סיפור בהמשכים עולם בסכנה

[איה סופר]

פרק ה
לוס אלמוס, ניו מקסיקו, ארה"ב.
פברואר 1945.

אש! ענקית! לא טבעית! ד"ר אליאס פתח במנוסה פראית כושרו הגופני לא היה במיטבו, אך תחושת הסכנה העצומה גרמה לו לרוץ בטירוף. אבל האש.

האש הייתה חזקה ממנו. ומהירה ממנו. החום היה בלתי נתפס. ד"ר אליאס חש איך שגופו פשוט נמס מהחום. מגיע לך! שמע פתאום קול מרושע. רוצח המונים, זה מה שאתה.

הוא התעורר באחת, כולו נוטף זיעה מתנשף בכבדות. שוב פעם הסיוטים האלו. הוא העיף מבט בשעון השעה הייתה 4:00 לפנות בוקר, יום העבודה הרשמי מתחיל בעוד כשעתיים. עליו להשלים שעות שינה בדחיפות העבודה האינטנסיבית כאן עוד עלולה לעלות לו בבריאות.

לאחר כ20 דקות של נסיונות עקרים להירדם הוא התרומם באחת, התעטף במעיל הרוח שלו ויצא לאוויר הקר, בתקווה שזה יעזור לו להצליל את מחשבותיו המבולבלות.

הוא צעד בזהירות בינות לבקתות המגורים. נצנוצי אור מרוחקים נראו מביתני השמירה. המקום דמה לבית כלא יותר מלמעבדה פיזיקאית מקצועית.

הרוח הכתה על פניו. עיניו סרקו את הנוף הבראשיתי. אחר הביטו אל עבר קו הרקיע המדברי, שחר חדש הפציע לו לאיטו. משהו בכל השילוב הזה עשה טוב לנפש שלו. מחשבותיו הצטללו והוא חש שהגיע להחלטה הנכונה. החלטה שתשפיע על חיים של מליונים ואולי אפ' על האנושות כולה.

הוא חזר למיטתו. ונרדם מייד נשימותיו הפעם היו שלוות ורגועות. כמו אדם שנגאל, נגאל מייסורי המצפון שלו.

 

[אינדה]

1) הרמס"ד חושד שאורי מתכנן משהו ולצורך כך הוא צריך לדעת מי הוא הסוכן.
2) הוא הגיע לגבות את הCIA מבלי ידיעתם כי המוסד לא רצה לסמוך עליהם. אך אורי הפעיל שיקול דעת מקצועי במקום, והגיע למסקנה שאין בו צורך ולכן עדיף לא להתערב.
אגב ככה גם חקרת לעומק כל פרט במרגל להשכרה...

הרמס”ד חושד שאורי מתכנן משהו? למה? מה הניע אותו לחשוד? אורי בדרך כלל עושה משהו שהוא לא אמור לעשות? ואם כן הוא צריך להענש. הוא לא יכול לעשות דברים על דעת עצמו, בטח כשהוא נשלח לגיבוי.

ולגבי האמריקאים. לא ברור מהקטע שאורי נשלח עבור זה. כי בהתחלה הוא מתלבט אם להיכנס לזירה, והוא חושש שאולי מדובר באמריקאים, ואם כן אז חשש שאולי יעלבו.

[פשוט חסר כמה קטעים לפני. זה מרגיש שנכנסו לספר מהאמצע במקום מההתחלה. אני לא מצליח להבין:
1. למה אורי נשלח לעזור לאמריקאים.
2. מי זה אורי? מה תפקידו? נשוי? רווק? יתום?
3. לאורי יש צוות או שהוא זאב בודד?
4. למה הרמס”ד חושד באורי?
5. למה שהאמריקאים יעלבו?
6. למה היינו צריכים את כל הסצנה הזאת, אם לא קרה בה כלום? בסוף הוא לא פעל…
7. למה הרמס”ד מופתע שאורי לא פעל? הוא לא מכיר או>ו. הוא אמור לדעת שהאדם הזה ברגע שהוא רואה שמישהו אחר פועל, באוטומט הוא מונע את עצמו.
[לא צריך לדחוף הכל בסצנה אחת. אבל כן בכמה סצנות די רצופות].

לגבי מרגל להשכרה אם תקראו תראו שהעורכים שם דאגו לחקור לעומק כל סצנה
[וגם לי יש הרבה טעויות, לכן אני מעלה ספרים לפרוג, כדי שיעירו לי עליהן].

 

[איה סופר]

הרמס”ד חושד שאורי מתכנן משהו? למה? מה הניע אותו לחשוד? אורי בדרך כלל עושה משהו שהוא לא אמור לעשות? ואם כן הוא צריך להענש. הוא לא יכול לעשות דברים על דעת עצמו, בטח כשהוא נשלח לגיבוי.

ולגבי האמריקאים. לא ברור מהקטע שאורי נשלח עבור זה. כי בהתחלה הוא מתלבט אם להיכנס לזירה, והוא חושש שאולי מדובר באמריקאים, ואם כן אז חשש שאולי יעלבו.

[פשוט חסר כמה קטעים לפני. זה מרגיש שנכנסו לספר מהאמצע במקום מההתחלה. אני לא מצליח להבין:
1. למה אורי נשלח לעזור לאמריקאים.
2. מי זה אורי? מה תפקידו? נשוי? רווק? יתום?
3. לאורי יש צוות או שהוא זאב בודד?
4. למה הרמס”ד חושד באורי?
5. למה שהאמריקאים יעלבו?
6. למה היינו צריכים את כל הסצנה הזאת, אם לא קרה בה כלום? בסוף הוא לא פעל…
7. למה הרמס”ד מופתע שאורי לא פעל? הוא לא מכיר או>ו. הוא אמור לדעת שהאדם הזה ברגע שהוא רואה שמישהו אחר פועל, באוטומט הוא מונע את עצמו.
[לא צריך לדחוף הכל בסצנה אחת. אבל כן בכמה סצנות די רצופות].

לגבי מרגל להשכרה אם תקראו תראו שהעורכים שם דאגו לחקור לעומק כל סצנה
[וגם לי יש הרבה טעויות, לכן אני מעלה ספרים לפרוג, כדי שיעירו לי עליהן].

אגיד לך את האמת. בעיקרון לא תכננתי שהקטע זה יהיה חלק מהסיפור אלא רק אמצעי לספר שיש לאורי צורך בסוכן על. אבל אולי באמת אשנה ואעשה את זה יותר מושקע.
תודה על התגובה המפורטת.
אבל סתם כך אני מאד אוהב להתחיל ספר מהאמצע ובהמשך להשלים. כי להתחיל ספר ההתחלה זה לפעמים נורא משעמם.

 

[אינדה]

אגיד לך את האמת. בעיקרון לא תכננתי שהקטע זה יהיה חלק מהסיפור אלא רק אמצעי לספר שיש לאורי צורך בסוכן על. אבל אולי באמת אשנה ואעשה את זה יותר מושקע.
תודה על התגובה המפורטת.
אבל סתם כך אני מאד אוהב להתחיל ספר מהאמצע ובהמשך להשלים. כי להתחיל ספר ההתחלה זה לפעמים נורא משעמם.

אין בעיה, אבל צריך סדר כרונולוגי. אי אפשר לקרוא מהאמצע ולחזור אחורה. וגם א"כ אז הכל בקטע אחד, ובקטע הבא 24 שעות קודם לכן, או חודש קודם. וכו'.

 

[איה סופר]

אין בעיה, אבל צריך סדר כרונולוגי. אי אפשר לקרוא מהאמצע ולחזור אחורה. וגם א"כ אז הכל בקטע אחד, ובקטע הבא 24 שעות קודם לכן, או חודש קודם. וכו'.

כרגע. ניתן להתייחס לפרק הראשון כאמצעי. זה כאילו כתבתי: קוראים נכבדים שימו לב, אורי מחפש לעצמו שותף, סוכן על. תעקבו אחריו עם יד על הדופק.
חוץ מזה, הכל טוב?
זהירות עוד מעט נגמר לי הביטחון העצמי

 

[אינדה]

זהירות עוד מעט נגמר לי הביטחון העצמי

חס ושלום.
הכתיבה ממש יפה. תמיד טוב לכתוב. זה משפר. גם אני בהתחלה כתבתי גרוע, וכבר שנתיים שכתבתי את הספר שעומד לצאת אולי 3 פעמים או 4 אני כבר לא זוכר. והוא עדיין בעריכה. ועוד עובר שינויים. ככה זה. זה עבודה קשה, אבל לא להתייאש, בסוף רואים פירות.
וההערות, הן נטו לשיפור. לא חלילה לאכזב.

 

[איה סופר]

פרק ו

מטה המוסד, תל אביב.

"אתה יכול להצטרף אלינו, תומר." תומר פתח את הדלת נכנס פנימה, בצעדים מדודים בוחן בזהירות את האוירה בחדר ומנסה להתמזג בה. הרמס"ד דווקא נראה נינוח. "בא שב." תומר התיישב ליד אורי בוחן את צדודיתו, מנסה להבין מה הוא פספס.

"טוב חברים." הרמס"ד מחא כף אל כף, "קחו זה בשבילכם." הוא הושיט להם קלסר דקיק. "כשתגמרו לקרוא תעברו דרך גיא, שימסור לכם את התדריך." תומר ואורי החליפו מבטים.

"מה יש?" שאל הרמס"ד. תומר משך בכתיפיו "סתם, לא כל יום אני נקרא אל הראש לקבל משימה. ולא כל יום אני נשלח אל ראש אגף המבצעים כדי לקבל תדריך."

הרמס"ד חייך "מצויין שמח שהמסר הובן, המבצע הזה אכן שווה את זה. כשתגמרו עם הכל, חזרו אלי ונסכם."

אורי ותומר התיישבו בחדר התדריכים. אורי שכבר נרגע קצת מהלחץ, חזר לעליזותו הרגילה. "טוב בא נראה מה יש לנו הפעם". תומר שכבר ישב רכון על המסמכים, לא הגיב. אורי התיישב לצידו טופח לו על השכם. "תמיד היית תלמיד חרוץ".

תומר הרים את עיניו "אתה בטח רוצה לדעת איך קוראים לך, נכון?" אורי נענע בראשו בהתלהבות "בטח. נו. איזה שם קבלתי הפעם?"

"אהממ, תן לבדוק." המהם תומר. אורי הציץ בדפים, ואיתר את שמו, אחר חייך והושיט ידו ללחיצה, "נעים מאד. מייקל אנדרסון. איך קוראים לכבודו?"

 

[איה סופר]

פרק ז

רובע קווינס, ניו יורק

אורי (מייקל) פרץ החוצה בשעטה. הכביש היה עמוס יחסית למרות שעת הבוקר המוקדמת.

זה רק עניין של זמן עד שהחבר'ה יתעשתו. חלון הזמן שיצר אמור לספק לו מרווח נשימה. דבר ראשון הוא צריך נשק. הוא הגביר מהירות. מתזז בין הרכבים במהירות בלתי אפשרית. מד המהירות עמד על 180. הוא זיהה מרחוק את היציאה הנכונה. כמו תמיד הוא לא יצא למשימה לפני שהכיר היטיב את המפה.

אורי העיף מבט במראה, כרגע הכל נראה רגיל. הוא חתך בפראות גורם לרכב הכחול שמימינו לבצע בלימת פתע, עקף גם את הסמי טריילר ונכנס ליציאה ברגע האחרון.

לצופה מן הצד זה היה נראה כנהג ששתה קצת יותר מדי. אך תנועותיו של אורי, היו מחושבות ומתוכננות. הוא נע בסבך הסמטאות הצרות באיזור התעשייה הנטוש. עוקף בדייקנות משאיות חלודות ומכשולים. עוצר באחת ליד מבנה אפור.

הוא ניגש במהירות לבור הביוב, הסמוך למבנה. שולף משם כספת קטנה. ספרות הקוד הוקשו במהירות. הכספת נפתחה. אורי התלבט שנייה, לבסוף ניכס לעצמו את הגלוק 19 שלף בזריזות גם 2 מחסניות רזרבה, החזיר הכל למקום. וחזר לרכב.

התיר לעצמו נשיפת רווחה שקטה, כעת כשהוא עם נשק, טרף קל הוא לא יהיה.

עתה עליו להגיע לאחת מדירות המסתור של המוסד, ויפה שעה אחת קודם.

 

[איה סופר]

המשך פרק ז'

האוזנייה של מקס רטטה, קולו של פליקס חדר לאוזניו. "פורד טאורוס. שחור." חיוך עלה על שפתיו של מקס, אין כמו פליקס בעולם.

ההוראה נשמעה גם באוזניות של שני סוכניו, שדהרו באותה עת אל עבר הכביש הראשי, כשהם יודעים שעד שיגיעו לשם, כבר יידעו לאן לפנות...

פליקס ישב מול 3 מסכי ענק, מריץ פקודות וסקריפטים. משתלט במהירות על מצלמות האבטחה העירוניות. מגייס תוכנות חיפוש גאוניות בנסיון לאתר איכון מדוייק.

מקס ישב ברכבו בחניון המבקרים, והשעין את ראשו לאחור בריכוז. צליל של הודעה נכנסת. מקס הפעיל את הסרטון, מייקל נראה מתקרב לעבר היציאה, עד שלפתע ללא התרעה מוקדמת החל לשנות כיוון ולחתוך במהירות אל עבר חדרי השירותים.

מקס שרק בהתפעלות "הבחור יודע לעבוד" מלמל לעצמו. "מעניין איך נראה ה'עוזר שלו'."

"קבל עדכון הנחיתה בעוד שעה ו35 דקות. טיסה מספר 15487." הפעם היה זה קולו של קאלב, "קיבלתי. תודה." מצב הרוח של מקס החל להתייצב, העניינים מתחילים להסתדר. חיוך קטן וערמומי פשט על פניו.

***​

אורי הדהיר את רכבו, שועט בסמטאות הצפופות במהירות בלתי אפשרית. העיקר להתרחק. הוא הקפיד לא להיכנס לכבישים מדי נורמטיביים. שם ייתכנו מצלמות.

הוא העיף מבט בשעונו, על פי הערכתו הוא יגיע ליעד בעוד כ7 דקות. בינתיים האיזור נראה שקט. אך בכל רגע זה עלול לקרות.

נהם חרישי. השמיעה החדה של אורי קלטה אותם. להערכתו מדובר בשניים, דוקאטי מונסטר או משהו דומה. וזה לא טוב.

אורי הגביר מהירות. אך ידע שבסמטאות כאלו זה כמעט בלתי אפשרי לרכב, לחמוק מאופנועי דוקאטי.

עיניו של אורי בלעו את הנופים במהירות, מוחו קדח ממחשבות, דרכי פעולה רבים ומוזרים טסו במוחו, הופכים את המוח לעיסה דביקה ולא יעילה. שליטתו העצמית שפיתח בדי עמל הגיע לעזרתו. הוא התעלה מהלחץ והסטרס שתפס אותו, מצווה על מוחו להירגע.

 

[איה סופר]

***​

"אתה רואה אותו?" הוא צעק, מנסה לגבור על הרעש של האופנועים. "מעבר לעיקול" אמר, שולף את אקדחו, ומייצב את אופנועו.

דימיטרי שלף אף הוא את נשקו, אחר התייצב דוהר בפראות בעקבות ריהאן, שומר על פער מינימלי ביניהם.

ריהאן השתולל בסמטאות בטירוף, מותח את יכולות האופנוע עד הקצה. "תגיד הוא מכשף או מה?" שמע את קולו הנרגן של דימיטרי, "היינו אמורים כבר להשיג אותו מזמן".

ריהאן נטף זיעה, הוא הרגיש מפורק, המרדף כאן באמת מטורף. "לא לדאוג, בסוף נשיג אותו. אין לו סיכוי, הפער מצטמצם לאט אבל בטוח."

המאמצים השתלמו, הם הגיעו לסמטה ישרה יחסית, וארוכה, הרכב נראה מרחוק. השניים סחטו את מנוע הדוקאטי עד הסוף, מצמצמים את הפער במהירות.

"יש. יש לנו אותו" צווח ריהאן באושר, הוא ייצב את נשקו. ואז שמע צעקה נואשת מאחוריו. תובנה מבעיתה חדרה למוחו. הרכב ריק. דקירה פתאומית בגבו. זה היה הדבר האחרון שריהאן הרגיש.

אורי לא המתין למחיאות הכפיים. הוא יצא במהירות מהמחסן הנטוש, משתעל, ריאותיו עדיין צרבו מהאבק הרב שנשם. רץ בזריזות אל האופנועים, לא נותן כבוד למתים. לאחר התלבטות מהירה בחר באופנועו של ריהאן שהיה נראה במצב טוב יותר.

הוא הדהיר אותו בהמשך הכביש מגיע אל הפורד טאורוס שלו, שהיה תקוע בקיר, כשמנועו מיילל נואשות. פתח את דלת הנהג במהירות, מוריד את האבן מדוושת הגז, בודק קלות את הרכב. עוד דקה שתיים הוא יוצא לכביש הראשי היה מעדיף את רכבו, אך הרכב לא נראה מי יודע מה, לבסוף הדמים את המנוע ועלה על הדוקאטי.

הוא הדהיר את הדוקאטי החבוט משתוקק כבר להיות בבית. להרגיש מוגן. עד כמה שאפשר. כשהבנה מטרידה חלחלה למוחו. תומר.

 

[איה סופר]

שוב תודה רבה על כל הלייקים.
אשמח מאד לביקורת. מה אהבתם ומה פחות.

 

[מילת ערך]

ממש יפה!
מחכה להמשך!

 

[איה סופר]

פרק ח
לוס אלמוס.
פברואר 1945.

צלצול הפעמון הצרחני החריד את המחנה. ד"ר אליאס הבליע פיהוק, מעיף מבט בשעונו: 6:00. הגיע הזמן לקום.

דקות ספורות אחר כך הוא כבר היה בדרך לפינת הקפה. מגדלי השמירה הרבים שהיו פזורים סביב והחיילים שפטרלו, שיוו למקום אווירה צבאית כבדה. הוא נכנס לחדר הקפה, מזהה את אנשי הביטחון הממשלתיים, וחש שידיו רועדות קימעא, הוא ניגש להכין לעצמו קפה, מהדק את אחיזתו בספל הקפה כדי להסוות את הרעד בידיו.

'הירגע, אתה נראה רגיל, כמו בכל יום', גער בעצמו, אך זה לא כל כך עזר. הוא מיהר להתיישב, מקווה שלא הבחינו בו, מודע לרמת האבטחה הגבוהה בפרוייקט הסודי הזה. הוא לגם לאטו מהמשקה החם, משיב לעצמו את הרוגע ואת קור הרוח שאפיינו אותו תמיד. אם הוא חפץ לחיות, עליו להיות זהיר ומתוחכם יותר מתמיד.

הוא סיים את הקפה שלו עד הטיפה האחרונה, התרומם ויצא אל משרדו. הוא הציג את תעודותיו לשומר בכניסה בארשת פנים חתומה, ומיהר פנימה, משתוקק להמשיך בניסוי שחשף שבוע שעבר. ניסוי, שהציב אותו בנקודת בחירה קריטית ביותר. קשה לדעת אם אי פעם עמד מדען בפני בחירה קשה ומורכבת כל כך, בחירה שהשלכותיה יכולות להשפיע על האנושות כולה.

הוא נכנס למשרדו, הבלגן שלט בכל. ערמות ערמות של דפים צפופים מלאים בנוסחאות שונות ומשונות כיסו את השולחן. הוא התיישב במקומו, עובר במהירות על ההתקדמות של אתמול, עליו להתקדם מעט גם בתפקידו הרשמי, אם הוא מעוניין לקבל גישה למעבדה.

הוא ישב מול הדפים, מנסה להתרכז בנוסחאות הרבות, אך עיניו נמשכו שוב ושוב לפינה של דף מסוים, שם רשומה הייתה הערה קטנה בכתב ידו הצפוף – המפתח לחומצה.

רעש קל של דריכת נשק הקפיץ אותו ממקומו. "לא לזוז" נשמע קול נוקשה. הקול היה מוכר, מוכר מדי: ארתור סטרלינג, האיש והאגדה.

 

[איה סופר]

איש לא ידע מיהו. הוא לא השתייך לCIC (ארגון הביון הממשלתי של ארה"ב, שפיקח בין היתר על הפרוייקט הסודי בלוס אלמוס). הילה מסתורית עטפה את דמותו, היה בו משהו שונה מכל הסוכנים ששרצו סביבם. השמועות טענו שהוא בכלל משתייך לMI6 הבריטי, והעובדה שארתור היה סוכן הזר היחיד שהורשה להסתובב חפשי במחנה, חיזקה את ההבנה שלא מדובר בסוכן רגיל.

ארתור גרר לעצמו כיסא והתיישב באלגנטיות מול ד"ר אליאס, הוא נצר את אקדחו והניחו על השולחן בסמוך אליו. ד"ר אליאס ישב מכווץ כולו מרגיש את פעימות לבו הולמות בו בעוז. ארתור בחן אותו בעיניים מצומצמות. "ממה אתה חושש דוקטור? בתור מדען בלוס אלמוס היית אמור להתרגל כבר לביקורי פתע שכאלו?"

ד"ר אליאס נשען לאחור משחרר את האוויר שהיה כלוא בריאותיו, מנסה להשיב לעצמו את קור הרוח שאפיין אותו בדרך כלל, זה היה קשה, הפלישה הפתאומית ועוד מהסוכן הכי בכיר, הסוכן שלפי השמועות עשה דבר או שניים בחייו, ערערה אותו לגמרי. הוא ניסה לגייס את כישוריו הפנומנליים, ולנתח את הסיטואציה כדי להבין מה ארתור יודע, אך מוחו היה סתום.

"אתה לא עייף דוקטור? הבנתי שלא ממש הצלחת לישון בלילה" הסרקזם בקולו היה ברור. פיו של ד"ר אליאס נפער בהפתעה, הוא חש שארתור קורא אותו כמו ספר פתוח.

הוא שאב אוויר מלא ריאותיו מזדקף בהחלטיות. "מי אתה? יש לך אישור להיכנס לכאן?"

ארתור חייך: "במקום שממנו באתי, דוקטור, איננו צריכים אישור כדי למנוע אסונות" הרעד המהיר שחלף בגופו של ד"ר אליאס לא נעלם מעיניו החדות של ארתור.

"אתה כאן כדי למנוע אסונות למה אתה מתכוון?" שאל ד"ר אליאס. מסווה את הרעד הקל בקולו עם שיעול צורמני. ארתור הרחיב את חיוכו "תראה דוקטור בזמן שאתה למדת לקרוא נוסחאות, אני למדתי לקרוא אנשים, נראה לי ששנינו די הצלחנו, לא?"

ארתור הנמיך את קולו לכדי לחישה "אתה עכשיו תספר לי את כל האמת, ורק את האמת" כל הסמכות שבעולם הייתה בקולו. "יותר ממה שאתה מסובך אי אפשר להסתבך, כך שאין לך מה להפסיד".

הוא היטה את גופו קדימה מתכוונן להאזנה.

 

[איה סופר]

פרק ט'

שדה התעופה על שם ג'ון פ. קנדי ניו יורק

המטוס החל להנמיך גובה מעל האוקיינוס האטלנטי לכיוון לונג איילנד. ככל שהמטוס הנמיך, הנוף הבראשיתי של המפרץ התחלף במבט פנורמי על טרמינלים ענקיים ואינספור מסלולי טיסה שחצו זה את זה. תומר ישב מהורהר במקומו מדמיין את אורי יושב וממתין לו בקוצר רוח בדירתם השכורה. חיוך עלה על שפתיו. תמיד הוא היה חסר סבלנות.

החבטה המוכרת של גלגלי המטוס שנוגעים במסלול האספלט, העירה את תומר מהרהוריו. הוא שחרר את חגורת הבטיחות והתרומם ממקומו במהירות, עליו להיות מהראשונים שיורדים מהמטוס. הוא חש בדריכות המבצעית שמתחילה להתעורר בו, השנים הרבות בשירות המוסד לימדו אותו שמדריכות לעולם לא מפסידים.

תומר ירד מהמטוס בקלילות משנן לעצמו שוב את פרטי הדרכון שלו. הוא צעד במהירות אל עבר עמדת הדרכונים, משתדל לא להיראות ממהר מדי. הפקיד נטל את דרכונו נועץ בו מבט. נורה אדומה נדלקה במוחו של תומר, הוא שמר על פני פוקר ושאל "קרה משהו"? הפקיד לא ענה במקום זאת הוא לחץ על כפתור אדום שהיה ממוקם בעמדה.

תומר סרק את השטח מנסה ללמוד על הסיטואציה שנקלע אליה, הוא התחיל להבין שמשהו הסתבך, ושאורי לא ממש יושב וממתין לו בדירה השכורה...

מזווית עיניו הוא זיהה שני שוטרים ממשמר הגבול מתקרבים אליו במהירות, בתדריך על קונקורד צויין שיש להם משאבים עצומים וקשרים בכל מקום.

השוטר הגבוה הביט בתומר מבע חמור בעיניו "התלווה אלי בבקשה".

"קרה משהו, עם הויזה אולי?" תומר שמר על קור רוח מכניס לקולו מינון קטן של לחץ שייראה טבעי יותר. "תיכף נבדוק" השיב השוטר בקול סמכותי, הם החלו לצעוד אל עבר חדר חקירות קטן שהיה ממוקם בקצה הלובי.

תומר צעד עם השוטרים סורק את השטח בוחן דרכי מילוט אפשריים, כרגע הוא מעדיף לזרום עם המצב. להימלט עכשיו עלול להיות מסוכן מדי.

***​

האזניה של מקס רטטה "קבל עדכון זה הצליח, הוא בדרך לחדר החקירות"

מקס חייך לעצמו. בינתיים התכנית עובדת בעוד דקות ספורות הוא יפול לידינו כפרי בשל.

***​

 

[איה סופר]

מערכת כריזת החירום התעוררה לחיים בקול רעש גדול "קוד אדום. חפץ חשוד בעמדת ביקורת הדרכונים. פינוי מיידי. אני חוזר פינוי מיידי." אזעקה עולה ויורדת הצטרפה לכריזה מגבירה את הפאניקה.

השקט היחסי ששרר במקום הופר באחת, בליל קולות וצרחות, אנשים החלו לרוץ אנשי ביטחון צצו מכל עבר מאיצים באנשים לעזוב את המקום, הפקידים נטשו גם הם את עמדתם ממהרים להתרחק מהזירה המסוכנת. השוטרים נעלמו בן רגע נאמנים לפרוטוקול האמריקאי שדורש הקמת קו הגנה מיידית במקרה חירום. תומר חייך לעצמו, מעניין איך אורי הצליח להלחיץ אותם עד כדי כך.

הוא החל לנוע נגד הזרם לא לוקח סיכונים, הוא לא ייצא מהיציאה הרגילה די ברור שמחכים לו שם. הוא התקרב לעבר דלתות החירום כשחיוך עלה על שפתיו. אורי היה כאן ואפ' השאיר לו סימן.

בתוך ההמולה הגדולה אף אחד לא שם לבו אל תומר שנעלם מאחורי דלת אפורה חסרת ידית. הלשונית הייתה תקועה בעזרת גפרור, תומר שחרר את הלשונית נותן לדלת להיטרק אחריו. האווירה השתנתה באחת, הוא מצא את עצמו בסבך מסדרונות שירות, קירות הבטון היו חשופים, וצינורי מיזוג ענקיים חלפו מעל ראשו. הוא המשיך ללכת מזהה את החרוזים הזוהרים לאורך הדרך, הוא עבר על שני דלתות פח נעולים עד שהגיע לגומחה עמוקה בקיר, שם מאחורי סורג מתכת כבד המתינה מעלית המשא.

זו הייתה מעלית תעשייתית ענקית, מהסוג שנועד להעביר משטחי מטען וציוד מכני. דלתות הפלדה הכבדות שלה היו סגורות. לחצן קריאה יחיד היה קבוע בקיר בתוך קופסת ברזל. תומר לא הספיק לשלוח את ידו אל הלחצן, כשמנגנון השרשראות החל לפעול מעצמו בחריקה מתכתית.

תומר לקח צעד לאחור זה היה מפחיד, הוא המתין בדריכות צופה בדלת הפלדה העליונה שמתרוממת לאיטה, ובדלת התחתונה ששוקעת מולה. חושפות את חלל המעלית מאחוריהם. במרכז התא עמד איש ביטחון דריכות בעיניו, הוא סרק בזריזות את המסדרון מאחורי תומר, מסמן לו להיכנס.

שניית השתהות ברק הבנה עבר בעיניו. "אורי איך הגעת לכאן?" אורי סימן לו לשתוק. הדלת נסגרה מאחוריהם. המעלית החלה לרדת בתנועה כבדה ומטלטלת לעבר מפלס הקרקע, רעש המנועים העמום של המטוסים בחוץ החל לחדור דרך פלדת התא, מחליף את יללת האזעקה של הטרמינל.

אורי הושיט לו ידו ללחיצה בחיוך, " ."Welcome to Americaתומר החזיר לו לחיצה "או סוף סוף מישהו שיודע איך מקבלים אורחים, מה, עוד לא התחלנו". אורי משך בכתפיו "אותי קיבלו פחות יפה, אבל בשונה ממך הסתדרתי לבד." הוא חייך בשובבות מתחמק בלוליינות ממרפקו של תומר. הוא הושיט לתומר אקדח, תומר חייך "תודה. התגעגעתי".

הם מצאו את עצמם ברחבת השירות של השדה בינות לטרקטורי הגרירה של המזוודות ורכבי האספקה של המטוסים. רכב ביטחון של השדה המתין להם, אורי ותומר זינקו לרכב במהירות." קח" אורי זרק לעבר תומר מעיל רוח שחור שעליו התנוסס הכיתוב SECURITY באותיות לבנות גדולות. "שים את זה עליך ותיראה עסוק." הוא שילב להילוך והרכב זינק קדימה, הפנסים הצהובים שעל הגג הטילו אלומות אור קצביות על מטוס המטען הענק שחלפו על פניו.

"הם לא יבדקו תעודות?" תומר לא היה רגוע. אורי הגניב חיוך קטן לעבר תומר, "בתוך הבלגן הזה? לא חושב. מקסימום יתעניינו אם סיימנו כבר לסרוק את כל הטרמינל"

"טוב, אתה אלוף בהימורים. לא מתווכח".

 

[איה סופר]

פרק י
לוס אלמוס
פברואר 1945

דקה ארוכה אחרי שנשאר לבד עוד היה ד"ר אליאס ישוב באותה תנוחה קפואה, רגעי המתח שחלפו עליו, רוקנו את ראשו ממחשבות. מחשבות רבות דרשו ממוחו פיתרון אך הוא לא הצליח להתרכז באף אחת, הוא היה גמור, הוא חש בעייפות נוראית הממלאת את כל ישותו.

הוא הרגיש שהוא מוכרח לצאת להפסקה קצרה, אך לא היה מעוניין לגרור עיניים נוספות. הוא ניסה להתרכז בעבודה אך הריכוז היה ממנו והלאה, לבסוף התרומם ממקומו בכבדות ויצא ממשרדו, הוא צעד בפרודור הארוך קולט מזווית עיניו שני סוכני CIC מתקרבים, הוא נאנח חרישית ידע שהם לא אוהבים חריגות התנהגות.

"היי דוקטור, תעודה בבקשה." פנה אליו אחד הסוכנים, הבעה חמורת סבר נחה על פניו. ד"ר אליאס שלף את התעודה מכיסו והגיש אותה לסוכן. בלוס אלמוס היית חייב להיות כל הזמן עם תעודה בכיס. בפרט במתחם Y.

הסוכן החזיר לו את התעודה "חזור למעבדה ד"ר, זה לא זמן ההפסקה שלך עכשיו." ד"ר אליאס נאנח בקול. "אם אתם רוצים להתקדם אז תנו קצת יותר חופש פעולה למדענים, איני יודע מה איתך אבל מדענים זקוקים למרחב על מנת לפרוח." הסוכן משך בכתיפיו "מתנצל אבל אני לא הכתובת, אני סך הכל ממלא פקודות."

"אז מי כן הכתובת" שאל ד"ר אליאס בנרגזות, תשישותו האיומה וכמיהתו לנשום קצת אוויר מחד, ודעתו המבולבלת ועמוסה מאידך, שחררו קצת את לשונו.

הסוכנים החליפו מבטים, "בא אתנו, נראה לך מי הכתובת" אמרו. והחלו לצעוד ממתינים לד"ר אליאס שיצטרף.

***​

רוברט ישב במשרדו מוחו חרוש הקמטים מעיין בדיווחים האחרונים של הסוכנים, הוא היה מודע היטיב לאחריות הכבדה שמונחת עליו, פצצה מזן אחר משהו שהאנושות עוד לא ראתה, אסור שמשהו מכל זה ידלוף החוצה.

שני שמות הציקו לו עכשיו אחד נראה שקט ומכונס מדי לאחרונה, והשני דווקא הפוך שמח ועליז מדי כאילו הוא יודע משהו שאנחנו לא.

הוא הצמיד לשניהם סוכנים מיומנים שיעקבו אחריהם ויעבירו לו כל פריט מידע שיש גם אם הוא נראה להם שולי. אבל עדיין הרגיש בלחץ שמטפס בגרונו, מבחינתו כל מדען הוא מרגל עד שלא יוכח אחרת. בכל זאת מדובר בפרוייקט הגדול ביותר בהיסטוריה.

לפי איך שזה נראה גם ארתור הסוכן הבריטי חושד בד"ר אליאס, על פי הדיווח האחרון, הוא שהה בחדרו פרק זמן מסויים, הוא השתוקק לתפוס שיחה עם ארתור סמך עליו שהצליח להוציא משהו מאליאס, אך ארתור לא היה כל כך קל להשגה, הוא היה יצור חמקמק כזה שלא ניתן לדעת מתי והיכן יצוץ פתאום. הסוכנים דווקא ניסו להאזין לשיחה אך היא התנהלה בצורה שקטה מדי, הוא היה נותן הרבה על מנת לדעת מה בדיוק היה שם ולו כדי ללמוד מדרכיו המסתוריות של ארתור, אחרי הכל רוברט היה מהמעריצים הגדולים של ארתור.

הרהוריו נקטעו כשהטלפון הכבד צלצל בקול צורמני. על הקו היה ג'ק אחד הסוכנים שהופקד על ד"ר אליאס, "המפקד. אליאס בדרך אליך."

 

[איה סופר]

פרק יא

אורי סחט את הדוושה, חולף מתחת כנפי מטוס ענקיים, רעש רכבם נבלע ברעש האדיר של מנועי המטוסים. חוצה במהירות את חניון המטוסים הענק, לא ממש מקפיד על המסלול המסומן לרכבים. הרכב התקרב במהירות אל דרכי השירות המפותלים, אורי לא האט רק הידק את אחיזתו בהגה. אצבעותיו של תומר התהדקו סביב הידית שמעליו, גופו היטלטל בפראות "אולי תאט קצת, אנחנו מתקרבים לשער, זה הולך להיות צפוף" ביקש תומר, מנסה לשמור על קור רוחו למרות הנסיעה המסוכנת. אורי לא הגיב הוא היה מפוקס כולו בנהיגה הפראית, הוא כבר ידע שלא ניתן לזלזל בקונקורד.

השער כבר נראה מרחוק, עשרות רכבי חירום נצפו מכל עבר, נערכים לכל תרחיש, לתוך הבלגן הזה הגיח רכבו של אורי במהירות, אורי בלם ברגע האחרון, מזדנב מאחורי אמבולנס שמפנה נפגע חרדה מסכן. השומר שחרר את המחסום, זרוע הפלדה הצהובה התרוממה בכבדות נותנת לאמבולנס לצאת, לבו של אורי הלם בעוז הוא נצמד לאמבולנס יוצא יחד אתו, השומר שהיה עסוק עם מכשיר הקשר הצורח כלל לא העיף לעברם מבט, המחסום נסגר מאחוריהם אורי ותומר שחררו את נשימתם ונאנחו לרווחה.

"מה עכשיו?" בירר תומר, "חייבים להיפטר מהרכב וכמה שיותר מהר". הוא הציץ במראות סורק את השטח מחפש אם מישהו בעקבותיהם. אורי חייך, והחל לנאום בפאתוס "כלל ראשון, הימנע משימוש ברכב צועק מדי", פנייה חדה ימינה. "אאוצ" ראשו של תומר התנגש בחלון הרכב. "ובמקרה שהנך חייב להשתמש בו, שקול החלפה מיידית" סיים אורי את ההרצאה.

בלימה פתאומית. "הם פה" סינן אורי, שני רכבים שחורים המתינו להם בהמשך הסימטה ללא אורות, "הם ניחשו את הדרך, מוכשר המקס הזה". תומר שלף את אקדחו "גם אם הם ניחשו את הדרך הם לא ניחשו את הנוסעים."

"כלל שני" לחש אורי "אל תזלזל באויב. עזוב את האקדח, יש מתחת המושב שלך משהו יותר מועיל". תומר מיהר לפתוח את קופסת המתכת שמתחתיו, עיניו אורו כשראה את השלל "יפה לך" פלט בהערכה, שולף במהירות שתי פצצת הלם עם שתי פצצות עשן, עיניו ממתינות לאישור, הזמן דחק בהם, אורי הנהן לאישור, נותן גז, הרכב נאנק במאמץ, את אורי זה לא עניין במיוחד "40 מטרים אחריהם אנו עוזבים את הרכב, אתה בעקבותי."

תומר פתח את החלון צולף בדייקנות את פצצות ההלם זו אחר זו, קירות הסמטאות הכפילו את ההד שוב ושוב הרעש היה מחריש אזניים, הסוכנים המופתעים לא ממש הצליחו לירות, הרכב חצה על פניהם במהירות מסך עשן כבד מיתמר מאחורי הרכב, מונע מהם לראות את אורי ותומר חומקים.

"אחרי" קרא אורי בעודו מדלג במיומנות בינות לגדרי החצרות מגיע לחניון נטוש סמוך לכביש הראשי. אורי שלף שלט קטן ההונדה האפורה נענתה לו מייד, והשניים חמקו פנימה, תומר השעין את ראשו לאחור ועצם את עיניו מתענג על השקט.

אורי החל בנהיגה איטית משתלב בתנועה כאילו היה עוד אזרח שחוזר מיום עבודה עמוס, בנתיב הנגדי ניידת משטרה דוהרת לכיוון השדה. "אורי"? לחש תומר אחרי דקה של שתיקה, עיניו עדיין עצומות "הכלל השלישי... הוא לנסוע הביתה לישון?" אורי הציץ במראה האחורית, האורות המהבהבים של השדה היו עכשיו רק נצנוץ רחוק באופק. הוא חייך חיוך עייף. "לגמרי".

 

[ניק 150135]

אגיד לך את האמת. בעיקרון לא תכננתי שהקטע זה יהיה חלק מהסיפור אלא רק אמצעי לספר שיש לאורי צורך בסוכן על. אבל אולי באמת אשנה ואעשה את זה יותר מושקע.
תודה על התגובה המפורטת.
אבל סתם כך אני מאד אוהב להתחיל ספר מהאמצע ובהמשך להשלים. כי להתחיל ספר ההתחלה זה לפעמים נורא משעמם.

כל סיפור טוב מתחיל מהאמצע
ואחר כך מבינים למפרע
לא רואה בזה שום בעיה

אה,
ואל תתן לכל מלייקק
להוריד לך את הבטחון העצמי השוקק
....

בעיקר באתי לשלול את המשפט הרעוע....
גם אני בהתחלה כתבתי גרוע...
סליחה ?! זה קצת מקטין... לכן אני פה, תהיה רגוע
מצוינת ממש הכתיבה שלך
הלוואי שכל המתחילים, יתחילו ככה ....

 

[בובה בובה]

כל סיפור טוב מתחיל מהאמצע
ואחר כך מבינים למפרע
לא רואה בזה שום בעיה

אה,
ואל תתן לכל מלייקק
להוריד לך את הבטחון העצמי השוקק
....

בעיקר באתי לשלול את המשפט הרעוע....
גם אני בהתחלה כתבתי גרוע...
סליחה ?! זה קצת מקטין... לכן אני פה, תהיה רגוע
מצוינת ממש הכתיבה שלך
הלוואי שכל המתחילים, יתחילו ככה ....

מחילה, אבל מטרת הפרסום כאן בפורום היא לקבל משוב כנה והארות אם יש.
נכון, לא קוטל, ויש דרך להביא הערות, אבל בהחלט זו המטרה והדרך להשתפר.
הקפיצות הכי משמעותיות שלי ברמה היו מתוך משובים ולפעמים משובים לא נחמדים.
אז כן, אפשר בהחלט להתקדם וכתיבה משתפרת כמו כל מיומנות - בתנאי שיודעים להיות קשובים לפידבק מקצועי.