שבורה

  • הוסף לסימניות
  • #41
כמובן שאצל @הדוויג מיותר אפילו לחפש הערות, ובכל זאת...
כשמעתיקים מוורד לפרוג, האתר באופן אוטומטי יוצר שורה ריקה בין שורה לשורה, וזה קצת מפריע ברצף הקריאה. בפרט שכל הפרקים עשויים מדיאלוגים, ואין כמעט יותר משורה אחת רצופה.
כדאי לנסות למחוק שורות ריקות מיותרות אחרי ההעתקה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #42
כמובן שאצל @הדוויג מיותר אפילו לחפש הערות, ובכל זאת...
כשמעתיקים מוורד לפרוג, האתר באופן אוטומטי יוצר שורה ריקה בין שורה לשורה, וזה קצת מפריע ברצף הקריאה. בפרט שכל הפרקים עשויים מדיאלוגים, ואין כמעט יותר משורה אחת רצופה.
כדאי לנסות למחוק שורות ריקות מיותרות אחרי ההעתקה.
במקום להתחיל למחוק אנטרים, יש פטנט נחמד:
העתק
הדבק לתוך פנקס רשימות
גזור
והדבק בפרוג.

התפטרת מכל האנטרים המיותרים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #43
במקום להתחיל למחוק אנטרים, יש פטנט נחמד:
העתק
הדבק לתוך פנקס רשימות
גזור
והדבק בפרוג.

התפטרת מכל האנטרים המיותרים.
הבעיה מתחילה כשיש לך הדגשות בתוך הטקסט, שבפנקס רשימות הן נמחקות אוטומטית.
 
  • הוסף לסימניות
  • #44
אכן.
אז השיקול הוא אם יצא שכרו בהפסדו, או יצא הפסדו בשכרו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #45
ציפור קטנה לחשה לי שהדוויג מקבל שלל עבודות פרטיות הכוללות עריכה, קופירייטינג, כתיבה פרסומית ועוד.
ואם אותה ציפור דמיונית דוברת אמת, אפילו שיש לה מקור סגול וזנב של טווס וכנפיים תרנגול ה'דודו' - אז אני שמח מאוד.
אגב, זה המקום לציין שיצא לי להתנסות המון בעבודות כנ"ל, בדרך כלל אנשים היו מרוצים:)
חחח
פרסומת בגרוש.
אבל אם צריך המלצות אפשר לשלוח אלי :)
(משתי הפרסומות שנעשו כאן)
 
  • הוסף לסימניות
  • #46
"מי, רקובסקי? אמרתי לך כבר, היא מְלאה".
"בסדר, קצת מלאה. אני לא בטוח שזה מפריע לי".
"לךָ אולי זה לא מפריע. לי - כן".
"אבל אמא, אני אמור להתחתן איתה, לא אַת".
"אני אמורה להיות השוויגער שלה".

יש מצב שדבורי אמורה לברך הגומל, על שהתפטרה מהצרה הזו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #48
פרק ו'

הטלפונים, הטלפונים. הנשמות הטובות.
אני עונָה לכולם. כמו פצע שכואב לך לחטט בו, אבל אתה לא מסוגל להפסיק. העונג שבכאב או משהו כזה.

יש את החוקרים. הם מתקשרים 'להשתתף בצערך' ועל הדרך לא מפסיקים לנסות לחפור, "אבל מה, מה היה שם? לא שאני מצפה שתספרי לי בדיוק, כן? אבל את יודעת לפעמים עדיף לחשוף את האמת בעצמכם לפני שיתפתחו להם שמועות הרבה יותר גרועות".

נותני העצות. "אני אומרת, אתם צריכים להפיץ שזה לא באשמתכם. שלא יחשבו 'מי יודע כבר מה הם גילו עלייך'. אולי אפילו תפיצו איזו שמועה על הצד השני. לא משהו רציני, תגידו שגיליתם שלבחור יש אייפון פרוץ והוא מכור לסמים קשים מגיל שמונה".

ה'מנחמים'. "אוי ווי, אוי ווי. שוד ושבר. נורא ואיום. מהרגע ששמעתי אני לא מפסיקה לבכות. תדעו לכם שזו מכה שאי אפשר לקום ממנה לעולם. זה כמו לאבד בן. הצלקות נשארות לעד. אחרי כזה דבר, לעולם אי אפשר לחזור לחיים תקינים".
תודה רבה על העידוד. נותן כוחות, אין מה לומר.

המלכלכים. "פרידמן? נס. נס שעזבת שם, תאמיני לי. משפחה מזעזעת אני אומרת לך. חבל שלא שאלת אותי קודם. אני מכירה אישית את האמא, אישה דעתנית ושתלטנית. והבחור עצמו נחשב בישיבה לבחור רדוד לגמרי".
אממ, מה זה אומר על כושר השיפוט שלי?

המקלילים. "תאמיני לי זה שום דבר. שטויות. יעברו יומיים ותשכחי מהכול. עכשיו זה אולי נראה לך מי יודע מה, אבל אפשר כבר לחשוב. פעם ראשונה שמישהו ביטל שידוך?! זה קורה כל יומיים. אין לך אפילו מושג כמה מקרים כאלה יש. באמת שאין סיבה לטראומה".


ויש עוד הרבה. יש כאלו שמסמיקים מיד כשהם רואים אותי כאילו ראו מצורעת. יש את אלו שחוצים את הכביש כל פעם שהם רואים אותי ממול.

ויש חברה אחת אמיתית. טובי היקרה. שלא התקשרה אלא פשוט באה אליי הביתה. התיישבה לידי ושתקה.
שתקנו ביחד. לא אמרנו כלום.
היא לא שאלה, ולא ניחמה, לא עודדה ולא לכלכה.
פשוט ישבה לידי ואמרה 'אני איתך'.
והיא היחידה שהרגשתי שהיא באמת איתי.

*
לפרק ז'
 
  • הוסף לסימניות
  • #50
כן, יש הרבה אנשים טובים בדרך...
אצלנו קוראים להם 'פיינערס' ' נחמדים במ"ם קמוצה...

ואצלנו 'נחמדים לעד ולעולמי עולמים'.

והוא מכור לסמים קשים מגיל שמונה".

זה לא מסתדר (לי), כדי לשכנע ההשמצות צריכות להיות ריאליות ואמינות, לא משהו תלוש ומדומיין. ההשמצה על האייפון יותר אמינה. השניה נראית מתוך קטע הומור, והקטע הזה הרי אמור להיות מכאיב באותנטיותו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #51
השניה נראית מתוך קטע הומור, והקטע הזה הרי אמור להיות מכאיב באותנטיותו.
יש גם הומור שחור...
לא יודעת באמת מה כדאי במקרה הזה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #52
  • הוסף לסימניות
  • #53
ויש חברה אחת אמיתית. טובי היקרה. שלא התקשרה אלא פשוט באה אליי הביתה. התיישבה לידי ושתקה.
שתקנו ביחד. לא אמרנו כלום.
היא לא שאלה, ולא ניחמה, לא עודדה ולא לכלכה.
פשוט ישבה לידי ואמרה 'אני איתך'.
והיא היחידה שהרגשתי שהיא באמת איתי.

מצאתי משהו, כ"כ תיאר לי תשורות הנ"ל, אז משתפת (לא אני כתבתי)


b28b807643a8a0954ead98f2c6648075.jpg
 
  • הוסף לסימניות
  • #54
ואצלנו 'נחמדים לעד ולעולמי עולמים'.



זה לא מסתדר (לי), כדי לשכנע ההשמצות צריכות להיות ריאליות ואמינות, לא משהו תלוש ומדומיין. ההשמצה על האייפון יותר אמינה. השניה נראית מתוך קטע הומור, והקטע הזה הרי אמור להיות מכאיב באותנטיותו.
זה נראה יותר ציני.
והרי כאב מוציא מאיתנו ציניות.

פחות הומור.
כך הרגשתי אני למקרא הדברים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #55
זה נראה יותר ציני.
והרי כאב מוציא מאיתנו ציניות.

פחות הומור.
כך הרגשתי אני למקרא הדברים.

וודאי. רק שבפרק היא מצטטת שם עצה שמישהו נתן ומביאה אותה בלשונו. פחות סביר שאדם מבחוץ, אם יש לו מינימום רגישות, ישתמש בהומור שחור בפנותו לאדם הסובל. לרוב מי שעושה שימוש בהומור שחור הוא בעל הצרה בעצמו. למשל כך:

נותני העצות. "אני אומרת, אתם צריכים להפיץ שזה לא באשמתכם. שלא יחשבו 'מי יודע כבר מה הם גילו עלייך'. אולי אפילו תפיצו איזו שמועה על הצד השני. לא משהו רציני, תגידו שגיליתם שלבחור יש אייפון פרוץ".

"כן", מלמלתי, "האמת שאתם צודקים. גילינו שהוא מכור לסמים קשים מגיל שמונה".
 
  • הוסף לסימניות
  • #56
וודאי. רק שבפרק היא מצטטת שם עצה שמישהו נתן ומביאה אותה בלשונו. פחות סביר שאדם מבחוץ, אם יש לו מינימום רגישות, ישתמש בהומור שחור בפנותו לאדם הסובל. לרוב מי שעושה שימוש בהומור שחור הוא בעל הצרה בעצמו. למשל כך:
עכשיו ירדתי לסוף דעתך. מסכימה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #57
פרק ז'

בדרך כלל יש משהו נחמד בפגישה שלישית. מצד אחד זה כבר לא ההיכרות המתוחה של פגישה ראשונה. מצד שני זה עדיין לא הרגעים הקריטיים של שלבי הכרעה וסגירה.

בדרך כלל - אבל לא אצלי.
כי אצלי, על פי הנחיית הרב שעמו התייעצנו, פגישה שלישית זה העיתוי שבו אני אמורה לספר לבָּחוּר את כל האמת.

אני יושבת איתו בלובי המפואר, כלפי חוץ אני נינוחה. אנחנו מפטפטים לנו על נושאים שונים. אבל מתחת לשולחן אצבעותיי מתופפות בעצבנות. הראש שלי עובד שעות נוספות, איפה אני משחילה את הנושא הזה?

המלצרית הנחמדה מגיעה ומניחה את כוסות הקפה שהזמנו. "עוד משהו חברים?"
"כרגע לא, תודה", עונה הבחור.
אחרי רגע המלצרית חוזרת "זה מגיע יחד עם הקפה" היא אומרת באדיבות ומניחה לכל אחד מאיתנו עוגייה בתוך צלוחית. "תיהנו".

הנה. זאת ההזדמנות שלי.

"אתה רוצה את העוגייה שלי?"
"תודה", הוא מצטחק, "אבל מספיק לי אחת".
"פשוט, אני לא יכולה לאכול את זה".
"למה לא? דיאטה?"
"אה... אהמ. יש לי...", לכי על זה. נו תגידי לו כבר. "ובכן, אני רגישה לגלוטן".
זהו. אמרתי את זה.

"מה זה גלוטן?"
"אתה לא יודע?" אני מתפלאת שיש מישהו שלא מכיר את המושג שמלווה את חיי יום-יום שעה-שעה.
"יודע בערך. זה משהו שקשור למצות אולי?"
"גלוטן זה חלבון כלשהו שקיים בדגנים מסוימים".
"אה, מעניין. הייתה תקופה שהיה לאח שלי הקטן מדי פעם פריחות בגוף. לא ידענו מה זה. הלכנו לאיזה מאבחנת שעושה מבדקי שריר, וגילינו שהייתה לו רגישות, תנחשי למה? לחול של הגן. היה איזה חומר בארגז חול שעשה לו פריחה. יש כאלה שלא מאמינים בכל המאבחנים האלה, את מאמינה בהם?"

השיחה הולכת למחוזות של קינסיולוגיה, אסטרולוגיה, קריאה בקפה ועוד.
רחוק מאוד מהנושא שלי. אוף. הוא בכלל לא הבין.
רגישות לגלוטן זה לא 'אלרגיה שעושה פריחה'. זה דבר שיש לו השפעה על כל ההתנהלות היומיומית. יש לו משמעות כואבת כל ארוחה, כל שבת, כל חג.

לקראת סוף הפגישה, יש רגע של שתיקה. אני מנצלת את ההזדמנות ומשחילה שוב "אתה יודע מה זה צליאק?"
"מה, יגאל צליק, מפרחי לונדון?"
"צליאק, לא צליק. זה השם של ה... רגישות שלי לגלוטן".
"צליאק, צליאק", הוא מגלגל את המילה על הלשון. "כן, שמעתי פעם על המושג הזה. מעניין באמת מי קובע את השמות של כל האלרגיות והדברים האלה. קראתי באיזה מקום שהרבה מהשמות של חלקים במוח, זה על שם חוקרים נאצים שעשו מחקרים על מוחות של יהודים במחנות. נורא. היית פעם ביד ושם?"

הוא אינטליגנט, הוא איש שיחה מרתק, יש לנו המון דעות משותפות והלך חשיבה דומה להדהים. והשיחה שוב מתרחקת ומתרחקת.
עד שהפגישה נגמרת לה מבלי שדיברנו על זה ברצינות.

טוב, מבחינתי - העליתי את הנושא.
אני את שלי עשיתי.
וה' עשה את שלו.
חוזרת הביתה בצעדים מתרוננים.
מזמזמת בהודיה לה' את 'ריבון העולמים'.

*
לפרק ח'
 
  • הוסף לסימניות
  • #58
צליאק?
על זה שוברים שידוך?
סליחה, אבל אמא שלו מפגרת. לגמרי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #59
פרק ז'

בדרך כלל יש משהו נחמד בפגישה שלישית. מצד אחד זה כבר לא ההיכרות המתוחה של פגישה ראשונה. מצד שני זה עדיין לא הרגעים הקריטיים של שלבי הכרעה וסגירה.

בדרך כלל - אבל לא אצלי.
כי אצלי, על פי הנחיית הרב שעמו התייעצנו, פגישה שלישית זה העיתוי שבו אני אמורה לספר לבָּחוּר את כל האמת.

אני יושבת איתו בלובי המפואר, כלפי חוץ אני נינוחה. אנחנו מפטפטים לנו על נושאים שונים. אבל מתחת לשולחן אצבעותיי מתופפות בעצבנות. הראש שלי עובד שעות נוספות, איפה אני משחילה את הנושא הזה?

המלצרית הנחמדה מגיעה ומניחה את כוסות הקפה שהזמנו. "עוד משהו חברים?"
"כרגע לא, תודה", עונה הבחור.
אחרי רגע המלצרית חוזרת "זה מגיע יחד עם הקפה" היא אומרת באדיבות ומניחה לכל אחד מאיתנו עוגייה בתוך צלוחית. "תיהנו".

הנה. זאת ההזדמנות שלי.

"אתה רוצה את העוגייה שלי?"
"תודה", הוא מצטחק, "אבל מספיק לי אחת".
"פשוט, אני לא יכולה לאכול את זה".
"למה לא? דיאטה?"
"אה... אהמ. יש לי...", לכי על זה. נו תגידי לו כבר. "ובכן, אני רגישה לגלוטן".
זהו. אמרתי את זה.

"מה זה גלוטן?"
"אתה לא יודע?" אני מתפלאת שיש מישהו שלא מכיר את המושג שמלווה את חיי יום-יום שעה-שעה.
"יודע בערך. זה משהו שקשור למצות אולי?"
"גלוטן זה חלבון כלשהו שקיים בדגנים מסוימים".
"אה, מעניין. הייתה תקופה שהיה לאח שלי הקטן מדי פעם פריחות בגוף. לא ידענו מה זה. הלכנו לאיזה מאבחנת שעושה מבדקי שריר, וגילינו שהייתה לו רגישות, תנחשי למה? לחול של הגן. היה איזה חומר בארגז חול שעשה לו פריחה. יש כאלה שלא מאמינים בכל המאבחנים האלה, את מאמינה בהם?"

השיחה הולכת למחוזות של קינסיולוגיה, אסטרולוגיה, קריאה בקפה ועוד.
רחוק מאוד מהנושא שלי. אוף. הוא בכלל לא הבין.
רגישות לגלוטן זה לא 'אלרגיה שעושה פריחה'. זה דבר שיש לו השפעה על כל ההתנהלות היומיומית. יש לו משמעות כואבת כל ארוחה, כל שבת, כל חג.

לקראת סוף הפגישה, יש רגע של שתיקה. אני מנצלת את ההזדמנות ומשחילה שוב "אתה יודע מה זה צליאק?"
"מה, יגאל צליק, מפרחי לונדון?"
"צליאק, לא צליק. זה השם של ה... רגישות שלי לגלוטן".
"צליאק, צליאק", הוא מגלגל את המילה על הלשון. "כן, שמעתי פעם על המושג הזה. מעניין באמת מי קובע את השמות של כל האלרגיות והדברים האלה. קראתי באיזה מקום שהרבה מהשמות של חלקים במוח, זה על שם חוקרים נאצים שעשו מחקרים על מוחות של יהודים במחנות. נורא. היית פעם ביד ושם?"

הוא אינטליגנט, הוא איש שיחה מרתק, יש לנו המון דעות משותפות והלך חשיבה דומה להדהים. והשיחה שוב מתרחקת ומתרחקת.
עד שהפגישה נגמרת לה מבלי שדיברנו על זה ברצינות.

טוב, מבחינתי - העליתי את הנושא.
אני את שלי עשיתי.
וה' עשה את שלו.
חוזרת הביתה בצעדים מתרוננים.
מזמזמת בהודיה לה' את 'ריבון העולמים'.
בבקשה!!!
אל תהפכו את הצלייאק לבעייה.

ודוקא מפני שאינני נגועה בנושא
מרשה לעצמי להביע קולי בקול רם.

זאת לא מגבלה.
זה אי נוחות מסויימת לאדם עצמו,
שכיום
עם שפע המוצרים
היא נוחה יותר.

לא מרגיש לי הגיוני שמתייחסים לזה כאל בעייה
שרב צריך להורות בפגישה השלישית לספר.
כבר חשבתי מי יודע מה.

זה לא פייר לקבוע כאלה נורמות.
חושבת על צליאקיות בשידוכים.
מתכווצת.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
בין שלל הדיווחים העדכונים והפריצות לשידור, שמות הנטבחים וסיפורי הניצולים, תקיפות בעז"ה וחיסול המחבלים, החדשות הטובות והפחות, המתח והחרדות, האזעקות והמרחב המוגן, הטלפון והמרחב הקולי.

חשוב שיהיה גם מקום אחר, אווירה טובה, להתאוורר ולנשום עמוק, להביט על עם ישראל היפה, להתמקד בחדשות הטובות, פוסטים שמעלים חיוך, סרטונים ותמונות עם הומור בריא, שיעזרו לנו לעבור את התקופה. יהיה טוב!


כמה כללים בסיסיים:
  • אין להעלות תכנים כפולים.
  • ללא ציטוטים ושרשורים. לזה יש נספח.
  • הודעות מאולצות או תת רמה - מיותרות, אין טעם להעלותם.
  • אין לדון כלל! בדברים שיעלו פה.
  • יש להעלות רק דברים שמתאים לרוח אתר חרדי.
  • ללא תמונות נשים.
  • ללא בקשות "אפשר בזיפ"! (תוכלו לפנק את המנוטפרים בלי שיבקשו).
  • ללא מחזור קרשים ישנים, בדיחות מלפני שנה או עשור מיותרות.


עריכה:
כפי ששמתם לב, האשכול השתנה מעט, מעלה רמה ומחליף פורמט.
כל הדירוגים התאפסו. מהיום, אתם מחליטים מה מתאים ומה בדיחת קרש מאולצת ומיותרת.

אשכול זה מיועד לבדיחות ותכנים הרצים ברשת וקשורים למלחמה בלבד.
יש לכם בדיחה טובה? מעולה! תכתבו אותה פה.
מישהו העלה בדיחה, ויש לכם מה לומר עליה, כתבו בנספח. אין לפתוח פה ציטוטים ושרשורים.

צופים יקרים, שימו לב! אתם מצבעים ומשפיעים איזו הודעה מתאימה, ואיזו מאולצת או תת רמה.
ההצבעה אנונימית, וכל אחד יכול להשפיע. הודעה שתקבל דירוג שלילי, תוסר מהאשכול.

כמובן, הודעה כפולה, או כזאת הנוגדת את כללי האשכול, תקבל אף היא את הדירוג השלילי שלכם,
וכך תעזרו לנו לשמור עליו נקי עם רמה גבוהה.
הסיפור, כמובן, הוא המלצה בלבד ולהמחשת הטעם.
אני עומד בתחנה, מחכה לאוטובוס. עוד לפני שיצאתי מהבית ידעתי שאני יוצא על 50% - 50% - או שיגיע או שיבריז - והוא בחר באופציה השנייה, אין הסבר אחר לכך שפתאום הקו נעלם מהמסך והבא בעוד 25 דקות. מתוסכל וממהר, אני עורך ניתוח מצב זריז: לחכות לאוטובוס הבא, שגם הוא יחליט בכוחות עצמו אם שווה לו לצאת, לעצור טרמפ או לקחת מונית. מונית היא האופציה הפחות משתלמת מבחינת הכיס, ואני מושיט את ידי, מקווה שמישהו יסכים לעצור ברחוב הזה, ששמו מזמן נמצא רק בוויז. אך מסתבר שהנהגים פחות מבינים את הסיטואציה המורכבת, ופחות רוצים לעצור. יש כמה כאלו שמסמנים לך תנועה שאתה לא תבין עם היד. זה יכול להיות "אין לי מקום באוטו", "אני עוצר כאן", "הפרצוף שלך פחות מדבר אלי", או כל פרשנות הגיונית אחרת. גאון מי שחשב על זה ראשון. אחרי שעברו עשר רכבים ושבע עשרה דקות, אני מחליט לקחת מונית - מה שיהיה יהיה. אני מושיט את היד, מונית נעצרת לידי, אני עולה, סוגר את הדלת ומקליק את החגורה. אבל אני לא אוותר להם כל כך מהר! אני מתקשר לחברה המפעילה, אקסטרה, ודורש מהם הסבר הגיוני להיעדרות של הקו. אני נענה בתגובה אדיבה שמשמעותה "אני רק פקידה של פקידה, ואין לי איך לעזור לך כרגע".
אני יושב במונית, הנהג מאותת ימינה ואני מביט בחלון, כועס ומתוסכל. התחושה היא שאין לי, בתור האזרח הקטן, מה לעשות כדי שהוד כבוד מעלת הנהג יואיל בטובו לצאת מתחתנת המוצא! וזו לא רק תחושה, באמת אין לי מה לעשות, בכלל. ואני שואל את עצמי, עד מתי??? בקצב הזה כבר עדיף את אגד! המון תלונות ואיחורים, אבל בסוף אתה מגיע!
מה יהיה???

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כד

אלְדָוִד מִזְמוֹר לַיי הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:בכִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ:גמִי יַעֲלֶה בְהַר יי וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ:דנְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה:היִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יי וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ:וזֶה דּוֹר (דרשו) דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה:זשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:חמִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי עִזּוּז וְגִבּוֹר יי גִּבּוֹר מִלְחָמָה:טשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:ימִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה:
נקרא  3  פעמים
למעלה