סיפור בהמשכים אחד בחוץ - סיפור ב-4 פרקים

פירי

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
חשבתי שהיא בכוונה רוצה לתת להם להתנסות כדי לבחור בטוב.
טעיתי?
ומי שמה?
ועוד כשהיא בטוחה שכל אלה גם ידרדרו ולא יצליחו לבחור בטוב?

יצירתי! יכל להיות טוב, אם הסיפור לא היה סיפור שכבר גמרתי...
אז אחכה להמשך, אולי זה יסתדר באיזו צורה. מקווה כך.
 

.כותבת.

משתמש מקצוען
וואו וואו וואו מדהים.
מדהים ועוצמתי וחודר עמוק, ואיכשהו קרא בנשימה אחת
"הם וויתרו..." עלה הקול הקמוט כמו מן האוב, מנחשל גלי קור במעלה גוו המסומרר. "אם הם ימשיכו, האנשים, לדבוק... אם הם יבחרו שוב ושוב לרדת לבהמיות, לוותר על מחשבתם, נשמתם, ייחודיותם... הם יאבדו אותן. לאט... לאט.... הרגשות יקהו. המחשבות יתערפלו. רצון החיים ידעך. התודעה תיעכר גם בהיותם בני אדם..."

רנשא התקשח באימה. אולם הזקנה המשיכה ללחשש באותה נימה את נבואתה האובדנית. "ואז, יום אחד, כבר לא נוכל לתפוס בשאריות תודעתם האנושית... ולא לשחרר אותם מקללת האקובה. והם ייוותרו, סוסי פרא... דוהרים עד אפיסת כוחותיהם במסלול המירוצים הסיבובי... משיגים את הניצחון הנכסף בלי דעת... לעולם לא יוכלו עוד לדעת דבר..."

"לא!!!" הזעקה פרצה מגרונו, מצטעקת מכל איבריו בפחד. מעולם לא זכר את עצמו כל כך רוצה, כל כך חרד. "אובא-סאמה, לא!

וזה קטע שנותן מכת חשמל, והתיאור של הצעקה שלו אותנטי ויפה כל כך...
מחכה לפרק הבא, שיבוא מהר!!
 

+shira

משתמש סופר מקצוען
וואו, כמה שאהבתי!
בתוך ים של חומרים, הסיפור הזה הוא טיפה של אותנטיות עם יחודיות וצבע מרתקים.
זה היה כל כך אחר, לא דומה ולא כמעט לשום דבר.

יצרת כאן עולם שלמרות המעט שקראתי עליו הרגשתי שהוא מאופיין היטב ומהודק. בלי חורים בלתי מוסברים.
נהניתי מהבלבול בהתחלה, מהפרטים שמתבהרים לאט לאט אבל באופן מלא. לא השארת אותנו עם סימני שאלה בסוף.

מה שכן - ככל שהרעיון המוסרי שעומד מאחורי העלילה יפה (ואפילו חדשני בהגשה הזו) - הפרק האחרון מתח אותו הרבה יותר מדי. המילים "בהמיות" וייחודיות" חזרו על עצמן, והניסוח באופן כללי היה נשמע פחות של מכשפה יפנית ויותר של מרצה בסמינר. ולמול האותנטיות של שאר הפרקים - זה צורם.
 

רותי רפפורט

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
אולי יש לה איזו שבועה עתיקה שעוברת מאם לבתה שזה התפקיד שלהן בעולם הזה? אפשר להמציא כל מיני דברים. היא כמו היצר הרע: תפקידה לפתות לרע אבל בסופו של דבר מקווה שיבחרו בטוב.
בקיצור, @מוריופ יש לך כאן הצעות להפוך את הסיפור הזה לספר שלם...
המכשפה צריכה לא להטיף אלא להציף את הדבר במשפט-שניים ואידך זיל גמור.
הוא יכול לעזוב אותה, אפילו בכעס, ולהמשיך לנסות אצל מכשפות (וקוסמים...) נוספים.
 

מוריופ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
כמה רעיונות מגוונים!
קיבלתי את השמועס על מתיחת ההטפה של הזקנה...
וגם אני חשבתי שאפשר להפוך את זה לספר שלם. יום, אחד כשיהיה זמן ופנאי וכו' וכו'...
 

פירי

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
אולי יש לה איזו שבועה עתיקה שעוברת מאם לבתה שזה התפקיד שלהן בעולם הזה? אפשר להמציא כל מיני דברים. היא כמו היצר הרע: תפקידה לפתות לרע אבל בסופו של דבר מקווה שיבחרו בטוב.
דוקא ההתרשמות שלי מהפרק האחרון לעת עתה זה שאין בה תקוה שיהיה מי שיבחר בטוב. היא רואה את האנושות מתקדמת לאבדון, בעזרתה ועוד מעיזה להצטער על זה. וזה שהיה מישהו שהוציא מילת שאלה בטעות מפיו כבר גרם לה להשתאות והתפעלות.
אבל תודה שהבאת לי את זוית הראיה שלך.
ובהחלט מצטרפת להצעה לקצר בהרבה את הפרק הזה.
 

כנפיים

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
וואו! איזה דבר זה! @מוריופ מצטרפת כאן לכל המחמיאים. זה נדיר. עשית יופי של עבודה עפ הפנטזיה. וזה באמת כר פורה לעולם מלא. יש לך את זה לגמרי.

הגעתי רק אחרי שהוספת את הסוגריים עם התרגום, ולי אישית הוא הפריע. כל דבר שם אפשר להבין לבד. ומה שאפשר להבין לבד, אני לא אוהבת שמסבירים.
בניגוד לרותי רפפורט אני חושבת שהכתיבה כן בהירה מאד, ולמרות שלא מבינים בשניה הראשונה, זה לא מצריך קריאה נוספת.

מצטרפת לביקורת לגבי הפרק האחרון. תנשמי בו. את נואמת בו את נאומי מוסר ההשכל ולא סופרת את רנשא שעומד לאורך הפרק ורק פוכר ידיים מזדעזע ולא יודע מה לעשות. משהו אמור לקרות שם לדעתי, והזקנה לא צריכה לחזור כלכך הרבה על מה שהיא רוצה לומר, ודאי לא במילים ששייכות לנמשל.
במקום נאומי הזקנה הזו הייתי מקווה שיקרה משהו שיראה לו מה עובר עליו. אולי הוא יראה שיש כאלה שמסתירים חלקים מגופם שהפכו לסוסים לבלי שוב, אולי בו ישתנו דברים בלי אזהרה, אולי תרבוץ איזו קללה על המנצחים, לא יודעת, ואני בטוחה שתמצאי דרך אם הרמת פנטזיה יפה כלכך, אבל לא הייתי משאירה אותה כך.
 

מוריופ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
אממ... אמורים להעלות כל יום? הסיפור בעיקרון כבר גמור - ככה שאפשר לעשות זאת
 

מוריופ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
וואן אאוט- 2.jpg

פרק 2: נגד כל העולם (חלק א')
שרוע על הספה החומה, תלה רנשא מבט עייף בחלון. שמי לילה שחורים ניבטו אליו בחזרה. שותקים. כוכבים לא ראה. פנסי הרחוב האפילו עליהם, נהנים מקרבה יתירה לבני האדם. שיזואי התארגן בחדרו. שוב. לעוד תחרות מקומית.

חודש ומחצית עברו מאז אותה פגישה לילית משונה בבית הזקנה. הוא בחר בחיים. ומאז הוא תקוע בחידלון איום. בבדידות. והסוד כמוס עימו. הבחירה ההיא נותרה חתומה עמוק בתוכו. אפילו לשיזואי לא העז לומר דבר.

רק חודש וחצי חלפו? כאילו עברו עשרות נצחים מאז. המוני שעות משמימות. ים ריקנות שחופיו אינם.

מבודד ושונה. חסר מעש ותוכן. רדוף סוד.

הוא לא חש כמי שבחר לחיות. להיפך.

רחש אחד היה חסר ברצף ההתארגנות המוכר של שיזואי. הוא זקף אוזניים דרוכות. צעדיו של אחיו הקטן טפפו בקצב זר וקליל כשיצא מן החדר.

רנשא מצא עצמו נעמד. "מה זה?"

ברכיו החשופות של שיזואי נפנו אליו בביטחון. "יוצא לתחרות מקומית. יהיו כמה רציניים-"

"איפה מגני הברכיים שלך?"

"בחדר." נימה רגועה. בלא שביב רעד. "ועדות הבטיחות אישרו להוריד אותם."

כן. הוא שמע דיבורים סביב הנושא. המכשפות טענו שכל המיגון מסבך את הקסם. המתחרים התלוננו שהשריונות מקשים עליהם לרוץ. אז מה? אז נותנים לכולם להתאבד בשביל לרוץ?!

זעם טיפס בלחייו. ""חמישה חברים שלך כבר מוגדרים נכים רק כי הם שברו ברכיים, עם המגנים. אתה מבין מה אתה עושה בכלל?!"

שיזואי עפעף. מסך אטום ופגוע כיסה את אישוניו. "כשתצא לאימונים, תבין." הפטיר בשקט, בחריפות. "איש כבר לא שם את זה. גם אתה, במירוץ לגביע הקווארט, לא תשים מגנים."

גביע הקווארט. קור מסמרר פשט בזרועותיו. לשונו נאלמה.

אחיו כבר חידש צעדיו לעבר הכניסה, שומר על קומה זקופה. "מה שלא עובר עליך," הפטיר בשקט מאחורי גבו. "צא מזה מהר. אחרת," ביד בהירה העיק על ידית הדלת. "לא תוכל לזכות בגביע הקווארט."

גביע הקווארט. הוא ילך למירוץ הקווארט? רק אליו. הוא יסיים בתהילת עולם ובפרסום אדיר. אחר כך ממילא לא יוכלו מירוצי האקובה להציע לו דבר.

האור ההוא? פעימת החיים הצועקת ההיא? רישומיה האדירים הלכו והתפוררו. העלו אבק של שעמום ובדידות. נצבעו בתמיהה. בספק.

"רוצה לבוא?" שיזואי הפנה אליו מבט. זיק מצפה הבהב בעיניו. "נרוץ קצת. נשתחרר." אצבעותיו ליפפו בעדינות את הידית הכבדה. "ניהנה." שפתיו נמתחו לחיוך קלוש. "תיכנס חזרה לעניינים."

לרוץ. לא הרבה. רק קצת. רק קצת, ליהנות. רנשא בלע רוקו. רגליו הפכו חסרות מנוחה. הוא רוצה לרוץ. הוא רוצה לדהור על מסלול. להימתח עד אימה לפני יריית הפתיחה. להתגלגל על האספלט הלום ונדהם, מיוזע ומתנשף. לחזור ולכבוש את לבבות ההמונים. להשתחרר מהחידלון שעוטף אותו כבר חודש וחצי.

מבלי משים הציף געגוע חזק את אישוניו, צובע בהן כאב עמוק וחותך.

"זה סיפור קצר בשבילך." הוסיף שיזואי בקולו השקט. "קילומטר סיבובי כפול שלוש."

חמש דקות מירוץ, לכל היותר.

"אבל אל תביא מגני ברכיים."

חלק ב'
 

מוריופ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרק 2: נגד כל העולם (חלק ב')
ההמולה קידמה את פניהם מרחוק. ביציע הקטן ישבו עשרות צעירים. על המסלול זיהה ארבעה מטובי המתחרים. המיה נרגשת התפשטה בגלים כשהופיעו האחים על המסלול.

שלושה צעירים ניצלו את ההזדמנות והתייצבו לצידו חיש-קל, מגישים לו פיסות דף ועטים. עוד שני דפים התנופפו מימינו. כף יד פשוטה נתקעה לפני אפו. פתאום היה מוקף המון ידיים, דפים ועטים.

הוא חתם ושרבט ורשם והקדיש. לא העז לסרב להם, שבמו הערצתם העלו אותו על פסגות התהילה. לקדמת בימת הכבוד.

קולו של המנחה וארבעה סדרנים גברתנים הוציאו את כולם מהמסלול. עשרת המתחרים ניגשו לתאים המוכנים בתחילת המסלול. הילדה עברה מאחד לשני, זורה על הראשים אבקה לבנה. לוחשת.

רנשא המתין בכל חושיו. שיווע לה נואשות, להתרגשות. ללחלוחית דריכות. לשמץ מתח או סקרנות.

משהו שישווה את המחיר אותו שילם.

שיזואי משמאלו כבר בטש בארבע רגליו, צוהל בחוסר מנוחה. רנשא הרכין ראשו. אולי אחר כך היא תגיע. לטיפת ההנאה ההיא. ההתרגשות. הילדה הגיעה לתאו.

פירורים כתושים היטב על עורפו. לחישה. בקול מוכר. בחטף הרים ראשו. קאהי.

אחר כך לא זכר דבר.

רק רעם יריית הסיום התפוצץ בתודעתו. באחת הוטח בקרקע, בגלגולים אלימים. נשימתו הלמה בחזהו. הזיעה שטפה אותו, המום ונדהם, מרפה ומתקשח בתרגולת. בלא שליטה נשא ראשו לבימת השופטים, נחבט בקרקע שוב ושוב.

הילדה.

מבטה היבש נח עליו. צל אכזבה חלף בפניה. אחר סבה ונעלמה משם.

התנופה גוועה. הברכיים נותרו שלמות ודואבות. הלום, נותר שרוע על הקרקע.

שקט מילא את אוזניו.

שקט? מה לסיום מירוץ ולדממת מוות? איפה הקהל הצורח בטירופו? עיניו, מצטללות לאיטן, ריצדו על היציעים המלאים. הדוממים.

פתאום, בבת אחת, קם הקהל על רגליו וצרח. שאג והשתולל. לאיטן חברו הצווחות חסרות הפשר להגיה אחת, מוטרפת חושים. "רנ-שא-צ'אן!!! רנ-שא-צ'אן!!!"

הוא ניצח. שוב.

שיזואי קרב אליו ממרחק, מושיט לו יד בהירה. הוא נעמד, אומד באי הבנה את המרחק בינו לבין שאר המתחרים. הוא ניצח בפער גדול מאוד. מידי. מה הריץ אותו כל כך?

כל הדרך אל הבית זרק בו שיזואי מבטים מעריצים. בבית הוא נזרק בבגדיו על המיטה, ומיד עלה קול נשימות קצובות מכיוונו.

רנשא עצמו השתרע על מיטתו, תולה עיניים נוקבות בתקרה.

מותש, מיוזע. מאוכזב.

היא לא באה. השמחה. לא טיפת התרגשות ולא שמץ הנאה.

איך אחרי המחוות להמוני המעריצים, הוא מוסיף לחוש בדידות נוראה? למה עולמו הקודר נראה אחרי המירוץ הרבה יותר שחור? איך שוב האמין לשקר האקובה?

הילדה.

אודם צבע את לחייו בחשיכה.

מובן למה רץ במהירות יוצאת דופן. הבושה הדהירה אותו. רצה לברוח מפניה. ממבטה הקפוא, שאכזבה תוהה הצטיירה עליו בקרח. לברוח מהמזכרת הבוטה שהציבה לו, לכישלונו הנורא.

הוא ניצח במירוץ. הוא כל כך נכשל. הוא לא הצליח לבחור בחיים.

ובחלומו הוא דהר במסלול המעגלי שוב ושוב. והזקנה זרקה בו מבט נוקב. מאוכזב.

חלק ג'
 
נערך לאחרונה ב:

Bestimedia

לשעבר- צבעי פסטל :)
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
צילום מקצועי
הפקות ואירועים
עריכה והפקת סרטים
וואו, איזו כתיבה משובחת,
כבר הרבה זמן לא נהנתי מאלגוריה כ"כ טובה...
 

מוריופ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרק 2: נגד כל העולם (חלק ג)
"רנשא," שיזואי נכנס הביתה, מציץ באחיו הזרוק בחוסר מעש על הספה. "יש היום מירוץ בפארק הגדול. מסלול ארוך של חמש קילומטר. תבוא?"

מירוץ. אלפי פרסות מפורזלות דפקו פתאום על רקותיו. שאגות של המונים צווחו לתודעתו. הסלון הסתחרר סביבו וצניפות סוסים פרפרו באוזניו. החושך מהסיוטים ערפל אותו. "לא!" אגרופיו נקמצו מבלי משים. לא! הוא לא מוכן יותר להכות עצמו באכזבות. לא יסכים שוב למות לאט ובטוח.

"רנשא." שיזואי נפנה כלפיו. "מירוץ אחד בחודשיים לא יקדם אותך לגביע הקווארט."

גביע הקווארט. גל בחילה עלה בו. "לא!" הוא התרומם בתנופה מהספה.

"מה לא?" פניו הבהירות של אחיו נתלו בו בתמיהה.

רנשא הניח עליו עיניו. אש דימתה להבעיר אותן. "אני לא אזכה בו. אתה מבין?" ריסס.

רק לפני יומיים היה אותו מירוץ מוצלח למראה, אותו כשלון עלוב עד בכי. אותה אכזבה מרה מלענה. אותו שקר שסחף אותו רחוק והותיר אותו ריק מהכל.

"לא!!!" צעק עכשיו בסלון. "אני לא הולך יותר לשום מירוץ, שיזואי! גמרתי עם זה!!!"

הנה. הוא אמר. צעק את סודו.

אחיו הביט בו כמי שנטרפה עליו דעתו. "רוצה כוס מים? תשתה, תתאפס."

הוא נזרק על הספה, מרוקן. "אל תנסה לפרש עקום, אחי." חצי חיוך מריר נתלה בין שפתיו. "החלטתי כבר לפני חודש וחצי לפרוש-"

"תפסיק לדבר שטויות-"

"ואני לא הולך להתמודד על גביע הקווארט." הישיר מבטו לפניו החיוורות של אחיו הקטן. "תודה שגררת אותי למירוץ שלשום. הוא הזכיר לי למה בחרתי לעזוב."

דממה נפלה בסלון.

שיזואי פתח וסגר את פיו חליפות. "אתה..." לחש בזעזוע. "רנשא, אתה... אתה לא יכול לפרוש!" ומכל הגוונים בעולם, צבע קולו האשמה חריפה. "אתה לא יכול, רנשא! כולם יבואו לראות אותך במירוץ, ואתה... ככה תבגוד בכולם?!"

"בגידה, מה?" רנשא קם ממקומו, חיוכו מר ונימתו כאובה. "בגידה במי? כולם נושאים אותי על כפיים רק לאן שהם רוצים. מי מכל המעריצים בכלל חושב עלי? מי מביניהם יתמוך בי גם כשהרצון שלי לא חופף לדמיונותיו?"

"אתה מסתתר מאחורי מילים גבוהות." פניו הבהירות של שיזואי סמקו, כעוסות. "אתה פשוט מפנה גב לכל מי שנתן בך אמון!" קולו השקט עלה. "כל החברים שלי הימרו עליך!-"

"לא ביקשתי מהם להמר עלי! אני לא יכול לחיות על פי גחמות של אנשים. אני לא עבד שלהם!" התסכול החל לטפס בו. שיזואי. דווקא הוא לא מבין לליבו.

"אתה לא עבד, אתה אהוב הקהל! קהל זה אנשים, וכולם מחכים לך! אין בך אכפתיות?!"

"אכפת לי! מעצמי!!!" הם מזמן עברו את הדציבלים הנימוסיים, צועקים זה על זה את עומק ליבם. מאוכזבים אח מאחיו. מסרבים להבין את הצד שכנגד.

הם הוסיפו לצעוק, מתבטאים בחריפות. מגנים כל אחד על עמדתו ועל משאלת ליבו. בסוף שיזואי נטש בטריקת דלת זועמת. ורנשא לא אצר כוח אפילו להשתרע על הספה. רק נשא מבט מצועף לשמיים הבהירים, תוהה איך הם נותרו שלווים ונקיים, כשהוא בתוכו קרוע ומדמם. עד בכי. עד שהוא תוהה מה טעם יש לחיי אמת, כשהם כרוכים בכל כך הרבה בדידות וסבל.
 

anotherית

משתמש סופר מקצוען
איך כן? זה מסקרן...
פנטזיה.

יש לך כאן בסיס לפנטזיה מדהימה. היא צריכה עוד קצת בשר בעולם הזה, ותהליכים יותר מורכבים, עמוקים וממושכים.
ממושכים ומורכבים, בשביל האורך והאמינות. (כן, כן, גם בפנטזיה צריך אמינות.)
ועומק בשביל החיבור לקוראים. (לדוגמא בפרק האחרון, היה יכול להיות שובר ממש, כל נושא הבדידות. ואם זה עמוק, זה מדהים.)
זה באמת באמת יפה, לי היה קל יותר לעקוב בפרקים האחרונים יותר מבראשונים.
 

מוריופ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
לוקחת לתשומתי
זו בהחלט פנטזיה אבל אלגוריה יכולהל התחבר לכל ז'אנר, לא? כלומר פנטזיה אלגורית זה לא כזה כלאיים ;)
פנטזיה.

יש לך כאן בסיס לפנטזיה מדהימה. היא צריכה עוד קצת בשר בעולם הזה, ותהליכים יותר מורכבים, עמוקים וממושכים.
ממושכים ומורכבים, בשביל האורך והאמינות. (כן, כן, גם בפנטזיה צריך אמינות.)
ועומק בשביל החיבור לקוראים. (לדוגמא בפרק האחרון, היה יכול להיות שובר ממש, כל נושא הבדידות. ואם זה עמוק, זה מדהים.)
זה באמת באמת יפה, לי היה קל יותר לעקוב בפרקים האחרונים יותר מבראשונים.
 

מוריופ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרק 2: נגד כל העולם (חלק ד)
עשרים ושתיים שעות חלפו מאז הוויכוח עם שיזואי. עיתונאי צעיר ונועז היה הראשון שדפק בדלת הבית.

אחריו הגיע המבול.

כתבים, שדרנים וצלמים צרו על כל פתח בבית, מנסים לחטוף פיסות מדמותו או מאמירותיו. כותרות העיתונים דיווחו באדום על התדהמה והזעזוע, מול הצעד חסר התקדים. אנשים ונשים שלחו מסרים בכל אמצעי תקשורת אפשרי, בכו לו בטלפון שיחזור. הבטיחו לו הרים וגבעות אם רק יחזור. האשימו אותו בבוגדנות ובעצלות. דאגו לבריאותו. הובטחו לו כספים, מכוניות, בתים ואפילו משרות בכירות.

רק שיחזור למירוץ.

אחרי יומיים החלו להגיע האיומים. שיכור אחד גם חדר לתוך הבית, חמוש בסכין ובעיניים מפלבלות. הוא ושיזואי גברו עליו לפני שעולל דבר מה. המשטרה דאגה לו לאבטחה צמודה. את כל הטלפונים הם ניתקו. את האוכל הם הזמינו הביתה.

זו היתה מלחמה של ממש.

מבחוץ צבא עליו העולם כולו. כולם לחצו עליו לחזור להתחרות. הם השתמשו בכל הכלים לשם כך. מבפנים, דקרו בו מבטיו הקרים של שיזואי ושתיקתו הרועמת. היו דיוניהם השקטים של שומרי ראשו, שתהו מי שכנע אותו לבצע צעד כל כך חסר היגיון.

והיה הוא עצמו. שנקרע בתוכו, לחוץ מכל כיוון, מתגעגע לאחיו היחיד. מתגעגע לימים בהם הכל היה שליו בחייו.

והיתה היא.

הבחירה.

צו החיים, אותו הספיק לשכוח, ולהעלות שוב על נס. האמת שהמשיכה לבעט בעמקי ליבו, דוחפת אותו להמשיך. להתעקש לחיות.

זו היתה מלחמת חורמה על חייו, על רצונו. המערכה התחדשה בכל כמה רגעים. שוב געגוע. עוד תהיה. שוב ספק מכרסם. עוד קרע מול פניו הקפואות של אחיו האהוב.

אבל הוא רצה לחיות.

ודווקא כשכולם שמו פניהם להשמיד את רצון החיים שלו, עלה זה והתגבר. הוא השיב מלחמה שערה, וניצח. בינתיים.

][

דנדון פעמון מן הכניסה. אחד משומרי הראש ניגש לדלת, כששני האחים עוקבים אחריו בנשימה עצורה.

השומר הציץ בעינית, וסובב אליהם ראשו. "מישהו הזמין פיצה?"

"אני." אימת שיזואי. הדלת נפתחה בפני המשלוחן.

הוא נכנס בסרבל מקושקש, תולה מבט סקרני בשני האחים, הישובים בשתי כורסאות נפרדות.

"אתה שיזואי?" שאל בנימת הערצה גלויה.

שיזואי עפעף, חתום הבעה.

"אז אתה בטח רנשא."

רנשא לא חנן את המשלוחן במבט.

"אתה יודע, הולכים לבטל את מירוץ הקווארט בגללך. אלפים ביטלו את הכרטיסים, וכמה מתחרים פרשו. פירקת לנו את ענף הספורט הכי חשוב."

אחד השומרים קרב בהחלטיות והמשלוחן מיהר לעזוב.

שקט עכור וכבד מילא את הסלון.

"חי לעצמו." סינן פתאום שיזואי. עיניו קדחו בזעם בשולחן. "העולם מתפרק בגלל השגיונות שלו. רק מה? הוא לא חייב לאף אחד כלום..." זרק מבט נוקב ברנשא החיוור. "לא מוכן לפחות לדחות את הרעיונות שלו לאחרי המירוץ. טיפת אכפתיות אין לך?!" קם ממקומו בתנופה, טורק את דלת חדרו אחריו.

רנשא נותר בלא נוע.

המערכה הפעם היתה קשה. הניצחון היה עלוב, ומאומץ. האמת נראתה לו רחוקה. מתעתעת מתמיד.

חלק ה' (ואחרון לפרק זה...)
 

מוריופ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרק 2: נגד כל העולם (חלק ה')
תחתיו השתרע מישור גדול, והסלע עליו עמד ניצב גבוה. כאילו היה אנדרטה שהוצבה לראווה.

המון אנשים היו שם למטה, במישור. עליהם נוספו עוד ועוד. כולם תלו בו עיניים מלאות הערצה ויראת כבוד.

גל בחילה עלה בתוכו. המבטים נחו עליו כמו עשרות שלשלאות ברזל. מכבידים על נשימתו, לוחצים את איבריו.

מישהו קרא בקול שלוש הברות. מהר מאוד הצטרפו אליו כולם. שואגים באחידות, חוצבים בישותו ללא רחם.

"רנ-שא-צ'אן!!! רנ-שא-צ'אן!!!"

ברכיו פקו, חשופות, ללא מגן.

"רנ-שא-צ'אן!!!"

הוא נפל על ברכיו, מתנשם במאמץ. ההמון היה מרוצה.

"רנ-שא-צ'אן!!! רנ-שא-צ'אן!!!" הם הרעימו בקולותיהם, לוחצים על עורפו. שייפול. שירכין ראשו בפניהם. שימכור עצמו לעבד עבורם.

מתוך הקהל התבלטו דמויות שונות. קולות שונים, שהבטיחו לו ואיימו עליו. האשמות הוטחו בו. מכתבים התנופפו סביבו, מלאים במלל מסחרר. ילדים בכו לו שרק יחזור. ואת הכל פילח צחוק אחד שקט.

צחוקה של הזקנה התגלגל לתוך אוזנו. לועג לכל ההמון. בז להבטחותיהם היומרניות. "הוא לא שם..." לחישתה עלתה על מקהלת האימים ועל מאות הדיבורים שהיכו בו, חותכת בו כסכין. "האושר שלנו... נמצא אצל מי שרוצה בכל מאודו... לחיות."

בבת אחת הלם בו הזיכרון. אותו רצון עמוק שנגלה לו פתאום. הגעגוע הלוהט לאמת אותה איננו מכיר.

הוא יילחם בכל העולם כדי להחיות אותה בתוכו. רגע לפני שנגע ראשו המורכן באבן, שוב פרצה הצעקה מעומק מהותו.

"אני רוצה לחיות!!!"

פתאום פקח את עיניו, מוצא עצמו ישוב על המיטה, לאה ושטוף זיעה קרה. כאילו נלחם בידיו בים האנשים העצום ההוא. אחד השומרים הפנה אליו ראשו.

"הכל בסדר?"

רנשא הנהן קלות, שולח לעברו חיוך נדיר. חיות חדשה מילאה אותו. שוב היה הכל ברור בליבו. עד המערכה הבאה.
 

מגבת

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מדהים, מדהים!
חוויה חושית ממש!
הריצה, הזיעה, הקריעה, הבחירה...
רק בקשה-
תני לנו לחוש גם את החיות..
זה-
חיות חדשה מילאה אותו. שוב היה הכל ברור בליבו. עד המערכה הבאה.
לא מספיק!

אני מתכוונת שתתארי את אותה חיות שהוא זכה לה.
מה היא גורמת לו לעשות? איך נראים החיים שלו עכשיו?
חושבת שמסיומת 'חיו באושר ועושר', מלאכותית מדי.
כדאי לתאר את אותם חיים, וסצנה אחת תספיק.

בהצלחה ותודה על הזכות!!
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכא

א שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי:ב עֶזְרִי מֵעִם יְהוָה עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:ג אַל יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ אַל יָנוּם שֹׁמְרֶךָ:ד הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל:ה יְהוָה שֹׁמְרֶךָ יְהוָה צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ:ו יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יַכֶּכָּה וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה:ז יְהוָה יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ:ח יְהוָה יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:
נקרא  14  פעמים

לוח מודעות

למעלה