סיפור בהמשכים יומנם של אבודים

[CN]

יום ע"ד למסע.

חלמתי שהספינה מגיעה.
היא הייתה ענקית, די דומה לטיטאניק במחשבה שניה. כל כך גדולה שהאי רוניה היה נראה כמו רציף קטן לידה.
ולא היה לי כוח לעלות עליה.
כולם הלכו, עלו. אמרו לי "יאללה בוא" והלכו. אף אחד לא הצליח למשוך אותי אל האוניה.
רוף ניסה לקחת אותי, הדרקון ניסה לגרור אותי. הם לא הצליחו להזיז אותי אפילו מטר.
יונתן הסתכל עליי במבט מוזר, ובחלום משום מה הוא היה נראה כמו כשהוא עזב, לפני 10 שנים. לא כמו שהוא נראה היום.
קולצ', בחלום, פשוט לא אמרה כלום. רק הסתכלה על הספינה, הסתכלה עליי, ושוב על הספינה ושוב עליי.
ואז התעוררתי.
אני ליד השלט. הוא מחורץ ונראה עייף יותר ממני.
הספינה תגיע מחר.
אולי היא באמת תגיע, אולי לא.
אין לי מושג מה אעשה אם היא באמת תופיע פתאום.
כמה אירוני.

"דוד שפי!" קולצ' מדלגת על הסלעים ברגליים היחפות שלה. "האוכל יצא שרוף, אבל שמרנו לך בכל זאת!"
אני אומר תודה. ועוד כל מיני מילים כאלה, יבשות.
תוהה לעצמי למה בעצם המציאו את המילים האלה, אם בסוף בסוף אין להן שום משמעות.
קולצ' מפזרת מילים שבעיניה יש להן המון משמעות. אני משרבט על שולי הדף ספינת מפרש קטנה, בתוך גל עצום.
"רוניה אבל אמרה שהיא מחפשת מישהו חשוב להיות המפלצת שלו, ואני חושבת שהיא סתם רוצה להיות חשובה כל הזמן. אבל אולי היא בכל זאת תסכים ואז נלך וזהו, אבל אם..."
ושוב איבדתי ריכוז.
"למה את מציעה בכלל לקבל מפלצת?" אני קוטע אותה באמצע מילה כלשהיא.
"כי לא בא לי דרקון." קולצ' מציירת סמיילי מחייך בחול. "עכשיו זה הפעם היחידה שאני יכולה לבחור, אז זה ממש שווה לי."
"אבל למה רוניה?!"
היא מסתכלת עליי כאילו אני חייזר, וכמעט צוחקת בקול. מעניין מי לימד אותה שזה לא מנומס לצחוק בפרצוף.
"בגלל שרוניה לא מסוכנת. היא רק הופכת אנשים למוזרים, אבל היא לא מקלקלת בתוכם שום דבר."
"את לא יכולה להאמין למפלצת!" אני זועף. "הן מסוכנות מאוד, ואת צריכה..."
"קיבלתי רשות מאבא." עונה קולצ' בזעף משלה. "ואתה רק דוד שלי, אל תגיד לי מה לעשות."
אין לי כוח להגיד לה עוד מילים. אני מתחיל להבין שגם היא - חושבת שהמילים שלי חסרות משמעות ומטופשות לגמרי.
"תודה." אני אומר. "האוכל היה טעים."

אם כבר מילים ריקות, לפחות שלא יוכלו לשמש נגדי בהמשך.

ב"ה

פרק מכווץ. מה קורה, שפי? איך אפשר לעזור לך? כואב לנו שאתה ככה.
ושקולצ' לא מאמינה לו, ודווקא כשהוא כן מדבר דברי טעם, זה ממש אאוצ'.
מחכים לפרק הבא, בתקווה שיהיה אופטימי יותר..

 

[נ. גל]

יום ע"ה למסע.

כשאני פתאום מבין כמה אירוני המצב שלי, אני מבין כמה חזקה רוניה.
הספינה תגיע מחר.
כמו טיפש, אני לא מבין שכל יום הוא - היום. בן אדם לא יכול להגיע אל המחר של עצמו.
איך שוברים לולאת זמן שכזו?

"לו!" אני קורא לה, אחרי ימים ארוכים שלא. פתאום קולט שקראתי לה בחודש האחרון יותר ממה שקראתי לה בכל חיי ביחד.
היא מגיעה עם רבע חיוך, שאני לא בטוח אם הוא ידידותי או אכזרי.
"מפלצות מסוגלות לעוות את הזמן?" אני שואל.
היא צוחקת. לרגע אני בטוח שהיא תתלה אותי הפוך מהרגליים על איזה עץ לפני שתענה, אבל משום מה זה לא קורה.
"אתה זוכר את המנון המפלצות?" היא שואלת בתשובה.
אני מרים גבה. "אני אמור להכיר?!"

ילד רך, ילד תם
ילד שהוא הטיפש מכולם
לאן תלך ואיך תקום?
אתה בכלל עשוי מכלום...

אל תגדל ואל תכאיב
הישאר עימי בתוך הביב
אל תלך ואל תקום,
גם ככה העולם עקום

השיר מוכר ולא מוכר. "מאיפה זה?" אני מברר.
"את ההמנון הזה כתבה רוניה, לבת אנוש הראשונה שהיא הייתה שלה." מספרת לו. "כל מה שרוניה ידעה לעשות אז, היה לעוות את הזמן. היא למדה את זה באי-בוד. להחזיר את האישה שלה אל מעמקי העבר כך שתפסיד את העתיד, למתוח את ההווה עד שהוא נקרע..."
אני מתפלץ. לא יודע אם מלשון מפלצת או פוחלץ, אבל פשוט אין לי מה לענות לסיפור הזה.
"מאז נולדו לה מאות אלפי מפלצות, כולן למדו אצל רוניה את הדרך להשתייך לבן אדם. וכולן חונכו על ההמנון שלנו."
משהו מוזר לי. "אז איך בני האדם בכל זאת גדלים?" אני מתעקש כי אני מרגיש שמשהו פה נכון מדי. "כולם גדלים, לפחות בעולם האנושי."
לו צוחקת שוב. הפעם היא דווקא כן תופסת את הרגליים שלי, ומנערת אותי בכוח עד שהדם עולה לי לראש. "איך אנחנו גדלים?" אני שואל, מסוחרר.
היא זורקת אותי על החוף כמו בובת סמרטוטים.
"כי הכל אירוניה, בסופו של דבר."

 

[CN]

ב"ה

אויש. להידחק לעמוד הרביעי זה לא נעים.
מה שלום שפי? הספינה כבר הגיעה?
אנחנח רוצים פרק, אבל אופטימי! די לשפי המדוכדך והקודר, רוצים חזרה לראות שפי לוחם, זה הרבה יותר מתאים לו.

 

[לוטם]

@נ. גל אנחנו מחכים לפרק.... (:

 

[נ. גל]

יום ע"ו למסע.

התעוררתי מסיוט.
שזה מוזר להגיד את זה כשבטח כולם יגידו שאני חי בתוך סיוט.
כל האירוניה הזו היא סיוט, לא יאמן שבאי הוודאות עוד נהנתי מהאירוניה שבו.
זה אירוני שהאירוניה כבר לא אירונית בעיניי.
אבל התעוררתי מהסיוט, זה בטוח. כי בחלומות שלי, אף פעם לא היה לגשם רעש.
וכשאני מתעורר, אני שומע את הים סוער עם טיפות גשם.
רעש מושלם של טבע פראי.
שק השינה שלי חסין לגשם, אבל התיק לא לגמרי. אני דוחף אותו אף תוך השק והרגליים שלי מתכסות בבוץ בינתיים.
מיילא, כשהגשם יגמר אני אשטוף את עצמי בים.
מגלגל את השק, מוודא שהוא באמת לא נרטב.
איזה בוקר הפוך!

כותב את כל זה כשסוף סוף יש הפוגה. השעון מראה על 12 בצהריים, ומשום מה אף אחד לא הגיע מהבוקר. זה מוזר, בדרך כלל אנחנו נפגשים לפחות פעם אחת לפני הצהריים.
מתלבט אם לשטוף את הרגליים, ואז קולט כמה החול טובעני סביבי. כל הזמן הזה ישבתי על סלע, ולא חשבתי על הבוץ.
"לו!" אני צורח כמו משוגע. באמצע האי אין כמעט סלעים. מה כולם עושים?!
"לו!!!"
היא מגיעה. "תשתקי, אל תגידי כלום." אני פוקד, והרגליים שלי רועדות. בקושי מצליח להשחיל את הסוגר של השק על היד של לו.
"אתה מטונף." היא אומרת בכל זאת.
"אני יודע, אבל אמרתי לך לשתוק." אני מתעקש. מטפס עליה ולא אכפת לי כמה היא מתרגזת. "עופי למחנה של כולם."
היא מתרוממת בעצלתיים.
"עכשיו!" אני צועק.
אין לי ברירה. אני היחיד שישן ליד סלע בלילה הזה.

צדקתי.
כמעט כל התרמילים טבעו, האוהלים שהוקמו ברובם לא שרדו את הגשם הזה.
הכל מוצף. הכל טובע. העננים עדיין כהים בשמיים, אי אפשר לדעת מתי הכל יוצף עוד יותר ממה שהוא עכשיו.
שתי מפלצות שאני לא זוכר את שמן סופרות מי נמצא איפה. רוב האנשים טיפסו על עצים בלי להחזיק כלום ושום דבר בידיים. יונתן כמעט מעולף, רוף יושב על הדרקון שלו ונראה אבוד לגמרי בתוך הכאוס.
הגשם הזה הוא האין ברירה.

אני חייב להוציא את כולם. עכשיו.

 

[לוטם]

פרק משמעותי.
מקווה בשביל כולנו שזאת ההתחלה של המפנה שחיכינו לו

 

[קשת החיים]

סוף סוף! הפעם אין לשפי ברירה, הוא כבר לא יכול לשקוע ברחמים עצמיים, יש לו משימה. איזה משל נפלא לחיים. מחכים להמשך.

 

[ניק 144552]

אני דוחף אותו אף תוך השק

התכוונת ל

אני דוחף אותו אל תוך השק

?

 

[CN]

ב"ה

נס שהגיע הגשם לארצנו הקטנטונת. אחרת שפי היה נשאר לנצח באירוניה...
תודה על הפרק! סוף סוף! שפי, קדימה, אתה יכול!

 

[נ. גל]

התכוונת ל

?

כן, תודה על התיקון.

 

[נ. גל]

ב"ה

נס שהגיע הגשם לארצנו הקטנטונת. אחרת שפי היה נשאר לנצח באירוניה...
תודה על הפרק! סוף סוף! שפי, קדימה, אתה יכול!

מאחורי הקלעים:
חיפשתי במשך כמעט שבועיים את המשל המדויק שיכול להזיז אותו...
בלוק במוח.
ואז התעוררתי ב3 בלילה מרעמים והבנתי - מה שמעיר אותי מהשינה, יכול להזיז אפילו את שפי.

 

[ניק 144552]

@נ. גל
מחכים לפרק נוסף

 

[נ. גל]

@נ. גל
מחכים לפרק נוסף

האמת שגם אני.

אני אבהיר רגע את המצב לטובת כולנו:
מכאן עד לסוף הסיפור אין עוד הרבה פרקים.
התהליך ברור לי בראש כמו שברור לי איך למצוא את המשקפיים ליד המיטה בבוקר.
אבל מה?
משום מה זה לא נכתב לי...
היו לי המון משברי כתיבה ותקופות יובש, גם בסיפור הזה וגם באחרים. תמיד יצאתי מזה.
גם כאן אני בטוחה (ובוטחת בה' שנתן לי את כל הפרקים עד כה, שלא יאכזב את הילדים שלו) שזה יצליח.
פשוט -
לא נביאה אנכי ולא בת נביאה לדעת מתי זה ישתחרר.
מאוד מאוד מקווה שבקרוב ממש.

בינתיים מעלה פרק שבמקור נכתב לא כחלק מהעלילה אלא סתם לעצמי, ומסתבר שבעיבוד קל הוא יכול להשתלב כאן היטב.

 

[נ. גל]

יום ע"ז למסע.

"אתה זוכר שאי אפשר למות כאן?" שואל רוף כשהוא רואה אני רועד מעייפות.
"כן." אני אומר, וממשיך לדחוף את הסלע.
"אז על מה אתה נלחם?" הוא נותן יד, עוזר למשוך ולייצב את הסלע.
אני לא יודע.
לכן אני בוחר להמשיך לסדר את הסלעים לפי ההוראות של יונתן, שהופך אותם למשהו שעלול להזכיר בטעות את הציווליזציה.
על הסלעים המאורגנים כבר יושבים כמעט 20 איש. הם עושים הר תרמילים שמזכיר לי את אי השפיות.
כן, מסתבר שזה מה שקורה כשאתה לא שפוי.
אתה מארגן ערימה של כל מה שנשאר לך מפעם, ורועד מעייפות אחרי לילה לבן.
"שב קצת." פוקד עליי רוף. הוא מחזיק ביד אחת בקבוק מים מלוכלך וביד השניה את המחברת שלי.
השוחד עובד. עובדה שאני יושב עכשיו על סלע וכותב את זה, בזמן שרוף עולה לעוד סיבוב על הדרקון.
"אז למה באמת אתה נלחם?"
לו.
מצאה את הרגע המושלם להטריד אותי.
"לא יודע." אני עונה לה.
"הופה." היא מחככת ידיים, עיניה בורקות. "בוא נחשוב על זה. יכול להיות שאתה חולה שליטה שלא מסוגל להתמודד עם הכוח של הטבע?"
"זה לא מרגיש לי נכון."
"והרגשות שלך תמיד צודקים." היא צוחקת את צחוקה הפרוע.
אני מאבד את זה לגמרי, כי הצחוק שלה מדביק אותי.
"הרגשות שלי לא תמיד צודקים, אבל הם תמיד שלי." אני אומר, והמילים מסתבכות לי. "הבנת?"
"נניח שלא." היא מתעלמת ומהנהנת לעצמה. "זוכר את הרכב שעבר ליד הבית ספר בכיתה ג', והרס לך את המחברת שהלווית כדי להשלים חומר?"
אם היא צריכה לחזור כל כך אחורה בזמן כדי לגרד רגע של תסכול - כנראה שהמצב לא עד כדי כך גרוע.
אני נותן לעצמי כמה דקות לחשוב על זה. "את זוכרת שהילד שלקחתי ממנו את המחברת המשיך להיות חבר שלי במשך כל היסודי?" זה קשה, אבל בסוף אני מצליח לענות לה.
"חבר..." היא מלגלגת. "בוא נבדוק את זה."
"בואי לא נבדוק." אני מתרומם. "אני חוזר ליונתן, יש עוד מה לעשות."
"אבל למה אתה נלחם? אף אחד פה לא ימות גם אם כולכם תטבעו בחול עד שתיגמר הסופה." היא מתעקשת.
אומרים שהתשובה הראשונה שעולה בראש תמיד יש בה אמת חזקה.
"אני לא מפחד למות, אני מפחד שהם יסבלו."

 

[קשת החיים]

יום ע"ז למסע.

"אתה זוכר שאי אפשר למות כאן?" שואל רוף כשהוא רואה אני רועד מעייפות.
"כן." אני אומר, וממשיך לדחוף את הסלע.
"אז על מה אתה נלחם?" הוא נותן יד, עוזר למשוך ולייצב את הסלע.
אני לא יודע.
לכן אני בוחר להמשיך לסדר את הסלעים לפי ההוראות של יונתן, שהופך אותם למשהו שעלול להזכיר בטעות את הציווליזציה.
על הסלעים המאורגנים כבר יושבים כמעט 20 איש. הם עושים הר תרמילים שמזכיר לי את אי השפיות.
כן, מסתבר שזה מה שקורה כשאתה לא שפוי.
אתה מארגן ערימה של כל מה שנשאר לך מפעם, ורועד מעייפות אחרי לילה לבן.
"שב קצת." פוקד עליי רוף. הוא מחזיק ביד אחת בקבוק מים מלוכלך וביד השניה את המחברת שלי.
השוחד עובד. עובדה שאני יושב עכשיו על סלע וכותב את זה, בזמן שרוף עולה לעוד סיבוב על הדרקון.
"אז למה באמת אתה נלחם?"
לו.
מצאה את הרגע המושלם להטריד אותי.
"לא יודע." אני עונה לה.
"הופה." היא מחככת ידיים, עיניה בורקות. "בוא נחשוב על זה. יכול להיות שאתה חולה שליטה שלא מסוגל להתמודד עם הכוח של הטבע?"
"זה לא מרגיש לי נכון."
"והרגשות שלך תמיד צודקים." היא צוחקת את צחוקה הפרוע.
אני מאבד את זה לגמרי, כי הצחוק שלה מדביק אותי.
"הרגשות שלי לא תמיד צודקים, אבל הם תמיד שלי." אני אומר, והמילים מסתבכות לי. "הבנת?"
"נניח שלא." היא מתעלמת ומהנהנת לעצמה. "זוכר את הרכב שעבר ליד הבית ספר בכיתה ג', והרס לך את המחברת שהלווית כדי להשלים חומר?"
אם היא צריכה לחזור כל כך אחורה בזמן כדי לגרד רגע של תסכול - כנראה שהמצב לא עד כדי כך גרוע.
אני נותן לעצמי כמה דקות לחשוב על זה. "את זוכרת שהילד שלקחתי ממנו את המחברת המשיך להיות חבר שלי במשך כל היסודי?" זה קשה, אבל בסוף אני מצליח לענות לה.
"חבר..." היא מלגלגת. "בוא נבדוק את זה."
"בואי לא נבדוק." אני מתרומם. "אני חוזר ליונתן, יש עוד מה לעשות."
"אבל למה אתה נלחם? אף אחד פה לא ימות גם אם כולכם תטבעו בחול עד שתיגמר הסופה." היא מתעקשת.
אומרים שהתשובה הראשונה שעולה בראש תמיד יש בה אמת חזקה.
"אני לא מפחד למות, אני מפחד שהם יסבלו."

אוי זה טוב! זה טוב ויפה כל כך!!
אני מצטטת כאן מלא משפטים מדהימים: "הרגשות שלי לא תמיד צודקים , אבל הם תמיד שלי".
"אם היא צריכה לחזור כל כך אחורה בזמן כדי לגרד רגע של תסכול - כנראה שהמצב לא עד כדי כך גרוע."
"בואי לא נבדוק".
ומשפט המחץ הכל כך נכון: "אני לא מפחד למות, אני מפחד שהם יסבלו".
תענוג!!!
תודה שהבאת את הפרק הזה, הוא מאוד מתאים. מחכים להשראה שלך שתחזור.

 

[לוטם]

יום ע"ז למסע.

"אתה זוכר שאי אפשר למות כאן?" שואל רוף כשהוא רואה אני רועד מעייפות.
"כן." אני אומר, וממשיך לדחוף את הסלע.
"אז על מה אתה נלחם?" הוא נותן יד, עוזר למשוך ולייצב את הסלע.
אני לא יודע.
לכן אני בוחר להמשיך לסדר את הסלעים לפי ההוראות של יונתן, שהופך אותם למשהו שעלול להזכיר בטעות את הציווליזציה.
על הסלעים המאורגנים כבר יושבים כמעט 20 איש. הם עושים הר תרמילים שמזכיר לי את אי השפיות.
כן, מסתבר שזה מה שקורה כשאתה לא שפוי.
אתה מארגן ערימה של כל מה שנשאר לך מפעם, ורועד מעייפות אחרי לילה לבן.
"שב קצת." פוקד עליי רוף. הוא מחזיק ביד אחת בקבוק מים מלוכלך וביד השניה את המחברת שלי.
השוחד עובד. עובדה שאני יושב עכשיו על סלע וכותב את זה, בזמן שרוף עולה לעוד סיבוב על הדרקון.
"אז למה באמת אתה נלחם?"
לו.
מצאה את הרגע המושלם להטריד אותי.
"לא יודע." אני עונה לה.
"הופה." היא מחככת ידיים, עיניה בורקות. "בוא נחשוב על זה. יכול להיות שאתה חולה שליטה שלא מסוגל להתמודד עם הכוח של הטבע?"
"זה לא מרגיש לי נכון."
"והרגשות שלך תמיד צודקים." היא צוחקת את צחוקה הפרוע.
אני מאבד את זה לגמרי, כי הצחוק שלה מדביק אותי.
"הרגשות שלי לא תמיד צודקים, אבל הם תמיד שלי." אני אומר, והמילים מסתבכות לי. "הבנת?"
"נניח שלא." היא מתעלמת ומהנהנת לעצמה. "זוכר את הרכב שעבר ליד הבית ספר בכיתה ג', והרס לך את המחברת שהלווית כדי להשלים חומר?"
אם היא צריכה לחזור כל כך אחורה בזמן כדי לגרד רגע של תסכול - כנראה שהמצב לא עד כדי כך גרוע.
אני נותן לעצמי כמה דקות לחשוב על זה. "את זוכרת שהילד שלקחתי ממנו את המחברת המשיך להיות חבר שלי במשך כל היסודי?" זה קשה, אבל בסוף אני מצליח לענות לה.
"חבר..." היא מלגלגת. "בוא נבדוק את זה."
"בואי לא נבדוק." אני מתרומם. "אני חוזר ליונתן, יש עוד מה לעשות."
"אבל למה אתה נלחם? אף אחד פה לא ימות גם אם כולכם תטבעו בחול עד שתיגמר הסופה." היא מתעקשת.
אומרים שהתשובה הראשונה שעולה בראש תמיד יש בה אמת חזקה.
"אני לא מפחד למות, אני מפחד שהם יסבלו."

וואו איזה פרק!
כיף שהעלית אותו, ולא הפסדנו אותו.

 

[ניק 144552]

יום ע"ז למסע.

"אתה זוכר שאי אפשר למות כאן?" שואל רוף כשהוא רואה אני רועד מעייפות.
"כן." אני אומר, וממשיך לדחוף את הסלע.
"אז על מה אתה נלחם?" הוא נותן יד, עוזר למשוך ולייצב את הסלע.
אני לא יודע.
לכן אני בוחר להמשיך לסדר את הסלעים לפי ההוראות של יונתן, שהופך אותם למשהו שעלול להזכיר בטעות את הציווליזציה.
על הסלעים המאורגנים כבר יושבים כמעט 20 איש. הם עושים הר תרמילים שמזכיר לי את אי השפיות.
כן, מסתבר שזה מה שקורה כשאתה לא שפוי.
אתה מארגן ערימה של כל מה שנשאר לך מפעם, ורועד מעייפות אחרי לילה לבן.
"שב קצת." פוקד עליי רוף. הוא מחזיק ביד אחת בקבוק מים מלוכלך וביד השניה את המחברת שלי.
השוחד עובד. עובדה שאני יושב עכשיו על סלע וכותב את זה, בזמן שרוף עולה לעוד סיבוב על הדרקון.
"אז למה באמת אתה נלחם?"
לו.
מצאה את הרגע המושלם להטריד אותי.
"לא יודע." אני עונה לה.
"הופה." היא מחככת ידיים, עיניה בורקות. "בוא נחשוב על זה. יכול להיות שאתה חולה שליטה שלא מסוגל להתמודד עם הכוח של הטבע?"
"זה לא מרגיש לי נכון."
"והרגשות שלך תמיד צודקים." היא צוחקת את צחוקה הפרוע.
אני מאבד את זה לגמרי, כי הצחוק שלה מדביק אותי.
"הרגשות שלי לא תמיד צודקים, אבל הם תמיד שלי." אני אומר, והמילים מסתבכות לי. "הבנת?"
"נניח שלא." היא מתעלמת ומהנהנת לעצמה. "זוכר את הרכב שעבר ליד הבית ספר בכיתה ג', והרס לך את המחברת שהלווית כדי להשלים חומר?"
אם היא צריכה לחזור כל כך אחורה בזמן כדי לגרד רגע של תסכול - כנראה שהמצב לא עד כדי כך גרוע.
אני נותן לעצמי כמה דקות לחשוב על זה. "את זוכרת שהילד שלקחתי ממנו את המחברת המשיך להיות חבר שלי במשך כל היסודי?" זה קשה, אבל בסוף אני מצליח לענות לה.
"חבר..." היא מלגלגת. "בוא נבדוק את זה."
"בואי לא נבדוק." אני מתרומם. "אני חוזר ליונתן, יש עוד מה לעשות."
"אבל למה אתה נלחם? אף אחד פה לא ימות גם אם כולכם תטבעו בחול עד שתיגמר הסופה." היא מתעקשת.
אומרים שהתשובה הראשונה שעולה בראש תמיד יש בה אמת חזקה.
"אני לא מפחד למות, אני מפחד שהם יסבלו."

פרק יפה.
תודה רבה שהעלית!

 

[נ. גל]

אוי זה טוב! זה טוב ויפה כל כך!!
אני מצטטת כאן מלא משפטים מדהימים: "הרגשות שלי לא תמיד צודקים , אבל הם תמיד שלי".
"אם היא צריכה לחזור כל כך אחורה בזמן כדי לגרד רגע של תסכול - כנראה שהמצב לא עד כדי כך גרוע."
"בואי לא נבדוק".
ומשפט המחץ הכל כך נכון: "אני לא מפחד למות, אני מפחד שהם יסבלו".
תענוג!!!
תודה שהבאת את הפרק הזה, הוא מאוד מתאים. מחכים להשראה שלך שתחזור.

וואו איזה פרק!
כיף שהעלית אותו, ולא הפסדנו אותו.

פרק יפה.
תודה רבה שהעלית!

תודה רבה על התגובות החמות!

 

[נ. גל]

יום ע"ח למסע.

רק כשאני מתעורר מהזריחה אני מבין מה היה לי מוזר ביומיים האחרונים.
רוניה. היא השתתפה בכל מבצע החילוץ והסידורים, וניהלה את תורנויות המפלצות בצורה נונשלנטית ומדוייקת.
לא הייתי צריך להגיד לה שום הוראה, היא פשוט עשתה את הדבר הנכון בכל רגע נתון.
"היא קראה לך את המחשבות, אני העברתי לה." מודה לו בחמיצות, אחרי ויכוח קצר. "היה נחמד לראות אותך נלחם וסוחט את האנרגיה שלך. כי אם יש אדרנלין - יהיה גם רגע שתקרוס לתוך עצמך. אז קצת עודדתי את זה, מה קרה."
"את מתאמצת לתת תירוצים הרבה יותר מהרגיל שלך." אני עונה.
זה מעצבן אותה.
אז אני צריך לחזור לנושא הקודם.
"לא אמרת שכדי לתקשר טלפתית, צריכים שהמפלצות יהיו כאלה שיש להן אנשים?" אני שואל.
"לא בדיוק. כדי להעביר מחשבות של בן אדם, צריכים שגם למפלצת השניה יהיה בן אדם." היא עונה.
לוקח לי רגע להבין מה היא רוצה. כשאני כותב אני מבין מהר יותר, וגם את זה אני מבין רק אחרי רגע. "אז לרוניה יש בן אדם."
לו שותקת.
"תעני לי או שאני מחליף לך שם." נגמרו לי האיומים, נגמר לי הכוח. השמש עוד לא בשיא השמיים ויש לי תחושה שזה יהיה יום מתסכל.
"אמ... אני רואה שאדרנלין כבר יורד. אז - נכון הסלע שקרע לך את השרוול? בוא תבדוק רגע, אולי הפציעה שם נראית קצת יותר רע ממה שהיא נראתה בלילה...?" לו לחוצה וזה הדבר הכי כיף שקרה לי השבוע.
עכשיו אני שותק.
"הבן אדם של רוניה זו קולצ', נכון?" אני מבין בסוף.
"הבטחתי לקולצ' לא להגיד עליה שום דבר לך." היא עונה את התשובה הכי קלאסית למפלצת.
אני רוצה ללכת לדבר עם קולצ'.
"לא יקרה!" לו זועמת, לופתת את הזרועות והרגליים שלי בכוח. "תיזהר ממני, אני אגמור לך את הצורה! אני אזהם לך את הפצעים מאתמול!"

"מה - אכפת - לך?" אני יורק את המילים, אחרי שעתיים של קרב אימים.
זה כל כך מדהים שברגע שכולם פה רואים איש נאבק במפלצת שלו, הם פשוט קמים והולכים.
אחרי שהמצב ירגע הם בטח ישמחו להשתתף בצערי ולשמוע פרטים, אבל תוך כדי? מסתובבים כאילו לא ראו כלום.
איכשהוא אני בטוח שרוף היה מגיע לעזור לי. אבל הוא בצד השני של האי, כי אני האידיוט שרצה פרטיות לשיחה הזו.
"לא אכפת לי!" היא צועקת עליי. "בכלל לא!"
"אכפת לך." אני לא מאמין שזה הויכוח שאליו נקלעתי בסוף.
"לא אכפת."
כמו שני ילדים קטנים.
"תוכיחי." אני אומר אחרי שנמאס לי, ואפילו לו כבר נראית מותשת. שוכבת על החול, מקרקרת תשובות בלי כוח. "תוכיחי שלא אכפת לך ופשוט אל תתערבי."
"אבל אז אתה תחזור הביתה." היא עונה.
אני ממצמץ. "ואז מה?"
"ואז תחזיר אותי לגור בתוך המעבה של המזגן, ותהיה מוכן לדבר איתי רק בסיוטים בלילה או כשאתה לגמרי לבד. עכשיו גם שיחררת את הבת שלי חזרה לעולם המפלצות, אז אני אהיה לגמרי לבד."
"אני לא." אני מבטיח. "אני לא אחזור אחורה, התבגרתי."
"כולכם אומרים את זה." היא אומרת, וצליל של יללה בקולה. "וכולם משקרים."

 

[ניק 150135]

יום א' ליומן. כנראה יום 10 למסע.

העצים סביבי היו עצי סרק. בהיתי בהם, מיואש. כל כך קיוויתי שהיום כן יהיה משהו לאכול כאן, אבל אין לדעת.
אני מתרומם לאיטי, מגלה שגם היום קמתי שלם. אין לדעת מתי תצוץ פתאום חיית טרף שתבחר אותי לקורבנה. בינתיים מנסה לשרוד, אולי גם אמצא קצת אוכל.
מסתובב בין העצים, מחפש. לא יודע בעצמי מה, לא יודע מה אמצא. אם אמצא. הרוח שורקת. אולי בעצם אלו ציפורים שמסתובבות בין העצים? או הד הגלים? אין לי מושג.
אני ממשיך ללכת, מגלה חלקת יער שלא בדקתי עדיין. היא לא מסומנת במגדל האבנים הקבוע שלי. בלית ברירה אני נכנס אליה. אמנם אין לי מושג מה מחכה לי, אבל גם ככה אין לי מושג.
עץ תפוחים אחד קורץ לי, ופירותיו הופכים לארוחת הבוקר והצהריים שלי יחד. אני שבע, אבל לא רגוע. רעשים לא מזוהים סובבים אותי, מטרידים את מנוחתי. כל רגע בעל חיים אחר עובר בסביבה, את רובם לא הכרתי מעולם.
"הלו?" קול נשמע, ואני משוכנע שמדובר בעוד בעל חיים שלא ידעתי על קיומו.
"הלו, בן אדם?" הקול נשמע שוב, ואני מסתובב בפחד. אז יש כאן גם שודדים?
בחור צעיר, רזה, עומד לא רחוק ממני. הוא לבוש בבגדי שק, אבל נראה מרשים גם בהם. "אתה מבין אותי?"
"איך הגעת לפה?" אני שואל. מכל השאלות שבעולם, זו הראשונה שנפלטת מפי. אין לי מושג למה.
"מה זה משנה." הוא מחייך, מתקרב. "ידעתי שאני לא לבד, נחמד לדעת שזה אדם נחמד כמוך."
"ידעת?" אני מביט בו, מופתע. "איך ידעת?"
"אי הוודאות." הוא צוחק. "ברור שאני אדע."
"מה?" עכשיו אני כנראה בוהה בו, כי אני לא מצליח לחשוב על כלום חוץ מהחיוך שמרוח לו על הפנים. "מה אמרת?"
"שאנחנו באי הוודאות, שפי." הוא מייצב אבן, מתיישב עליה. "בא, שב איתי."
"איך אתה יודע איך קוראים לי?" אני מתרחק בצעד אחד. "לא אמרתי לך את זה."
הוא קולט פתאום, מסתכל עליי במבט מוזר. "אתה באמת לא יודע איפה אתה."
"בוקר טוב." אני מתיישב מולו. "אני לא יודע כלום, אדוני. לא מי אתה, לא איפה אנחנו, ולא איך הגעתי לפה."
הוא משפשף את מצחו. "מוזר ממש." הוא מסכם את דעתו. "אני רוף. ואל תשאל מה זה השם הזה, כי אני לא מתכנן לענות על זה."
"אוקי." אני מהנהן. "רוף, נעים להכיר. שפי."
"נעים מאוד." הוא חוזר לחייך. "אז ברוך הבא לאי הוודאות. כמה זמן אתה כאן?"
"אין לי מושג."
עכשיו הוא מביט בי בעיני עגל. "טוב, משהו פה משובש לגמרי, אני מקווה שאתה מודע לזה."
אני מתייאש. רק עכשיו הוא הבין את זה?!

יפהפה