זו סוגיה, ואי אפשר לבוא ולצטט ראשון אחד, יש שפוסקים כב''י,
הבית יוסף יו''ד רמ''ו ז''ל:מימרא דרבי חנינא בר אידי בפ"ק דתענית [ז.] כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכו' הרמב"ם אזדא לטעמיה בפ"ד ממסכת אבות שקרא שם תגר על ההספקות שנותנים לתלמידים ולרבנים ואף על פי שנראה מדבריו שם שרוב חכמי התורה הגדולים שבזמנו היו עושים לא נמנע מלהשיב עליהם כמה תשובות ובאמת לא נהגו חכמי הדורות כמותו והראיות שהביא לדבריו יש לדחותם ואדרבה יש להביא ראיות להחזיק ביד הנותנים והמקבלים וכן ראוי לעשות דאם לא כן כבר היתה התורה בטילה חס ושלום ועל ידי ההספקות יכולים לעסוק בתורה ויגדיל תורה ויאדיר. וכבר כתב והאריך הה"ר שמעון בר צמח בתשובותיו לחלוק על הרמב"ם ולסתור כל דבריו ולהחזיק ביד החכמים והתלמידים הנוטלים פרס מהצבור והביא כמה ראיות מהתלמוד והמדרשות. ומכל מקום מי שאפשר לו להתפרנס ממעשה ידיו ולעסוק בתורה ודאי מדת חסידות הוא ומתת אלהים הוא אבל אין זו מדת כל אדם שא"א לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה ולהתפרנס ממעשה ידיו:
ואיך ענה אחד למזרוחניק שטען לו שהרמב''ם היה רופא, הוא ענה לו אז תביא רופא [או עובד] שהוא כמו הרמב''ם [או ברמה של ת''ח] מהציבור שלך,
תכלס' כיום לא ידוע [לי לפחות] על ת''ח אחד!!! ידוע שגם עבד, כולם היו אברכים,
הייתי חייב להשתמש רגע ברב ג'מיני לקצר תהליכים בשביל התזכורת שביקשת...
השילוב בין תורה לעבודה הוא מושג שורשי ביהדות, המבוסס על הכלל במשנה:
"יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון" (מסכת אבות). לאורך ההיסטוריה, גדולי ישראל רבים לא ראו במלאכה ביטול תורה, אלא חלק בלתי נפרד מעבודת השם ומהשמירה על יושרה אישית.
הנה כמה דוגמאות בולטות ומקורות מרכזיים:
1. תקופת התנאים והאמוראים
בתקופת המשנה והגמרא, כמעט כל החכמים עסקו במלאכה לפרנסתם. הם האמינו שעל האדם להתפרנס מיגיע כפיו ולא להפוך את התורה ל"קרדום לחפור בה".
- הלל הזקן: עבד כחוטב עצים. מסופר עליו שהיה משתכר חצי דינר ביום – מחציתו לצורכי ביתו ומחציתו לשומר בית המדרש כדי שיוכל להיכנס וללמוד.
- רבי יהושע בן חנניה: היה פחמי (או עושה מחטים). הגמרא מספרת שכשביקר בביתו רבן גמליאל, ראה שקירות הבית שחורים ואמר לו: "מכותלי ביתך ניכר שפחמי אתה".
- רבי יוחנן הסנדלר: כשמו כן הוא, עסק בסנדלרות.
- רב הונא: היה חקלאי ומשקה שדות. מסופר שכשהיה הולך לבית הדין, היה נושא את מעדרו על כתפו בגאווה.
2. תקופת הראשונים
בתקופה זו בולטים במיוחד חכמים ששילבו מקצועות חופשיים ומדעיים עם הנהגה רוחנית.
- הרמב"ם (רבי משה בן מימון): מגדולי הפוסקים והפילוסופים בכל הזמנים. לפרנסתו שימש כרופא בכיר (ואף רופאו של הסולטן במצרים). במכתבו המפורסם לרבי שמואל אבן תיבון, הוא מתאר סדר יום מפרך שבו הוא מקדיש את רוב שעות היום לרפואה, ואת הלילות לכתיבה תורנית.
"אני שוכן במצרים והמלך שוכן בקהיר... ואיני רואה אדם מישראל אלא בשבת, אז יבואו כולם אחרי התפילה ואנהיגם בצורכי הקהילה..."
- הרמב"ן (רבי משה בן נחמן): גם הוא עסק ברפואה לפרנסתו בספרד.
- רש"י (רבי שלמה יצחקי): קיימת מסורת (אם כי יש המערערים עליה היסטורית) שהיה בעל כרמים וסוחר ביין בצרפת.
3. תקופת האחרונים והעת החדשה
גם בדורות מאוחרים יותר מצאנו גדולי דור ששמרו על עצמאות כלכלית.
- המהר"ל מפראג: עסק במסחר.
- בעל "ערוך השולחן" (רבי יחיאל מיכל אפשטיין): עסק במסחר לפני שהתמנה לרבנות, וגם לאחר מכן הטיף לחשיבות המלאכה.
- רבי שמשון רפאל הירש: מייסד שיטת "תורה עם דרך ארץ" בגרמניה, שדגל בשילוב מלא של השכלה ומקצוע עם שמירת מצוות קפדנית.
- ה"חפץ חיים" (רבי ישראל מאיר הכהן): סירב להתפרנס מרבנות. הוא ואשתו ניהלו חנות מכולת קטנה בראדין, והוא הקפיד על יושרה מוחלטת במשקולות ובמחירים.
מקורות מרכזיים להעמקה
אם ברצונך לעיין במקורות הטקסטואליים:
- מסכת אבות, פרק ב' משנה ב': "כל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון".
- רמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק ג' הלכה י': שם הוא יוצא בחריפות נגד מי שמחליט לעסוק בתורה ולא לעבוד, וטוען שזהו חילול השם (גישה זו עוררה פולמוס רב לאורך הדורות).
- שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנ"ו: "אחר כך ילך לעסקו, דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה... ויעשה מלאכתו עראי ותורתו קבע".