שבורה

[yonatanr]

כמובן שאצל @הדוויג מיותר אפילו לחפש הערות, ובכל זאת...
כשמעתיקים מוורד לפרוג, האתר באופן אוטומטי יוצר שורה ריקה בין שורה לשורה, וזה קצת מפריע ברצף הקריאה. בפרט שכל הפרקים עשויים מדיאלוגים, ואין כמעט יותר משורה אחת רצופה.
כדאי לנסות למחוק שורות ריקות מיותרות אחרי ההעתקה.

 

[א-ירושלמית]

כמובן שאצל @הדוויג מיותר אפילו לחפש הערות, ובכל זאת...
כשמעתיקים מוורד לפרוג, האתר באופן אוטומטי יוצר שורה ריקה בין שורה לשורה, וזה קצת מפריע ברצף הקריאה. בפרט שכל הפרקים עשויים מדיאלוגים, ואין כמעט יותר משורה אחת רצופה.
כדאי לנסות למחוק שורות ריקות מיותרות אחרי ההעתקה.

במקום להתחיל למחוק אנטרים, יש פטנט נחמד:
העתק
הדבק לתוך פנקס רשימות
גזור
והדבק בפרוג.

התפטרת מכל האנטרים המיותרים.

 

[yonatanr]

במקום להתחיל למחוק אנטרים, יש פטנט נחמד:
העתק
הדבק לתוך פנקס רשימות
גזור
והדבק בפרוג.

התפטרת מכל האנטרים המיותרים.

הבעיה מתחילה כשיש לך הדגשות בתוך הטקסט, שבפנקס רשימות הן נמחקות אוטומטית.

 

[א-ירושלמית]

אכן.
אז השיקול הוא אם יצא שכרו בהפסדו, או יצא הפסדו בשכרו.

 

[תהילה ברג]

ציפור קטנה לחשה לי שהדוויג מקבל שלל עבודות פרטיות הכוללות עריכה, קופירייטינג, כתיבה פרסומית ועוד.
ואם אותה ציפור דמיונית דוברת אמת, אפילו שיש לה מקור סגול וזנב של טווס וכנפיים תרנגול ה'דודו' - אז אני שמח מאוד.
אגב, זה המקום לציין שיצא לי להתנסות המון בעבודות כנ"ל, בדרך כלל אנשים היו מרוצים

חחח
פרסומת בגרוש.
אבל אם צריך המלצות אפשר לשלוח אלי
(משתי הפרסומות שנעשו כאן)

 

[Ruti Kepler]

"מי, רקובסקי? אמרתי לך כבר, היא מְלאה".
"בסדר, קצת מלאה. אני לא בטוח שזה מפריע לי".
"לךָ אולי זה לא מפריע. לי - כן".
"אבל אמא, אני אמור להתחתן איתה, לא אַת".
"אני אמורה להיות השוויגער שלה".

יש מצב שדבורי אמורה לברך הגומל, על שהתפטרה מהצרה הזו.

 

[תהילה ברג]

יש מצב שדבורי אמורה לברך הגומל, על שהתפטרה מהצרה הזו.

אממ, עצוב, אבל בדרך כלל הולכים מגרוע לגרוע יותר.

 

[הדוויג]

פרק ו'

הטלפונים, הטלפונים. הנשמות הטובות.
אני עונָה לכולם. כמו פצע שכואב לך לחטט בו, אבל אתה לא מסוגל להפסיק. העונג שבכאב או משהו כזה.

יש את החוקרים. הם מתקשרים 'להשתתף בצערך' ועל הדרך לא מפסיקים לנסות לחפור, "אבל מה, מה היה שם? לא שאני מצפה שתספרי לי בדיוק, כן? אבל את יודעת לפעמים עדיף לחשוף את האמת בעצמכם לפני שיתפתחו להם שמועות הרבה יותר גרועות".

נותני העצות. "אני אומרת, אתם צריכים להפיץ שזה לא באשמתכם. שלא יחשבו 'מי יודע כבר מה הם גילו עלייך'. אולי אפילו תפיצו איזו שמועה על הצד השני. לא משהו רציני, תגידו שגיליתם שלבחור יש אייפון פרוץ והוא מכור לסמים קשים מגיל שמונה".

ה'מנחמים'. "אוי ווי, אוי ווי. שוד ושבר. נורא ואיום. מהרגע ששמעתי אני לא מפסיקה לבכות. תדעו לכם שזו מכה שאי אפשר לקום ממנה לעולם. זה כמו לאבד בן. הצלקות נשארות לעד. אחרי כזה דבר, לעולם אי אפשר לחזור לחיים תקינים".
תודה רבה על העידוד. נותן כוחות, אין מה לומר.

המלכלכים. "פרידמן? נס. נס שעזבת שם, תאמיני לי. משפחה מזעזעת אני אומרת לך. חבל שלא שאלת אותי קודם. אני מכירה אישית את האמא, אישה דעתנית ושתלטנית. והבחור עצמו נחשב בישיבה לבחור רדוד לגמרי".
אממ, מה זה אומר על כושר השיפוט שלי?

המקלילים. "תאמיני לי זה שום דבר. שטויות. יעברו יומיים ותשכחי מהכול. עכשיו זה אולי נראה לך מי יודע מה, אבל אפשר כבר לחשוב. פעם ראשונה שמישהו ביטל שידוך?! זה קורה כל יומיים. אין לך אפילו מושג כמה מקרים כאלה יש. באמת שאין סיבה לטראומה".


ויש עוד הרבה. יש כאלו שמסמיקים מיד כשהם רואים אותי כאילו ראו מצורעת. יש את אלו שחוצים את הכביש כל פעם שהם רואים אותי ממול.

ויש חברה אחת אמיתית. טובי היקרה. שלא התקשרה אלא פשוט באה אליי הביתה. התיישבה לידי ושתקה.
שתקנו ביחד. לא אמרנו כלום.
היא לא שאלה, ולא ניחמה, לא עודדה ולא לכלכה.
פשוט ישבה לידי ואמרה 'אני איתך'.
והיא היחידה שהרגשתי שהיא באמת איתי.

*
לפרק ז'

 

[אשר שרבר]

כן, יש הרבה אנשים טובים בדרך...
אצלנו קוראים להם 'פיינערס' ' נחמדים במ"ם קמוצה...

 

[ארבע]

כן, יש הרבה אנשים טובים בדרך...
אצלנו קוראים להם 'פיינערס' ' נחמדים במ"ם קמוצה...

ואצלנו 'נחמדים לעד ולעולמי עולמים'.

והוא מכור לסמים קשים מגיל שמונה".

זה לא מסתדר (לי), כדי לשכנע ההשמצות צריכות להיות ריאליות ואמינות, לא משהו תלוש ומדומיין. ההשמצה על האייפון יותר אמינה. השניה נראית מתוך קטע הומור, והקטע הזה הרי אמור להיות מכאיב באותנטיותו.

 

[RACHELIZ]

השניה נראית מתוך קטע הומור, והקטע הזה הרי אמור להיות מכאיב באותנטיותו.

יש גם הומור שחור...
לא יודעת באמת מה כדאי במקרה הזה.

 

[Natan Galant]

נהדר-נהדר-נהדר-נהדר-נהדר-נהדר.
איזה יופי.

יש את החוקרים

נותני העצות

ה'מנחמים'

המלכלכים

המקלילים

יש עוד סוגים

 

[לכאורה.]

ויש חברה אחת אמיתית. טובי היקרה. שלא התקשרה אלא פשוט באה אליי הביתה. התיישבה לידי ושתקה.
שתקנו ביחד. לא אמרנו כלום.
היא לא שאלה, ולא ניחמה, לא עודדה ולא לכלכה.
פשוט ישבה לידי ואמרה 'אני איתך'.
והיא היחידה שהרגשתי שהיא באמת איתי.

מצאתי משהו, כ"כ תיאר לי תשורות הנ"ל, אז משתפת (לא אני כתבתי)

 

[מירה דביר]

ואצלנו 'נחמדים לעד ולעולמי עולמים'.



זה לא מסתדר (לי), כדי לשכנע ההשמצות צריכות להיות ריאליות ואמינות, לא משהו תלוש ומדומיין. ההשמצה על האייפון יותר אמינה. השניה נראית מתוך קטע הומור, והקטע הזה הרי אמור להיות מכאיב באותנטיותו.

זה נראה יותר ציני.
והרי כאב מוציא מאיתנו ציניות.

פחות הומור.
כך הרגשתי אני למקרא הדברים.

 

[ארבע]

זה נראה יותר ציני.
והרי כאב מוציא מאיתנו ציניות.

פחות הומור.
כך הרגשתי אני למקרא הדברים.

וודאי. רק שבפרק היא מצטטת שם עצה שמישהו נתן ומביאה אותה בלשונו. פחות סביר שאדם מבחוץ, אם יש לו מינימום רגישות, ישתמש בהומור שחור בפנותו לאדם הסובל. לרוב מי שעושה שימוש בהומור שחור הוא בעל הצרה בעצמו. למשל כך:

נותני העצות. "אני אומרת, אתם צריכים להפיץ שזה לא באשמתכם. שלא יחשבו 'מי יודע כבר מה הם גילו עלייך'. אולי אפילו תפיצו איזו שמועה על הצד השני. לא משהו רציני, תגידו שגיליתם שלבחור יש אייפון פרוץ".

"כן", מלמלתי, "האמת שאתם צודקים. גילינו שהוא מכור לסמים קשים מגיל שמונה".

 

[RACHELIZ]

וודאי. רק שבפרק היא מצטטת שם עצה שמישהו נתן ומביאה אותה בלשונו. פחות סביר שאדם מבחוץ, אם יש לו מינימום רגישות, ישתמש בהומור שחור בפנותו לאדם הסובל. לרוב מי שעושה שימוש בהומור שחור הוא בעל הצרה בעצמו. למשל כך:

עכשיו ירדתי לסוף דעתך. מסכימה.

 

[הדוויג]

פרק ז'

בדרך כלל יש משהו נחמד בפגישה שלישית. מצד אחד זה כבר לא ההיכרות המתוחה של פגישה ראשונה. מצד שני זה עדיין לא הרגעים הקריטיים של שלבי הכרעה וסגירה.

בדרך כלל - אבל לא אצלי.
כי אצלי, על פי הנחיית הרב שעמו התייעצנו, פגישה שלישית זה העיתוי שבו אני אמורה לספר לבָּחוּר את כל האמת.

אני יושבת איתו בלובי המפואר, כלפי חוץ אני נינוחה. אנחנו מפטפטים לנו על נושאים שונים. אבל מתחת לשולחן אצבעותיי מתופפות בעצבנות. הראש שלי עובד שעות נוספות, איפה אני משחילה את הנושא הזה?

המלצרית הנחמדה מגיעה ומניחה את כוסות הקפה שהזמנו. "עוד משהו חברים?"
"כרגע לא, תודה", עונה הבחור.
אחרי רגע המלצרית חוזרת "זה מגיע יחד עם הקפה" היא אומרת באדיבות ומניחה לכל אחד מאיתנו עוגייה בתוך צלוחית. "תיהנו".

הנה. זאת ההזדמנות שלי.

"אתה רוצה את העוגייה שלי?"
"תודה", הוא מצטחק, "אבל מספיק לי אחת".
"פשוט, אני לא יכולה לאכול את זה".
"למה לא? דיאטה?"
"אה... אהמ. יש לי...", לכי על זה. נו תגידי לו כבר. "ובכן, אני רגישה לגלוטן".
זהו. אמרתי את זה.

"מה זה גלוטן?"
"אתה לא יודע?" אני מתפלאת שיש מישהו שלא מכיר את המושג שמלווה את חיי יום-יום שעה-שעה.
"יודע בערך. זה משהו שקשור למצות אולי?"
"גלוטן זה חלבון כלשהו שקיים בדגנים מסוימים".
"אה, מעניין. הייתה תקופה שהיה לאח שלי הקטן מדי פעם פריחות בגוף. לא ידענו מה זה. הלכנו לאיזה מאבחנת שעושה מבדקי שריר, וגילינו שהייתה לו רגישות, תנחשי למה? לחול של הגן. היה איזה חומר בארגז חול שעשה לו פריחה. יש כאלה שלא מאמינים בכל המאבחנים האלה, את מאמינה בהם?"

השיחה הולכת למחוזות של קינסיולוגיה, אסטרולוגיה, קריאה בקפה ועוד.
רחוק מאוד מהנושא שלי. אוף. הוא בכלל לא הבין.
רגישות לגלוטן זה לא 'אלרגיה שעושה פריחה'. זה דבר שיש לו השפעה על כל ההתנהלות היומיומית. יש לו משמעות כואבת כל ארוחה, כל שבת, כל חג.

לקראת סוף הפגישה, יש רגע של שתיקה. אני מנצלת את ההזדמנות ומשחילה שוב "אתה יודע מה זה צליאק?"
"מה, יגאל צליק, מפרחי לונדון?"
"צליאק, לא צליק. זה השם של ה... רגישות שלי לגלוטן".
"צליאק, צליאק", הוא מגלגל את המילה על הלשון. "כן, שמעתי פעם על המושג הזה. מעניין באמת מי קובע את השמות של כל האלרגיות והדברים האלה. קראתי באיזה מקום שהרבה מהשמות של חלקים במוח, זה על שם חוקרים נאצים שעשו מחקרים על מוחות של יהודים במחנות. נורא. היית פעם ביד ושם?"

הוא אינטליגנט, הוא איש שיחה מרתק, יש לנו המון דעות משותפות והלך חשיבה דומה להדהים. והשיחה שוב מתרחקת ומתרחקת.
עד שהפגישה נגמרת לה מבלי שדיברנו על זה ברצינות.

טוב, מבחינתי - העליתי את הנושא.
אני את שלי עשיתי.
וה' עשה את שלו.
חוזרת הביתה בצעדים מתרוננים.
מזמזמת בהודיה לה' את 'ריבון העולמים'.

*
לפרק ח'

 

[א-ירושלמית]

צליאק?
על זה שוברים שידוך?
סליחה, אבל אמא שלו מפגרת. לגמרי.

 

[מירה דביר]

פרק ז'

בדרך כלל יש משהו נחמד בפגישה שלישית. מצד אחד זה כבר לא ההיכרות המתוחה של פגישה ראשונה. מצד שני זה עדיין לא הרגעים הקריטיים של שלבי הכרעה וסגירה.

בדרך כלל - אבל לא אצלי.
כי אצלי, על פי הנחיית הרב שעמו התייעצנו, פגישה שלישית זה העיתוי שבו אני אמורה לספר לבָּחוּר את כל האמת.

אני יושבת איתו בלובי המפואר, כלפי חוץ אני נינוחה. אנחנו מפטפטים לנו על נושאים שונים. אבל מתחת לשולחן אצבעותיי מתופפות בעצבנות. הראש שלי עובד שעות נוספות, איפה אני משחילה את הנושא הזה?

המלצרית הנחמדה מגיעה ומניחה את כוסות הקפה שהזמנו. "עוד משהו חברים?"
"כרגע לא, תודה", עונה הבחור.
אחרי רגע המלצרית חוזרת "זה מגיע יחד עם הקפה" היא אומרת באדיבות ומניחה לכל אחד מאיתנו עוגייה בתוך צלוחית. "תיהנו".

הנה. זאת ההזדמנות שלי.

"אתה רוצה את העוגייה שלי?"
"תודה", הוא מצטחק, "אבל מספיק לי אחת".
"פשוט, אני לא יכולה לאכול את זה".
"למה לא? דיאטה?"
"אה... אהמ. יש לי...", לכי על זה. נו תגידי לו כבר. "ובכן, אני רגישה לגלוטן".
זהו. אמרתי את זה.

"מה זה גלוטן?"
"אתה לא יודע?" אני מתפלאת שיש מישהו שלא מכיר את המושג שמלווה את חיי יום-יום שעה-שעה.
"יודע בערך. זה משהו שקשור למצות אולי?"
"גלוטן זה חלבון כלשהו שקיים בדגנים מסוימים".
"אה, מעניין. הייתה תקופה שהיה לאח שלי הקטן מדי פעם פריחות בגוף. לא ידענו מה זה. הלכנו לאיזה מאבחנת שעושה מבדקי שריר, וגילינו שהייתה לו רגישות, תנחשי למה? לחול של הגן. היה איזה חומר בארגז חול שעשה לו פריחה. יש כאלה שלא מאמינים בכל המאבחנים האלה, את מאמינה בהם?"

השיחה הולכת למחוזות של קינסיולוגיה, אסטרולוגיה, קריאה בקפה ועוד.
רחוק מאוד מהנושא שלי. אוף. הוא בכלל לא הבין.
רגישות לגלוטן זה לא 'אלרגיה שעושה פריחה'. זה דבר שיש לו השפעה על כל ההתנהלות היומיומית. יש לו משמעות כואבת כל ארוחה, כל שבת, כל חג.

לקראת סוף הפגישה, יש רגע של שתיקה. אני מנצלת את ההזדמנות ומשחילה שוב "אתה יודע מה זה צליאק?"
"מה, יגאל צליק, מפרחי לונדון?"
"צליאק, לא צליק. זה השם של ה... רגישות שלי לגלוטן".
"צליאק, צליאק", הוא מגלגל את המילה על הלשון. "כן, שמעתי פעם על המושג הזה. מעניין באמת מי קובע את השמות של כל האלרגיות והדברים האלה. קראתי באיזה מקום שהרבה מהשמות של חלקים במוח, זה על שם חוקרים נאצים שעשו מחקרים על מוחות של יהודים במחנות. נורא. היית פעם ביד ושם?"

הוא אינטליגנט, הוא איש שיחה מרתק, יש לנו המון דעות משותפות והלך חשיבה דומה להדהים. והשיחה שוב מתרחקת ומתרחקת.
עד שהפגישה נגמרת לה מבלי שדיברנו על זה ברצינות.

טוב, מבחינתי - העליתי את הנושא.
אני את שלי עשיתי.
וה' עשה את שלו.
חוזרת הביתה בצעדים מתרוננים.
מזמזמת בהודיה לה' את 'ריבון העולמים'.

בבקשה!!!
אל תהפכו את הצלייאק לבעייה.

ודוקא מפני שאינני נגועה בנושא
מרשה לעצמי להביע קולי בקול רם.

זאת לא מגבלה.
זה אי נוחות מסויימת לאדם עצמו,
שכיום
עם שפע המוצרים
היא נוחה יותר.

לא מרגיש לי הגיוני שמתייחסים לזה כאל בעייה
שרב צריך להורות בפגישה השלישית לספר.
כבר חשבתי מי יודע מה.

זה לא פייר לקבוע כאלה נורמות.
חושבת על צליאקיות בשידוכים.
מתכווצת.

 

[אמא ומתכנתת]

הוא אינטליגנט

אינטילגנט? שלא יודע מה זה צליאק?