מידע שימושי 2 הלכות יומיות מהספר חפץ חיים *מתעדכן*

[מיכל]

יום חמישי ט"ז אדר תשפ"ו

הלכות לשון הרע

יב. הרוצה לחזור בתשובה על עוון לשון הרע, אם השומעים לא האמינו לו, ולא הזיק ולא ציער את חבירו, הרי זה עוון שבין אדם למקום, ויתחרט יתוודה ויקבל על עצמו שלא לשוב על חטא זה. אך אם הזיק לחבירו, עליו לבקש ממנו מחילה, ואפילו אם חבירו אינו יודע שהוא זה שסיפר עליו, צריך לומר לו זאת ולבקש מחילתו.

כלל ה, א. אסור לאדם לספר על חבירו שנמנע מלעשות לו טובה, אף שהוא יודע שהיה בידו להיטיב עמו ונמנע מכך (ויש בסיפור זה אף איסור 'לא תיטור', ולפעמים גם איסור 'לא תיקום'). ואיסור זה הוא אף אם אין למספר נגיעה בדבר, ולכן אסור ללוי לספר שראובן לא היטיב לשמעון.

* * *

פירוט ההלכה היומית: יב. מי שעבר וסיפר לשון הרע, ורוצה לחזור בתשובה, דינו תלוי: אם השומעים לא האמינו לדבריו, ולא התגנה אותו אדם בעיניהם, אין לו עוון ש'בין אדם לחבירו' אלא רק 'בין אדם למקום', שעבר על רצון ה', ותיקונו הוא שיתחרט על העבר, ויתוודה על חטאו, ויקבל על עצמו בלב שלם על העתיד שלא לעשות כן. אבל אם השומעים האמינו לדבריו, ונגרם לאותו אדם נזק בגופו או בממונו, או שגרם לו צער, אין יום הכפורים מכפר, ואף לא יום המיתה, עד שירצה את חבירו. ולכן צריך לבקש מחבירו מחילה, וכשיתפייס וימחל לו לא נשאר עליו אלא עוון שבין אדם למקום, ויעשה עליו תשובה כנ"ל. ואפילו אם חבירו אינו יודע כלל שהוא זה שדיבר עליו וגרם לו צער או נזק, צריך לגלות לו את הדבר ולבקש ממנו מחילה. ויש ללמוד מכאן כמה צריך להזהר ממידה זו של לשון הרע, כי מי שרגיל בזה - כמעט ואינו יכול לחזור בתשובה, כי בודאי לא יזכור את מספר הנפשות שציער. ואפילו אותם שהוא זוכר ואינם יודעים שהוא זה שציער אותם, יתבייש לגלות להם את הדבר. ועוד, שלפעמים הוא מדבר בפגם של משפחה שלמה, ומזיק לכל הדורות הבאים, ואין לו מחילה על כך, וכמו שאמרו חז"ל 'המדבר בפגם משפחה, אין לו כפרה עולמית'.

כלל ה, א. אסור לומר לשון הרע על אדם בענינים שבין אדם לחבירו. כגון, אם אדם נמנע מלהלוות לו ממון, או שנמנע מלעשות לו טובה אחרת שהוא מבקש ממנו, או שנוקם (-שאינו עושה לו טובה מחמת שהוא לא עשה לו טובה) או נוטר (-ששומר בליבו ומזכיר לו שהוא לא עשה לו טובה), אסור לספר זאת לאחרים, כיון שבכל הדברים הללו לא עשה לו חבירו רעה אלא רק נמנע מלעשות לו טובה, ואין תועלת בסיפור זה. וכל זה אפילו אם הוא רואה ויודע בעצמו שחבירו היה יכול להיטיב לו, ונמנע מלהיטיב מפני רוע ליבו. ומלבד איסור לשון הרע, יש בזה גם איסור 'לא תיטור', שזוכר לחבירו את הנהגתו הרעה עימו. ואם הוא מתכוין לפרסם את רעתו כגמול על כך שלא היטיב עימו, עובר גם ב'לא תיקום'. ואפילו אם אותו אדם נמנע מלהיטיב לאדם אחר, והמספר אינו נוגע בדבר כלל, אלא מספר זאת רק לקינאת האמת על הנהגתו הרעה של חבירו, יש בזה איסור לשון הרע​

 

[מיכל]

יום שישי י"ז אדר תשפ"ו הלכות לשון הרע ב. אסור לומר על אדם שאין לו מעלות, כגון שאינו חכם, גיבור או עשיר, כיון שבדברים אלו יכול להיגרם לו נזק או צער. ג. באמירת לשון הרע על אדם בכך שאינו חכם יש חומרה מיוחדת, כיון שלא יכולה להיות בזה שום כוונה טובה, אלא רק כוונה רעה. וגם אנשים נוטים להאמין לכך יותר מלדברי גנאי אחרים. ד. וכן האומר על תלמיד חכם שאינו חכם גדול כל כך בתורה, או האומר על אומן שאינו בקי כל כך באומנותו, גם כן לשון הרע גמור הוא, כיון שגורם לו צער ונזק בכך. * * * פירוט ההלכה היומית: ב. יש מין לשון הרע אחד, שכמעט רוב העולם נכשלים בו, רק מחמת חסרון ידיעה שיש בזה איסור. והוא, שאסור לבזות את חבירו בדבר שיש בו חסרון שלימות, כגון לומר שאינו חכם כל כך, או שאינו גיבור או עשיר כל כך, ואפילו אם הדבר אמת, וכל שכן אם הוא שקר, או חצי שקר, שאז הוא גם בכלל מוציא שם רע. והטעם שיש בזה משום לשון הרע, כיון שכל דבר שגורם לאדם נזק או צער או מפחידו, נחשב 'לשון הרע', ובדברים אלו יכול להיגרם לאדם נזק או צער, וכמו שיבואר. לגבי חסרון חכמה, באמת זה החסרון הגדול ביותר שניתן לומר על אדם, שהרי אם הוא רווק, לא ירצו להתחתן עימו. ואם יש לו עסק, לא ירצו בני אדם להתעסק עימו. ואם הוא אומר על רב ומורה הוראה שאינו חכם, לא ילכו לשאול אותו שאלות ולא לדון לפניו, ועוד יתכן שמחמת כן יסתלק מהעיר, ודמו ודם זרעו תלוי באותו שסיפר עליו לשון הרע. ועוד, שהוא משפיל בזה את כבוד התורה ולומדיה, ואמרו חכמים שהמבזה תלמידי חכמים אין רפואה למכתו. ועוד נזק גורם אותו אדם המספר על הרב שאינו חכם, שאם יוכיח את הקהל על איזו מצוה שאינם מקיימים, לא יתייחסו לדבריו כלל, מאחר וכבר התפרסם אצלם שאינו חכם. ג. וכל אדם יבחן בעצמו, אם יוודע לו שאדם פלוני פירסם עליו שאינו חכם, כמה כעס ותרעומת יהיה לו עליו, ומדוע כשהוא אומר זאת על אחר, אף שהוא טוב ממנו בהרבה דברים, אינו חושב שיש בזה משום לשון הרע. וכשיתבונן האדם יראה שיש בזה חומרה הרבה יותר מדברי גנות אחרים, כיון שבדרך כלל כשאדם מספר על חבירו שעשה איזו עבירה, הוא מתכוין לטובה בסיפור זה, לקנאות לאמת ולפרסם עוברי עבירה, ואף שמצד איסורי לשון הרע אין בזה היתר, וכמו שהתבאר, מכל מקום יתכן שמחשבתו אינה לרעה. אבל כשמפרסם על חבירו שאינו חכם אין בזה שום כוונה טובה אלא רק לגנות ולהשפיל את השני, וזו מידה רעה מאד. ועוד, שבדרך כלל כשמספר גנאי על חבירו, אין השומעים מקבלים זאת מיד, כי קשה להם להאמין על אדם שיעשה עבירות, ומלמדים עליו זכות שבודאי היתה לו איזו סיבה לכך. וגם כשיתברר אחר כך ששיקר, יתבזה המספר עצמו על כך שסיפר שקרים על חבירו. אבל בלשון הרע זה, שאומר על אדם שאינו חכם, בדרך כלל אין מי שיתנגד לדבריו, אלא כולם יאמינו לו. ד. וכל זה הוא כשאומר על אדם שאינו חכם בעניני העולם, וכל שכן אם הוא אומר על אדם המוחזק כחכם בתורה, שאינו חכם כל כך אלא יודע רק מעט בתורה, שאפילו אם דבר זה הוא אמת, הרי הוא לשון הרע גמור, כיון שדבר זה יכול לגרום צער או נזק לאותו אדם שסיפרו עליו כן. ולדוגמא, אם אומרים על רב העיר שאינו תלמיד חכם גדול, אלא יודע רק מעט פסקי הלכות שנוגעים למעשה, הרי זה ממעט את כבודו ויורד לפרנסתו ומשפיל את כבוד התורה וקיום מצוותיה. דוגמא נוספת, לומר על אדם שהגיע לעיר חדשה לישא אשה מבנות העיר, שאינו חכם כל כך, הרי הוא מבזה אותו ומשפיל את כבודו לפני חמיו וחמותו ואנשי ביתו, כשיוודע להם שמדברים עליו שאינו חכם כל כך, ואין לך היזק וצער יותר מזה. וכן אסור לספר על אומן שאינו אומן כראוי, זהו גם כן לשון הרע גמור (ובהמשך יבואר הדין באופן שכוונתו לתועלת). אמנם יש אופן שמותר לומר על אדם שאינו חכם, כגון שהוא רואה שראובן שונא את שמעון על איזה דבר שעשה לו, או שדיבר נגדו, שמותר לומר לראובן ששמעון אינו חכם, ומחמת טפשותו התנהג כך, אם אומר כן כדי להקל בזה את השנאה שיש לראובן על שמעון, ואף מצוה יש בדבר, להשקיט את השנאה והמחלוקת. ​

 

[מיכל]

שבת קדש י"ח אדר תשפ"ו הלכות לשון הרע ה. אסור לספר על אדם שהוא חלש, באופן שהדבר יכול להזיק לו, כגון שהוא פועל וכדומה. וכן אסור לספר עליו שהוא עני וכדומה, באופן שיכול להינזק מכך, והרי זה לשון הרע. ו. ענין לשון הרע נמדד לפי האדם עצמו, וכגון, לומר על אדם עני שנותן סכום מסוים לצדקה הרי זה שבח עבורו, ואם אומר כן על אדם עשיר, הרי זה גנאי עבורו, וכן כל כיוצא בזה. ואין המספר יכול לומר שלא איכפת לו שיאמרו על עצמו גם כן דבר זה, כיון שענין הלשון הרע נמדד לפי האדם שמספרים עליו, ולא לפי האדם המספר. * * * פירוט ההלכה היומית: ה. (המשך לכך ש'שלילת המעלות' נחשבת כלשון הרע), כמו כן לספר על אדם שהוא חלש בגופו, לפעמים זהו לשון הרע, כגון שהוא פועל, או מלמד ילדים, שאם הוא חלש אין בני אדם רוצים לשוכרו, ואז זהו לשון הרע. וכן לספר על אדם שהוא עני, או שאיננו עשיר כמו שמפרסמים עליו אלא פחות מכך, וכיוצא בזה, הרי זה לשון הרע, כיון שכשיתפרסם הדבר לא ימצא מי שיתן לו באשראי, ויבוא לידי היזק וצער (ולהלן יבואר אי"ה מתי מותר לספר דברים אלו לתועלת). ו. עוד יש לידע, שבלשון הרע הכל תלוי לפי טיב האדם שמספרים עליו, כי יתכן שאותו סיפור ממש, לגבי אדם אחד הוא שבח ולגבי אחר הוא גנאי. וכגון, אדם שאין לו שום דאגת פרנסה ואחרים נותנים לו את כל צרכיו, אם אומרים עליו שהוא לומד תורה רק שלש או ארבע שעות ביום, הרי זה גנאי עבורו. אך אם אומרים כן על אדם הטרוד בפרנסתו, שהוא לומד שלש או ארבע שעות כל יום, הרי זה שבח גדול עבורו. דוגמא נוספת, אם אומר על אדם עני שהוא מוציא סכום מסוים לכבוד שבת, או שנותן סכום מסוים לצדקה, הרי זה שבח עבורו, ואם הוא אומר על אדם עשיר שהוא מוציא את אותו סכום לכבוד שבת או לצדקה, הרי זה גנאי גדול לו, שאינו מוציא יותר, כפי עושרו. וכמו כן הדבר משתנה לפי עניינו של האדם, שאם הוא אדם פשוט ובינוני, ואומר עליו שהוא מתנהג בצורה שאינה נאותה כל כך עם הפועלים שלו, אין זה גנאי עבורו, ואם אומר כן על אדם חשוב ומכובד שמתנהג כך עם הפועלים שלו, הרי זה גנאי עבורו. וקשה לפרט את כל האופנים האפשריים, והכלל בזה הוא שכל דבר שפרסומו יכול לגרום לחבירו נזק או צער בגופו או בממונו, או להפחידו, הרי זה לשון הרע. ואין אדם יכול לומר, הרי אמרו חכמים 'מה ששנאוי עליך אל תעשה לחברך', ואם כן איני מצווה לאהוב את חברי יותר מאת עצמי, וכיון שלא איכפת לי שיאמרו עלי שאיני לומד אלא שלש שעות ביום, או שאיני נותן לצדקה יותר מסכום מסוים, יכול אני לומר כן אף עליו. אין הדבר כן, אלא כוונת חכמים היא שכל אחד צריך לאמוד אם היה באותו מצב של חבירו, האם היה רוצה שיאמרו עליו דבר זה, וכיון שבודאי לא היה רוצה בכך, כיון שלפי דרגתו של חבירו הרי זה גנאי עבורו, אסור לומר זאת עליו.

 

[מיכל]

יום ראשון י"ט אדר תשפ"ו הלכות לשון הרע ז. אסור לומר לשון הרע על חפצים של אדם אחר, במקום שהדבר מזיק לו, כגון לומר על סוחר שסחורתו גרועה. ח. אסור לאדם יחיד לספר לשון הרע, וכל שכן לשנים, כיון שיאמינו להם יותר. * * * פירוט ההלכה היומית: ז. כשם שאסור לומר לשון הרע על האדם עצמו, כך אסור לומר לשון הרע על חפציו, כגון לומר על סוחר שסחורתו גרועה וכיוצא בזה כשאין זה באופנים המותרים לתועלת, שיתבארו להלן), וזהו לשון הרע גמור מדאורייתא. ח. איסור לשון הרע הוא אפילו כשהמספר הוא אדם יחיד, וכל שכן כששני בני אדם מספרים את אותו לשון הרע, שעוונם גדול יותר, כיון שיאמינו להם יותר, ויתבזה יותר אותו אדם שמספרים עליו.

 

[מיכל]

יום שני כ' אדר תשפ"ו הלכות לשון הרע א. אסור לקבל ולהאמין לדברי לשון הרע, וגדול עונש המקבל יותר מהמספר, ואפילו אם אינו אומר בפיו שהוא מקבל. ב. אף מי שאינו מאמין ללשון הרע, אסור לו להטות אוזנו לשמוע לשון הרע, אלא אם כן כוונתו לתועלת, שבדעתו לעשות עסק עם אותו אדם, ואם ישמע עליו שאינו הגון, יחשוש לכך וימנע, אך גם במקרים כאלו ההיתר הוא רק לשמוע ולחשוש, ולא להאמין. * * * פירוט ההלכה היומית: א. אסור מן התורה להאמין ללשון הרע, בין בדברים שבין אדם לחבירו ובין בדברים שבין אדם למקום, כיון שעל ידי זה מתבזה בעיני השומע אותו אדם שסיפרו עליו, והמאמין עובר בלא תעשה של 'לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא', מלבד שאר איסורים המצטרפים לזה, כמבואר בפתיחה. ואמרו חכמים שכל המקבל לשון הרע, ראוי להשליכו לכלבים. ועוד אמרו, שגדול עונש המקבל לשון הרע, יותר מעונש המספר. ואפילו אם אינו אומר בפיו שהוא מקבל את הדברים, אבל אם הוא אומר כן בפיו, הרי חטא בכפליים, ודינו גם כשומע וגם כמספר. ב. גם השומע לשון הרע ואין בדעתו לקבל ולהאמין לדברים בליבו, עובר איסור מן התורה, כיון שמטה אוזניו לשמוע. אמנם יש חילוק בין שמיעת האוזן לבין קבלה בלב, שלקבל ולהאמין בלב אסור בכל מקרה, ואילו להקשיב בלבד יש אופן שמותר, והיינו כשנראה לו שתהיה לו תועלת משמיעת הדבר, כגון שהסיפור הוא על אדם מסוים שאינו נאמן, והיה בדעתו לעשות עם אותו אדם שידוך או שותפות, שאז מותר לו לכתחילה להקשיב ולשמוע כדי לדעת אם יש לו מה לחשוש מאותו אדם, כיון שאין כוונתו לשמוע גנות על חבירו, אלא כדי להציל את עצמו. ואף אם לו עצמו אין תועלת בשמיעה, אלא לאחרים, וכגון שרוצה לשמוע את הדבר כדי שיוכל אחר כך להוכיח את אותו אדם על שנהג שלא כהוגן, מותר. אך בכל אופן לא יאמין לדברים בהחלט אלא רק יחשוש להם (וכיון שאסור לו להכשיל בהקשבתו את המספר עצמו, לכן היתר השמיעה הוא רק באחד משני אופנים אלו: 1. שיתכן שהמספר עצמו מתכוין לתועלת ולא מחמת שנאה. 2. או באופן שכבר התחיל לספר כן לפני אנשים אחרים, ואינו מספר רק מחמתו).

 

[מיכל]

יום שני כ' אדר תשפ"ו הלכות לשון הרע ג. מי שחבירו בא לספר לו לשון הרע, יקדים לשאול אותו אם תהיה לו בכך תועלת, ואם הוא אומר שכן - מותר לו לשמוע את הדברים ולחשוש להם, אך אסור להאמין. ד. מצוה לשמוע לשון הרע אם על ידי זה יוכל להוכיח למספר ולשומעים שהדברים אינם נכונים. או אם על ידי שמיעתו יירגע המספר ולא ימשיך לספר את הדברים, ובתנאי שהוא עצמו רק ישמע באוזניו, אך לא יאמין לדברים בליבו. * * * פירוט ההלכה היומית: ג. הרואה שחבירו רוצה לספר לו לשון הרע, יקדים וישאל אותו האם תהיה לו תועלת מכך לעתיד בענין עסקיו וכדומה, או שתהיה בכך תועלת על ידי שיוכיח את אותו אדם על מעשיו, ואם הלה ישיב לו שאכן תהיה לו תועלת בכך, רשאי לשמוע את הדברים, ולחשוש שמא הם אמיתיים ולהזהר מאותו אדם, אך לא יאמין להם בהחלט. אבל אם יבין מתשובתו שאין תועלת בסיפורו אלא זהו לשון הרע ללא תועלת, לא ישמע את דבריו כלל. ד. לפעמים יש מצוה לשמוע דברי לשון הרע, כגון שהוא משער בדעתו שעל ידי שמיעת כל הסיפור בשלמות הוא יוכל אחר כך להוכיח למספר ולשומעים שאין האמת כדבריו, או ללמד זכות על אותו אדם שסיפרו עליו וכדומה. ואופן נוסף שמצוה לשמוע, אם בא אליו אדם הכועס מאד על חבירו שחטא כנגדו, והוא מכיר את טבעו של המספר הזה ויודע שאם הוא עצמו יקשיב עתה לסיפורו (ולא יאמין), ירגע מכעסו ולא ימשיך לספר זאת לאחרים, מותר לו לשמוע את הדברים, ועל ידי זה יציל את המספר מלספר זאת לאחרים שיקבלו ויאמינו לדבריו. אך כאמור היתר זה הוא רק לשמוע את הדברים, אך יזהר מאד שלא להאמין להם בהחלט, שלא יכשל הוא עצמו בעוון קבלת לשון הרע.

 

[מיכל]

יום חמישי כ"ג אדר תשפ"ו הלכות לשון הרע ז. השומע מחבירו סיפור שידוע לו כאמיתי, אך אפשר לדונו לכף זכות, והמספר עובר ודן את אותו אדם לכף חובה, אם מסכים איתו השומע, עובר באיסור קבלת לשון הרע. ח. וזהו אפילו באדם בינוני, וכל שכן אם הוא דן לכף חובה אדם ירא שמים, שאם הוא מקבל את פירושו של המספר שדנו לכף חובה, עובר באיסור קבלת לשון הרע. * * * פירוט ההלכה היומית: ז. השומע מחבירו סיפור על אדם אחר, והשומע יודע שסיפור זה אמיתי, אך אפשר לדון זאת לכף זכות ואפשר לדון לכף חובה, יש מצות עשה על האדם לדון אותו לכף זכות. ואם המספר דן לכף חובה ומתוך כך מספר זאת כדבר גנות, אם השומע מסכים עמו ומקבל את דבריו, מלבד מה שביטל את המצוה של לדון לכף זכות, גם נעשה 'מקבל לשון הרע', שהרי מחמת שלא דן אותו לכף זכות התפרש אצלו הדבר כגנות, וקיבלו כלשון הרע. ח. ודין זה הוא אפילו כשהסיפור הוא על אדם בינוני, שלפעמים נכשל בחטא, שמכל מקום יש מצוה לדונו לכף זכות, וכל שכן אם הסיפור הוא על אדם ירא שמים, שלגביו יש יותר חיוב לדונו לכף זכות, שאם המספר עובר על זה ודן אותו לכף חובה, ומסכים למספר שפירש את דבריו לגנות, עובר על איסור קבלת לשון הרע.

 

[מיכל]

יום שישי כ"ד אדר תשפ"ו הלכות לשון הרע ט. אסור לקבל ולהאמין ללשון הרע אף בדבר שאין בו גנאי, כגון להאמין שפלוני אינו חכם, או שאבותיו היו חוטאים וכדומה, כיון שכל לשון הרע שאסור לספרו - אסור לשומע להאמין לו. י. אף שאסור להאמין ללשון הרע, מכל מקום צריך לחשוש שמא הדבר אמת, ולהזהר מאותו אדם שסיפרו עליו את הלשון הרע, אם יכול לבוא ממנו נזק לו או לאחרים, לפי אותו לשון הרע שסיפרו עליו. * * * פירוט ההלכה היומית: ט. כמו שאסור לקבל לשון הרע, כשהסיפור הוא על אדם שעשה מעשה שאינו הגון, כך יש איסור לקבל ולהאמין ללשון הרע אף שאין בו גנאי אמיתי, כגון שהמספר אומר שאבותיו היו חוטאים, או שהוא עצמו היה חוטא קודם שחזר בתשובה, וכן אם הוא מספר על אדם שאינו חכם, וכיוצא בזה משלילת המעלות. כללו של דבר, כל דבר שיש איסור לספרו, יש איסור לשומע לקבל ולהאמין לדברים. י. אף על פי שאסור מן התורה להאמין ולקבל לשון הרע, היינו שלא להאמין לזה כאילו זו אמת גמורה, אבל אמרו חכמים שמכל מקום צריך השומע לחשוש שמא אכן הדברים אמיתיים, ולשמור על עצמו ועל אחרים שלא יבוא להם נזק מאותו אדם שאמרו עליו דברים אלו. אמנם אין הכוונה שיהיה הדבר בעיניו כספק שקול ממש, אלא יעמיד את אותו אדם בחזקת כשרות, ורק יחשוש שמא הדבר שסיפרו עליו - אמת, וידע להזהר ממנו ולהציל את עצמו או את האחרים מפניו. אך כיון שאין לו להאמין ללשון הרע הזה לגמרי, חייב הוא עדיין לנהוג עמו כפי שנוהגים עם יהודי כשר, ולהיטיב לו בכל הטובות שציותה התורה להיטיב עם שאר אנשים מישראל, ורק לחשוש לאותו לשון הרע, וכנ"ל.

 

[מיכל]

שבת קדש כ"ה אדר תשפ"ו הלכות לשון הרע יא. אף שמותר לחשוש ללשון הרע שמא הוא אמת, אך אסור להאמין לכך, ולא לעשות לאותו אדם איזה מעשה, או נזק או ביוש מחמת אותו לשון הרע, וכן אסור לשונאו, אלא מותר רק לחשוש לדבר ולהזהר. יב. מי ששמע לשון הרע והאמין לו, ורוצה לעשות תשובה, יסיר מליבו את הלשון הרע ולא יאמין לו, ויקבל על עצמו שלא להאמין ללשון הרע, ויתודה על חטאו. * * * פירוט ההלכה היומית: יא. אף שמותר לאדם לחשוש שמא הלשון הרע ששמע הוא אמת, ועליו לשמור על עצמו ולהזהר על פי מה ששמע, אבל אסור לעשות דבר רע לאותו אדם ששמע עליו את הלשון הרע, ולא לגרום לו צער או ביוש מחמת כן, כיון שאסור להאמין לכך כאמת מוחלטת. ואפילו אם יצא הקול על ידי עד אחד כשר שהעיד עליו כן, הרי אינו נאמן אלא לחייב את אותו אדם שבועה, ולא יותר. ואפילו רק לשנוא את אותו אדם בליבו אסור מן התורה, וכמו כן אינו יכול לפטור את עצמו מחיובים שיש לו כלפי אותו אדם, מחמת הלשון הרע ששמע (כגון עני המתפרנס מן הצדקה, ואמרו עליו שהוא רמאי ובאמת אינו עני, אין השומע רשאי לפטור את עצמו מליתן לו צדקה, אלא רק יכול לחשוש לענין ולברר את הדבר היטב). יב. מי ששמע לשון הרע והאמין לכך בליבו, בין שהוא גנות שבין אדם למקום ובין בדבר שבין אדם לחבירו, תיקון החטא הוא על ידי שיתחזק להוציא הדברים מליבו, שלא להאמינם. ויקבל על עצמו מכאן ולהבא שלא לקבל לשון הרע על אדם מישראל, ויתודה על חטאו, ובזה יתקן את חטא שמיעת לשון הרע (אם עדיין לא סיפר את הדבר לאחרים, שאז צריך גם לעשות תשובה על חטא זה של סיפור לשון הרע).

 

[מיכל]

יום ראשון כ"ו אדר תשפ"ו הלכות לשון הרע א. אסור להאמין לדברי לשון הרע גם אם סופרו בפני כמה אנשים. ב. אסור להאמין ללשון הרע אפילו אם סיפר זאת המספר בפני אותו אדם, ואפילו אם אותו אדם שתק בניגוד להרגלו, אין זו ראיה שהסיפור אמיתי, ואסור להאמין לו. * * * פירוט ההלכה היומית: א. איסור קבלת לשון הרע הוא גם באופן שהמספר סיפר את הדברים בפירסום, בפני כמה אנשים, מכל מקום אסור להאמין שהדברים אמת, אלא רק לחשוש להם ולחקור את הדבר, שמא הוא אמת. ב. אסור להאמין ללשון הרע, אפילו אם המספר אומר שהיה מספר זאת גם בפני אותו אדם. ואפילו אם באמת סיפר זאת בפני אותו אדם, כל זמן שאותו אדם לא הודה שהסיפור אמיתי אסור להאמין לדברים, ואין שתיקתו מוכיחה שהסיפור אמיתי. ואפילו אם זהו אדם שאין דרכו לשתוק כשמדברים עליו דברים מעין אלו, יתכן שהפעם החליט לשתוק, או שחשש שלא יאמינו לו אם יכחיש את הסיפור, כדרך בני אדם שמאמינים לסיפורי גנאי על אנשים אף אם הם מכחישים את הדבר. ולכן אין שתיקתו נחשבת כראיה שהסיפור אמיתי, ואסור להאמין לאותם דברי לשון הרע.

 

[מיכל]

יום שני כ"ז אדר תשפ"ו הלכות לשון הרע ג. אסור להאמין לדברי לשון הרע גם אם שני אנשים או יותר סיפרו זאת, אלא רק לחשוש. ד. אף אם התפרסם על אדם מסוים שעשה דבר איסור, אין להאמין לדבר אלא רק לחשוש לו, ואם מספרו לאחרים לאחר שכבר התפרסם הדבר] יזהר שלא לכוין לפרסם את הדבר יותר. * * * פירוט ההלכה היומית: ג. כמו שאסור לקבל לשון הרע מאדם אחד, כך אסור לקבל ולהאמין ללשון הרע ששמע משני בני אדם. ואם זהו דבר שאף אם הוא אמת אסור להם לספרו, בודאי שאין להאמינם, שהרי אף לדבריהם - עשו מעשה רשע בכך שסיפרו לשון הרע, ואין סברא להאמינם. ואפילו אם זהו דבר שלפי דבריהם מותר להם לספרו, ואם האמת כדבריהם נהגו כדין בכך שסיפרוהו לו, מכל מקום אסור לקבל ולהאמין לדבריהם אלא רק לחשוש, כמו כששומע מאדם אחד], כיון שרק שנים שמעידים על הדבר בפני בית דין יש להאמינם, ואילו כשמספרים חוץ לבית דין אין להם שם 'עדים', ואינם נאמנים. ד. וכמו כן, אם יצא קול על אדם שעשה מעשה או דיבר דיבור שאסור על פי התורה, בין אם זהו איסור חמור ובין אם זהו איסור קל, אסור לקבל ולהאמין לדבר, רק לחשוש שמא הוא אמת, עד שיתברר הדבר. וקל וחומר שיש לאדם להזהר כשהוא מספר את הדבר לאחרים לאחר שהדבר מפורסם, ואין איסור בעצם הסיפור], שלא יתכוין להעביר את הקול ולפרסמו יותר, וכמו שהתבאר לעיל (כלל ב סעיף ג).

 

[מיכל]

יום שלישי כ"ח אדר תשפ"ו הלכות לשון הרע ה. מותר לקבל ולהאמין ללשון הרע על אדם הידוע ומוחזק כרשע, שעובר עבירות שידוע איסורן בכל ישראל. ו. אם אדם מספר לחבירו לשון הרע בדבר שהוא גנאי גם על עצמו וגם על אחר, יכול להאמין לגנאי שהוא מספר על עצמו, אך לא במה שהוא מספר על אחר. * * * פירוט ההלכה היומית: ה. האיסור לקבל ולהאמין ללשון הרע הוא רק באדם רגיל, אבל באדם שידוע כרשע, שעובר על איסורים ועבירות הידועות בעם ישראל, מותר לקבל עליו לשון הרע, ולהאמין. ו. אם אדם מספר לחבירו לשון הרע בדבר שהוא גנאי גם על המספר עצמו וגם על אדם אחר, יאמין לו רק למה שמספר על עצמו, ולא יאמין למה שמספר על האדם האחר.

 

[מיכל]

יום רביעי כ"ט אדר תשפ"ו הלכות לשון הרע ז. אף אם המספר הוא אדם הנאמן על השומע כשני עדים, אסור לו להאמין לדבריו. ורק אם הוא מספר לו על אדם שחוטא בדברים המפורסמים לאיסור, שלדברי המספר מותר לספר עליו לשון הרע, והמספר נאמן עליו כשני עדים, רשאי להאמינו. ח. אמנם אף באופן זה, שהשומע מאמין למספר כמו לשני עדים, והוא מספר לו דברים שלפי דבריו מותר לספרם, ההיתר הוא רק כשהמספר עצמו ראה את הדבר. ומותר רק להאמין לו, אך אסור לספר זאת לאחרים, ולא להזיק לאותו אדם בממונו או בגופו. ט. השומע ממי שמסיח לפי תומו, יש להזהר שלא להאמין לדבריו, וכל שכן שלא לעשות מעשה על פיהם. ויש מקרים שאיסור גמור הוא להאמינו: 1. אם זהו דבר של 'שלילת המעלות'. 2. אם אפשר לדונו לכף זכות. 3. אם לא ראה זאת המספר בעצמו. * * * ז. אסור לאדם לקבל ולהאמין לדברי לשון הרע, אפילו אם שמעם מאדם שנאמן עליו כמו שני עדים, שהרי אף אם הוא נאמן, הרי לשון הרע אסור אפילו על דבר אמת. ובין אם זהו סיפור על חטא שחטא, או על דבר גנאי שיש בו, או שלילת המעלות, בכל אופן אסור לקבל ולהאמין לדברים. ואם הוא מקבל את הדברים, מלבד שהוא חוטא בעצמו בקבלת לשון הרע, הרי הוא עובר ב'לפני עור לא תתן מכשול', שהוא מכשיל את המספר בסיפור לשון הרע, שככל שהוא יותר מאמין לדבריו, כן יותר גדול חטאו של המספר. ורק בדבר שאם הוא אמת מותר לספרו, כגון שמספר לאדם המאמין לו על פלוני שחטא בחטא מפורסם וידוע, שאין מקום ללמד עליו זכות, מותר לשומע לקבל את דבריו ולהתרחק מהחוטא, אם אכן הוא מאמין למספר כמו שני עדים. ח. ואפילו אם אותו אדם הנאמן עליו כשני עדים מספר לו על אדם שעבר עבירה מפורסמת, שלפי דבריו מותר לדבר עליו לשון הרע, יש להזהר בשני דברים: 1. מותר לקבל את הדברים רק אם המספר ראה בעצמו את הדברים, ולא אם שמעם מפי אחרים. 2. ההיתר הוא רק להאמין לו ולקבל את דבריו ולנהוג על פיהם (להתרחק מאותו חוטא וכדומה), אבל אסור לו לספר זאת לאחרים, וכל שכן שלא להפסיד לו ממון או להכותו מחמת כן. ט. אם אדם מספר לחבירו לשון הרע כ'מסיח לפי תומו', והיינו שניכר מדבריו שאינו מתכוון לגנות את חבירו או לעורר עליו מחלוקות, אלא מספר לפי תומו מעשה שהיה, ובאופן שלא דיברו מתחילה על אותו אדם כלל, לא לשבח ולא לגנאי, הדין הוא כך: אם יש בסיפור הזה אפשרות לדון את אותו אדם שסיפרו עליו לכף זכות, או שענין זה הוא בשלילת המעלות וכדומה (שאז גם אם הדברים נכונים אסור למספר לספר זאת), או שהמספר לא ראה את הדבר בעצמו אלא שמע מאחרים, בודאי איסור גמור הוא לקבל את הדברים ולהאמין להם. ואם אין מקום לדון לכף זכות, ואין זה שלילת מעלות וכדומה אלא דבר גנאי ממש (כגון שעשה עבירה מפורסמת, שלדברי המספר מותר לספר זאת), וראה זאת המספר בעצמו, גם כן יש להיזהר שלא לקבל ולהאמין לדברים (כיון שדבר זה הוא ספק גדול, אם מותר להאמין באופן כזה או לא, וגם יש בזה תנאים רבים), וכל שכן שלא לספר זאת לאחרים או לבזותו, ובודאי שלא להפסיד לו ממון או להכותו (ואם יש לו ספק בדבר אם הלה מסיח לפי תומו או לא, יש להחמיר מספק ולדון זאת כאיסור גמור).

 

[מיכל]

יום חמישי א' ניסן תשפ"ו הלכות לשון הרע י. השומע מחבירו לשון הרע, ויש 'דברים הניכרים' המוכיחים שהדבר אמת, אם אין זה דבר של שלילת המעלות אלא של מעשה רע ממש שעשה אותו אדם, ואי אפשר לדונו לכף זכות, מותר להאמין ולקבל את הדברים. יא. ההיתר להאמין ללשון הרע שיש בו 'דברים הניכרים' שהוא אמת, זהו רק כשהדברים ניכרים ממש, ולא רק קצת, ובתנאי שראה אותם בעצמו. יב. אף במקום שיש דברים הניכרים ומותר לשומע להאמין, אסור לו לספר זאת לאחרים, ולא להפסידו ממון או להכותו על פי הדברים ששמע. * * * פירוט ההלכה היומית: י. אם אדם מספר לחבירו לשון הרע, ויש 'דברים הניכרים' המוכיחים שהדבר אמת, הדין הוא כך: אם יש בסיפור הזה אפשרות לדון את אותו אדם שסיפרו עליו לכף זכות, או שענין זה הוא בשלילת המעלות וכדומה (שאז גם אם הדברים נכונים אסור למספר לספר זאת), אין להאמין ולקבל את הדברים, אבל אם זהו דבר שאי אפשר לדונו לכף זכות, וניכרים הדברים שהם אמת, מותר להאמין ולקבל את הדברים. ובתנאי שיש בכך תועלת לעתיד, שיזהר מאותו אדם וכדומה. והיתר זה הוא אפילו אם שמע את הדברים מאדם שאינו כשר לעדות, ואפילו אם אותו אדם כבר שיקר פעם אחת בענין זה, מכל מקום אם במה שהוא מספר לו עתה יש 'דברים הניכרים' המוכיחים שדבריו נכונים, מותר להאמין לו. אמנם צריך להזהר מאד ולחקור היטב אם אכן יש בסיפור זה 'דברים הניכרים'. יא. היתר זה הוא רק כשיש 'דברים ניכרים' ממש, והיינו הוכחה הנוגעת לסיפור זה שהוא שומע על אותו אדם, וראה בעצמו את אותם דברים ניכרים. אבל אם הדברים רחוקים וזהו רק דבר הניכר קצת, או שלא ראה בעצמו, אינו יכול לקבל את הדברים. יב. ואפילו במקום שיש 'דברים הניכרים' ומותר להאמין, היינו רק לגבי עצמו, אבל אסור לו לספר את הדבר לאחרים, וכן אינו יכול להפסידו ממון על פי זה, או להכותו.

 

[מיכל]

יום שישי ב' ניסן תשפ"ו הלכות לשון הרע יג. אם אדם תובע את חבירו בבית דין, ויש לדיינים עצמם 'דברים הניכרים' המוכיחים שאכן אדם זה אשם, מותר להם להכותו כדי שיודה בכך. אבל ליחיד, או לבית דין שאין הדברים ניכרים להם בעצמם, אסור. יד. ולכן אם אדם מתלונן בפני נבחרי הציבור על אדם אחר שחטא נגדו, אם אין להם עצמם דברים הניכרים המוכיחים שטענתו אמיתית, אסור להם לסמוך על התובע ולהכות את אותו אדם, ואפילו רק להאמין לתובע, אסור. * * * פירוט ההלכה היומית: יג. יש מקרים שמותר לבית דין לסמוך על דברים הניכרים שהם אמת. כגון שהיתה גניבה בביתו של אדם, ויש 'דברים הניכרים' לפני הדיינים עצמם, המוכיחים שאדם מסוים היה הגנב, יכולים לסמוך על דברים אלו ולהכות את אותו אדם כדי שיודה בגניבתו. אבל לאדם יחיד אסור לעשות כן, ואף לא לבית דין - אם לא התברר להם בעצמם שיש בענין זה 'דברים הניכרים', אף אם הנגנב טוען שיש לו 'דברים הניכרים' שאדם זה הוא הגנב. יד. ויש אנשים שטועים בדבר זה, שאם נגנב להם איזה חפץ וכדומה, וחושדים באדם מסוים, אומרים זאת ל'טובי העיר' (-נבחרי הציבור), והם מכים ומענישים אותו כדי שיודה, וזהו שלא כדין. כי אף אם יש להם סמכות של 'בית דין', הרי אסור לקבל את דברי התובע כל זמן שאין הדברים ניכרים לדיינים עצמם, ואין לסמוך על דבריו בזה. ואפילו רק להאמין לו בלב אסור, וכל שכן שאסור להכותו וכדומה.

 

[מיכל]

יום ראשון ד' ניסן תשפ"ו הלכות לשון הרע ג. אסור לספר לשון הרע אפילו על ילד קטן, אם דבר זה יגרום לו נזק או צער. ד. אסור לספר לשון הרע על עם הארץ, וכל שכן על תלמיד חכם, וכל שכן על מורה הוראה. * * * פירוט ההלכה היומית: ג. אסור לספר לשון הרע אפילו על ילד קטן, אם על ידי הסיפור יכול להיגרם לו נזק או צער. כגון שמספר לשון הרע על יתום קטן שמגדלים אותו בבית אחר, ועל ידי שישמעו את הלשון הרע יתכן שיגרשו אותו מביתם, וכן בכל קטן (אף שאינו יתום), אם יכול להיגרם לו נזק או צער, אסור לספר עליו לשון הרע. אבל אם הקטן גורם לנזקים, וכוונתו לספר עליו זאת כדי שיפסיק להזיק ולהדריך אותו בדרך ישרה, מותר. אמנם צריך שידע בבירור שהסיפור אמיתי, ולא ימהר לסמוך על מה ששמע מאחרים. וגם יתבונן היטב שאכן תהיה מכך תועלת, ולא יגרם נזק מסיפור הדבר (אף שהוא אמת). ד. איסור סיפור לשון הרע הוא אף על עם הארץ, כי גם הוא בכלל ישראל, וכל שכן שאסור לספר על תלמיד חכם, שעוונו גדול יותר. ואמרו חכמים שהמספר לשון הרע על תלמיד חכם לאחר מותו, נופל בגיהנם. וכמה פעמים נכנס המספר לכלל 'מבזה תלמידי חכמים'. אמנם היצר הרע מסית את האדם לומר שדינים אלו (הנוגעים לתלמידי חכמים) נאמרו רק על החכמים שבזמן הגמרא, שהיו חכמים גדולים, ולא על תלמידי חכמים של דורינו. אבל האמת אינה כן, אלא כל תלמיד חכם הוא לפי דורו, ואם הוא ראוי להורות ויגע בתורה, הרי הוא נקרא תלמיד חכם, והמבזה אותו אפילו בדיבור ואפילו שלא בפניו, חייב נידוי. וכל שכן אם מבזה תלמיד חכם שהוא מורה הוראה בעיר, שבודאי עוונו גדול יותר, שכיון שאותו אדם עצמו סומך על הוראותיו חייב הוא להחזיקו כתלמיד חכם ולנהוג בו כבוד. ועוד, שמחמת סיפורו הוא גורם לאנשים אחרים שלא לסמוך על הוראותיו, ודבר זה גורם לכמה קלקולים.

 

[מיכל]

יום שני ה' ניסן תשפ"ו הלכות לשון הרע ה. מותר לספר לשון הרע על אפיקורס, וזהו הכופר בנבואה או בתורה, או אפילו רק בדרשה אחת שדרשו חכמים. ו. אמנם זהו בתנאי ששמע מאותו אדם בעצמו דברי אפיקורסות, או שהוא מוחזק בעיר כאפיקורס, אך אם רק שמע זאת מאחרים, אינו יכול לסמוך על זה, אלא רק לחשוש לדבר. ז. מותר לספר לשון הרע על אדם המוחזק בעיר לרשע, והיינו שאין לאנשים ספק ברשעותו מחמת השמועות שיוצאות עליו תמיד שעובר על עבירות ידועות. * * * פירוט ההלכה היומית: ה. איסור לשון הרע הוא רק באדם שהוא בכלל 'עמיתך', כלומר, אדם השומר תורה ומצוות, אבל אנשים שיש בהם אפיקורסות (והם הכופרים בתורה או בנבואה, בין בתורה שבכתב ובין בתורה שבעל פה, ואפילו בדרשה אחת שדרשו חכמים), מצוה לגנות ולבזות אותם, בין בפניהם ובין שלא בפניהם, בין במה שהוא רואה בהם ובין במה ששמע עליהם. ועליהם נאמר 'הלא משנאיך ה' אשנא'. ו. אמנם דין זה הוא רק אם שמע בעצמו דברי אפיקורסות מאדם זה, או שהוא מוחזק בעיר כאפיקורס, אבל אם רק שמע מאחרים שאותו אדם הוא אפיקורס, אינו יכול לסמוך על זה לגנותו, אלא רק יכול לחוש לעצמו, או להזהיר אחרים בסתר שלא יתחברו עם אותו אדם עד שיתברר הדבר. ז. מותר לספר לשון הרע על אדם המוחזק בעיר לרשע מחמת עבירות שעובר. וההגדרה של 'מוחזק לרשע' היא שהוסכם בפני אנשי העיר לרשע, עד שלא יהיה להם ספק בדבר, מחמת השמועות הרעות שיוצאות עליו תמיד בעניני עבירות הידועות לכל שהן אסורות. אבל אם יצאה עליו שמועה בלבד, אסור לסמוך על כך ולספר עליו לשון הרע, ואפילו לקבל את הדבר בלב כדבר ודאי, אסור.