להערכתי בעוד מעט מאד שנים יהיה ברור.
כמו שלהפרעות קשב יש ריטלין. להפרעות אכילה יש זריקות או טיפול תרופתי אחר.
פעם חשבו שאפשר לחנך, שאפשר לטפל בשיחות, הסברים, טיפולים נפשיים ואחרי זה הרב המוחלט הגיע למסקנה שאם יש ליקוי פיזי במח והוא עובד באופן שונה הדרך הנכונה והיעילה היא טיפול תרופתי.
זה היה נכון להפרעות קשב וזה יהיה נכון להפרעות אכילה.
וכמו שחשבו פעם שילד עם הפרעת קשב הוא לא מחונך ולא מקשיב ולא מנסה לעזור לעצמו. כך מי שלא חווה את ההפרעה הזו חושב על שמנים שהוא לא מחונך ולא מקשיב ולא מתגבר. יום אחד והוא לא רחוק עוד יבינו אחרת..
אפשר לחלק גם את ההודעה שלך לכמה 'מדורים' חשובים?..
לא מצליחה להחליט איזו נקודה יותר חשובה להיאמר קודם.
ההנחה שהשמנה היא שאלה של בחירה (ושהרזיה היא ענין של החלטה)
ויותר מזה - שהשמנה היא תוצאה של בחירה מוסרית ירודה, והרזיה - של בחירה מוסרית נעלה,
היא הנחה באמת מיושנת, סטיגמטית ופוגענית.
לא צריך לחוות משקל כזה או אחר כדי לדעת שמחשבה כמו:
'שמן הוא לא מחונך ולא מקשיב ולא מתגבר' - היא מחשבה מעוותת, שטחית ושגויה.
יתרה מזו,
למרבה הצער - דווקא הרבה מהאנשים שחווים את החוויות הקשות של הביקורת הזו,
מפנימים אותה ומאמינים בה - והיא הופכת לאמונה שלהם על עצמם.
מה שצריך זה להכיר את העובדות, את המדע, המחקר והמציאות כמות שהיא.
ואני מצטרפת לתקווה ולאמונה שאלו דברים שילכו ויתבהרו עוד ועוד עם הזמן.
ההקבלה להפרעות קשב בהקשר של 'השמנה היא לא תוצר של הזנחה',
בהקשר של 'השמנה היא לא בחירה', בהקשר לזה שנולדנו שונים - היא דבר אחד,
אבל כמה נקודות סופר חשובות, בעיני, להיאמר - קודם כל בהקשר להפרעות אכילה:
1. הפרעת קשב היא הפרעה שמקורה נוירולוגי, היא מולדת, וכרונית.
הפרעות אכילה הן מחלות נפשיות, תוצר של מורכבות נפשית/רגשית עמוקה יותר.
החלמה מהן היא לא דבר פשוט, השאיפה היא לשפר - להחליש או להעלים את קול ההפרעה,
ולתת לבן אדם כלים להתמודד אם או כשהקולות האלו צפים שוב.
2.
השמנה היא לא הפרעת אכילה.
להפרעות אכילה אין מראה או משקל מסויימים, וחומרת המחלה לא מוגדרת רק לפי המשקל.
אין לנו שום דרך לדעת על המצב של בן אדם רק מלהסתכל עליו, גם אם הוא במשקל תקין.
3.
הרזיה היא לא פתרון להפרעת אכילה. יותר מזה, ירידה במשקל כשלעצמה - במקרה של הפרעת אכילה -
יכולה להוות טריגר להתפרצות או החמרה של ההפרעה.
ובהקשר לקש"ר וטיפול תרופתי -
גם אם יש, לפעמים, שימוש בטיפול תרופתי כזה ואחר, בהקשר של טיפול בהפרעות אכילה,
אין 'כדור/זריקה' לטיפול בהפרעת אכילה (וחבל, אה?) - זה טיפול מורכב ורב תחומי.
טיפול תרופתי (לאו דווקא כזה שמכוון להרזיה) יכול להיות גורם תומך, אבל הוא לא מחליף את העבודה הרגשית, התזונתית וההתנהגותית, זה יכול להקל עליה - אבל לא לבוא במקומה.
בהקשר להשמנה וטיפול תרופתי -
1. כל הנ"ל שכתבתי על הזריקות.. פלוס ההודעה הארוכה שלא כתבתי עדיין,
אם מישהו עדיין בקשב בקהל ומעוניין - תכתבו
2. גם בהפרעות קשב, טיפול תרופתי הוא לא קסם.. מעבר לזה שיש השפעה שונה על אנשים שונים -
יש מחירים, תופעות לוואי, מורכבויות, לא תמיד זה אפשרי, וכל הנ"ל לא בא כדי לסייג ובטח שלא כדי לפסול טיפול תרופתי, אלא רק כדי להזכיר ש - כנ"ל -
זה לא קסם.
3. בהפרעות קשב, בשונה מהגישה המיושנת - והזכרת בהודעה:
פעם חשבו שאפשר לחנך, שאפשר לטפל בשיחות, הסברים, טיפולים נפשיים
שניסתה 'לתקן' את הבעיה, הניחה כהנחת בסיס שמדובר בעצלות, מידות רעות וכד',
הגישה המתקדמת והמיטיבה - מבינה שמדובר בנתונים מולדים (כלומר: זו לא בחירה, אין האשמה)
ובאתגר להתמודד אתו.
שיחות, הסברים וטיפול רגשי יכולים להיות יעילים ובונים חוסן, מסוגלות ומיומנויות -
כשהם באים מנקודת מוצא שרואה את האדם כאדם שלם, ולא רואה אותו כבעיה,
שמבינה מה מייצר את הקושי ומה מקל עליו, ולא מוסיפה קושי על קושי.
('הסבר' של: 'זה פשוט ענין של כוח רצון', לעומת: 'לאנשים עם הפרעת קשב יש קושי בתפיסת זמן'.
'הסבר' של: 'את כנראה לא רוצה את זה מספיק', לעומת: 'צמצום והגבלה מייצרים חסך וצורך בפיצוי'.)
מה שמוביל אותי לזה ש -
4. גם בהפרעת קשב,
התבססות על טיפול תרופתי בלבד - ללא הקניית הרגלים, רכישת מיומנויות,
זיהוי מצבים וטריגרים מפעילים ואימון על התמודדות מולם - היא פספוס של התמונה הגדולה.
זה נכון שבהפרעת קשב יש אתגרים שנמנעים מעצם לקיחת התרופה, אבל זה לא חוסך את עבודת האימון, או את ריפוי חוויות העבר אם נדרש.
וזהו, לבינתים..
מקווה שלא העמסתי יותר מדי
דיאטה האם קיים בעולם האדם, שהצליח לשמור על משקל תקין, לאורך 30 שנה ברצף?
Reactions: קיצור דרך לעבודה, חנה נפתלי, באתי להושיט עזרה ועוד 22 משתמשים25 //