סיפור בהמשכים אחד בחוץ - סיפור ב-4 פרקים

מוריופ · 1/9/20

פרק 1: רצון להיפרד (חלק א)

"סַאן (שלוש, יפנית)!"

הדריכות צבטה בפרסותיו, מצטווחת במוחו במתכתיות. הוא מצמץ, נושף בפרפור שפתיים.

"נִיִי (שתיים)!"

הקהל האדיר דמם. השקט נמתח במריטת עצבים אכזרית.

"אִיצִ'י (אחת)!"

יריית האקדח פילחה את השמיים. שאגות ההמון החרישו הכל, בולעות את מקצב דהירתם המטורף, את נשיפותיהם הנמהרות, את פרסותיהם המתלהטות.

"אִי-קוּ-זֶה, רֶנְשָׁא-צָ'אן!!! אי-קו-זה, רנשא-צ'אן!!! (קדימה, רוץ, יפנית)" השאגות נקלטו באוזניו במעומעם. הכרתו החבויה זיהתה את ההברות. את גופו הסוסי הטיסה ההמולה. שוטף במרוצתו, עקף את שאר חבריו. קו הגמר.

ארבע רגליו דהרו בתיאום מופלא, נחפזות לשם, ליעד הנכסף, היחיד. קו הגמר.

"אי-קו-זה, רנשא-צ'אן!!!"

קצף עלה על שפתיו. ייעודו של המחול הסיבובי המטורף כבר נשכח ממנו. נותרה רק הדהרה. בהולה, היסטרית. חסרת תכלית ויעד. עוד סיבוב. ועוד אחד. ועוד אחד.

"פאך!!!"

רעם האקדח כמעט לא נשמע על רקע ההשתוללות הכללית. ההמון צווח וצרח, בכה וצחק. פרחים וכובעים נפלו לתוך מסלול הדהירה. מטבעות כסף נשקו לאספלט בצלצול מתכתי. הם הוסיפו לרוץ בו במעגלים חסרי תכלית, צוהלים ונושפים, מלהיטים את הפרסות המפורזלות היטב. ואז, בבת אחת, הצטללה הכרתו. שתי רגליו האנושיות הסתבכו פתאום זו בזו. האוויר הלם בו בכל עוצמתו. רנשא עף קדימה, מתגלגל על האספלט, על המטבעות והפרחים.

מעל בימת השופטים סקרו אותו שלוש הילדות במבטיהן הכבויים. רגע קצר, ומיד מיהרו אחרי הזקנה, שלא זרקה לעבר המתחרים הזרוקים על המסלול אפילו חצי מבט מיותר.

"רנ-שא-צ'אן!!! רנ-שא-צ'אן!!!" שאגה אחידה, נלהבת.

הוא ניצח, מסתבר. שמי התכלת מעליו הוכתמו בנקודות קטנות, גדלות. עוד פרחים. עוד מטבעות. עוד ניצחון.

מימינו נעמד שִׁיזוּאִי, מנער את בגדיו, מוודא את שלימות איבריו האנושיים. "קום, רנשא." דחק בו. "הם מחכים לך. קום."

הוא נעמד על רגליו, זורק מבט עמום בקהל העצום והנלהב. הם מחכים לו.

"רנ-שא-צ'אן!!! רנ-שא-צ'אן!!!"

הם שמחים בו.

הניף ידיו לעבר היציעים. הצעקות הפכו לצווחה אחת נרגשת, גועשת. חיוכו החצוי בז לשאגות המתפרעות שלהם. הם שמחו. הוא לא. רק על פי צרחותיהם הוא ידע כי ניצח. ואם אין לו את חדוות הניצחון, למה בכלל הוא עושה את כל זה?

הצלמים והשדרנים זינקו לתוך המסלול המלוכלך, דוחפים מצלמות ומיקרופונים לתוך פניו.

"והנה אני כאן," ליהג ברגש מופגן שדרן לתוך מסרטה, חוסם בגופו את דרכו הנמלטת של כוכב הערב. "ליד מנצח המירוץ האגדי, מזה שלוש שנים ברציפות, שש פעמים במקום הראשון! רנשא-סאמה בבקשה."

הרמקול כמעט נתחב לפיו. פלאש הבזיק משמאלו, קרוב מידי. שלוש שנים. שישה נצחונות מוחצים.

"איך זה מרגיש, הניצחון השישי, רנשא-סאן?" חקר בלהט עיתונאי נמרץ מלפניו.

הוא עפעף. איך זה מרגיש? "מרגיש שרצתי הרבה מאוד." ניסח בציניות, בחצי חיוך מריר. שני שדרנים צחקו בתגובה.

"אתה תהיה מועמד לגביע הקְוַוארְט. האם זה מרגש אותך?"

הניד בראשו אלכסונית. לא ממש. עכשיו, סחוט נפשית ופיזית מהמירוץ האחרון, מחשבה על עוד תחרות דהירה גורמת לו לרצות לברוח למיטתו. בהחלטיות עלובה פילס דרך מאומצת בינות לקהל הצובא עליו. כמה היה נותן לזקנה, שתהפוך אותו שוב לסוס פראי ומסוכן, רק עד שיגיע הביתה. רק כדי שלא יצטרך עכשיו לחתום לאלפי מעריצים וללחוץ מאות ידיים נרגשות. אך יצא את השטח המגודר, התנפל עליו ההמון. למזלו הרב, הסדרנים היו כהר מוכנים לזה. רגע לפני שנמחץ הסתערו לפניו, עוצרים בהחלטיות את הקהל הרב.

הוא מיהר, כמעט רץ, החוצה. החוצה! אוזניו הצוללות ייחלו למעט שקט. עיניו המסונוורות שבעו פלאשים.

הערב נטה לרדת כשסיים לארגן את עצמו מחדש. רחוץ ומותש נזרק על מיטתו.

ניצחון שישי. הוא בדרך לגביע הקווארט. רטט התרגשות חלף באיבריו הלאים. מעניין. חשב שכבר לא נותרה בו לחלוחית התלהבות. אבל בכנות, גביע הקווארט יהיה הישג אדיר. רק בודדים ישתתפו בתחרות הזו. והוא היחיד שיש בידו רצף מלא של שישה נצחונות. הניצחון הבא יהיה היסטורי.

מדהים. רק לפני שש שנים, כששיזואי הציע לו להצטרף למירוץ, הוא דקר אותו בשתי מילים ציניות וסירב לדון ברעיון המטופש. אבל תוך שנתיים הפך העניין ללהיט העולמי. טירוף חדש. שיחת היום, ציר הספורט. אליל חדש.

שיזואי הצטרף לקבוצת למידה ממשלתית ומסובסדת, וטען בפניו שהוא סתם פחדן ומרובע. שהמכשפות עוברות מבדקי אמינות קפדניים ושאף אחד לא נותר סוס. הוא היה חוזר משולהב ונמרץ מהתחרויות המקומיות, מתאר בצבעים חיים את הכל. ואת אושרו של המנצח.

שנתיים ארוכות ומלאות וויכוחים ציניים, היו הזמן שלקח לשיזואי לשכנע אותו לפחות ללכת לראות. הוא הלך. אמד בתיעוב את שיזואי, שהניח לנערה- שוליית המכשפה המקומית, לזרות על ראשו את האבקה המקוללת וללחוש כמה מילים. אחר כך עקב ברתק אחרי הסוס השרירי, בהיר הפרווה, שהובילה הנערה לקו הפתיחה. מנחה התחרות ספר אחורנית משלוש וירה באקדחו. שמונה סוסים הם היו, שדהרו במהירות מדהימה על מסלול האדמה. שיזואי ניצח. המכשפה ונערתה הופיעו כמו משום מקום, אוספות בידן דבר מה נעלם ולוחשות משהו. שמונת הסוסים הפכו באחת לבני אדם מתגלגלים, מתנופת הדהירה, על האדמה. נחבטים.

ואז הקיפו כולם את שיזואי, והוא, מתוך הטבעת הנרגשת, נשא מבטו אליו, וניצוץ הניצחון בעיניו אכזב את רנשא. כי שיזואי באמת ניצח. ליבו של רנשא נכבש.

][
חלק ב'

מוריופ · 1/9/20

אשמח להארות ולהערות בונות.

רינתיה · 1/9/20

ואו...
כתיבה מרתקת!

@Simcha · 1/9/20

נכתב ע"י מוריופ:
אשמח להארות ולהערות בונות.

טרם הספקתי לקרוא. אך זה נראה טוב.
אבל זה מאוד מאוד ארוך.. הייתי ממליץ לחלק לפרקים ולהעלות בהדרגה. קריאת טקסטים כה ארוכים בפלטפורמה זו הינה מאתגרת וחבל לאבד את הקשב בגלל זה. ובפרט עכשיו שהוסרו הגבלות השיתופים בוודאי שאין סיבה להימנע מחלוקה מרובת פרקים.

מוריופ · 1/9/20

נכתב ע"י @Simcha:
טרם הספקתי לקרוא. אך זה נראה טוב.
אבל זה מאוד מאוד ארוך.. הייתי ממליץ לחלק לפרקים ולהעלות בהדרגה. קריאת טקסטים כה ארוכים בפלטפורמה זו הינה מאתגרת וחבל לאבד את הקשב בגלל זה. ובפרט עכשיו שהוסרו הגבלות השיתופים בוודאי שאין סיבה להימנע מחלוקה מרובת פרקים.

אז כדאי לערוך את הפרק הזה ולחלק ל-3 או להתחיל מהבא?

@Simcha · 1/9/20

נכתב ע"י מוריופ:
אז כדאי לערוך את הפרק הזה ולחלק ל-3 או להתחיל מהבא?

לשיקולך, כמובן.
אם את יכולה לחלק (אפילו אם תעלי את כולם במקביל) חושבני שתעשי חסד גדול עם ציבור הקוראים הצמא לתוכן איכותי וכן תאפשרי לקהל רב יותר להכנס לסיפור ברגל ימין ולעקוב אחריו עד תומו וכמובן להותיר את רשמיו, הארותיו והערותיו.

כמובן שזוהי דעתי האישית בלבד, יתכן ואחרים ניחנו בטעם שונה ומעדיפים את הסיפור כפי שהוא.

מוריופ · 1/9/20

פרק 1: רצון להיפרד (חלק ב)

"רנ-שא-צ'אן!!! רנ-שא-צ'אן!!!"

חלל שחור הקיף אותו מכל עבר. רק השאגה ההמונית הדהדה, מוחקת את שארית צלילות דעתו. הוא דהר. דהר לכל כיוון אפשרי. אפס. רק חושך. רק צעקות נלהבות, מאיימות. רודפות.

"רנשא!!!" צעק עכשיו שיזואי. עדר שלם דהר. נקישות הפרסות התפרעו ברעש מחריש אוזניים.

הוא רצה לצעוק בחזרה, אבל רק נשיפה סוסית מבוהלת פרצה מתוכו.

"רנשא!!!" שיזואי צווח מתוך העלטה. מאות סוסים דהרו על רקע קולו. "איפה רנשא?!?"

אני כאן!!! הוא שאג, אבל רק צניפה נרגזת בקעה משפתיו. פתאום נתלה בו מבטה של הזקנה. עיניה השקועות נקבו בו, מאוכזבות, בזות. "רנשא..." לאטה. "איננו. שיזואי... איננו. איש איננו... יותר." בידיה ביצעה את תנועת האסיפה המסורתית, המסירה את קללת האָקוּבָּה (סוס פרא), ואז, צחקקה. ושחררה את אגרופה. אבקת אקובה מקוללת הסתחררה סביבו, צובעת את העלטה בלובן מסמא. "רוץ... רנשא... רוץ... חי-חי..." צחקק קולה של הזקנה, ורנשא התעורר באחת, שטף זיעה.

אפילה רגועה כיסתה את החדר. מהחדר הסמוך יכול לשמוע את נשימותיו הקצובות של שיזואי אחיו.

רק חלום.

התיישב על המזרן, משפד את האפלולית במבט דרוך. רק חלום?

הסיוטים הללו הולכים ותוכפים. בעבר היו מופיעים רק לעיתים רחוקות. בחודש האחרון הופיעו כמעט כל לילה, מוחשיים להחריד.

לא מתחשק לו לשכב שוב, לעצום עיניים, ולהישאב לעוד סיוט סוסי. בשקט הוריד את רגליו לתוך נעליו. עטה קפוצ'ון חורפי על הגופיה הקיצית, ויצא מהבית.

אוויר הלילה קיבל את פניו בנשיבה קרירה. אורות הרחוב דחקו את רגליו של הירח. ציפור לילית קראה ממעל, חולפת במעוף מהיר ליעד עלום. רנשא תלה מבטו במסלולה רגע ארוך, מרוקן ממחשבות. אחר הרכין ראשו, משח כתפיו מבלי משים. החל צועד. בלי מטרה, בלי כיוון. כאילו היה אקובה בדמות אדם. חסר מחשבה, חסר יעד או תכלית. רק מתקדם קדימה. שוטף במרוצתו.

"אָבּוּנֶה (זהירות)!" קרא לפתע קול מעל ראשו וטראח!!!

אריג מחוספס וכבד הלם בו, מגלגל אותו ארצה. אחר ירד ממנו בבהלה. רנשא התיישב, סוקר את הילדה המבוהלת, המעורבבת בתוך מרבד קטן.

"טֶבָּנְסוּ ג'וּאוּטַאן (השתחרר שטיח)." לחשה הילדה, והשטיח נפרש באחת, נפרש על המרצפות המאובקות בלי נוע. קצת מהצבע חזר לפניה. "אני מצטערת, רנשא-סאמה."

"את הילדה של הזקנה." אבחן רנשא בקול.

הילדה הזדקפה, מעפעפת וחותמת את הבעתה. רק זיק מבוהל עוד ריקד באישוניה. בצעדים נמהרים נפנתה ממנו, מתכוונת לעזוב.

"רגע אחד, ילדה. אולי תוכלי לעזור לי."

הזיק המבוהל התערבל בחשש. היא נותרה על עומדה, דרוכה להמשך דבריו.

"תגידי לי את האמת, מכשפת צעירה." קולו ירד ללחישה. בעצמו התקשה להאזין למילותיו. היתה בהן העזה. היתה בזה קריאת תיגר על העולם כולו. על אליל הספורט והתרבות החדש, שכבש הכל. "מה הן תופעות הלוואי של קסם האקובה?"

הילדה מצמצה. שפתיה נפשקו בהתרגשות סמויה ומאופקת. "בוא." הפטירה לעברו, ולחשה כמה מילים לג'ואוטאן. השטיח התרחב קצת, קולט לתוכו גם את רנשא. אחר טיפס אל על, במעוף מהיר ורגוע להפליא.

"עצום עיניים." הורתה לו פתאום, מלחששת משהו לעצמה. עלטה כיסתה את שדה ראייתו באחת. השטיח טס מהר יותר, מסתחרר לכיוונים שונים, ואז נעצר. הילדה לחשה שוב משהו, ואישוניו נפקחו מחדש.

בית דירות רגיל. דלת עץ סטנדרטית. הילדה נקשה על העץ באצבע נוקשה ופתחה את הדלת. אור הציף את חדר המדרגות האפלולי.

"אוֹבָּא-סַאמָה (סבתא)," הילדה נטשה אותו באמצע הסלון, מתייצבת לפני הזקנה הישובה על הרצפה. "הבאתי אותו." לחשה.

הזקנה נשאה עיניה, תולה בו את מבטה האדיש. "את מי הבאת, קָאהִי?"

רנשא, דרוך עד אחרון גידיו, אימץ אוזנו לשמוע את תשובתה השקטה של קאהי. התמוהה.

"את האיש שימאס בכל."

][
חלק ג'

מוריופ · 1/9/20

פרק 1: רצון להיפרד (חלק ג')

"אתה..." קולה של הזקנה מלא היה תימהון. "אתה... הטלת ספק?"

רנשא קרב בצעד אחד, חוכך בדעתו אם עליו להתיישב או להיוותר על עומדו. קאהי פתרה את התלבטותו, כשהציעה לפני מושב הזקנה כרית. הוא התיישב, עדיין סמור שיער, נכון לזינוק מהיר בעת הצורך. "יש לי סיוטים, אובא-סאמה (גברת-סבתא)." ריסס במחושב, נכון לקרב. "כשהתחלתי, הם באו כל כמה חודשים. עכשיו הם באים כל יומיים."

"סיוטים..." לאטה הזקנה בשפתיים מקומטות, מגלגלת את המילה בספקנות.

רנשא נרכן קדימה. "סיוטים. סיוטים בהם אני מקולל בקללת האקובה, מבלי יכולת לשוב לצורת האדם שלי."

"אקובה..." הדהדה הזקנה, ונדמה רגע ארוך. ופתאום נעמדה. "אקובה..." הפטירה, מסתובבת בסלון הקטן, משקיפה מן החלון אל העיר. "אקובה." גלגלה לאיטה. "העולם כמו משוגע... נוהה אחרי האקובה. אחרי הכוח? אחרי הכסף?" החלון החשוך שיקף את דמותה, ישישה להפליא. "לא..." קולה ירד ללחישה ורנשא דימה לשמוע בו כאב. "אחרי הריגוש. המתח הזה... הריצה המוטרפת על המסלול... הכבוד שעוטף את המנצח..."

רנשא נשך שפתיים. בחילה החלה מתהפכת במעיו. המילים דקרו בדיוק בעומקו. זה מה שמשך אותו אחרי שיזואי. החיוך המאושר שנשפך על פניו הבהירות, עת חזר מאימון אינטנסיבי. האור שזהר בעיניו כשניצח. האושר.

"העולם בחר למכור את אנושיותו, את ייחודיותו..." צער סדק את קולה של הזקנה. כמו יבבה מרוסקת. "את נשמתו, בעבור האושר. את האושר הם מחפשים..."

הזקנה לא זעה רגע ארוך. רק אנחה עמוקה התמלטה מגרונה. כתפיה הקשישות שחו קמעא. "כבר שנים ארוכות לא נותר לנו דבר." שחה בכאב, שאיים לשבור את קולה. "האושר אבד. השמחה נעלמה. הסיפוק התנדף לו... וכולם מחפשים... הם מכרו נשמותיהם לקללות, לאקובה, לוַואשִׁי (נשר), לוַואנִי (תנין)... הם הדביקו את עצמם בבהמיות... אולי שם האושר?"

שאלתה נותרה תלויה בחלל, מכבידה על נשימתו של רנשא. אולי.

"לא." סינן. "הוא לא שם." דמו התחמם בעורקיו. הזעם הזה, שתמיד הדחיק מבלי משים, צף בו פתאום, במלוא עוצמתו. "הוא לא שם!" קרא בכעס. "ואני יודע! אובא-סאמה, אני ניצחתי!" מבלי משים התרומם על רגליו. "ואין שם אושר, ולא שמחה ולא סיפוק! בקושי יש אוויר לנשום!"

קאהי נזעקה באלם, במבט נוזף להפליא. אבל הישישה רק מדדה אותו במבטה היבש והתהומי, מעמיקה לתוך עיניו הלוהבות.

רנשא עפעף, נושך שפתיו. "אובא-סאמה, תאמרי לי את האמת!" אישוניו התמקדו בעיניים הזקנות, כאובים, דורשים תשובות. "ממירוץ למירוץ, מאימון לאימון, אני חש בזה יותר. אובא-סאמה..." אימה נמסכה בדמו, מלאה את כל ישותו. "האם יום אחד, לא יוכלו יותר הכשפים להשפיע?" מילותיו הלכו והתמלמלו. שקטות יותר. מבועתות יותר. "ואני, איוותר... סוס...?"

היא לא צחקה, הזקנה. רק דוק מפחיד של עצב נפרש על פניה הקמוטות. רנשא בחן אותה בזעזוע.

"ומה יש לך עכשיו יותר מסוס, בחורי?"

"מה זאת אומרת?!" אם לא תדהמתו, היה פורץ בצחוק. "הרבה יותר! אני לא סוס. אני אדם! אני חי, חושב, קם, אוכל..." קולו גווע לאט. "מנצח... מתפתח..."

מבטו נלטש אל הרצפה, המום וכאוב. "אבל... אני... לא..." זה לא ייתכן. הוא, לא, סוס! "אני... אובא-סאמה..." לא! הוא לא יכול להיות כמו אותה בהמה מעורפלת תודעה וצלילות. הוא לא יכול להשתוות לה, לחיה שבחר להיות שוב ושוב, ששאף לאמץ את יתרונותיה הגופניים.

"הם וויתרו..." עלה הקול הקמוט כמו מן האוב, מנחשל גלי קור במעלה גוו המסומרר. "אם הם ימשיכו, האנשים, לדבוק... אם הם יבחרו שוב ושוב לרדת לבהמיות, לוותר על מחשבתם, נשמתם, ייחודיותם... הם יאבדו אותן. לאט... לאט.... הרגשות יקהו. המחשבות יתערפלו. רצון החיים ידעך. התודעה תיעכר גם בהיותם בני אדם..."

רנשא התקשח באימה. אולם הזקנה המשיכה ללחשש באותה נימה את נבואתה האובדנית. "ואז, יום אחד, כבר לא נוכל לתפוס בשאריות תודעתם האנושית... ולא לשחרר אותם מקללת האקובה. והם ייוותרו, סוסי פרא... דוהרים עד אפיסת כוחותיהם במסלול המירוצים הסיבובי... משיגים את הניצחון הנכסף בלי דעת... לעולם לא יוכלו עוד לדעת דבר..."

"לא!!!" הזעקה פרצה מגרונו, מצטעקת מכל איבריו בפחד. מעולם לא זכר את עצמו כל כך רוצה, כל כך חרד. "אובא-סאמה, לא!"

קאהי נזעקה שוב למול התלהמותו. אבל הישישה אמדה אותו בקור, בארשת אדישה. "מה, לא?"

"לא ייתכן!" מצוקה טיפסה בבטנו, מתערבלת בבחילה גואה. "הם, כולם... אנחנו, נישאר לעד...?"

"זה מה שרציתם תמיד, הלא כן?" קמט לא זע בפניה של אובא-סאמה. "לנצח. לנצח עוד ועוד. למצוא את הסיפוק בעוד ניצחון, יותר מרשים, יותר מרגש... האדם צועד אחרי רצונו, בחורי-"

"אבל אני לא רוצה להיות סוס!-"

"אתה רוצה לנצח." חתכה אותו הזקנה בקול חד.

רנשא נסוג בצעד. קפוא. חסר מילים.

"אתה מאמין שאולי גביע הקווארט, הניצחון הבא, המירוץ הגדול החדש, הוא ייתן לך את האושר. בבקשה." בידה הניעה תנועת הזמנה קטנה, ביד גרומה. "קח לך מירוץ ארוך, ארוך... בלתי נגמר... לא זה מה שרצית?"

רנשא דמם. החדר בקירותיו איים לבלוע אותו. עיניה של הזקנה חתכו בו, כמו שתי חרבות מלובנות. לא זה מה שרצה? עוד ניצחון אחד, גדול יותר, שיספק אותו? "אבל לא לנצח..." ריסס, כמעט מתחנן. "לא לזה התכוונתי." הרצפה המאובקת היטשטשה מבעד לעיניו המצטעפות.

"לא לנצח. אז עד מתי?"

שתיקה ארוכה היתה תשובתו החסרה. עד מתי? השאלה הצטווחה בו, תובעת תשובה, דורשת מענה. עד מתי?

"אנחנו שונים." קרע קולה של הזקנה את מחשבותיו הנוגות. "אנו לא סוסים, ולא נשרים. לא תנינים... לא, בחורי... אנחנו אחרים..." צליל דק, נשגב, נשזר במילותיה, מרים את ראשו של רנשא, מרתק את עיניו למבט התהומי הישיש. "אנחנו בני אדם..." חוט התפעמות השתאה עם ההברות. "נוצרנו לאושר. נולדנו... כדי לחפש אותו. בלהט החיפוש, התבלבלנו... שכחנו..." היא נאנחה, נשיפה שבורה ומאוכזבת. "שכחנו, מי אנחנו... מה אנחנו מחפשים באמת. הנחנו לאקובה, לוואשי, לסחוף אותנו אחריהם... לשבוע מהסיפוק המדומה שלהם, מהאושר השקרי."

רנשא הידק שפתיו. הוא רצה להקיא. כל מילה נקבה בו, חודרת את ישותו. מכאיבה באמיתתה.

"הוא לא שם. האושר. האושר שלנו..." האישונים הזקנים נקבו בו, יציבים וחדים. "נמצא אצל מי שרוצה בכל מאודו... לחיות. שמוכן למות... כדי לחיות."

הוא לא הבין. אפילו לא מילה. אבל הוא חש אותו בכל חושיו. צו פנימי מפעם בו. חרוט בליבו. רצון אדיר ובועט ומניע, שקם לתחיה פתאום, מתנער שכבות אטימות ואבק. כל ישותו נכספה אליו, לאושר, שכה רבים איבדו את עקבותיו, נוהים אחרי השקר והריגוש הזמני. מוכנים להקריב את תמצית חיותם ואנושיותם שמא ימצאו שם פיסת אושר אמיתי.

"אובא-סאמה." הוא ניסה למתן את מילותיו המבקשות לפרוץ בזעקה, ונכשל.

צעקתו דימתה להרעיד את הקירות הישנים, מתפרצת מכל נימי גופו. "אני רוצה לחיות!!!"

][

רותי רפפורט · 1/9/20

מדהים-מדהים-מדהים.
אני הייתי רוצה לקרוא כזה ספר שלם, לא ארבעה פרקים.
הוא כל כך מושלם, שצריך שיוף קל כדי שהקריאה תזרום מאליה, בלי מאמץ של לחזור כמה פעמים כדי להבין. ויש כאן הרבה מקום גם להאריך ולהעמיק.
אחד הטובים שקראתי פה בפורום.

הפצחן · 1/9/20

"אי-קו-זה, @מוריופ!!!"

מוריופ · 1/9/20

תודה רבה על העידוד!
רותי - אשמח להבין יותר איזה שיוף צריך?

רותי רפפורט · 1/9/20

כלל חשוב שלמדתי עם הזמן: כמה שכיף להתנסח בצורה אמנותית, ההגשה צריכה להיות פשוטה. הקורא, אם לא יבין בקריאה ראשונה, יאבד עניין. הדור שלנו מאוד קצר. דוד זריצקי, למשל, לא היה עובר היום. לאנשים אין כוח לכתיבה כבדה.
כל משפט שצריך לקרוא שלוש פעמים, או קטע שצריך לקרוא יותר מפעמיים, צריך תיקון. אני אמורה להיכנס לסיטואציה במהירות, בלי לחזור ולקרוא פעמיים. במקרה שלך זה קשה, כי הרי זו פנטזיה, אבל סומכת עליך...
קראתי פעמיים כדי להבין שהוא הפך מסוס לאדם (שאפו על הרעיון!!!)
הדוגמה הכי טובה זו שוב, אפילו שנמאס לשמוע, רולינג. היא העבירה לנו עולם שלם שהחליק בגרון בכזו קלילות, כאילו היא מתארת את רחוב רבי עקיבא. לא היה צריך להתעכב על אף משפט פעמיים, והיא הכניסה מושגים קשים ותיאורים מנותקים מהעולם.

פירי · 1/9/20

כתיבה מדהימה. ועלילה עוד יותר.
מזעזע מרוב אמינות התיאור.
שני הפרקים הראשונים נבלעו לי בנשימה אחת. האחרון, למרות שהכתיבה והסגנון המעולה המשיך, זה היה פרק מוסר קצת ארוך וברור מדי...
מה גם שיש קצת סתירה, בכך שהזקנה כל כך בזה, מצטערת וכואבת על ה"ספורט", ועם כל זה - היא עצמה עוזרת וגורמת בעצם לאנשים להמשיך בו עוד ועוד.

את השפה השניה (או המקורית...) המצאת בעצמך? ואת השמות?
מדהים!

ולמה קוראים לו לפעמים צ'אן ולפעמים סאן?

מוריופ · 1/9/20

תודה רבה!

נכתב ע"י פירי:
את השפה השניה (או המקורית...) המצאת בעצמך? ואת השמות?
מדהים!

השפה היא יפנית... התוספות לשמות הם לפי כללי השפה היפנית (צ'אן - תוספת חיבה, סאן-תוספת קלאסית, סאמה-תוספת לאדם מכובד)
זה פשוט נתן לי אווירה נחמדה ואקזוטית יותר (וגם היה לי מילון יפנית אנגלית דיגיטלי שרציתי להשתמש בו)

פירי · 1/9/20

נכתב ע"י מוריופ:
תודה רבה!

השפה היא יפנית... התוספות לשמות הם לפי כללי השפה היפנית (צ'אן - תוספת חיבה, סאן-תוספת קלאסית, סאמה-תוספת לאדם מכובד)
זה פשוט נתן לי אווירה נחמדה ואקזוטית יותר (וגם היה לי מילון יפנית אנגלית דיגיטלי שרציתי להשתמש בו)

יפה מאד.
אולי היה כדאי רק בתרגום הראשון להוסיף יפנית בסוגריים. תוספת לידע של הקורא

מוריופ · 1/9/20

נכתב ע"י פירי:
מה גם שיש קצת סתירה, בכך שהזקנה כל כך בזה, מצטערת וכואבת על ה"ספורט", ועם כל זה - היא עצמה עוזרת וגורמת בעצם לאנשים להמשיך בו עוד ועוד.

שאלה טובה. מבחינתי הזקנה היא סוג של אדם שיודע הרבה מעבר, אבל כבר אין לו כלים ויכולות לשנות עולם שלם. אז הוא מחכה לאדם שיבקש שינוי ולתת לו כלים.
אבל זאת באמת אולי סתירה קצת גדולה...

פירי · 1/9/20

נכתב ע"י מוריופ:
שאלה טובה. מבחינתי הזקנה היא סוג של אדם שיודע הרבה מעבר, אבל כבר אין לו כלים ויכולות לשנות עולם שלם. אז הוא מחכה לאדם שיבקש שינוי ולתת לו כלים.
אבל זאת באמת אולי סתירה קצת גדולה...

אם זה משמעותי, אולי כדאי למצוא דרך ליישב את הסתירה?
כי לי זה הציק ממש.
כאילו היא עצמה לא עומדת בזה, ומוכרת את נשמתה ונשמות לקוחותיה בעבור כסף (או לא משנה למה היא עושה את זה) אבל יודעת לדבר גבוהה גבוהה.

הצעה שלי - אולי האבקה בעצם מטרתה למשהו אחר - טוב כמובן - אלא שהאנשים הם משתמשים בו בצורה שגורמת לרעה?