סיפור בהמשכים איך תמיד זה קורה לי?!

[נ. גל]

א. ברוב הזמן, שוטרים לא תוקפניים עד כדי כך בדרך כלל. הם מעדיפים לתת לנחקר לשחרר את כל הגרסה שלהם ברצף, ככה הם משיגים מספיק מידע כדי לזהות שקרים בקלות יותר. אבל כמובן - בשביל הסיפור הכל עובד.
ב. אחלה פרק, תודה.

 

[לוטם]

יום חמישי בערב, זהו היום העמוס ביותר בשבוע. כך תעיד כל אם. גם אמא של מורדי ואלי מסכימה לכך בכל לב, ורק לאחר שכלו כל הקיצין - הרימה את קולה לכיוון חדרו של מורדי - שם הבחור המגודל היה ספון כבר שעות ארוכות.

"מורדי?"

התגובה בוששה לבוא. האם ידעה היטב שמורדי שמע אותה. אלא מה? הוא בוחר להתעלם.

"מורדי!"
"אה?" הוא הואיל בטובו לשחרר הגה קצר מפיו.

"בוא תעזור לסדר קצת את הבית", היא הביטה סביבה. סדום ועמורה אחרי ההפיכה היו יותר מסודרים מהמצב של הבית כרגע. "אתה בכל מקרה לא עושה כלום עכשיו".

"אני עושה", הוא מחה בקול קלוש מתוך הנייד שלו. "ואין לי כוח סדר. אני גם לא יודע".

"מצחיק, מורדי". אמא שלו ניצבה בפתח חדרו. "אתה יכול להגיד לי מה בדיוק עשית היום חוץ מלהיות תקוע בטלפון שלך?" קולה היה מיואש מעט. "קום עכשיו, ותעזוב את המכשיר הזה סוף סוף".

"אין לי כוח, עזבי אותי". קול טריקת דלת נשמעה, מורדי עט עליה. "מישהו הגיע. לכי תבדקי מי זה".

"זה אני", אלי נכנס אל החדר בחיוך, מחבק את אימו, דבר ראשון. "מה שלומכם?"

"אלי! איזה יופי לראות אותך כאן! מה נשמע? אתה כאן בשבת?" מטר שאלות נחת על הבחור.

"לא".

"אז...?" מורדי הרים אל אלי מבט לשמע התשובה הקצרה והנחרצת. "כאילו, למה באת?"

"אני נוסע עם חברים לחברון". אלי לא התרגש מישירותו של אחיו. "פרשת חיי שרה". הוסיף, בטוח שמורדי לא יודע מהי פרשת השבוע הנוכחית.

"וואלה, איפה אתם ישנים? באוהל?"

"איזה אוהל בראש שלך, מורדי?!" אלי העיף על מורדי את החליפה שלו, מורדי העיף אותה לרצפה, ואלי מיהר להרים אותה. "תוך כמה שעות המשטרה, או הצבא, או לא יודע מי - יבואו ויעיפו לנו את האוהל שלך".

"נו?"

"מה נו?"

"איפה אתם ישנים, אם לא באוהל?" אמא שלהם תמללה את שאלתו של מורדי.

"יש לנו שם איזה דירה שחבר שלי סידר". אלי משך כתף, מנער את חליפתו מאבק בלתי נראה. "טוב, אני מארגן תיק ועף".

מורדי צמצם את עיניו, עוקב במבטו אחר אלי שנע באדישות בחדר, אוסף חפצים אל תוך תיק גב שחור. "איך אתה נוסע לשם?" ברר באי-אכפתיות-מעושה.

"אוטובוס".

שקט השתרר לרגע ארוך. "אני אקח אותך ברכב של דוד". מורדי אמר לבסוף.

"מה?" אלי נעצר לרגע במקומו, שולח מבט ספקני למורדי. "מה הקשר?"

"מה- מה הקשר?" הוא קם בתנופה ושלף מתחת למיטתו את תיק הטיולים הנצחי שלו, ממלא אותו במהירות.

"מורדי?" חיוך זעיר, המום מעט, עלה על פניה של האם. "מה קורה?"

"אני נוסע עם אלי וחברים שלו לשבת".

אבל אני זוכרת שלא היה לך כוח לקום לסדר את הבית, רק לפני רגע".

מורדי עפעף, רוכס את התיק ומושך בכתפו. "אני לא אמרתי דבר כזה".

עיניים נפערו לעברו. הוא התעלם בקלילות וכיתף את התיק "יאללה אלי, מוכן? יצאנו".

"מה יצאנו?" אלי היה אדיש, מכיר את אחיו, ועוד יותר - את הרכב המדובר. "מי אמר שדוד ייתן לך את הרכב שלו?"

"הוא יביא".

"מי אמר?"

"הוא פשוט יבוא איתנו גם לחברון".

"מה אתה אומר?!" נחרת צחוק יצאה מפיו של אלי, פניו היו חמורות. "שבת שלמה אני וחברים שלי נצטרך לסבול אותך ואת חבר שלך? ממש לא!"

מורדי נאנח. "אנחנו נתנהג יפה".

אלי שלח אל מורדי מבט מסתפק. "אתם יודעים להתנהג יפה?"

"בליל שבת נלבש שחור-לבן, סבבה? וזהו. יאללה אל תבלבל לי ת'מוח. יצאנו".

 

[AUVI]

סבבה!

 

[מוזניקית]

וואו
איזה כיף שאני יכולה להגיב
מחכה לשמוע מה קרה בשבת
כבר עבר שבוע מאז לא הגיוני שאף אחד לא שמע על מעלליהם

 

[אליש:)]

וואו כמה חשבתי עליהםם
מחכה כבר לפרק הבא

 

[לוטם]

תודה רבה על התגובות!
בעזרת השם מקווה להעלות בקרוב את מעלליהם ותלאותיהם בחברון עיר האבות

 

[לוטם]

שחור-לבן, מיותר לציין, לא נכללו בתיקים שהעמיסו מורדי ודוד על הרכב. אלי ידע זאת, ובכל אופן, לא הצליח להתנגד לטרמפ שייקח אותו היישר אל חברון.

לאורך כל הדרך, העננים האפורים-שחורים ליוו אותם. חברון קיבלה את פניהם בקולות שאון. ברקים, רעמים, וגשם עז, בלתי פוסק.

הווייז של מורדי עבד נהדר. דוד עצר את הרכב בפתחו של הבית עליו אמר הווייז: 'הגעת ליעד'.

"טוב, חבר'ה, הגענו". אלי ירד מהרכב, שפוף. מורדי ודוד נותרו במקומם, אדישים. "יאללה, אתם באים?" הוא לא ניסה להיות נחמד, או להראות לשני העב"מים שברכב כוונות טובות - שאין בו.

"לא". דוד מרפק את מורדי, מבקש שלא יפריע. "כמה חברים שלחו לנו מיקום. הם יהיו כאן באזור, בשבת, עושים אוהל. אנחנו נהיה איתם. אז... שבת שלום!"

אלי נכנס אל הרכב, אינו מעוניין להתרטב כולו לחינם. "אבל יורד גשם".

"אז מה?!" מורדי נשף בבוז. דוד, אפילו את זה לא פרגן. "פחדן ותינוק. כולה גשם! זה מה שמפחיד אותך בעולם הזה?"

אלי נאנח, גלגל עיניים ויצא מהרכב שוב. "בהצלחה לכם באוהל. ממתין לחוויות".

***​

ברגע בו יצאה השבת ונצצו שלושה כוכבים בשמיים, מורדי ודוד העמיסו את חפציהם על האוטו, נוסעים הביתה. שועטים.

שעה מאוחר יותר מורדי נכנס אל הבית, גורר אחריו תיק, על הרצפה. כולו נוטף מים. "אהלן".

"מורדי?!"

"לא, אני דוב הקוטב הצפוני, נעים מאוד". הוא הצטמרר לרגע מהקור. המעיל שהיה אחוז באצבעותיו נשמט אל הרצפה, ספוג בכמויות של מי גשמים.

"מורדי, מה זה?" אמא שלו פוערת עיניים. לא ככה דמיינה אותו חוזר משבת בחברון. חולצה קצרה, בגדים וחפצים נוטפי מים, ושפתיים כחולות.

"חכי. עוד לא ראית את השמיכה". מורדי לא התייחס לשלולית שהתפשטה במהירות על הרצפה השטופה. הוא הוציא משקית ענקית את השמיכה שלקח איתו לפני שבת, מרים אותה בקושי. "קפאנו בלילה, אמא. היא רטובה לגמרי".

"מורדי! מה--? למה ככה?"

"היינו באיזה אוהל, ישנו בגשם מטורף. הלכנו ברגל מקרית ארבע לחברון, ושיא השיאים, גם אוכל לא היה לנו". הוא מצוברח.

"ואלי, מה?"

"אה, אל תגידי לו כלום מכל מה שהיה כאן בדקות האחרונות, כן?!" מורדי בעט את התיק שלו הצידה. "הוא לא אמור לדעת מזה".

"וזה למה?"

"כי אני הולך לספר לו שהיה כיף פיצוצים ושהוא הפסיד בזה שהוא היה בדירה המסכנה ההיא שלו". למורדי זה היה ברור.

"כבר דיברתי איתו. מיד כשיצאה שבת הוא התקשר לספר איך היה".

"נו, ומה הוא אומר?"

"שהיה מלא אוכל, שירים, אווירה. הדירה היתה במרחק של חמש דקות ממערת המכפלה". היא קיצרה את החוויות השופעות של אלי כמה שרק יכלה.

פניו של מורדי נפלו באחת, הוא התעטף בפוטר ענק ששלף ממתלה הכביסה. "בכל אופן, את החוויות שלי אני אספר לו, סגור?"

"אין בעיה". אמא מושכת כתף בחצי חיוך, מותירה את שניהם לשחק במגרש לבדם. ילדים גדולים... "רק שאתה תצטרך לסדר את הפנים שלך בצורה יותר משכנעת, אם אתה רוצה שאלי יאמין לסיפורים שלך".

"אני אתאמן". מורדי קרץ. "יהיה בסדר".

"אני בטוחה". היא הנהנה קלושות, נזכרת במשהו. "אגב, התקשרו מהפנימייה שלך".

 

[מוזניקית]

טוב לא ככה דימיינתי את מעלליהם
אבל זה בטוח הולך להיות יותר נחמד מהדמיון שלי

שיהיו בריאים המורדי ודוד האלה מה חשבו לעצמם
מעניין יהיה לראות את המשחק שלו מול אלי
בטוח אלי יעלה עליו (כבר מכירים אותו פה)

וכמובן עוד פרק מעולה ומפתיע
ומחכים להמשך
(לא נמאס לך לשמוע את זה כבר או שאת נהנית מהתזכורות)

 

[לוטם]

טוב לא ככה דימיינתי את מעלליהם
אבל זה בטוח הולך להיות יותר נחמד מהדמיון שלי

שיהיו בריאים המורדי ודוד האלה מה חשבו לעצמם
מעניין יהיה לראות את המשחק שלו מול אלי
בטוח אלי יעלה עליו (כבר מכירים אותו פה)

וכמובן עוד פרק מעולה ומפתיע
ומחכים להמשך
(לא נמאס לך לשמוע את זה כבר או שאת נהנית מהתזכורות)

לא נמאס בכלל!
תמשיכי ככה כל פעם

 

[מקצה הארץ-:)]

את חטאי אני מזכיר היום.
ברגע זה התוודעתי לראשונה לאשכול הזה..
נראלי סופר חוויתי מקפיץ ומהנה עם החבר'ה האלה..
אה, ברור שנהנתי, אוהב את הס'וג הזה..

רק שאלה - קראתי רק את הפרק האחרון, זה חוליה אחת (חייב לקרוא מההתחלה?
נכון שלא?!?! או קצרצרים על עלילות מורדי ואלי?

 

[לוטם]

את חטאי אני מזכיר היום.
ברגע זה התוודעתי לראשונה לאשכול הזה..

נורא ואיום!

נראלי סופר חוויתי מקפיץ ומהנה עם החבר'ה האלה..
אה, ברור שנהנתי, אוהב את הס'וג הזה..

תודה

רק שאלה - קראתי רק את הפרק האחרון, זה חוליה אחת (חייב לקרוא מההתחלה?
נכון שלא?!?! או קצרצרים על עלילות מורדי ואלי?

קצרצרים עם רצף מסוים... אז אפשר לקרוא מהאמצע, מהסוף, או מההתחלה (:

 

[מקצה הארץ-:)]

וואו
דפדפתי קצת אחורה..
נהנה מכל פרק..
אחל'ה חבר'ה אלה.

כתוב טוב. סוחף. חוויתי. אמיתי.
ממש מהווי החיים של החמודים האלה.
מאוד התחברתי אליהם.. ולא סתם.
תתפלאי אולי אבל אני מכיר אותם מקרוב
חי אותם מ'קירוב'
הם ממש מתוקים עם לב טהור וזך.
אני בטוח שבסוף הוא ימצא את הדרך שלו לחיי תורה ומצוות.

 

[לוטם]

וואו
דפדפתי קצת אחורה..
נהנה מכל פרק..
אחל'ה חבר'ה אלה.

כיף לשמוע (לקרוא...)

כתוב טוב. סוחף. חוויתי. אמיתי.
ממש מהווי החיים של החמודים האלה.
מאוד התחברתי אליהם.. ולא סתם.
תתפלאי אולי אבל אני מכיר אותם מקרוב
חי אותם מ'קירוב'
הם ממש מתוקים עם לב טהור וזך.
אני בטוח שבסוף הוא ימצא את הדרך שלו לחיי תורה ומצוות.

בעז"ה, אמן (:

 

[Ayala10]

וואיי @לוטם התגעגעתי לאשכול
כל פעם מחדש אני נפעמת מהשטף ומהקצב של הכתיבה.
כמובן גם ממרדי שלא בוחל בשום אמצעי, כפשוטו...
גם שקרן פתולוגי, בלי טיפת מעצורים... ועוד כמה תכונות לא מלבבות.
ואלי, מה יהיה איתו?? מתי הוא יבין את הבעיה? זאת תמימות? הזדמנות שניה לאחיו? לעולם?

הסיפור הזה ממש נוגע בי, יצא לי לעבוד עם נוער כזה והתיאורים שלך כל כך חיים ומעוררים את הרגש....

 

[אליש:)]

ווואווו כיף להזכר כל פעם
הכתיבה שלך מטורפת
אני כבר מחכה לספר...

 

[ליאורהA]

@Ayala10 תודה על ההקפצה, מתברר שפספסתי כמה פרקים...
@לוטם , אין על הסיפור הזה! הזרימה, הדמויות שאפשר להתחבר אליהן כל כך בקלות, הפאנצ'ים בסוף... משפט הסיום של הפרק האחרון מעולה, לוקח אותנו בנדנדה מ"הכל בשליטה" של מורדי ל

"אני בטוחה". היא הנהנה קלושות, נזכרת במשהו. "אגב, התקשרו מהפנימייה שלך".

ומעל הכל מדהימה ההתמדה שלך, שימי לב באיזה תאריך נפתח האשכול!
מחכים להמשך!

 

[מקצה הארץ-:)]

בוקר טוב @מקצה הארץ-:) מה נזכרת בזה עכשיו
אבל הנה גם זה קורה.. עוד לא עברתי על כל הסיפורים.

מצטרף להערה בנושא הכשרות. כשרות זה משהו מאוד בסיסי, כמעט כמו שבת. זה הרבה מעבר ללא להניח תפילין מידי פעם, ולענ"ד זה התדרדרות מאוד רצינית יחסית לדברים המתוארים בפרקים הקודמים.

אם המקום בו הם קונים מתואר כדתי/מסורתי (כמו שאומרים: יש לי תמונה של הבבא סאלי) זה יותר אמין, כי יש דתיים ומסורתיים שזה יספיק להם. אם לא, מדובר על מהלך דרמטי כמעט כמו חילול שבת במזיד.

< אני יוצא מנקודת הנחה שמדובר כאן באוכל המגיע ממקום כשר (אילת סופסוף) >

הגזמת!!
לא ברבנות!!!
ולא עלה על לב שיאכלו דבר אחר חלילה.
תפילין דאורייתא (!)
כשרות רבנות (בטח כיום - מאוד מקפידים שם על המוון דברים בהרבה מחלקות מה שלא היה בעבר) זה אקסטרא עבור 'נושרים'.

כשרות זה משהו מאוד בסיסי, כמעט כמו שבת. זה הרבה מעבר ללא להניח תפילין מידי פעם,

?!?!
קרקפתא דלא מנח תפילין (ויש דעות בראשונים אפי' יום אחד) נחשב פושע ישראל בגופו שאין לו עוה"ב.
ואיני רוצה להכנס כאן יותר לפרטים, אכמ"ל.

"לא אכלנו כלום מהבוקר!" דוד הודיע שוב, שולח יד אל מנות האוכל שהתרכזו באורח פלא בידיו של מורדי.

"דוד!!"

"מה אתם רוצים?" כל המנות היו בידיו של דוד, אלו של מורדי נותרו ריקות. "כאילו שאתם צדיקים תמימים. זה לא חזיר, בטוח". הוא הניח את המנות על הרצפה, אגרופיו מתנופפים.

"אל תהיה כל כך בטוח. יכול מאוד להיות שזה כן". הצעירים העדיפו לענות לחברם על החצי השני של דבריו, לא נכנסים לדיון על צדקותם.

"נו, באמת". הוא פסע פסיעה קדימה, חבריו נעו שלוש אחורנית. "מה הבעיה שלכם? אני אוכל. אם אתם לא רוצים - אף אחד לא מכריח אתכם".

"אנחנו אולי לא צדיקים. אבל גם לא רשעים, כן?!" הם נעו עוד קצת אחורה, גוררים את דוד אחריהם. "גם אתה נכלל ביחד איתנו".

"לא רשעים בכלל". הוא נשף, מסכים איתם. "אבל רעבים, כן. ויש לנו תכף אוטובוס".

"יופי. תאכל בבית". הם ששו על דבריו של דוד. "פתרון מעולה".

"ממש לא". הוא לא התייחס לצחקוקים שלהם, משער שהם צוחקים עליו, לא מעניין אותו כרגע. "אני לא עובר נסיעה שלמה מאילת לבית בלי אוכל!" הוא נחרץ. "אם אתם מתעקשים, נלך עכשיו לקנות ממקום אחר".

"אין זמן". מורדי הופיע לפתע מולו, קולו רגוע. "אנחנו צריכים להתקדם לכיוון האוטובוס".

"היי". דוד בהה בו לחצי שניה. "איפה היית?"

מורדי משך בכתפיו. קורץ לחבריו בחיוך זעיר, שובב. "טוב, אין לנו הרבה זמן. זזים?"

"לא. אני אוכל. אתם, תעשו מה שבא לכם". דוד הסתובב לחלקת הדשא בה השאיר את האוכל. עיניו נפערות ברגע. "מה--? איפה--?"

"אמרת שנעשה מה שבא לנו, לא?" מורדי מביט בו בשאלה, לא מחכה לתגובה. "יאללה, זזנו".

"רגע, רגע. מורדי!" דוד הרים את ידו לאות עצור. עיניו מצומצמות, נעוצות במורדי המחויך. "מה היה בא לך לעשות?"

"ללכת לאוטובוס". מורדי ניסה למחוק את החיוך מפניו. "קדימה".

אצבעות ידו של דוד סגרו על חולצתו של מורדי. "מורדי, מה עשית?"

"שחרר אותי, גבר". מורדי נע אחורה, משתחרר מאחיזתו של חברו. "אני מבין שאתה רעב, אבל היתה כאן איזו משפחה ששמחה לקחת ממני את המנות שלנו בחינם. הרווחנו מצווה". הוא מגחך.

"מה???"

"נו, דוד. באמת". החברים מעמיסים עליהם את התיקים, מרוצים מהתרגיל שמורדי עשה לדוד. נכון שגם הם רעבים, אבל מורדי התנהג בחכמה. "יש עוד אוכל בעולם".

"אתם לא רציניים", דוד נשף, מביט בהם בעצבנות יתר. "מורדי! לא סולח לך".

"אל תסלח". מורדי לא מתרגש. "רק שתדע, אם אתה רוצה אתה מוזמן אליי, מיד כשנגיע לבית. נעשה על האש. סגור?!"

"אנחנו נגיע בשש בבוקר בערך". אחד החברים העיר. "תתאם ציפיות עם ההורים שלך. בחורצ'יק".

"אין בעיה. על האש, עליי".

דוד מצמץ. "תזכור".

"זוכר. יאללה, לאוטובוס". מורדי מעשי.
לוקח בחשבון שדוד כנראה כל הנסיעה ידבר רק על זה שהוא רעב ושאר החבר'ה יירדמו.

יהיה משעמם.

אליפות!!
ואהבתי ממש את ההתעלות שלהם.
רואים שמורדי מגיע מבית טוב

 

[לוטם]

תודה רבה על כל התגובות, מחמם את הלב ונותן כוח וחשק להמשיך ולכתוב עוד פרקים.
מעריכה!

 

[לוטם]

מורדי מצמץ בהפתעה מעושה לשמע ההודעה הקצרה. הוא ידע היטב שיש להם סיבה להתקשר. "מהפנימייה שלי? מה הם רוצים עכשיו?"

"מה זאת אומרת 'עכשיו'?" אמא של מורדי לוכדת את המילה שמורדי ניסה להבליע. "מה קרה לפני כן?"

"כלום". מורדי שפשף את כפות ידיו זו בזו, מנסה להתחמם. "מה הם רצו ממך?"

"לא משהו טוב". אמא של מורדי לא ניסתה לייפות בשביל מורדי את המציאות, ואמרה את המובן מאליו. "הם..." בכל זאת היא חיפשה מילים עדינות, "הם אמרו שתבוא לקחת את כל הדברים שלך מהפנימייה. אתה לא תוכל להמשיך שם".

"אז סילקו אותי".

על אף שבהתחלה היא ניסתה לרכך מעט את המכה, כעת - כשהבחינה שבשביל בנה זו אינה מכה גדולה כל כך, היא הנהנה. "סילקו אותך. מישיבה שלומדים בה שלוש שעות ביום ובשאר היום עובדים! גם שם לא שרדת? לאן אתה רוצה להידרדר עוד?"

מורדי משך כתף. המסלול העתידי שלו כבר מסומן מול עיניו, ברור לו. "לשום מקום".

"כי אין לך לאן". אלי כחכח מפתח הדלת, שם עמד בדקה האחרונה, "ואגב, היתה שבת פצצה".

"גם לי". מורדי דחה את תוכניותיו הקודמות. הוא לא טרח לפרט לאלי עד כמה השבת - שכבר הספיק לשכוח ממנה - היתה פצצה. הוא חזר לאמא שלו, לנושא הקודם. "אז אני צריך את הרכב, לנסוע לשם לקחת את כל הדברים שלי".

"תיסע באוטובוס".

"אל תתערב, אלי". מורדי נבח, עיניו מקובעות על אימו.

"אתה לא לוקח את הרכב לישיבה שלך".

"מה הבעיה? גם ככה העיפו אותי משם".

"זה לא העניין". אמא שלהם נאנחה. "אני חושבת שאתה צריך לסדר את העניינים האלה בכוחות עצמך".

אלי הנהן בכוונה. מסכים עם כל מילה.

מורדי התעלם.

"אחרי שתביא הנה את כל הדברים שלך, מה אתה מתכון לעשות הלאה?"

מורדי בלע חיוך. "לשבת בבית".

"לא יקרה. אם אתה לא לומד, אתה צריך לעבוד".

"או להתגייס".

"תלך להתגייס". אמא שלו לא נבהלה, מכירה את הסחורה שמולה.

"אין לי כוח. ובכל אופן, אחרי שהעיפו אותו מהפנימייה אני לא אסע לשם כל יום בשביל העבודה שלי. אני צריך להתפטר".

"תתפטר ותמצא עבודה כאן, בסביבה".

"אין לי כוח".

אלי צחקק. "עכשיו בטח שאין לך כוח".

"סתום כבר!"

"מחר תתחיל לחפש עבודה". אמא שלהם נאנחה שוב. אינה מתכוונת לוותר למורדי.

"לא מבטיח כלום".

אלי כחכח ברוב משמעות.

"כן, אלי. מה אתה יודע?" היא הסיטה אליו את עיניה במהירות. מודעת לכך שעם כל המריבות וההקנטות שבין השניים - הם חברים טובים.

"כלום. ממש כלום". אלי חייך לעיניים הרושפות של מורדי, שדרשו שתיקה.
בינתיים הוא ישמור את הסוד, עד שהוא יוכל לסחוט משהו בעד השתיקה שלו.

 

[הלוחשת לתווים]

אני אוהבת את מורדי!
אני אוהבת את אלי!
אני אוהבת את אמא השניים האלה!
אני אוהבת את הסיפור הזה!!!!

לוטם תודה על הפרק הזה, הלוואי עודדד