דיאטה האם קיים בעולם האדם, שהצליח לשמור על משקל תקין, לאורך 30 שנה ברצף?

[חמדה יקרה]

בקיצור נראה שכמו שרזה לא מבין את השמן
גם שמן לא מבין את חברו
אני ובעלי למשל שתינו שמנים- מ-2 סוגים, אז באמת כנראה אי אפשר להסיק מאחד לשני

 

[ניקית מפרוג]

.

ספוילר: מה שעברתי בדרך - שווה קריאה!

הייתי בת 25.
ומאז שאני זוכרת את עצמי - הייתי עם עודף משקל
הילדות, גיל ההתבגרות, החתונה...
גם אחרי “דיאטת כאסח”, בגיל 18 שקלתי 80 קילו.
וברור שאחרי החתונה - עליתי עם ריביות והצמדה!
הגעתי למשקל שאני אפילו לא מסוגלת לכתוב במספרים.


ואז הגיע הרגע ששבר לי את הלב.
הבן הבכור שלי, בעיניים הכי תמימות, אבל חדות כמו סכין, שאל אותי:
"אמא, למה את שמנה? כל החברים שלי אומרים את זה..."


באותו רגע הבנתי:
אם עד עכשיו השומן כאב לי
מהיום הוא כבר כואב גם להם.


לא משנה כמה פחדתי, כמה התלבטתי,
החלטתי: די. הגיע הזמן!


ולא שיתפתי אף אחד.
לא משפחה, לא חברים.
כי כל החיים אמרו עליי שאני "חלשה", "חסרת שליטה", "לא עומדת בכללים"...
ואני רציתי להוכיח - שאני כן יכולה.
שאני חזקה.
שאני יודעת לשים גבול.

יצאתי למסע.
חיפשתי תורים בכל מקום צפון, דרום לא משנה.
רק שיהיה תור, ורק שאוכל להגיע באוטובוס.

ואז זה קרה! עשיתי את הניתוח (שרוול)
ובתוך שנה ירדתי 55 קילו.
ואני? התעוררתי לחיים חדשים.


עברו מאז 11 שנים.
היו הריונות, היו עליות, היו ירידות...
אבל היום - אני אישה "רגילה".
שומרת. משתדלת. לפעמים עולה קצת, לפעמים יורדת.
אבל הכי חשוב - אני לא נשברת.

פעם? הייתי אוכלת שש פרוסות לחם, שתיים ביצים, טונה שלמה - ויוצאת רעבה (הולכת לחפש קינוח).
היום? אני אוכלת ארוחת בוקר של פרוסת לחם אחת, ביצה, ירקות - ויוצאת שבעה ומרוצה.
ואני מצליחה לשמור -לא לשבוע או חודשים... לשנים!

ואם מישהו אומר שזה זמני - אז מה?
גם עשר שנים של נוחות, ביטחון, ובגדים יפים בחנויות רגילות - שוות כל רגע.


ואם אתה שואל - אז כן, עליתי 4 קילו (במהלך 11 השנים)
אבל גם עם העודף הזה - אני לא חוזרת להיות מי שהייתי.
אני עדיין שומרת. עדיין עומדת. לא נופלת.
ולא מתחרטת אפילו לרגע.

יצאתי להסתובב בעיר.
רחובות מלאים אנשים, תנועה, חיים.
ובאמת קשה להתעלם מזה, לרוב האנשים זה נראה פשוט.
הולכים, עוצרים, אוכלים, נהנים. בלי יותר מדי מחשבות.


ובכל פינה - באמת בכל פינה
גלידריה, אייס קפה, ופל בלגי, פיצה.
עוד חנות, ועוד אחת.
והשאלה פשוט קופצת לבד
למי כל השפע הזה מיועד בעצם?


יש אנשים שעוברים שם, לוקחים משהו קטן,
נהנים מהרגע וממשיכים הלאה.
ואצלי זה אחרת.
לא קנאה, התמודדות.


אצלי כל ביס הוא מחשבה.
כל פינוק הוא חשבון.
לא כי אני לא רוצה ליהנות,
אלא כי הגוף שלי לא מגיב כמו אצל כולם.
מה שאצל אחרים עובר בקלות,
אצלי נשאר. על הגוף, בראש, בלב.


וזה מרגיש לא הוגן.
לא דרמה גדולה, פשוט אמת.
העיר מלאה בהזמנות ליהנות,
אבל לא כולם מוזמנים באותו האופן.
לא כולם יכולים לעצור, לטעום ולהמשיך כאילו כלום.


אני לא מבקשת רחמים,
וגם לא שיסגרו את החנויות.
רק הכרה בזה שיש אנשים שהדרך שלהם מורכבת יותר,
ושהשפע הזה "בשבילם" הוא לא תמיד חגיגה,
לפעמים הוא מאבק יומיומי על איזון ושקט.


ובסוף, בבית,
בחרתי לי פינוק קטן שמתאים לי
יוגורט ללא תוספת סוכר
לא מתוך ויתור,
אלא מתוך שמירה על עצמי.

 

[בוגרת]

.

ספוילר: מה שעברתי בדרך - שווה קריאה!

הייתי בת 25.
ומאז שאני זוכרת את עצמי - הייתי עם עודף משקל
הילדות, גיל ההתבגרות, החתונה...
גם אחרי “דיאטת כאסח”, בגיל 18 שקלתי 80 קילו.
וברור שאחרי החתונה - עליתי עם ריביות והצמדה!
הגעתי למשקל שאני אפילו לא מסוגלת לכתוב במספרים.


ואז הגיע הרגע ששבר לי את הלב.
הבן הבכור שלי, בעיניים הכי תמימות, אבל חדות כמו סכין, שאל אותי:
"אמא, למה את שמנה? כל החברים שלי אומרים את זה..."


באותו רגע הבנתי:
אם עד עכשיו השומן כאב לי
מהיום הוא כבר כואב גם להם.


לא משנה כמה פחדתי, כמה התלבטתי,
החלטתי: די. הגיע הזמן!


ולא שיתפתי אף אחד.
לא משפחה, לא חברים.
כי כל החיים אמרו עליי שאני "חלשה", "חסרת שליטה", "לא עומדת בכללים"...
ואני רציתי להוכיח - שאני כן יכולה.
שאני חזקה.
שאני יודעת לשים גבול.

יצאתי למסע.
חיפשתי תורים בכל מקום צפון, דרום לא משנה.
רק שיהיה תור, ורק שאוכל להגיע באוטובוס.

ואז זה קרה! עשיתי את הניתוח (שרוול)
ובתוך שנה ירדתי 55 קילו.
ואני? התעוררתי לחיים חדשים.


עברו מאז 11 שנים.
היו הריונות, היו עליות, היו ירידות...
אבל היום - אני אישה "רגילה".
שומרת. משתדלת. לפעמים עולה קצת, לפעמים יורדת.
אבל הכי חשוב - אני לא נשברת.

פעם? הייתי אוכלת שש פרוסות לחם, שתיים ביצים, טונה שלמה - ויוצאת רעבה (הולכת לחפש קינוח).
היום? אני אוכלת ארוחת בוקר של פרוסת לחם אחת, ביצה, ירקות - ויוצאת שבעה ומרוצה.
ואני מצליחה לשמור -לא לשבוע או חודשים... לשנים!

ואם מישהו אומר שזה זמני - אז מה?
גם עשר שנים של נוחות, ביטחון, ובגדים יפים בחנויות רגילות - שוות כל רגע.


ואם אתה שואל - אז כן, עליתי 4 קילו (במהלך 11 השנים)
אבל גם עם העודף הזה - אני לא חוזרת להיות מי שהייתי.
אני עדיין שומרת. עדיין עומדת. לא נופלת.
ולא מתחרטת אפילו לרגע.

יצאתי להסתובב בעיר.
רחובות מלאים אנשים, תנועה, חיים.
ובאמת קשה להתעלם מזה, לרוב האנשים זה נראה פשוט.
הולכים, עוצרים, אוכלים, נהנים. בלי יותר מדי מחשבות.


ובכל פינה - באמת בכל פינה
גלידריה, אייס קפה, ופל בלגי, פיצה.
עוד חנות, ועוד אחת.
והשאלה פשוט קופצת לבד
למי כל השפע הזה מיועד בעצם?


יש אנשים שעוברים שם, לוקחים משהו קטן,
נהנים מהרגע וממשיכים הלאה.
ואצלי זה אחרת.
לא קנאה, התמודדות.


אצלי כל ביס הוא מחשבה.
כל פינוק הוא חשבון.
לא כי אני לא רוצה ליהנות,
אלא כי הגוף שלי לא מגיב כמו אצל כולם.
מה שאצל אחרים עובר בקלות,
אצלי נשאר. על הגוף, בראש, בלב.


וזה מרגיש לא הוגן.
לא דרמה גדולה, פשוט אמת.
העיר מלאה בהזמנות ליהנות,
אבל לא כולם מוזמנים באותו האופן.
לא כולם יכולים לעצור, לטעום ולהמשיך כאילו כלום.


אני לא מבקשת רחמים,
וגם לא שיסגרו את החנויות.
רק הכרה בזה שיש אנשים שהדרך שלהם מורכבת יותר,
ושהשפע הזה "בשבילם" הוא לא תמיד חגיגה,
לפעמים הוא מאבק יומיומי על איזון ושקט.


ובסוף, בבית,
בחרתי לי פינוק קטן שמתאים לי
יוגורט ללא תוספת סוכר
לא מתוך ויתור,
אלא מתוך שמירה על עצמי.

תודה...
את מדויקת ונוגעת במטרה

 

[קפה בוץ]

כן יש לי שאלה
בת כמה את?
השאלה הייתה


להחזיק משקל ל10 שנים זה לא חכמה הכי גדולה
זה מאוד יפה אני לא מזלזלת אבל זה לא 30 שנה.

בס"ד

ב"ה מחזיק כבר 20 שנה.

 

[קפה בוץ]

זה שני דברים.
יש שמנים שמצליחים לשמור לאורך זמן כי יש להם שליטה עצמית ויכולת איפוק וכוח רצון מטורף
רוב הרזים לא רזים בגלל שיש להם את הנ"ל, אלא כי הם רזים מטבעם
יש מעטים שמטבעם נוטים להשמנה, אך מצליחים לשמור על משקל תקין בגלל שהשליטה העצמית שלהם גבוהה מהרגיל.

בס"ד

יש אנשים שלא מספיק חשוב להם הדרך, רוצים תוצאה וזהו. פחות בעניין של תהליכים אז לא רואים לנכון להוציא על זה אנרגיות כסף וכו' וזה מתבטא בעוד הרבה דברים בחיים

 

[א. פרינסס]

יש נקודה נוספת שלא כתבו עליה עד עכשיו.
כשמנסים להימנע מאוכל, הגוף נכנס לטרנס מסויים של התגוננות מפני רעב... זה עצמו מכפיל את הקושי.
כנראה הדרך היחידה היא לאכול כמויות, שלא תהיה תחושת רעב, וכמה שאפשר מה שבריא. הכי חשוב, להגיע למקומות עם פינוקים אחרי אוכל...

בהצלחה לכולנו, ובלי תחושות אשם

 

[שולי איטח]

אני מבינה מצוין מה זה עודף משקל ובורקס לא כוונה דוקא לבורקס
הכווונה גם לפתיתים ולאורז ובסקוויט ליד הקפה
עניתי את זה כתשובה למי שכתבה שגם מאכלים בריאים יכולים להשמין כמו פירות וטחינה
אז עניתי לה שאנשים משמינים מבורקס ועל אותה דרך גם מפתיתים ובסקויט
ולא מלאכול פירות
פשוט כי משנים אוהבים פחממה וממנה הם יאכלו הרבה עוד ועוד
ופירות אהה קצת פחות אז לא רואה ענין להגביל את זה

שוב תגובה שלא תמיד מבינה את השמן
(גם את את שם זה לא אומר שכולם אותו דבר)
ולא מתכונת דווקא אליך אלא לכולם
אנחנו שמנים שאוהבים מאוד!! פירות ירקות גבינות יוגורטים וחסה בלי סוף
ולמרות זאת שמנים
ומכירה הרבה כאילו
וממש לא אוהבים פחמימות כמו פתיתים ופסטות
ואם לא יגבילו אותי בפירות אני יכולה לאכול כמות...

 

[קפה בוץ]

לשאלת פותח האשכול-
כן אני מכירה זוג שכשהלכו יחד במדרכה לא היה מקום למי שבא ממול להמשיך
הם עשו ניתוח טבעת כשזה היה עדין בחיתולים
היו אז בסביבות גיל 30
עשו שינוי תזונתי גם בראש ובחשיבה
כיום הם בני 60
הטבעת כבר מזמן פתוחה לגמריי
והם עדין נראים מצוין


לכאורה 2 התשובות נכונות
רק שרוב האנשים שלא מצליחים זה מהזן השני
ורובם לא ילכו לטיפול רגשי רק בגין השמנה
צריך משהו נוסף שידחוף אותם לזה

טיפול התנהגותי/ קאוצינג/יציאה מהתמכרות
לדעתי לא ממש עוזר (בכל אופן ממה שבדקתי סביבי)
אלא"כ הבנא מתחיל להרגיש טוב בגלל ההרזיה
הערך העצמי שלו עולה
וזה מממילא עושה לו סוג של טיפול רגשי
אבל בגדול
טיפול רגשי יכול לפתוח הרבה חסימות בנושא
שלאחריהן הדיאטה תהיה קלה יותר לביצוע



לגבי הזריקות שכותבים פה
זה זמני
בדקתי ותישאלתי רבים
מגיע יום שהזריקות לא משפיעות
ועוברים לזריקות מסוג חדש
כרגע בשוק יש 5 סוגים בערך
אז 5 שנים של רזון
שלא לדבר על תופעות לואי שיש לחלק מהם
ומה הלאה?
לא רואה שזה פיתרון יציב
אלא"כ ההשמנה מלווה במחלת רקע ואז חייבים לרזות מסיבה בריאותית

בס"ד

בנוגע לזוג בני ה60. ב"ה נראים טוב בזכות השינוי התודעתי כי אחר

ייתכן, ואני מדגישה ייתכן, יש הבדל בינינו בהגדרה אוכל נורמלי.
אוכל נורמלי ברוב בתי ישראל מכיל כמויות של פחמימות ואולי גם שומנים.
לא נשמע לי שאפשר לשמור על משקל תקין עם האוכל הזה.
אלא אם כן הנטייה שלך למשקל עודף היא לא גדולה.
יש לי גיסה שדופה שמידי פעם עושה דיאטות בריאות למיניהם (יש לה נטייה לתת משקל), והיא לא מבינה למה כל כך קל לה ונחמד לשמור על דיאטה ולי כל כך קשה...
ואני עמלה להסביר לה, שהקושי בדיאטת הרזיה הוא, שגם אוכל בריא אסור לצרוך כאוות נפשינו!
הרבה מאוד שמנים אוהבים:
אבוקדו, שמן זית, טחינה, פירות, אגוזים,גבינה צהובה מלאת סידן, לחמים מקמח מלא, ביצים, דגים, עופות, עוגיות קוואקר בריאות, מוצרי חלב מזינים ועוד ועוד
אבל למען ה'!! גם מאלה הבריאים אנו צריכים לאכול במשורה ובקמצנות ולא עד כדי שביעה וסיפוק (תשבעי מירקות!!)
אם היה אפשרי לאכול אוכל בריא כמה שרוצים, הרבה מאוד שמנים לא היו כאלה.
שימו לב, אני מדברת על אוכל בריא, לא דל קלוריות.

בס"ד
ביצים 2 ביום דגים ועופות תאכלי חופשי. השאלה איך את מכינה את הדג והעוף, באיזה שעה ביום אוכלת , מה את אוכלת יחד עם זה... מנה פסטה או הרבה ירק וקצת פסטה.
סיפרה פעם חברה שהתלהבה שעושה דיאטה. וספרה כך: אכלתי צלחת מרק ירקות במקום פרוסת עוגה.
איזה יופי החמיאו לה כולן. ומה אכלת חוץ מהמרק? אכלת 2 צלחות שהרגיע לך את הרעב?
מה פתאום ענתה. שמתי שקדי מרק שיהי'ה לי קראנצ'י!!!!!
יופי, אז אכלת מנת מרק מזינה ובריאה אבל עם שקדי מרק משמינים שההערך הקלורי כבר די שווה לעוגה רק מה שאין שם לכאורה סוכר.. אבל דל קלוריות הוא לא היה.

 

[קפה בוץ]

100% צודקת!!!
יש לי מה להוסיף לך בנושא, אבל לא מעל במה זו...

בס"ד
ממש ממש לא. 20 קילו לילדה בת 14 זה לא בדיחה.

 

[קפה בוץ]

אני לא חושבת שזה נכון.
עברתי כמה הריונות סוכרתיים - בהם הורדתי פחממות לכמות אפסית.
שומנים- שהם היחידים (מלבד ירקות...) שמותרים חופשי ואפילו מומלצים - אכלתי חופשי לגמרי. נשנשתי בלי סוף כל מיני סוגי אגוזים, הוספתי שומנים כמו טחינה , אבוקדו - לסלט, גבינות לחביתה, וכו.
ו-ירדתי במשקל במקום לעלות (סוף הריון משקל נמוך יותר מאשר בתחילתו)
היום אני כבר תקופה ארוכה באורח חיים דומה, לא מגבילה בכלל בשומנים, וב"ה גם לא בפירות (שזה הגבלתי רק בגלל הסוכרת)
יורדת במשקל יפה מאד.
כי בטווח הארוך יותר חשוב איכות האוכל (ואיכות העיכול) ולא רמת הקלוריות.

בס"ד

וואוו מדהים.
יש לך תפריט מוקלד? אם כן אשמח ממש

 

[אמא של :-)]

ומה עושים אם לא אוהבים (על גבול השונאים) אוכל בריא?
אני שונאת הכל: קטניות, פרות, ירקות טריים, ירקות מבושלים.
יש 2 ירקות שכשלא קר אני מועילה בטובי לאכול, מידי פעם פרי אחד (תפוח עץ צהוב צהוב) ובימים ממש קרים תראו אותי אוכלת פומלה. זהו.
מסכימה לאכול חזה/שוקיים, סלמון ודגי שימורים: טונה ומקרל.
ניסתי דיאטות של אוכל בריא, אבל 95% מהאוכל הבריא שנוא עלי, וגם בדרך כלל תוך פחות מ30 יום מגיע השוקולד ואיתור השבירה.

מאמינה שזה רגשי, למרות שאני לא ילדה...
יש טיפול רגשי להשמנה?
וכמובן שזה בא יחד עם אכילה רגשית (שוקולד בזמנים מסויימים וכו) + היסטוריה הורמונלית של טיפולי פ. (לא, זה לא פלציסטיות, זה הכיתה "הגבוהה" יותר).
לא הייתי שמנה עד לטיפולים.

 

[קפה בוץ]

יש לי תחושה שהן דווקא כן שמנות,
פשוט מאחורי המקלדות מי בכלל רואה אותן?
מי מכירה אותן?
גם אני יכולה לכתוב מה שבא לי, מישהי כאן באמת מכירה אותי?

בס"ד

חח חמודה.
אני לא אשכח שטסתי תקופה אחרי שרזיתי והתמונה בדרכון עוד היתה מלפני... בבידוק הוא לא ממש האמין שזאת אני ואחרי שסיפרתי על ההרזיה אז הוא אמר שזה באמת אותם תווי פנים...

ומה שכתבו פה לגבי כח רצון ועבודת מידות זה ממש ככה ומקדם מאוד בעבודת ה'.

 

[פיקולו]

.

ספוילר: מה שעברתי בדרך - שווה קריאה!

הייתי בת 25.
ומאז שאני זוכרת את עצמי - הייתי עם עודף משקל
הילדות, גיל ההתבגרות, החתונה...
גם אחרי “דיאטת כאסח”, בגיל 18 שקלתי 80 קילו.
וברור שאחרי החתונה - עליתי עם ריביות והצמדה!
הגעתי למשקל שאני אפילו לא מסוגלת לכתוב במספרים.


ואז הגיע הרגע ששבר לי את הלב.
הבן הבכור שלי, בעיניים הכי תמימות, אבל חדות כמו סכין, שאל אותי:
"אמא, למה את שמנה? כל החברים שלי אומרים את זה..."


באותו רגע הבנתי:
אם עד עכשיו השומן כאב לי
מהיום הוא כבר כואב גם להם.


לא משנה כמה פחדתי, כמה התלבטתי,
החלטתי: די. הגיע הזמן!


ולא שיתפתי אף אחד.
לא משפחה, לא חברים.
כי כל החיים אמרו עליי שאני "חלשה", "חסרת שליטה", "לא עומדת בכללים"...
ואני רציתי להוכיח - שאני כן יכולה.
שאני חזקה.
שאני יודעת לשים גבול.

יצאתי למסע.
חיפשתי תורים בכל מקום צפון, דרום לא משנה.
רק שיהיה תור, ורק שאוכל להגיע באוטובוס.

ואז זה קרה! עשיתי את הניתוח (שרוול)
ובתוך שנה ירדתי 55 קילו.
ואני? התעוררתי לחיים חדשים.


עברו מאז 11 שנים.
היו הריונות, היו עליות, היו ירידות...
אבל היום - אני אישה "רגילה".
שומרת. משתדלת. לפעמים עולה קצת, לפעמים יורדת.
אבל הכי חשוב - אני לא נשברת.

פעם? הייתי אוכלת שש פרוסות לחם, שתיים ביצים, טונה שלמה - ויוצאת רעבה (הולכת לחפש קינוח).
היום? אני אוכלת ארוחת בוקר של פרוסת לחם אחת, ביצה, ירקות - ויוצאת שבעה ומרוצה.
ואני מצליחה לשמור -לא לשבוע או חודשים... לשנים!

ואם מישהו אומר שזה זמני - אז מה?
גם עשר שנים של נוחות, ביטחון, ובגדים יפים בחנויות רגילות - שוות כל רגע.


ואם אתה שואל - אז כן, עליתי 4 קילו (במהלך 11 השנים)
אבל גם עם העודף הזה - אני לא חוזרת להיות מי שהייתי.
אני עדיין שומרת. עדיין עומדת. לא נופלת.
ולא מתחרטת אפילו לרגע.

יצאתי להסתובב בעיר.
רחובות מלאים אנשים, תנועה, חיים.
ובאמת קשה להתעלם מזה, לרוב האנשים זה נראה פשוט.
הולכים, עוצרים, אוכלים, נהנים. בלי יותר מדי מחשבות.


ובכל פינה - באמת בכל פינה
גלידריה, אייס קפה, ופל בלגי, פיצה.
עוד חנות, ועוד אחת.
והשאלה פשוט קופצת לבד
למי כל השפע הזה מיועד בעצם?


יש אנשים שעוברים שם, לוקחים משהו קטן,
נהנים מהרגע וממשיכים הלאה.
ואצלי זה אחרת.
לא קנאה, התמודדות.


אצלי כל ביס הוא מחשבה.
כל פינוק הוא חשבון.
לא כי אני לא רוצה ליהנות,
אלא כי הגוף שלי לא מגיב כמו אצל כולם.
מה שאצל אחרים עובר בקלות,
אצלי נשאר. על הגוף, בראש, בלב.


וזה מרגיש לא הוגן.
לא דרמה גדולה, פשוט אמת.
העיר מלאה בהזמנות ליהנות,
אבל לא כולם מוזמנים באותו האופן.
לא כולם יכולים לעצור, לטעום ולהמשיך כאילו כלום.


אני לא מבקשת רחמים,
וגם לא שיסגרו את החנויות.
רק הכרה בזה שיש אנשים שהדרך שלהם מורכבת יותר,
ושהשפע הזה "בשבילם" הוא לא תמיד חגיגה,
לפעמים הוא מאבק יומיומי על איזון ושקט.


ובסוף, בבית,
בחרתי לי פינוק קטן שמתאים לי
יוגורט ללא תוספת סוכר
לא מתוך ויתור,
אלא מתוך שמירה על עצמי.

וואו.
השתכנעתי.
מתחילה לחשוב על זה ברצינות.

יכולה לפרט קצת יותר על התהליך?

 

[גרד"ק]

בס"ד

חח חמודה.
אני לא אשכח שטסתי תקופה אחרי שרזיתי והתמונה בדרכון עוד היתה מלפני... בבידוק הוא לא ממש האמין שזאת אני ואחרי שסיפרתי על ההרזיה אז הוא אמר שזה באמת אותם תווי פנים...

ומה שכתבו פה לגבי כח רצון ועבודת מידות זה ממש ככה ומקדם מאוד בעבודת ה'.

אני דוקא הרגשתי שזה על חשבון עבודת ה'
במיוחד בקורס של מיכל פתאל, כאילו כל כוחות נפשי, כל מרצי, וכל והקאוצ'ינג שהם עשו שם הופנו לנושא הזה...
יסורי מצפון - על רוגאלע קטן שאכלתי

מתי שהוא זה הרגיש לי מעוות לגמרי, ברחתי מהר.

 

[ה. בקר]

כמעט כל השמנים הצליחו להוריד המון.
הבעיה היא להשאר עם זה לשנים ארוכות.
תנסי להיזכר כמה אנשים עם עודף משקל משמעותי(כלומר נטייה רצינית להשמנה) את מכירה שרזו ושומרים על כך הרבה שנים.
מדגישה, על ידי דיאטה ולא ניתוחים.

מכירה המון שירדו בדיאטה ושומרים על משקל תקין
זה אחרי עבודה ומאמץ ושינוי הרגלי חשיבה ואכילה
וכמו כל מה שכתבתי לעיל בענן זיהוי האכילה הרגשית וכו'
אף אחד לא אומר שקל לשמור על תוצאות ירידה. אבל לומר שזה כעט לא קיים לא נכון.
ויש גם הבדל גדול בין מי שירד והעלה חזרה עד 10% מהירידה שזה תקין לחלוטין בין מי שירד ועלה הכל + וזה בהחלט קשור לכל מה שכתבתי לעיל.
מכירה סביבי לא מעט.

לא דברתי בכלל על ניתוחים
ואגב, מי שלא משנה הרגלי אכילה וחשיבה סביב האוכל, ומוסיף פעילות גופנית כמו שצריך, יעלה בחזרה גם אחרי ניתוח. הוא ירד אבל אחר כך יעלה.
אין חכמות.
ניתוח מאיץ ירידה. הוא מסייע בהחלט
אבל בשורה תחתונה, אחרי הירידה, מי שלא ישמור ולא יאכל נכון ולא יעשה פעילות גופנית וייפול לאכילה רגשית---יעלה ++ גם אחרי ניתוח.

כל מנותח ותיק [שכבר עבר את תקופה האופוריה] יעיד שזה כך

 

[מונטיפיורית]

גם ברחתי מהקבוצות לעיל......
מה שמעניין אותי שמתי לב שיש ראש שמן
כששואלת חברה שמנה.....איך היה
באירוסין- בר מצוה -נופש וכו
יש כאלו שישר יתייחסו לאוכל
ויש כאלו שמסוגלות לדבר גם על האווירה ועוד
האם זה חינוך, סביבה, או גנטי ?

 

[ה. בקר]

כל פעם שהמנחת הרזייה/דיאטנית הציעה את זה, היה לי קשה להבין...
איזה תחליף זמין, מהיר, מהנה קיים חוץ מלהכניס משהו לפה?
אם את אוהבת שחיה/טיולים/קריאה/צפייה/שיחה עם חברות/להתלבש יפה/אומנות/ציור וכד'
שום דבר מאלה לא יכול להיות מענה רגשי זמין ומיידי באמצע מרוץ היום יום בין מטלה למטלה.

זה לא קל
בהחלט
אבל יש תחליפים. ועם הזמן כשאת מבינה שזה אכילה רגשית ולא צורך אמיתי ואת נמנעת ממנו [בקושי גדול בהתחלה], עם הזמן זה נעשה הרבה יותר קל
אבל צריך להתחיל...

 

[ה. בקר]

.

ספוילר: מה שעברתי בדרך - שווה קריאה!

הייתי בת 25.
ומאז שאני זוכרת את עצמי - הייתי עם עודף משקל
הילדות, גיל ההתבגרות, החתונה...
גם אחרי “דיאטת כאסח”, בגיל 18 שקלתי 80 קילו.
וברור שאחרי החתונה - עליתי עם ריביות והצמדה!
הגעתי למשקל שאני אפילו לא מסוגלת לכתוב במספרים.


ואז הגיע הרגע ששבר לי את הלב.
הבן הבכור שלי, בעיניים הכי תמימות, אבל חדות כמו סכין, שאל אותי:
"אמא, למה את שמנה? כל החברים שלי אומרים את זה..."


באותו רגע הבנתי:
אם עד עכשיו השומן כאב לי
מהיום הוא כבר כואב גם להם.


לא משנה כמה פחדתי, כמה התלבטתי,
החלטתי: די. הגיע הזמן!


ולא שיתפתי אף אחד.
לא משפחה, לא חברים.
כי כל החיים אמרו עליי שאני "חלשה", "חסרת שליטה", "לא עומדת בכללים"...
ואני רציתי להוכיח - שאני כן יכולה.
שאני חזקה.
שאני יודעת לשים גבול.

יצאתי למסע.
חיפשתי תורים בכל מקום צפון, דרום לא משנה.
רק שיהיה תור, ורק שאוכל להגיע באוטובוס.

ואז זה קרה! עשיתי את הניתוח (שרוול)
ובתוך שנה ירדתי 55 קילו.
ואני? התעוררתי לחיים חדשים.


עברו מאז 11 שנים.
היו הריונות, היו עליות, היו ירידות...
אבל היום - אני אישה "רגילה".
שומרת. משתדלת. לפעמים עולה קצת, לפעמים יורדת.
אבל הכי חשוב - אני לא נשברת.

פעם? הייתי אוכלת שש פרוסות לחם, שתיים ביצים, טונה שלמה - ויוצאת רעבה (הולכת לחפש קינוח).
היום? אני אוכלת ארוחת בוקר של פרוסת לחם אחת, ביצה, ירקות - ויוצאת שבעה ומרוצה.
ואני מצליחה לשמור -לא לשבוע או חודשים... לשנים!

ואם מישהו אומר שזה זמני - אז מה?
גם עשר שנים של נוחות, ביטחון, ובגדים יפים בחנויות רגילות - שוות כל רגע.


ואם אתה שואל - אז כן, עליתי 4 קילו (במהלך 11 השנים)
אבל גם עם העודף הזה - אני לא חוזרת להיות מי שהייתי.
אני עדיין שומרת. עדיין עומדת. לא נופלת.
ולא מתחרטת אפילו לרגע.

יצאתי להסתובב בעיר.
רחובות מלאים אנשים, תנועה, חיים.
ובאמת קשה להתעלם מזה, לרוב האנשים זה נראה פשוט.
הולכים, עוצרים, אוכלים, נהנים. בלי יותר מדי מחשבות.


ובכל פינה - באמת בכל פינה
גלידריה, אייס קפה, ופל בלגי, פיצה.
עוד חנות, ועוד אחת.
והשאלה פשוט קופצת לבד
למי כל השפע הזה מיועד בעצם?


יש אנשים שעוברים שם, לוקחים משהו קטן,
נהנים מהרגע וממשיכים הלאה.
ואצלי זה אחרת.
לא קנאה, התמודדות.


אצלי כל ביס הוא מחשבה.
כל פינוק הוא חשבון.
לא כי אני לא רוצה ליהנות,
אלא כי הגוף שלי לא מגיב כמו אצל כולם.
מה שאצל אחרים עובר בקלות,
אצלי נשאר. על הגוף, בראש, בלב.


וזה מרגיש לא הוגן.
לא דרמה גדולה, פשוט אמת.
העיר מלאה בהזמנות ליהנות,
אבל לא כולם מוזמנים באותו האופן.
לא כולם יכולים לעצור, לטעום ולהמשיך כאילו כלום.


אני לא מבקשת רחמים,
וגם לא שיסגרו את החנויות.
רק הכרה בזה שיש אנשים שהדרך שלהם מורכבת יותר,
ושהשפע הזה "בשבילם" הוא לא תמיד חגיגה,
לפעמים הוא מאבק יומיומי על איזון ושקט.


ובסוף, בבית,
בחרתי לי פינוק קטן שמתאים לי
יוגורט ללא תוספת סוכר
לא מתוך ויתור,
אלא מתוך שמירה על עצמי.

נהדר שכתבת
כי זו הוכחה מעולה לכך שגם מי שיורד בניתוח, בסופו של דבר מתמודד אחרי הירידה כמו מי שירד שלא בניתוח.
ההתמודדות מול עליה חזרה במשקל- היא של כולם. דיאטה, ניתוח, זריקות, כדורים וואטאבר.

 

[bbzb]

כוונתי שגם אוכל שנחשב בריא והוא משמין כמו פירות טחינה וכד'- לא מכירה מישהו שהשמין מזה, כשאוכלים רק אוכל בריא (צודקת לא דוקא דיאטטי) .
כלומר גם אם אוכלים פירות אז כמה תאכלי פרי או שתיים ? גם אם לא תגבילי את עצמך כמה כבר תרצי ?
כשאוכלים בורקס ושוקולד - בד"כ רוצים עוד ועוד... עד שהבחילה גואה

תתפלאי לשמוע
(אני) ארבעה חודשים (!) של אוכל בריא בלבד! ללא קמחים וללא סוכר
הגוף הרגיש מקסים
ללא עצירויות, השקעה עצומה בהכנת האוכל
ללא ירידה של גרם אחד במשקל
הנה, עכשיו את מכירה
הרזה לא יבין את השמן..
אם באמת יש נטיה להשמנה לא יעזור כמעט שום דבר אלא השקעה אין סופית ושעבוד החיים לאוכל בריא, כושר בלי סוף, ותוספים יקרים ואז אולי משהו ישתנה
בקיצור- משהו שאשה בגילאי לידות וגידול הילדים לא יכולה לעמוד

 

[ה. בקר]

מסכימה מאוד שההשמנה נובעת מהסדר יום הלחוץ והתובעני, גם כי אין זמן להכין את האוכל הבריא וגם מהלחץ!

סוף מעשה במחשבה תחילה
יש המן אוכל שאפשר להכין ראש בדקות ספורות והם מהווים עוגן הצלה לרגעים האלו.