שיתוף - לביקורת את אחותי

  • הוסף לסימניות
  • #1
בס"ד

רוצה לכתוב עליך הכל
לבכות את הכאב שלי על דף
לספר לו
כמה פגעת בי אמש
כמה לא האמנת לי היום. מקודם.

רוצה לכתוב הכל
להיות לרגע רכבת קיטור.
לנשוף את כל הכעס
לירוק מילים שחורות על מסמכים לבנים.
ותשכחי את, גם אני
שהיו פעם בוהקים.

כן. תפסיקי להיות מעבירה. מחליקה את החיים.
זורמת בקטעים הכי הכי דוקרים.
למה שם את כל כך חלקה? כשזאת את, ואני בקצה השני, אז מותר להחליף תלבושת?
אני רוצה לכתוב שאת רעה אלי.
לתאר לך כמה עלבון יש בי.
אבל מה אעשה. את אחותי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
כתיבה יפה, ישירה, זורמת.
לי זה הרגיש שהשיר מכוון לסיטואציה מסויימת, שיש סיפור שעומד מאחוריו ולא סתם שיר כללי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
וואו
חשוף ודוקר
נגע בי ממש
אהבתי את הסיום
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

🎉🎉🎉🎉🎉🎉🎉
האתר!
האתר המיוחד על סדרת דופליקטים!

מה יש לנו שם?

❓ חידונים

📰 מאמרים

🖼️ תמונות

ועוד׳

האתר אינו פתוח בנטפרי עדיין, אז נשמח אם מישהו יוכל לשלוח לבדיקה!

לשליחת מאמרים : שלחו אימייל מסודר אל <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>

והמאמר שלכם יפורסם ברגע שנוכל! (נבקש לא להטריד בנושא)
לשליחת חידונים

האתר בשלבי הקמה על כן לא כל הפתורים שתראו יעבדו!

וזהו... !
תהנו!!!

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת אחותי כלה (2)
בס"ד

בעבר כתבתי כאן את
אחותי כלה וכבר אז ידעתי שמתי שהוא ארצה לכתוב קטע נוסף על הנושא. שמחה שמצאתי את הזמן לכך. אשמח לתגובות וביקורת

זוכרת שיצאת מתא המדידה, חגיגית וזוהרת. אני זוכרת גם איך המוכרת התנפלה עלייך, שרקה "וואווווו" ארוך. גם אמא התקרבה, מיששה את הבד, התרגשה איתך. מי כמוני יודעת כמה שנים היא חיכתה לראות אותך בשמלת כלה.

זוכרת שהתקרבת למראה, הבעת אי סיפוק עלתה על פנייך. אחרי חצי סיבוב לימין, חצי סיבוב לשמאל, החלטת שהשמלה לא מספיק צנועה בשבילך. המוכרת קימטה פנים, אמרה ש"חבל" ו"השמלה הזו כל כך יפה לך!!". אמא שתקה, אף פעם לא רצתה להתערב בבחירות האישיות שלך. ורק אני עמדתי בצד, מחיתי דמעה שאיש לא ראה.

פתאום נזכרתי בך, אחות. איך כל השנים נלחמת לבד. היית כבר מעל עשור אחרי סמינר, ההרצאות של הרבנים מפעם כבר לא הדהדו באוזנייך. אפילו מתאי הזיכרון שלך הן כבר הספיקו להישכח.
היו לך את כל הסיבות בעולם ללכת ימין ושמאל ובכל זאת את נשארת על דרך האמצע. עם התמימות הזו מפעם והאמת שאין שני לה.

הזיכרונות מציפים אותי. ברקע אני שומעת את המוכרת מציעה לך עוד כמה שמלות, מחליפה איתך כמה מילים על עבר והווה. המילים מתערבבות אצלי בראש, לא מצליחה להתמקד בהן. כן מצליחה להתמקד בטלפון הקטן שמונח על כיסא העץ מול המראה. אני יודעת שהיו לך את כל הסיבות בעולם להחליף אותו ובכל זאת הוא נשאר איתך. תשע שנים. עבר איתך את המסע הארוך הזה. לבד.

תמיד צחקתי איך המתכנתת הכי מוצלחת, נשארת עם המכשיר הכי טיפש ביקום. ואת לא התרגשת מההגדרה שלך, מההגדרה שלו. הבטחת להישאר עם הפלאפון הכשר שלך לנצח נצחים. לא משנה כמה חברות הייטק תעברי בדרך.

ואני תמיד שאלתי את עצמי איך? מה נותן לך את הכוחות? להילחם לבד זה בטח קשה.

תשע שנים ללא תקנון לא גרמו לך להתלבש אחרת. ואיך כל יום עמדת מול המראה ובחרת מחדש להתלבש איך שמלך עולם רוצה שתתלבשי. איך הרוחות בחוץ לא השפיעו עלייך, אחות? זה דור אחרון. קשה פה מידי. מאיפה שאבת את כל הכוחות?

בשבתות הקיץ, שהיינו מלקקות גלידת סורבה מול השמש. הייתי אומרת לך שאני מקנאה במי שיזכה בך. תמיד קינאתי ביכולת שלך להילחם כמו לביאה. ללכת עם האמת באפילה. לפעמים זה היה נראה שאין לך שום ניסיונות. הכל תמיד היה ברור מאליו. הלוואי שהיה לך מילות קסם לחלק לעולם ולי. לא כולם מצליחים להילחם כך לבד.


הזיכרונות לוקחים אותי רחוק. נזכרת בחברותייך לספסל בית הספר. כמעט כולן השתנו עם השנים. ספרי לי מה הסוד שלך? איך הצלחת להישאר כזו חזקה ועומדת למרות כל הזמן שעבר בדרך?

"רחלי?" פתאום אני שומעת את השם שלי, וברגע אחד מתפוצצות בועות הזיכרון. אני רואה אותך מולי, מחייכת. אמא שואלת אם הכל בסדר. "ריחפת קצת, היית בעולם אחר", היא מעדכנת אותי.

"כן... הכל מצוין", אני מחייכת אליכן בחזרה.

אנחנו יוצאות מהחנות, ורגע לפני שאנחנו נכנסות לרכב, אני עוד מסובבת את הראש לאחור. אולי יום אחד יהיה בי את האומץ לספר לך כמה היית בשבילי השראה, ואיך בכל המלחמות שלי היית נוכחת.
שיתוף - לביקורת הקונפליקטים
אחת הבעיות הכי משמעותיות שעברתי היא התמודדות בין הפנים לבין החוץ.
באופי שלי אני בטוחה שאני הכי מוצלחת והכי יפה והכי מוסרית והכי צדיקה, מאז שאני זוכרת את עצמי חשבתי כך.
אז תגידו נו מה הבעיה? מצוין, זה חשוב לחיות בתוך ביטחון עצמי.
הבעיה שזה רק מחשבה.
כי בראי הייתי רואה דמות קצת הרבה... מכוערת. (יופי/כיעור זה דבר יחסי).
והמציאות הוכיחה שאני לא הכי מוצלחת.

והבעיה? שהמשכתי לחשוב שאני כן. לחיות בתוך תחושה שאני הכי בעולם ולהתאכזב כל הזמן מול המראה, זה לא העלה לי את הביטחון העצמי.
כי למרות שחשבתי שאני הכי, גם חשבתי שזה לא בסדר, זה לא בסדר להיות הכי הכי הכי...
כך גם לא הייתי מי יודע מה., וגם הורדתי את הפוטנציאל שכן היה לי להיות 'משהו'.
למשל הייתי מעדיפה להדגיש כל הזמן את המגרעות שלי כדי שלא יחשבו שאני הכי..
והייתי משתדלת להנמיך את עצמי, כדי שלא יקנאו בי ובגלל חשיבה נוספת...
והייתי שונאת את עצמי רודפת את עצמי.
ולא מוכנה לקבל את זה שמגיע לי טוב.
אם היה לי טוב הייתי חושבת שזה זמני. וזה לא תקין.
*
האדם נולד בתוך עצמו וגדל בתוך עצמו.
אך הפנימיות שלו קצת שונה, או הרבה שונה.
יש פער מסוים בינו לבין הסביבה והעולם.
הבעיה שאדם הוא יצור חברותי.
והפערים העצומים בין מי שהוא לבין מה שהסביבה דורשת, מובילים אותו לרצון לשקר, לייפות את המציאות, למצוא חן.
וזה בסדר.
כי באמת צריך בשידוך למשל ללבוש בגדים יפים ולא סמרטוט.
גם בחברה צריך להיות בנורמה מסוימת.
אי אפשר לאכול בקול רם וצורמני רק כי זה אני.
אי אפשר ללכת בבגדים מוזנחים ולחכות לקבל יחס של מלך.
יש התנהלות ויש תוצאה.

*
אבל אי אפשר לחיות בשקר כל הזמן.
הפנימיות דורשת את שלה.
הפנימיות משתוללת, חשה מצרים, הכל סוגר עליה.
החיצוניות דורשת למצוא חן.
הפנימיות רוצה לשבור את הכללים.
*
והאדם חווה הסתגרות, בושה, פיצול אישיות, כי כמה אפשר להסתיר את עצמי האמיתי?
ולמה שאגלה את עצמי? העולם ידחה אותי ובצדק.
לעולם אין באמת רצון להכיל גוונים, אנחנו כחברה מצפים לסטנדרט, לאפור לבן, אין לנו כח להתמודד עם קשת של צבעים.
אין לנו כח לפענח מורכבויות, רוצים חיים פשוטים.
מלך, עם. זהו.
לא גוונים של אחדות. זה קשה להכלה.
אבל העולם כן צבעוני, הפנימיות מפוצצת בססגוניות מרהיבה, בניגודים מרתקים, בשמים וארץ, ביופי לא יתואר.
אבל אנחנו? תנו לנו את האפור.
את החיצוניות.
את החשיבה הקבועה, היציבה.
אין לנו כח לפנימיות המדהימה.

*
זה קצת קשה לחשוב לעומק, להתקל בעצמי האמיתי, בלי מסכות.
זה קצת קשה להתמודד עם העצמי. עם פחדים, רצונות, אמונות, וכל קשת הרגשות, מול מידות לא מתוקנות של עצמי, מול תהום של ריק.
מול הסכמה שאני לא הכי.

קשה לחיות ככה, באהבה לעצמי כמו שאני, אבל אחרי שמבינים מה זה לחיות בהבנה והקשבה לקול הפנימי, בוחרים בחיים.
אשמח מאוד למשוב מכל הסוגים.

המדף שלי / רות אשוש​



פעם היה לי חבר שרצה לכתוב לי מכתב. אבל לא היה לו עפרונות ועטים, לא היה לו שום בלוק נייר אפילו לא טישו קמוט, אבל הלב שלו היה עמוס וגדוש ומלא ברגשות ובסיפורים והוא כל כך רצה לכתוב לי מכתב. אז הוא הלך לחוף הים לקח ענף עץ וכתב לי על החול את מכתבו, הוא כתב וכתב. כל החוף היה מלא במילים חמות אלי, בסיפורים ובתחושות, אבל אז הגיע גל גדול ושטף הכל.

והחבר שלי נעלם עם הגל.

על המדף ליד מיטתי נשאר לו צדף אחד קטן מלא בגרגירי חול, שהיה היו פעם מילים חמות כתובות.



פעם היה לי חבר שרצה לקנות לי מתנה, מתנה שתביע את שבליבו, מתנה אוהבת, מתנה יקרה, אבל לא היה לו כסף, ואת הפרוטות שהשיג היה צריך בשביל לא לרעוב ללחם, אז הוא לקח את עלי העץ שנשרו וקלע איתם שרשרת יפהפייה. אבל העלים היו שבריריים מידי, והחיבורים חלשים מידי וכשהגיע הרוח היא סחפה אותם איתה.

החבר שלי נעלם עם הרוח.

ועל המדף ליד מיטתי נשאר עלה בודד אחד, חוליה מתוך שרשרת שהיתה פעם רחשי לב ותחושות.



כך אספתי לי חפצים ורגשות. שאיש מלבדי לא יכל להבין. שאיש לא ראה בהם דבר מלבד ערמת גרוטאות.



יום אחד פגשתי חבר, חבר חדש. מצוחצח מעונב, זקוף קומה, מעורר יראה. כולם רצו אחריו וצייתו לכל מילה שלו.

אני נבהלתי מהעוצמה ותפסתי מרחק, הייתי היחיד שראה את עיניו הכבויות הכמהות לחבר אחד אמיתי. בתוך הזיוף השקרי הוא נבלע. נבלע וטבע.

כבר לא שם לב לרגש אמיתי, לא האמין לחברות פשוטה.

ואני מרחוק הסתכלתי, והתחלתי להתקרב.

אבל החבר שלי, נו, בחור עסוק. אי אפשר לשפוט אותו, עסוק מידי. הוא היה מחפש אותי רק כשהיה לו איזה רגע פנוי ולא היה כזה כמעט, כדי לתת לי מעט תשומת לב ויחס אישי, לרומם אותי מ"המקום השפל שלי", מ"המעמד הנמוך שלי".

אבל את שמי הוא לא רצה באמת לזכור.



היו אנשים יותר חשובים ויותר מעניינים שיכלו להביא לו עוד מעט מזומנים ועוד קצת מעמד וכבוד, שהיה צריך להתייחס אליהם, והיה חשוב להתייחס וגם כדאי..

ואני, מה אני יכול לתת?

יום אחד הוא שאל אותי מה אני יכול להועיל לו? מה אני יכול לתת לו? למה אני מתאמץ כל כך להיות בסביבה שלו?

אז עניתי לו את האמת שלי, שאין לי שום דבר לתת.

כלום.

מלבד צדף עם חול ועלה אחד בודד.

החבר החדש שלי, עצם את עיניו.

חשבתי שהוא מרחם עלי.

הוא-מלא בכל טוב הארץ, ואני יש לי רק מדף אחד. ליד מיטתי.

חיכיתי.

הזמן הפנוי הנדיר שהיה לחבר שלי נגמר, הוציאו אותי מחדרו.

הוא לא פתח את עיניו ולא הביט לכיווני.

אבל אני את ליבו ראיתי.



לחבר החדש שלי אין זמן. הוא עמוס בכל שניה מעשרים וארבע השעות שמוקצבות לו ביום.

אבל פתאום הוא התחיל לקרוא לי יותר ויותר.

הוא היה יושב מולי, מיוסר. כאילו קרא לי בכח. כאילו כח בלתי מוסבר גורם לו שוב ושוב למצוא זמן בשבילי.

לפעמים היו יורדות לו דמעות ככה סתם ואז הוא היה מסב ממני את מבטו.

ואני ידעתי שזה גרגרי החול שצורבים לו בעיניים.



הזמנים השתנו וגלגלי העולם נעו ואני נהייתי עסוק עד מעל לראשי. אבל בכל יום הייתי מפנה את זמני לחבר החדש שלי. הוא היה מגיע מעונב, מחויט, עם נעליים מקולפות ומצוחצחות. ושפוף.

ואני- הייתי יושב אתו ושוזר שרשראות מעלי מחט דקיקים מהעץ שבחצר.

אמרו לי שיצירה היא דבר מרפא.

הוא היה מביט בי ושותק. אחר כך היה קם. והולך. עדין שותק.

הייתי משאיר את השרשראות ליד העץ, והן היו נעלמות משם תמיד.

ואני ידעתי שגם לחבר שלי יש מדף.



עברו כמה חודשים.

יום אחד הוא דיבר.

הייתה לו משאלה אחת. הוא ביקש לראות את המדף שליד מיטתי.

לקחתי אותו איתי. הוא עמד מול החדר הפשוט, הקטן, ליד המזרון המהוה, ליד ארון נעול של גביעים יקרים, הביט על השידה שהיו עליה קריסטלים מאובקים וטסי כסף שחורים.

וכן, הוא גם הביט אל המדף הקטן. המוחזק בכח. המדף הנקי, הישן האהוב, שיש עליו גרוטאות יקרות.

הוא הביט על הצדף על גרגירי החול ועל העלה. ובכה.

אין על המדף עוד מקום למתנה שלי, הוא אמר, והלך.

והוא לא ראה את המקום הענק, את השטח הרחב שיש לי בליבי.



למחרת חיכיתי לו מתחת לעץ כהרגלי.



הוא הגיע, מהסס. וביקש ממני בקשה נוספת, אחרונה.

ואז אני אלך באמת, הוא אמר, רק לראות את היומן שלך, יומן הפגישות.

נתתי.

הוא הביט, ונבהל.

הייתה צריכה להיות לך פגישה עכשיו. ודחית אותה.

וגם בעוד שעה.

וגם אתמול ולפני שבוע ולפני חודש.

ואתה ישבת פה, איתי על הדשא, מתחת לעץ בזמן הזה?

נכון, עניתי ברוגע.

למה? הוא שאל, למה עשית את זה? אתה יודע שאין לי דבר לתת לך.

אין לי כלום בשבילך.

וגם לך אין כבר מקום על המדף.

הוא כעס.

שתקתי.

כשנרגע קצת, הסברתי: אם אני אחפש רגעים פנויים כדי לפגוש אותך, אני אהיה סתם חבר שלך, אבל חבר אמיתי, מפנה רגעים במיוחד בשבילך.

אני-מפנה רגעים.

אני רוצה לתת לך מזמני.

אני רוצה לתת לך חברות.

אבל אין לי מה לתת לך. הוא חזר ואמר ובכה. אני לא נותן לך כלום. אין לי מה לתת.

קמתי אליו וחיבקתי אותו.

אתה נתת לי. לחשתי. אתה היית הראשון שהעניק לי חברות.

ואז איבדת את עצמך. וכך איבדת גם אותי.

ואני, אני הלכתי ואספתי חלקים ממך, אלי.

מהים.

משדרת העצים.

ומעמקי הלב.

אספתי ושמרתי אותם על המדף.

ותמיד חיפשתי אותך.

מתחת לחליפות מגוהצות ונעליים משופצות וחפתים ותיקים מהודרים.

מתחת לעיניים הקרות והפנים האטומות.

תמיד חיפשתי.

ומצאתי חלקים.

אבל אני לא רוצה חלקים. אני לא רוצה חפצים. אני רוצה אותך. ואת ליבך.

אתה יכול לתת לי.

את אהבתך. ואת מילותיך. אתה יכול לתת לי חברות.



הוא הרים אלי את עיניו.

הן היו עמוקות ומדברות.

הן היו מודות.



ואני ידעתי, יש לי חבר חדש-ישן, שוב.
צעיר אני לימים ואוהב מאד את החיים. על כן מצאתי את עצמי בוקר אביבי אחד מביט בתכלת השמיים ומקשיב לבת קול חרישית הקוראת לי לצאת ולקרוע את העיר.

אינני יודע כיצד קורעים ערים, אבל זרקתי על כתפיי ז'קט קל, מילאתי את כיסי בחופן סוכריות מנטה. הוצאתי מחבילת השטרות הצבעונית שטר של עשרים שקל, ונסעתי אל העיר הגדולה.

צעיר אני לימים ואוהב מאד את החיים, וכשירדתי מהאוטובוס מול דוכן פייס חשבתי לעצמי שיהיה זה שימוש ראוי בעשרים השקלים שלי, אם אקנה בהם אחד מאותם כרטיסי גרוד.
נכון שהם לא זוכים אף פעם, אבל היום. היום זה שונה, לא?!

הכרטיס עלה 18.5 שח. קבלתי עודף שקל וחצי.

התחלתי לגרד עם השקל, וחשפתי תמונה של שני דובדבנים תאומים התלויים על זלזל דקיק.

"תשתמש בחצי-שקל, יותר נוח", אמר לי האיש מעבר לדוכן.

ואכן בעזרת המטבע הגדולה חשפתי במהירות תפוח אדמדם, ועוד שני דובדבנים.

"איך זוכים?" שאלתי את האיש.

"אם יש לך בכרטיס שלוש פעמים את אותה תמונה".

מה צריך את כל המשחק הילדותי עם התמונות, על הכרטיס הזוכה תכתבו "זוכה" וזהו. מה אני תינוק?!

גרדתי בננה ותפוז ועוד בננה, ועוד תפוח.

נשארה תמונה אחרונה מכוסה באפור.

"עצור". אמר קול רועד מאחוריי.

אדם זקן לבוש במעיל גדול מדי, החזיק את כתפי ביד חלושה. זקנו היה ארוך מאד ולבן לחלוטין. כמו מפה צחורה.

"אתה לא רוצה להמשיך לגרד", אמר לי.

אני דווקא כן רוצה. חשבתי. אבל העיניים שלו היו כל כך עמוקות בחוריהן והברק שבהן כל כך מוזר, והיד שלו.
היד שלו ליפפה את צווארי ומשכה את ראשי קרוב אליו, "אתה לא רוצה". אמר לי קרוב קרוב.

זרקתי את הכרטיס לפח.

שלחתי יד אל הכיס, והכנסתי לפי שלש סוכריות מנטה יחד.

כשהן נגמרו הייתה הלשון שלי בוערת, ובכל שאיפה שלקחתי הרגשתי משב קור.
שהזכיר לי את זקן השלג של הקשיש המסתורי שכבר לא היה בסביבה.

הצצתי אל השמים, הכחול שלהם היה החלטי מאד.
הוצאתי את הכרטיס מהפח וגרדתי במהירות את המשבצת שנותרה.

"שלוש דובדבנים". אמרתי בניגון חגיגי.

"עשרת אלפים שח". אמר המוכר באותו ניגון.

"מזל טוב". אמרה אשה מבוגרת במבטא אמריקאי וצלמה אותי בסמרטפון שלה.

אני הולך לככב בקבוצות הוואצאפ.


המוכר הביא לי חפיסת שטרות כחולים חגורה ברצועת נייר.
ובתמורה נתתי לו סוכריית מנטה, והלכתי לקרוע את העיר.

"מה המנה הכי יקרה שיש לכם?" שאלתי את בעל המסעדה.
ואחר חצי שעה כשהתחלתי לנגוס במנה שאת שמה אין לבטא ללא אימונים מפרכים, שאל המלצר ביראת כבוד "איזה יין אדוני רוצה?"

"את הטוב ביותר".

"בלו הוריזון, אדוני", אמר המלצר הכנוע בהבנה מתפעלת.

"ושלא יהיה מריר או חמצמץ".

"בלו הוריזון, אדוני", הנהן הכנוע.

"ושיחליק בגרון בקלות"

"בלו הוריזון, אדוני".

"ושיתאים לאוכל, ולא יהיה חריף מדי".

"בלו הוריזון, אדוני".

חצי שעה ארכה הכנת המנה הכי יקרה שלהם, ובכל זאת היה חסר בה מלח!

היין, היה דווקא בסדר. אבל שמונה מאות שקל?!


אז מה. זהו. אכלתי שתיתי.
נגמר.

המנה ההכי עם היין הכי, מעלים כעת צחנה בתוך כרסי, שרויים במיצי עיכול מבחילים.

ותחושת השובע והליאות הנמסכת כעת באבריי, זהה בדיוק לארוחת חצי כיכר לחם שחור ושתי כוסות מי ברז.

צריך להנות, ישראל. להנות. לקרוע את העיר.

ִ
"סלח לי", עצרתי עובר אורח, "איפה המוזאון הכי מוצלח בעיר".

פחח, עולם המושגים המצומצם שלי. מוזיאון עלֵייכּ.

"המוזיאון הכי מוצלח?" חזר אחריי בעיניים משתאות.

"מוזאון, מופע, לונה פארק, קונצרט, הצגה, אטרקציה כלשהי".

"הטרקציה הכי מוצלחת זה... תלוי. לא יודע, מה אתה אוהב?" ניסה האיש לעזור.

"אני אוהב את החיים" אמרתי וגיהוק מתגרגר - במחילה מכבודכם - נפלט מגרוני. גיהוק של שמונה מאות שקלים.

"אם אתה אוהב את החיים, אז לך למופע של החיים, זה המוזיאון המוצלח ביותר עבורך" אמר כשאישוני עיניו מוסתרים למחצה במבט פילוסופי, והצביע אל כתם ירוק במרחק, "שם, בפארק, טבול בטבע, עם ספר טוב ובקבוק מיץ".

ִ
"מה הספר הכי יקר ומעניין שיש לכם?" שאלתי את הנערה הצנומה בעלת המשקפיים המגדילות, שקראה בספר עבה ישובה על ערימת ספרים גבוהה בפינת חנות הספרים השוממת.

"הכי מעניין או הכי יקר?" שאלה.

"תביאי את שניהם".

אחרי שחיפשה במחשב הישן של החנות ושוטטה בין שורות המדפים הפנימיים, חזרה אלי עם שני ספרים.
אחד מהם גדול וכבד, על הכריכה תצלום צבעוני וחד מאד של אסטרואנאוט מחייך מתוך קסדה. ספר עם דפי כרומו, כנראה מלא תמונות.

"זה היקר", אמרה הנערה. שלא הצליחה להסתיר את הלגלוג בקולה.

"וזה המעניין", הושיטה ספר בכריכה רכה, צבע באז', ספר דק ומאובק ששמו אינו כתוב עליו.

"נראה משומש". אמרתי.

"עדות להיותו מעניין", אמרה.

ִ
את היקר השארתי על גדר סמוכה לחנות. לא ככה עושים חיים. להסחב עם מטען של שבע קילו.
את המעניין הצלחתי לקפל מעט ובמאמץ מסוים הוא אפילו נכנס לכיס.

בקבוק מיץ, הציע לי הפילוסוף ההוא. ממש לא נראה לי. מה אני ילד בכיתה ד?!

"קופסת סגריות בבקשה" בקשתי מהבחור המוצק והקירח בקיוסק, "את ההכי מעולות".

הוא צמצם את עיניו, "מה אתה מתכוון".

"אני מתכוון מעולות. הכי הכי, דה בסט".

"הכי הכי?" הביט ישירות לתוך עיניי, מניח שתי כפות ידיים גדולות על הדלפק ונשען לעומתי.

"כן, הכי", עניתי נבהל קצת מהתגובה המוזרה.

הוא הנהן אלי בשאלה, מוודא.

הנהנתי בחזרה.

הוא הביט לצדדים, והוציא לי ממגירה נמוכה אי שם למטה, קופסא לא מסומנת.

"ארבע מאות חמישים" לחש.

שילמתי לו בלי לומר מילה.

"קח מצית אחת", אמר והצביע על השורה הצבעונית שבמתקן התלוי לידי, "חינם".

חינם הא. איזו נדיבות מעוררת השראה.

"תביא גם שני אקסלים", בקשתי.
ומצויד כהלכה צעדתי אל הפארק העירוני.

ִ
כשראשי טבל בעשב הירוק ליטפה השמש את פניי וקרניה שיחקו בענני העשן שעלו מהסיגריה הטובה.
לא הספקתי לשקוע אל תוך הספר עד שרעם מנוע קרע את השקט ואופנוע גדול ורוטט עצר לידי.
הרוכב התבונן בי בסקרנות מבעד למגן הפנים השקוף שלו.

"תגיד לי בן כמה אתה שאתה שוכב בדשא עם ספר כמו איזה זקנה בת שמונים?!"

התיישבתי על האדמה והרמתי אליו מבט מפלבל, ידי על מצחי מצילה מהשמש.

"קום, תשתה את האקסל שלך ולך תקרע את העיר". אמר ושחרר צחוק פרוע חושף שיניים מלוכלכות.

הרעים פעמיים בידית הגז, ונסע, כשהוא צועק "קרע את העיר, בן אדם, קרע!"

השקט חזר.
הבטתי סביב, על הגבעות המוריקות גדרות השיחים הפורחים והשמיים שסגרו על הכל בקימור כחול ענק.
בין ענפי העץ שהתנשא לידי הבחנתי פתאום בזוג עיניים שחורות, קטנות ומרושעות.
עורב.

פתאום פרש כנפיו, צרח "קרע", ועף.

העץ כולו הזדעזע ועשרות עורבים התפרצו מבין העלים, "קרע!".

"קרע קרעעעע".

רצתי.

רצתי כמו מטורף.

ִ
יצאתי משבילי הפארק, ורצתי ברחובות העיר.

בגובה השמים ליווה אותי ענן של נקודות שחורות מצטרחות.

עצרתי מתנשם מול בנין גדול.

שלט מואר ומנצנץ השתרע מעל שער פתוח.

"המקום של ההנאות הגדולות"
ִ

הלהקה נחתה סביבי, הם היו המונים.
הם עמדו על חוטי החשמל על גדרות על תמרורים על ספסלים על מכוניות חונות ועל תחנות אוטובוס. על הכתלים על המדרכות ועל הכביש.

"קרע קרע קרע קרע קרעעעעעע"

נכנסתי אל השער.

**

כששקעה השמש בערבו של יום, יצאתי משם כושל.

לא הייתי צעיר יותר.
וכבר לא אהבתי כלום.
בטח שלא את החיים.

גררתי את עצמותי אל ספסל סמוך ונשכבתי עליו, מביט בעיניים דהויות על שום דבר.
הייתי קרוע.
העיר קרעה אותי לגזרים.

ִ
והיה אם תשאלוני, אבל מה? ספר לנו.
מה היה שם, ב"מקום של ההנאות הגדולות"?

ובכן, אי אפשר. אתם לא באמת תבינו.
איך שזה נשמע ואיך שזה מרגיש - אלו שני הפכים גמורים.

רק זאת אומר: אל תנסו לגלות

בחיים לא.
לאחר מסע שלם של תהיה סביב המקום שלי.
האם אני חשובה?
האם אני שווה?
האם יש לי שליחות?
יש לי תפקיד?
אני צריכה שיראו את האומנות שלי?
אני צריכה להשפיע?
צריכה להיות בשקט?
אמורה להיות מושלמת וליצור יצירות מושלמות?
צריכה להתבייש במי שאני?
מה נכון?
*
אז לאחר מסע ברורים מול עצמי מצאתי את עצמי אומרת:

אני מקבלת את זה שלכל אחד יש תפקיד וגם לי.
אני צריכה להכנע לזה שגם לי יש תפקיד. אני מוכנה להקשיב לעצמי, לא להתבטא כשצריך ולבצע את תפקידי כשצריך. אני מוכנה לעשות הכל למען רצונו של בורא עולם בעולם ומוכנה להסכים לעשות ולפעול ומחכה שה' יכוון אותי בדרך.
אני מבינה שצריך להכנע, לקבל השראה ולצאת איתה לאור, ולהגיד שהכל ממנו ושהוא רוצה בי ובכל אחד ואחת כשותפים.
אני מבינה שהמחשבות, הרצונות, המניעות, הרעיונות, החרדות, הכישלונות הניצחונות הם כולם של בורא עולם, מוכנה להכנס ולקבל על עצמי את העובדה הפשוטה שה' רוצה שנפעל ונעשה וניצור.
מה הוא רוצה?
הוא מכוון כל אחד בדרך משלו.
אבל אני מוכנה להכנס לתודעה הפשוטה שהכל זה ה' וצריך להתעלם מכל הקולות האחרים.
שפשוט צריך לחפש דרך להשפיע טוב על העולם.
אם בלימוד, בעשיה, בשתיקה, בתפילה, בתיקון מידות ובכל דרך אחרת.
וכל מה שקורה זה כלים שאמורים לכוון אותנו בדרך.
*
למה זה חשוב מבחינתי?
כי אני נתקלת בכל כיוון בתרבות לא חרדית. אולי יש חוגים שמצליחים לשמור על תרבות חרדית באופן מלא, אבל איפה שאני מסתכלת אני רואה שהעולם מלא בתרבות זרה.
ואני חושבת עד כמה חשוב שהתרבות החרדית תתפתח לכיוון אוניברסלי.
לא למען כסף
לא למען פרסום
לא למען תהילה
לא למען תועלת אישית.
אלא כי התרבות שלנו היא תורה, מול החושך ששורר בעולם צריך את האור של ה' שזה אור התורה, שזה האור הפנימי של כל אחד.

וזה לא צריך להיות מושלם.
זה צריך פשוט להיות! האור שלנו צריך להבין שהוא צריך להגיע לכל מקום.
ואני חושבת שכל הרדיפה העצמית וההקטנה העצמית וזה שאנחנו לא מפרגנים לעצמנו זו לא ענווה, זה להמעיט את האור בשביל חשיבה פסולה על שצמצום זה דבר משמעותי.
בעוד שהמלחמה לא שם.
המלחמה היא כמה אור יש בעולם ולא מי מפיץ את האור וכמה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  9  פעמים
למעלה