שאכן, מתרחק ממנו כלי הטיס, ואין זו תקווה נכזבת, עלתה על פניו הבעה של רווחה. הוא הניח את כפות ידיו על חזהו, מטה את ראשו אחורנית, וכשפניו כלפי מעלה – נשם עמוקות, משחרר מיד לאחר מכן את האוויר בקצב איטי. הוא חזר על הפעילות הזו כמה פעמים, והייתה בכך עדות לעומק השחרור שהוא חש כרגע. מן הסתם, לא היה זה רק בגלל הרעש המטריד שאיננו, אלא גם ובעיקר – משום שהתרחקות כלי הטיס בישרה על השלמת המשימה. כוחות החילוץ, מן הסתם עזבו במלואם – יחד עם הפצועה, ועם מדריך הטיולים. המשמעות היא, שנכון לעכשיו – בן האנוש היחיד על הצוק השומם הוא עמיקם.

למרות שלא הייתה סיבה לחשוב שעל הצוק נותר עוד מישהו מלבדו, המשיך עמיקם להתנהל בזהירות שאפיינה אותו עד כה. תחילה, הוא הסיט בשתי ידיו את ענפי השיח הקוצני, מפריד אותם – ויוצר ביניהם רווח צר, שאפשר לו להשקיף החוצה בלי להסתכן כלל. למשך רגעים ארוכים הוא ניצב באותו המקום ללא תנועה, משקיף בעין אחת על המתרחש בחוץ. כשהתוצאה השביעה את רצונו, הוא הסתובב ונטל את התרמיל, מכתיף אותו בזהירות על שכמו. מיד לאחר מכן – הוא פרץ החוצה, כשהפעם – מגפיו הן שפילסו לו דרך, רומסות ומשחיתות את ענפי השיח הדקיקים.

משום מה, הייתה לו תחושה שהדממה סביבו עמוקה מתמיד. ייתכן שהיה זה בגלל הרעש שעמיקם התרגל אליו, עד כדי כך שבהיעדרו הוא חש חוסר נוחות, וייתכן שמה שגרם לכך הייתה העובדה - שברגעים אלו, לראשונה מאז חצות הלילה, שככה הרוח והגשמים פסקו מלרדת, כך שהצלילים היחידים שנותרו – היו הרחשים הסטטיים של פכפוך המים. באורח פלא, הסתלקו להם ענני הגשם הכבדים, והרקיע זהר פתאום באורם של אינסוף כוכבים, שהשתרעו למלא האופק מכל צד.

הדממה חיזקה את ביטחונו של עמיקם, והוא צעד בנינוחות על שבילי הסלע הטבעיים, מתקדם בזהירות אל המקום ממנו הוא התרחק רק לפני שעה קלה. המעלה התלול, אותו הוא חצה בהלוך בגלגול של כמה רגעים, ניצב לפניו עתה כמחסום בלתי עביר, והוא אפילו לא חשב על האפשרות לחצות אותו בטיפוס.

למרות שלא עמד על הפסגה העליונה של הצוק, היה המיקום שלו גבוה מספיק – כדי שהוא יוכל לצפות ממנו למרחקים. מכיס מכנסיו הוא שלף את הפנס הכהה אותו החזיק לפני כן, כשהסתתר בנקרה, ועכשיו – הוא ליטף אותו בזהירות, כאילו היסס לקראת השימוש בו. כמה רגעים עמד עמיקם ללא תנועה, מאפשר לרוח הקלילה לרפרף על פניו, שואף את האוויר – שבאופן נדיר, היה צלול ואיכותי למרות הסביבה המדברית החולית. הוא הביט סביבו בעיניים פקוחות לרווחה, כאילו רצה ליהנות לעוד כמה רגעים קצרים מהנוף הנפלא המואר באור הכוכבים.

ברגע אחד מסוים, נע מבטו אל השעון שעל פרק כף ידו, וכשהבחין בתנוחת המחוגים – נאנח, כאילו הבין שעליו להיפרד מהעיסוק בנוף. כשעל פניו הבעה קלושה של אכזבה, הוא הניף את כף ידו הימנית עד לגובה פניו. בציפורן האגודל שלו – הוא הסיט את מתג ההפעלה, ומיד – בלי להרים את כרית אצבעו, הוא שב והחזיר את המתג למצב כיבוי. שלוש פעמים חזר עמיקם על אותן הפעולות, והתוצאה הייתה – שלוש הבזקים מהירים, שניכרו היטב על רקע הצוק הכהה והאפל.

כשסיים, שילב עמיקם את ידיו והמתין. הוא היה נינוח, כאילו ברור היה לו – שיש משמעות לפעולה שעשה, ועם זאת – בפועל, לא ניתן היה לזהות שום שינוי ברקע שסביבו. רגעים ארוכים חלפו, ובשלב מסוים – גם הוא החל לחשוד שמשהו אינו מתנהל כשורה. בהבעה מודאגת, הוא הפך את הפנס, מביט אל הזגוגית שכיסתה את חלקו העליון, כאילו עלה בליבו פקפוק בנוגע לתקינות המכשיר. תוך כדי שהוא בוחן את הפנס - נשמע זמזום עמום ממרחק, ועמיקם הרים את עיניו – מביט לכיוון המשוער ממנו בקע הצליל.

הזמזום התגבר, ותוך רגעים ספורים – ניתן היה לזהות בו צליל של כלי רכב ממונע. בשלב הזה, עדיין לא נראה מקור הרעש, ולמרות זאת – די היה בצליל הקלוש, כדי להרגיע את עמיקם. ביד אחת, הוא החזיר את הפנס אל חגורת מכנסיו, מביט כל העת אל האופק.

מנקודה מוסתרת, הרחק בין ההרים שסבבו את הצוק עליו ניצב עמיקם, פרצה אלומת אור. רגעים ספורים לאחר מכן, הגיחה אל תוך שדה הראייה של עמיקם מכונית בהירה, שמנקודת התצפית שלו – נראתה כמו מכונית צעצוע. מימינה ומשמאלה התנשאו צוקי המדבר, והיא פילסה לה דרך במישור שבאמצע. תנועתה הייתה איטית, ולמרות זאת – התנשאו סילוני מים משני צידיה, מעידים על הצפה כבדה במישור אותו היא חצתה.

צמיגי המכונית חרצו חריצים עמוקים באדמה הרוויה, ומהזווית הגבוהה של עמיקם – נראה היה, כאילו מאחוריה משתרך שובל שמסמן את המסלול שלה. ההתקדמות שלה הייתה אמנם איטית, אבל לא היה בנסיעתה שום רמז לחוסר יציבות. כשהיא הייתה קרובה – ניתן היה לזהות שהיא גדולה יחסית לרכב משפחתי סטנדרטי. עמיקם נע קדימה, מכווץ את עיניו, מנסה לקלוט את המבנה המדויק של המכונית.

הפער בין כלי הרכב לצוק עליו עמד עמיקם הלך והצטמצם, ובסופו של דבר הוא כבר היה קרוב מספיק - כך שניתן היה לזהות בו סימני היכר חריגים. המאפיין הייחודי הראשון שתפס את תשומת ליבו של עמיקם, היה צבע המכונית. רק עכשיו הוא קלט, שהצבעים הכהים שנימרו אותה – לא היו צללים כפי שחשב בתחילה, אלא חלקים ניכרים ממנה – שנצבעו בצבעי כחול ושחור. לתופעה החריגה הזו, הייתה רק משמעות אחת, ולמרות שציפה לכך – הוא מצא את עצמו נסוג מעט אחורנית.

כשהתקרב כלי הרכב, יכול היה עמיקם לאשר בוודאות את ההשערה הראשונית שלו. הרכב, ללא כל ספק, לא היה בשימוש אזרחי. אם בתחילה הייתה זו תערובת הצבעים הנדירה שעוררה את תשומת ליבו, עכשיו – הוא כבר זיהה את שורת הפנסים המלבנית הקבועה אל הגג, ואת המבנה המוכר לו היטב מעבודתו היומיומית. ללא ספק, הייתה זו ניידת משטרה.

הזהירות חייבה אותו לסגת עד לנקודה שבה לא ניתן יהיה לזהות אותו מלמטה. כמובן, שגם שדה הראייה שלו הצטמצם מאוד, ובכל זאת – הוא הצליח לראות שתנועת המכונית פסקה. כמה רגעים חלפו עליו כשהוא שרוי במתח, ולאחריהם – הגיע האות לו הוא ציפה.

שלוש צפירות קצרות, ואחריהן אחת ארוכה. תבנית ברורה שלא יכולה להיות מקרית. אות מוסכם, שעמיקם נענה לו מיד.

כשעל פניו הבעה של שחרור, הוא נחפז אל המקום בו עמד לפני רגעים, מדליק תוך כדי כך את הפנס. ״אני כאן!״ צעק, מנופף באמצעי התאורה, תנועותיו רחבות. ״קדימה, לכאן!״ הוא חזר וקרא, קולו מהדהד בין ההרים.

צווחת מנוע עזה בקעה ממקומו של כלי הרכב, ורגע לאחר מכן – הוא פרץ קדימה, דוהר במהירות לעבר השליש התחתון של הצוק. בשאגה רמה, החלה הניידת להעפיל במעלה המוביל לכיוון הפסגה, ועמיקם התנתק ממקומו, והחל לנוע לכיוון היעד המשוער של כלי הרכב. בשלב מסוים, היה המסלול מאתגר מדי עבור נהג הניידת, והוא בחר לעצור. המרחק שצבר הרכב בכל זאת, חסך עבור עמיקם מאמץ רב, והוא הודה בליבו לנהג שזהותו עדיין לא הייתה ברורה.

דקה וחצי לאחר מכן, ניצב עמיקם במרחק של כמה עשרות מטרים בלבד מניידת המשטרה, ובהיסוס מסוים הוא התקרב אליה, מאפשר לאורות הפנסים לשטוף אותו ולהציג אותו במלואו מול היושב ברכב. האורות המסנוורים, הקשו עליו לזהות את הדמות שמאחורי ההגה, ובשלב מסוים – כשהמרחק הצטמצם למטרים בודדים, הוא נעצר. ״נו, צא!״ קרא, מקווה שהנהג מסוגל לשמוע אותו.

רגע אחר כך, נענתה הקריאה, והדלת הסמוכה למושב הנהג נפתחה. צללית כהה הגיחה מתוך המכונית, וגם בתנועותיה – הייתה הססנות מסוימת. רק כשהגיח האיש מאחורי דלת הרכב, הוא יכול היה לזהות בבירור את דמותו של עמיקם, וכשפגש מבטו את הפנים המלוכלכות שבהן ריצדו העיניים בעלות המראה המבעית – הוא השתהה רגע בהליכתו, כאילו רצה לוודא תחילה שיהיה בטוח להתקרב אל עמיקם.

״רגע,״ שמע אותו עמיקם אומר, אחרי שהקדיש כמה רגעים לבחינה מדוקדקת של הפנים, עליהן הייתה הבעה בולטת של חוסר סבלנות. ״יכול להיות שאני הוזה?!״ הוא שאל, מתקרב בזהירות. ״יכול להיות שאני באמת רואה פה את עמיקם טהרני?!״

עמיקם היסב את פניו, כאילו חש חשוף מדי. ״אל תאמר את השם הזה!״ סינן בנימה לחוצה.

האיש תפס את ראשו בשתי ידיו, הבעה המומה על פניו המשורטטות. ״יואו, אני בהלם!״ הוא קרא. ״זה באמת אתה! כלומר: אמרו לי שהם מגייסים את האיש מספר אחת בזיהוי פלילי, אבל בחיים לא חשבתי... כלומר, חשבתי שהם מגזימים. איך?! איך אתה פה?!״

עמיקם היה רחוק מלהצטרף אל ההתרגשות של האיש שממולו. ״מי אתה?!״ הוא בירר, נימת קולו נוקבת ותובענית. ״מאיפה אני מכיר אותך?! מי שלח אותך?!״​