סיפור בהמשכים עולם בסכנה

[ניק 150135]

מחילה, אבל מטרת הפרסום כאן בפורום היא לקבל משוב כנה והארות אם יש.
נכון, לא קוטל, ויש דרך להביא הערות, אבל בהחלט זו המטרה והדרך להשתפר.
הקפיצות הכי משמעותיות שלי ברמה היו מתוך משובים ולפעמים משובים לא נחמדים.
אז כן, אפשר בהחלט להתקדם וכתיבה משתפרת כמו כל מיומנות - בתנאי שיודעים להיות קשובים לפידבק מקצועי.

ואכמ"ל

 

[איה סופר]

כל סיפור טוב מתחיל מהאמצע
ואחר כך מבינים למפרע
לא רואה בזה שום בעיה

אה,
ואל תתן לכל מלייקק
להוריד לך את הבטחון העצמי השוקק
....

בעיקר באתי לשלול את המשפט הרעוע....
גם אני בהתחלה כתבתי גרוע...
סליחה ?! זה קצת מקטין... לכן אני פה, תהיה רגוע
מצוינת ממש הכתיבה שלך
הלוואי שכל המתחילים, יתחילו ככה ....

ממ(ומ)ש תודה.
חיממת לי את הלב.
בהחלט הציק לי המשפט הזה.

מחילה, אבל מטרת הפרסום כאן בפורום היא לקבל משוב כנה והארות אם יש.
נכון, לא קוטל, ויש דרך להביא הערות, אבל בהחלט זו המטרה והדרך להשתפר.
הקפיצות הכי משמעותיות שלי ברמה היו מתוך משובים ולפעמים משובים לא נחמדים.
אז כן, אפשר בהחלט להתקדם וכתיבה משתפרת כמו כל מיומנות - בתנאי שיודעים להיות קשובים לפידבק מקצועי.

נכון. אפ' ביקשתי ביקורת.
אבל המשפט הזה לא מקדם לשום מקום.
משא"כ המשפט:

הלוואי שכל המתחילים, יתחילו ככה ....

מקדם יותר.
בכלל, בשם @מוצלח לא ממומש כבר מונח הכל...

 

[איה סופר]

פרק י
לוס אלמוס
פברואר 1945

ד"ר אליאס הנרגז התלווה לסוכנים, שפתיו רוטטות בכעס עצור. התנאים המגבילים שתמיד הציקו לו נדמו בעיניו כחומות של ברזל. הוא ידבר עם מי שצריך, ויהי מה. הוא צעד בצעדים גסים בין הסוכנים, לא מודע כלל למבטים שהחליפו ביניהם, שקוע כולו במחשבותיו הנרגנות.

אך כשראה פתאום אל מול עיניו את דלת חדרו של ראש הCIC בלוס אלמוס עצר על מקומו באחת. "לאן זה?" שאל, תקיפות נשזרת בקולו. הסוכנים החליפו מבטים "ביקשת לדבר עם האחראי, לא?"

האדרנלין שגעש בעורקיו קפא באחת. פחד קר טיפס במעלה גוו. הוא גייס את הטון הכי סמכותי שהצליח להפיק "קחו אותי בחזרה לחדר", אבל הסוכנים לא ממש התרשמו. ההבנה חדרה אל מוחו באיחור, הוא לא הגיע לפה להתלונן הוא הגיע לפה כי הוא סומן. השאלות של הסוכנים במסדרון, המבטים המצליבים, העובדה שהובל לחדר של ראש ה CICולא למשרדי ההנהלה. ריגול. המילה הדהדה בראשו כמו צלצול פעמון מבשר רעות.

הוא ידע שהרגע הזה יגיע אבל לא חלם שמהר כל כך, הוא הרגיש שמוחו עומד להתפקע ממחשבות מבולבלות והוא חש שהוא חייב פסק זמן לארגן אותן. ברכיו רעדו, הוא נאבק לשמור על שיווי משקל, נשם עמוק, מנסה להחזיר לעצמו את השליטה.

הוא האט את צעדיו, מחליט לנצל את הדקה האחרונה להסדיר את מחשבותיו. הוא גייס את כישוריו הפנומנליים, מנתח במהירות את התמונה כפי שארתור הציג אותה, מגיע למסקנה ראשונית, חפוזה אבל הכרחית, שהצדק אתו. הוא הגיע לחדרו של רוברט מאושש יותר, הלמות לבו חזרו לקצב הרגיל, הרוגע האופייני לו פשט בכל גופו. הוא כבר החליט הוא יזרום עם ארתור, ולו כדי לשרוד.

בחדר שררה אפלולית מסויימת בייחס לפרוזדור שטוף השמש. רוברט ישב על כסאו, ראשו רכון מעל ערימת דפים. "יבוא", קרא לעבר הסוכנים שדפקו. ד"ר אליאס צעד פנימה, 'חוזר' לדמות הרגוזה על הגבלת חופש הפעולה.

"אז אתה אחראי על ההגבלות המטורפות האלו" שאל בעצבנות. "מה? אסור כבר לנשום אוויר בימינו?"

אם רוברט הופתע, הוא היטיב להסתיר זאת. עיניו נוקשות וחודרות ננעצו בד"ר אליאס. ד"ר אליאס המתין למענה, ומשהמענה התבושש לבוא, המשיך להמטיר קללות וגידופים כיאה למדען שהצרפתיות עלתה לו לראש.

רוברט היטיב את תנוחתו, משעין את ראשו לאחור וממתין. עיניו נותרו נעוצות בדוקטור אליאס ה'עצבני'. זו הייתה הצגה יפה, אולי אפילו משכנעת עבור סוכן מתחיל, אבל עבור רוברט זה היה שקוף כמו זכוכית.

משסיים ד"ר אליאס לשפוך את ליבו פנה לצאת בעודו מפטיר "מקווה שתשקול שוב את הדברים". הסוכנים נעו אוטומטית לכיוון הדלת, חוסמים את המעבר, מבע פניהם אטום.

"ד"ר אליאס" נשמע קולו הסמכותי של רוברט. "בא, שב. יש לנו הרבה על מה לדבר".

 

[איה סופר]

כבר הרבה זמן לא ביקשתי ביקורת.
יש לי שתי נקודות שרציתי להתייעץ אתכם.
1. האם זה טוב פרק על העבר פרק בהווה, או ליצור רצף של פרקים בזמן אחד.
2. האם הקצב מהיר מדי, דהיינו אולי יותר להאריך בתיאור על ההשפעה שהיה לארתור על אליאס וכדו', או שזה טוב כך?
אשמח מאוד למענה כי בסופו של דבר זהו אחת המטרות המרכזיות לפרסום בפורום. אם כי לא רק...
אה. וכמובן שכל ביקורת תתקבל בברכה, אבל ברחמים

 

[איה סופר]

פרק יג

טוקיו

שלהי 1944

פרופסור יושיאו נישינה התרומם ממקומו, מותח את איבריו. הוא היה מותש עד אימה, בימים האחרונים הוא בקושי ישן, עסוק היה בתגליות המבעיתות על הפוטנציאל של אטומי האורניום. הוא ניגש לספרייה החומה ששכנה בקצה השני של המעבדה, וחיפש את העותק המרופט של 'Physical Review' מיוני 1940. זה היה אחד מכתבי העת האחרונים שפורסמו בנושא ביקוע האורניום. מאז, השתרר שקט מטריד.

הוא חזר למקומו, משעין את ראשו על ידיו עוצם עיניים בעייפות. זכרון השנים האחרונות צפות במוחו. בהתחלה חשב שמדובר בשיבושי דואר בעקבות המלחמה, אך בשלב מסויים חלחלה בו ההבנה שזה לא מקרה, השקט הזה צעק. פחד עמום לפת את לבו, הוא הבין שהעולם עומד לפני משהו גדול.

בשלהי 1941, ברקע קולות המלחמה, הפך הפחד העמום למוחשי. זה כבר היה שקוף, האמריקאים עברו לשלב המעשים. מדענים נעלמו, ערפל כבד החל יורד על כתבי העת המקצועיים, אין יותר אזכורים על אטומים, כאילו הכל התאדה.

בתור מדען שלמד בקופנהגן, ושמר על קשר טוב עם הקולגות, הבין שהוא האדם הנכון במקום הנכון. החלטה נחושה גמלה בקרבו, הוא יציל את העם היפני, הוא יושיע את מולדתו.

מכשול 'קטן' עמד בדרכו, מכשול שיצר חומה בינו לחביריו, 'תקציב'. הוא ניסה לגייס תקציבים מהקיסרות היפנית, אך בחלונות הגבוהים לא מדי התרשמו מהמדען המוזר עם הדעות המערביות. הוא הבין שיצטרך להילחם בידיים חשופות, ברירה אחרת לא הייתה לו. הוא גייס את החינוך היפני הקשוח שקיבל, ויצא לדרך.

הוא הקים ציקלוטרון (מאיץ חלקיקים) והחל לעבוד במרץ. הוא לא הרשה לעצמו להתמוטט, בכל פעם שעיניו נעצמו הוא הזדקף בכיסאו, מתעלם מהכאבים בגבו ומהרעב המנקר בבטנו. הציקלוטרון שבנה לא היה רק מכונה הוא היה ה'קאטאנה' (חרב) האינטלקטואלית שלו.

אבל בתוך לבו ידע שהוא נלחם בקרב אבוד. הוא עומד לבד, בידיים חשופות, חמוש בנוסחאות וגרוטאות מתכת מול מערכת משומנת מתודלקת במיליארדים. באותם רגעי בדידות קשים, היה אחד שנתן בו אימון. ידיד ותיק שלו, איש צללים,

קנזו.

 

[הלוויתן הכחול]

מרתק ממש! (אבל קצר מדי) אין לי מושג מה מתוכנן בהמשך, אבל נראה לי שכדאי להצמיד לפרופסור, חוץ מקנזו, כמה סטודנטים מעריצים כעוזרי מחקר. קשה לי להאמין לו שהוא הצליח לבנות לבד מאיץ חלקיקים וגם לתפעל ולתעד את הניסויים. כתיבה ממש יפה ואני מחכה בקוצר רוח להמשך!

 

[איה סופר]

מרתק ממש! (אבל קצר מדי) אין לי מושג מה מתוכנן בהמשך, אבל נראה לי שכדאי להצמיד לפרופסור, חוץ מקנזו, כמה סטודנטים מעריצים כעוזרי מחקר. קשה לי להאמין לו שהוא הצליח לבנות לבד מאיץ חלקיקים וגם לתפעל ולתעד את הניסויים. כתיבה ממש יפה ואני מחכה בקוצר רוח להמשך!

תודה רבה על תגובתך. תודה על הפרגון השופע לי ולכל חברי הקהילה שלנו.
האמת, לא תכננתי שיצליח, אתה מעלה לי כאן כיוון חשיבה חדש...

 

[איה סופר]

פרק יד

לוס אלמוס, ניו מקסיקו.

15 אוגוסט 1945

מזכירו האישי של רוברט נקש קלות על הדלת, פותח אותה בעדינות. "הנה הקפה שלך, המפ-" מילותיו נקטעו. המפקד נראה נורא. הוא ישב חיוור, ידו האחת שמוטה על השולחן וידו השנייה אוחזת בשפופרת הטלפון, רועדת.

"קרה משהו"? שאל המזכיר במסירות, דאגה נשזרת בקולו. הוא מעולם לא ראה כך את מפקדו.

רוברט נטל ממנו את הקפה בתודה, לוגם ממנו לגימה ארוכה. "אני זקוק בדחיפות לתומאס וג'ק," אמר, נחישות נשזרת בקולו. "תגיד להם שיעזבו הכל ויבואו. אבל תעשה לי טובה, אל תמשוך תשומת לב."

מזכירו הנהן בצייתנות ונעלם מעבר לפתח. רוברט השעין את ראשו לאחור, נושם עמוק. הידיעה על כך שהסודות הכמוסים ביותר של פרוייקט מנהטן מסתובבים להם חופשי לא הרחק ממנו, ערערה אותו לגמרי. הוא המתין בקוצר רוח לסוכניו, בקרבו גומלת ההחלטה לא לשתף אף בן אנוש במידע הקריטי. נסיון החיים שלו הראה שישנם מעט מאוד אנשים שמצדיקים את האמון בהם.

דפיקה קלה על הדלת. רוברט זיהה את הדפיקה של תומאס. "יבוא," קרא.

תומאס וג'ק נכנסו לחדר, מסתכלים בו בחשש. "יש משהו שמערער את השמחה הגדולה על סיום המלחמה הארורה"? שאל תומאס, בעוד עיניו סורקות את החדר בעניין, מנסות להבין מה אירע.

"חבר'ה, אנחנו זזים. תכינו ג'יפ, נשק, וציוד טיפוס." ולמראה פניהם ההמומות של סוכניו מיהר להוסיף "זה יהיה זריז".

מועקה החלה להתפשט בלבו. הוא התעלם ממנה והחל לזוז, מסייע לסוכניו בהתארגנות. שתיקה רועמת שררה בחדר, רוברט היה מתוח מכדי לפטפט, תומאס וג'ק שתקו גם הם, מחליפים ביניהם מבטים.

רק כשישבו כולם בתוך הג'יפ הצבאי הממוגן, דוהרים אל המטרה, שיתף אותם רוברט במידע המטריד שהתקבל. תומאס היה מהורהר. "המפקד, אם יורשה לי, אתה בטוח שזה לא מלכודת או משהו"?

רוברט לא ענה מייד. הדממה העמיקה, רק קולות השיעול של המנוע העוצמתי חתכו את הדממה. המועקה הורגשה בלבו פיזית. כל חושיו אותתו על סכנה קרובה. משהו כאן נראה מוזר.

"אודה, שאיני שלם עם זה." לאט רוברט לאוויר המדברי. "אך איני מוכן לתת לסודות הכמוסים האלו להסתובב חופשי". הם התקרבו למחסום הצבאי האחרון. "ואל תשכחו שאחרי הכל, אנחנו בתוך לוס אלמוס. גם הבאנדלייר, כמו כל השטח כאן, מוקף בגדרות ובשמירה הדוקה." הוא השתתק, נראה היה שהוא מנסה להרגיע בעיקר את עצמו.

הם הגיעו למחסום האחרון, השומרים שזיהו את רוברט הצדיעו ופתחו את השער. רוברט גלש פנימה, יורד מהכביש הסלול עובר לשבילי עפר מקפצים. כעבור כמה דקות נסיעה קופצנית הגיעו ליעד. קיר חלק. אין לאן להתקדם.

רוברט בלם וכיבה את המנוע. הדממה של הוואדי הכתה בהם בבת אחת, קרה ומעיקה. הוא יצא מהרכב וסרק בעיניו את צלע ההר המסתורי, כמבקש שיגלה לו את סודותיו.

ובמרומי ההר בינות לנקיקי הסלע הגעשי, המתינה הדמות בסבלנות, מתמזגת עם הטבע. כשהיא אינה מודעת שהיא לא לבד.

 

[איה סופר]

@ניהול קהילת כתיבה
לא נעים להטריח...
אני רוצה לעדכן תאריכים בכותרות.
שלחתי בדווח על תוכן שלילי ובינתיים זה עוד לא קרה מה עושים?

 

[איה סופר]

בינתיים לא עודכן
לא נורא אכתוב כאן, וכל אחד ירשום לעצמו
לפני פרקים: ח', י', וי"ב. "פברואר 1945"

 

[איה סופר]

פרק טו

לוס אלמוס, ניו מקסיקו.

15 אוגוסט 1945

דקה ארוכה עמד רוברט וסרק את קיר סלע הזקוף. הקיר היה עשוי מסלע נקבובי ופריך, בבטן הסלע חצובה הייתה שרשרת ארוכה של מערות, טבעיות ושאינן. הדרך למעלה נעשית באמצעות סולמות עץ השעונים על הסלע. צמרמורת חלפה בגופו. "אם זה מארב מתוכנן, אני גמור" הרהר בעוגמה, בעודו מתלבט אם לחזור על עקבותיו.

תומאס וג'ק התייצבו לצידו. "לאן אנחנו צריכים להגיע?" שאל תומאס בלחישה שקטה.

רוברט ננער משרעפיו והשיב בלחישה "אנו צריכים לטפס על ארבעה סולמות בסך הכל. בסופו של דבר נגיע לשם". הוא הצביע על סולם ענק במרומי הצוק. "ואז אנו אמורים לפנות ימינה על מדף הסלע, לחלוף על פני שלושה פתחים ולהיכנס בפתח הרביעי. שם, על פי המידע שהתקבל, מונח הקלסר המטורף ומחכה למרגל היפני."

שלושתם ניצבו ובחנו את השטח, קל זה לא יהיה. לבסוף פנה רוברט אל תומאס "תומאס, אני וג'ק עולים. אתה מחפה עלינו מכאן עם התת מקלע. אם אתה מזהה נצנוץ חשוד או צל לא טבעי, אל תהסס להשתמש בו."

תומאס הידק את אחיזתו בנשק, עיניו סורקות את פתחי המערות הכהים, מהנהן לאישור.

רוברט וג'ק נפנו אל הסולם "ג'ק. אני מטפס ראשון אתה שומר על מרחק חמישה שלבים ממני". פקד רוברט. ג'ק הנהן ונעמד מאחוריו.

רוברט היטיב את קשירת חגורת הסוללות סביב מותניו והידק את רצועת פנס הראש למצחו, הוא אחז בסולם בשתי ידיו, לקח נשימה ארוכה והחל בטיפוס. זה היה מאתגר, אבן הסלע הרכה השירה עליו פירורים לבנים, הוא ובגדיו כוסו בלבן. הוא חש צורך עז להשתעל, אך עצר בעצמו, מנסה לשמור על דממה אם כי למען האמת העריך שאם יש מישהו בפנים, הוא כבר שמע אותם.

הם עברו את השלב הראשון בהצלחה. רוברט העיף מבט למטה, חיוך קטן עולה על שפתיו כשזיהה את תומאס סורק את ההר בדריכות. הוא צעד על מדף הסלע בזהירות, מתאמץ לשמור על שיווי משקל למרות תכולתו הכבדה.

הם הגיעו לסולם השני. לאחר שלקחו נשימה עמוקה, המשיכו להעפיל, הם טיפסו במיומנות ובתיאום מושלם, תוך שמירה על דממה מוחלטת. משסיימו, צעדו שוב על מדף הסלע הצר אל עבר השלב הבא, הסולם השלישי כבר היה מאחוריהם, וכל צעד הפך כבד יותר מקודמו ככל שהתקרבו לסולם הרביעי והאחרון.

הם הגיעו לסולם הרביעי, רוברט הרגיש את שרירי זרועותיו נמתחים ככל שהגביהו, בעוד נעליו נאחזות בשלבי העץ המחוספסים. מעליהם, פתחי המערות נראו כעת קרובים יותר, פעורים כחורים שחורים בתוך הקיר הלבן והבוהק.

"הגענו" לחש רוברט, מתנשף בכבדות. ג'ק חייך בסיפוק משחרר אנחת רווחה ארוכה מסדיר את נשימותיו, "זה לא מובן מאליו" לחש לגבו של רוברט "שאנחנו עדיין בחיים".

הם אותתו לשלום לתומאס שעמד הרחק למטה, והחלו לצעוד לאורך מדף הסלע הצר אל עבר המערה הרביעית. הם צעדו בזהירות, משתדלים לא לדרדר אבנים על מנת לשמור על דממה עד כמה שאפשר, נזהרים לא להסתכל למטה אל עבר התהום הפעור למרגלותיהם.

 

[איה סופר]

פרק טז

הירושימה, יפן.

6 באוגוסט 1945 שעת בוקר מוקדמת

שחר חדש החל לעלות ממזרח, עשן דק החל מיתמר מארובות משכימי הקום בהירושימה. במרחק כמה קילומטרים משם, על צלע הר הפוטאובה, בתוך נקיק סלע מוסווה, שכב קנזו עם מקלט הרדיו שלו מכוון לתדר הסודי של טייסת 509 האמריקאית.

הוא היה מותש עד כלות. זה לו כבר היום השישי שהוא בקושי רואה את אור השמש. למרות שלפי המידע שהשיג זה אמור לקרות בשעות הבוקר, הוא לא לקח סיכון, הוא שכב שם מעלות השחר עד הערב יום יום.

הוא דווקא ניסה לשכנע את הצבא להעלות כוננות, אך אף אחד לא האמין לו. הם לעגו לדעותיו המערביות וסווגו אותו ואת פרופסור יושיאו נישינה כמערביים תמהוניים. הצבא היפני שבוי היה בתוך קונספציית ה"רוח היפנית", וסירב להאמין שטכנולוגיה מערבית יכולה לייצר נשק שיכריע את המערכה במכה אחת. עבורם, הם היו תמהוניים שאיבדו את דרכם, אנשים שסגדו למספרים ונוסחאות במקום לאומץ הלב של הלוחם. הם ראו את האזהרות שלו כ"תבוסתנות רוחנית".

הוא השעין את ראשו על הרצפה הקרה. זכר המפגש האחרון שלו עם נישינה צף במוחו, היה זה כשהביא לו מידע חשוב מתוככי לוס אלמוס, שהשיג בחירוף נפש. "אתה בחור אמיץ", חייך אליו נישינה והניח ידו על כתיפו, "אבל לצערי נכשלת".

קנזו הביט בו המום לא מבין לאן הוא חותר.

"אף אחד כאן לא יקשיב לך. לא תוכל למנוע את האסון."

קנזו נענע בראשו בנחרצות. "אני אדבר עם מי שצריך. ההגנה האווירית תתוגבר. ואל תדאג, מהר מאוד אשיג לך את המידע החדש שביקשת. הבנתי שהתקדמת הרבה".

"התקדמתי בזכותך, אך זה יקח זמן וגם אין לי את כל מה שדרוש. גבור חיל אתה, אך בסיבוב הזה הפסדנו."

הוא ננער ממחשבותיו זיעה קרה מכסה את מצחו. קפץ את שפתיו. הוא יצליח. הוא יציל את הירושימה. הוא מוכרח, אין דרך אחרת.

מקלט הרדיו שלו התעורר לחיים "מזג האוויר צלול אני חוזר מזג האוויר צלול. מבקש אישור להמשיך" קנזו נרעד, רגע האמת הגיע.

הוא מיהר למשדר שלו, מכוון אותו לתדר המבצעי של טייסת 343, תופס את השפופרת הכבדה וצורח בבהילות "קאמורי, כאן סאיג'ו-7! קוד אדום!".

הוא תפס בידו הפנויה את המשקפת הצבאית, מוציא אותה דרך חרך צר ומוסווה, סורק את השמיים הכחולים והבהירים. הוא זיהה אותם מתקרבים מהאוקיינוס.

קול מתכתי מופתע נשמע "סאיג'ו-7, אתה בתדר חירום. פנה את הציר מיד."

"שלילי! דווחו למפקד הטייסת, מטוס B-29 בודד, דגם 'סילברפלייט'. גובה 31,000, נתיב הטלה ישיר מעל גשר איוואי! זה ה'גנבאקו'! אני חוזר זה ה'גנבאקו'!!!"

המשקפת רעדה בידיו. שיתעשתו, אבל עכשיו!

שקט סטטי השתרר. רעשי רקע של יום מלחמה שגרתי, אפ' קצת רגוע. הקול המתכתי הופיע שוב "סאיג'ו-7, המכ"ם מאשר מטוס בודד. פקודת המטה העליון היא אי-יצירת מגע. אנחנו שומרים את ה'שידן-קאי' למשימת 'קציר הסתיו'. אל תיתקף בפאניקה."

קנזו נתקף בהלם קל. זה לא יכול להיות. הוא התעשת, גייס את שארית כוחותיו וצעק באפיסת כוחות "טיפשים! לא יהיה סתיו! תזניקו כמה מטוסים. אם לא תפילו אותו עכשיו, הירושימה תיעלם מהמפה!"

שקט סמיך השתרר בקו "סאיג'ו-7, חכה אני בודק עם המפקד"

קנזו שמט את השפופרת בחולשה. אז נישינה קר הרוח נתח את המצב יותר טוב משועל הקרבות הותיק.

 

[איה סופר]

פרק יז

הירושימה, יפן.

6 באוגוסט 1945 שעת בוקר

התחושה שהתפשטה בו הייתה זרה לו, והוא כלל לא אהב אותה. התחושה מכונה אצל בני האדם בשם "חוסר אונים", אך קנזו לא הכיר אותה עד כה. הוא נשכב על הקרקע, מביט על המטוסים מבעד לעדשת המשקפת, הפאסיביות החלה משתלטת עליו.

הוא התאמץ לייצב את ידו הרועדת המחזיקה במשקפת. משהו בתוכו צעק לו לעזוב הכל, להתחפר בסלע ולנסות להתמגן. שום רווח לא ייצא מזה שיביט לשכול בעיניים, אך קנזו שותק למקומו ממשיך לצפות באדישות במטוס המתקרב במהירות על רקע השמיים התכולים. המטוס נע בשלווה קסומה חותך את האוויר בשקט קר. השעה הייתה 08:15.

האינסטינקטים המפותחים של קנזו פעלו על אוטומט. עיניו החדות זיהו פתאום עצם קטן וכהה שמתנתק מגוף המטוס וצונח באיטיות אל עבר הירושימה. באותה שנייה חלפה השלווה של המטוס, והוא ביצע פנייה חדה והחל מתרחק במהירות מהזירה. קנזו התעשת באחת. הוא התגלגל במהירות אל עומק הנקיק, נשכב כשפניו אל הקרקע וידיו מאחורי ראשו.

הזמן עמד מלכת. לבו הלם בעוז, וקנזו הרגיש שהוא קרוב להתקף חרדה. הוא ציווה על עצמו להירגע, משתמש במודלים הפסיכולוגיים שרכש מהמערב על מנת לשרוד. הפחד מהלא נודע היה חזק. משהו נורא עומד לקרות נורא יותר מכל מה ששמע או ראה בחייו אך לא ידע עד כמה.

קנזו עצם את עיניו, נושם את השקט בנשימות עמוקות. דמעות נקוו בין ריסי עיניו, לבו בוכה על מולדתו האהובה. הוא העביר במוחו שמות של אנשים שהוא מכיר, שעוד רגע כבר לא יהיו אתנו.

אור לבן ומסנוור שטף את הנקיק באחת. האור חדר מבעד לעפעפיו העצומים מסנוור את עיניו העצומות בעוצמה מבהילה. רעד חלף בגופו. שקט סמיך השתרר באחת, הטבע עצר את נשימתו.

הסערה שאחרי השקט האפילה בקלות על הדממה הסמיכה. קנזו חש את ההר רועד כעלה נידף. הוא פתח פיו בצעקה בנסיון לאזן את הלחץ המטורף על עור התוף. הוא חש את החזה שלו נמחץ תחת גל ההדף העצום. זה נדמה כנצח. חלקי אבנים, עפר וטיח נשרו כגשם מכסים את גופו.

המיקום שהוא בחר בעצת נישינה הציל אותו. פתח הנקיק היה לכיוון ההפוך מהעיר, אבני הסלע הכבדות שחצצו בינו לבין העיר הגנו עליו. הוא שרד.

 

[הלוויתן הכחול]

וואו! דחוף המשך! וכל הכבוד על עבודת המחקר, הצורה בה הוא חווה את הפיצוץ כתוב בצורה ממש אמינה לדעתי, נהנתי מאוד לקרוא, ואני די במתח לאן הסיפור הזה הולך.
אחד הדברים האהובים עלי בהיסטוריה, זה פרוייקט מנהטן וממש נחמד לקרוא את זה מנקודת מבט של הדמויות באותה תקופה.
ומה עלה בגורלו של הנסיון של נישינה עם המאיץ חלקיקים והכל?