67
בריח עליון.
השעה הייתה כמעט אחת עשרה בבוקר, כשרצף של דפיקות הדהד בבית השקט.
אביגיל הרימה מבט תוהה אל השעון שעל הקיר, כאילו שאלה את עצמה – מי מסוגל לדפוק בשעה כזו על הדלת ללא התראה. הדפיקות שבו ונשנו, והיא נאלצה לקום מהספה – צועדת בהיסוס אל הדלת.
״מי זה?!״ שאלה כשהייתה במרחק של כמה מטרים, כאילו חששה להתקרב עוד.
״אלירן״. השיב לה קול עמום מאחורי הדלת.
על פניה ניכרה הפתעה גמורה. למיטב ידיעתה, אמור היה אלירן לסיים את משמרתו רק בשעות הצהריים, ולמרות שלא הייתה זו הפעם הראשונה בה הוא שב הביתה לפני המועד הצפוי, היה זה אירוע חסר תקדים – משום שהפעם, הוא לא עדכן אותה מראש על חזרתו הצפויה.
כשעל פניה הבעה מוטרדת, היא פתחה את הדלת. ״היי,״ אמרה בקול שהעיד שהיא שמחה לראות אותו, אך גם מודאגת מהנסיבות. ״הפתעת אותי!״ אמרה ישירות. ״למה לא הודעת שאתה חוזר מוקדם?!״
משום מה, התמהמה אלירן מלהגיב. הוא גירד את שערו במבוכה, וההבעה שעל פניו – חיזקה את החשש של אביגיל. ״קרה משהו?!״ היא חקרה, ליבה פועם בעוז.
אלירן הביט לצדדים בחשש. ״בואי נדבר בפנים,״ אמר בזהירות. ״ייתכן ששומעים אותנו״.
פתאום היא קלטה, שהוא עדיין עומד מחוץ לדלת. ״אוי, סליחה!״ מיהרה להתנצל, מאפשרת לו להיכנס פנימה. באופן שכלל לא תאם את התנהגותו השגרתית, הוא סגר ונעל בעצמו את הדלת, ואף הקפיד להשתמש בבריח העליון – כאילו חש שהוא אינו בטוח, על אף שהוא בביתו.
ברור היה לה שקרה משהו נורא, והעובדה שאלירן התמהמה מלפצות את פיו – הייתה בעיניה עדות לכך, שהוא מתקשה לבשר לה את הבשורה. מרגע לרגע, הלכה תחושתה הרעה והתגברה, ולמרות זאת – היא עשתה הכול כדי לשמור על עצמה יציבה. ״אתה רוצה שאכין משהו לשתות?!״ הציעה, למרות שהיה זה הדבר האחרון שרצתה לעשות בנקודת הזמן הזו.
בתגובה, נענע אלירן את ראשו. ״אני רוצה שנשב,״ הוא אמר. ״יש כמה דברים שאנחנו צריכים לדבר עליהם״.
זו הייתה תגובה רשמית במיוחד, שלא תאמה את אופיו של אלירן, ואביגיל מצאה את עצמה מתיישבת על הספה בסלון – כשהיא חסרת סבלנות מצד אחד, וחרדה מפני מה שתשמע – מהצד השני.
לרווחתה, לא השאיר אותה אלירן עוד זמן רב בחוסר וודאות. ״הלילה היה מטורף,״ הוא אמר מיד כשהתיישב על הספה שניצבה מולה. ״נרצחו שני שוטרים, אחד מהם קצין בכיר״.
על פניה עלתה הבעה הלומה, עיניה נפקחו לרווחה. במקום לדבר, היא שאפה אוויר בצליל חד.
״כן,״ הגיב אלירן, כאילו קרא את מחשבותיה. ״זה הלם רציני מאוד בשביל כולם. זה לא רק האבל על שני השוטרים, שאחד מהם – הוא מפקד יחידה, אלא גם פחד. אני לא יכול להיכנס לפרטים, כך שכל מה שאוכל לומר בנושא זה – שהצורה בה הם נפגעו הוכיחה, שאף אחד אינו חסין״.
המילים האחרונות היו מספיקות כדי ליצור אצלה חרדה אמיתית, והיא ידעה שאלירן מבין היטב את ההשלכות, מה שאומר – שהוא כנראה חושב, שהיא צריכה להיות מודעת למלא חומרת המצב. ״אני לא מבינה,״ היא הגיבה תגובה נואשת, כאילו ניסתה להתכחש לעובדות בכל מחיר. ״איך זה שלא שמעתי כלום?! איך זה לא פותח מהדורות?!״
אלירן נאנח. ״זה עדיין תחת צו איסור פרסום,״ אמר, וברור היה – שהוא חש חוסר נוחות בכך שהוא מעיד בפניה שהוא למעשה אינו רשאי למסור לה את הפרטים שמסר. ״יותר נכון,״ מיהר לתקן, ״המידע על השני שנרצח – הוא שעדיין אינו מותר לפרסום. הראשון – נרצח כבר אתמול, אבל הגרסה הרשמית היא שהוא מת מהתקף לב. למעשה, ההלוויה שלו צריכה הייתה להתקיים ממש עכשיו – אבל ברגע האחרון החליט מי שהחליט, שהגופה לא תשוחרר״.
אביגיל תפסה את ראשה בכפות ידיה. ״אני לא מבינה,״ הודתה, ״איך זה שהגרסה הרשמית לא תואמת את העובדות?! איך זה שיש צו איסור פרסום, ואתה יושב מולי – ומדבר איתי על זה?! ובכלל – מי רצח את השוטרים האלו?! איפה הוא?! מה המשטרה מתכוונת לעשות?!״
אלו היו שאלות רבות, שלאלירן לא הייתה תשובה מספקת על רובן. ״אני מצטער,״ הוא אמר, משתדל לא לפגוש את מבטה. ״הייתי עושה הכול כדי שאוכל להרגיע אותך ולומר לך שהרוצח נלכד. אבל הסיבה שאני פה, היא אחרת לגמרי. לצערי, זהו לא אירוע רגיל. יש כאן התחלה של משהו, וזה אפילו לא נראה קרוב לסגירה. אלו שעשו את זה, מובילים עלינו בכל תחום, וזה אומר שכולנו בסכנה. כל איש בתחנת המשטרה – ובמיוחד, כל מי שהיה שותף לחקירה...״
״רגע!״ היא קטעה את דבריו, והלחץ ניכר היטב בפניה ובקולה. ״אתה, אלירן, איפה היית הלילה?! היה לך קשר לזה?!״
הוא שתק, מאפשר לה להבין לבדה את התשובה.
״אתה רוצה לומר לי שהיה לך חלק בחקירה הזו?!״ היא תבעה ממנו תשובה, מסרבת להסתמך על הרמזים שלו.
אלירן הנהן באיטיות בראשו. ״כשהתחילה החקירה,״ הוא אמר בעגמומיות, ״היו שלושה אנשים שניהלו אותה, אבל איש מהם לא היה מהיחידה שלי. אלו היו שני קצינים בכירים, אפרים ועמיקם, וחוקר ראשי – ששמו אלישע. מאוחר יותר, הצטרפו עוד שניים. מומחה למחשבים – ששמו אמיר, ואני – שהצטרפתי כשותף לחוקר הראשי אלישע״.
היא לא אהבה את הניסיון שלו לתאר את העובדות כפי שהיו. ״למה אתה מספר לי על כל האחרים?!״ טענה בביקורתיות. ״אני רוצה לדעת על התפקיד שלך, על מה שעשית! עם כל הכבוד לשוטרים האחרים – יש מישהו אחר שידאג להם. תסביר לי, ממה אני צריכה לחשוש בקשר אליך?!״
אלירן הבין את הלחץ שבו היא נתונה, ומיהר להסביר. ״זה בדיוק מה שהתכוונתי לומר,״ הסביר בנימה רכה. ״העניין הוא, שמתוך חמש שוטרים בכירים שעמדו בראש צוות החקירה – נותר רק אחד שעדיין פעיל, והאחד הזה הוא אני״.
״אתה לא אמיתי!״ היא הגיבה בזעזוע.
אלירן נראה כמו מי ששונא את העובדה שהוא צריך להמשיך ולעדכן אותה. ״אני יודע שזה קשה ומפחיד,״ אמר. ״ותאמיני לי – שאני בעצמי, מרגיש בדיוק כמו שאת מרגישה עכשיו. קשה לי להיות במקום הזה, אבל את חייבת להיות מוכנה. אני רק רוצה לומר – שלא כל מי שהיה בצוות נפגע. שניים מהם, עמיקם ואמיר, הם השוטרים שנרצחו, אלו שסיפרתי לך עליהם. האחרים – נעלמו איכשהו בנסיבות אחרות. אפרים התנתק כבר בתחילת הלילה, והוא עדיין לא חזר להיות פעיל. ואלישע – הצטרף לצוות חוקרים אחר, למרות שגם אותו אני לא מצליח להשיג״.
הניסיון שלו להרגיע ולו במעט את החשש שלה – התקבל בצורה קשה משחשב. ״אתה שומע את עצמך?!״ היא הטיחה בו, והוא יכול היה לראות את הפחד שבעיניה. ״שניים נרצחו, עם השניים האחרים אבד הקשר, אתה החוקר היחיד שעוד עומד על הרגליים – וזה נראה לך כמו משהו שירגיע אותי?!״
הוא כנראה הבין איך זה נשמע מהצד שלה, ולא היה לו דבר לומר. שוב הוא שתק, וברור היה – שהוא מודע לכך שהשתיקות האלו מגבירות את הלחץ שלה. נראה היה, שהוא שותק – רק כי אין לו דבר לומר. כי הוא עצמו מודאג ומוטרד מההיעלמות של כל שותפיו, עד שגם לעצמו – אין לו תשובות טובות מספיק.
במשך כמה רגעים שררה דממה בחדר, ולאחריהם – התנערה אביגיל מהרהוריה ושלחה מבט ממושך לעבר אלירן. ברגע אחד, השתנתה ההבעה שעל פניה, כאילו קלטה – שהתנהגותה הייתה חסרת רגישות. ״אתה בטח משתגע מדאגה...״ ניחשה, ועל פניה היה מבע של חמלה.
אלירן נראה כמי שמסתייג מהתיאור, אם כי – ייתכן שהיה זה רק חוסר נעימות שמנע ממנו להודות בתחושותיו האמיתיות. ״אני לא יכול לומר שאני לא חושש,״ הוא הרשה לעצמו לומר. ״אבל החשש שלי – הוא לא על עצמי. אני שוטר, יש סביבי מעטפת הגנה, ואני יכול להיזהר...״
״זה לא עזר לשניים שנפגעו״, היא קטעה אותו.
הוא הנהן בראשו. ״את צודקת,״ אמר. ״אבל אל תשכחי שכשזה קרה, איש לא היה מוכן לזה. הרצח של הקצין הראשון היה בהפתעה גמורה, ובזמן שכולם עוד חשבו שזה התקף לב – קרה האירוע השני. עכשיו, לעומת זאת, יש כוננות מלאה. השוטרים בתחנה דרוכים כמו קפיץ, ולמרות שאף פעם אי אפשר לדעת מה יהיה – בכל זאת, אפשר להעריך שהסיכון לפגיעה נוספת הוא מזערי״.
הדברים שאמר היו הגיוניים למדי, ודווקא בגלל העובדה הזו – התקשתה אביגיל להבין את האופן בו הוא נהג. ״אם ככה,״ שאלה, ״למה אתה פה?! למה לא נשארת בתחנה – במקום המוגן היחיד?!״
אלירן הביט בה בחשש, כאילו התלבט אם היא מסוגלת להכיל את התשובה לשאלה. ״האמת היא,״ אמר לאחר כמה רגעים, ״שבאתי לכאן – כי אני לא רגוע בקשר אליכם. יש לי הרגשה לא טובה, ואני חושש שהגורמים שהיו אחראים לאירועי הלילה – ינסו לפגוע בי דרככם״.
היא לא ציפתה לתשובה הזו. ״אתה רציני?!״ שאלה, ועיניה הביטו לצדדים בחוסר מנוחה – כאילו עוררו בה הדברים חשש מפני מתקפה פתאומית שעלולה להתרגש עליה. ״איך זה יכול להיות?! הרי אתה עצמך אמרת לי תמיד – שמתקפה על בני משפחה של שוטרים בתפקיד, זה משהו שאפילו הגרועים שבפושעים נרתעים ממנו?!״
אלירן הנהן בראשו בעגמומיות. ״כך באמת אמרתי,״ אישר. ״אבל במקרה הזה – אנחנו מתמודדים מול פושעים שלא ידוע לנו דבר עליהם. אפילו מערכת החוקים של עולם הפשע, שגם היא – יכולה להשתנות בהתאם לקפריזות של ראשי הכנופיות השונים, לא רלוונטית במקרה הזה. אלו לא פושעים רגילים, ואי אפשר לדעת מה הקווים האדומים שלהם, אם יש בכלל כאלו...״
היא הייתה זקוקה לכמה רגעים כדי לעכל את המידע. לאחריהם – היא הרימה את מבטה, קולה היה תכליתי – אם כי, עדיין שלט בו הפחד. ״מה עכשיו?!״ שאלה. ״מה אפשר לעשות?!״
אלירן נאנח. ״לדעתי, יש רק פתרון אחד, אבל הוא לא נעים במיוחד,״ הודה בשפל קול. ״אני חושב שבמצב הזה – אתם צריכים לעזוב את הבית, עד שהדברים יהיו ברורים יותר. זה יהיה קשה עבורך, וכנראה קשה אף יותר עבור הילדים, אבל הביטחון שלכם – מצדיק גם הקרבה גדולה יותר״.
״לעזוב את הבית?!״ היא כמעט וצעקה את המילים האחרונות, כאילו לא הבינה עד עכשיו שזוהי מגמת השיחה. ״איך?! לאן?!״
אלירן שלח את ידו אל כיס מכנסיו, שולף משם גיליון נייר מקופל. ״יש כאן כתובת של מלון באזור המרכז,״ הסביר, והתכליתיות שבקולו העידה – שהוא כבר התכונן מראש, וצפה את תכלית השיחה. ״זה מלון קטן, שנמצא בבעלות של דרור, חבר מהצבא. זה אמנם לא מלון חמש כוכבים, אבל הוא מספיק טוב בשביל להעביר בו כמה ימים, ומכיוון שהוא לא מלון גדול במיוחד – אפשר לשלוט על האורחים, ולוודא שאין בהם מישהו שעלול להיות מסוכן״. הוא פתח באיטיות את הקפלים, מציג את הדף מול עיניה. ״האמת היא,״ המשיך, ״שכבר דיברתי עם דרור, והוא אישר לי שהוא שם בימים הקרובים והביע את רצונו לעזור. הוא הבטיח לדאוג לכם, ומכיוון שהוא היה איש ביטחון – אני סומך עליו גם בכל הנוגע לאבטחה. הצעתי לו, כמובן, סכום כפול ממה שהוא גובה עבור חדר רגיל, אבל הוא סירב לקחת תמורה״.
הוא כבר התקדם שניים או שלושה צעדים קדימה, אבל היא – הייתה עדיין רחוקה מלהשלים עם הרעיון עצמו. ״אני לא מבינה!״ אמרה. ״זה הפתרון שלך?! לברוח?!״
אלירן השפיל את מבטו. ״לצערי,״ אמר, ״כרגע זה באמת הפתרון היחיד שאני יכול להעלות בדעתי. המצב מסוכן, ואני לא יכול אפילו לחשוב על מציאות שבה אתם תישארו כאן, חשופים לפגיעה״.
היא שילבה את ידיה, מהורהרת. ״זה מטורף...״ אמרה לאחר כמה רגעים. ״אני לא מאמינה שאתה באמת מציע את זה...״
על פניו של אלירן חלפה הבעה של חוסר סבלנות. ״אני יודע,״ הוא אמר. ״תאמיני לי – שזה המוצא האחרון. את מכירה אותי ויודעת, שאני לא איזה מדומיין, או פחדן. אם בכל זאת אני פה, ואם בכל זאת אני מציע לך את זה, את אמורה להבין מזה שהמצב באמת לא משהו״.
״ואתה?!״ היא שאלה בתגובה. ״איפה תהיה?! גם אתה תצטרף אלינו?!״
אלירן נענע את ראשו. ״יש לי תפקיד,״ אמר. ״אני שוטר, זו המחויבות שלי!״
משום מה, עלה על פניה חיוך עגמומי, כאילו השתעשעה באמת מכך שהוא אינו מבחין באבסורד שבדבריו. ״אתה שומע את עצמך?!״ שאלה. ״אתה רוצה שאנחנו נהיה במקום בטוח, כי אתה דואג לנו ולא תהיה מסוגל לתפקד בידיעה שאנחנו בסכנה, ובאותה נשימה – אתה מציע לנו להתרחק, כשאתה בעצמך – ממשיך לפעול נגד מי שכבר הוכיחו את עצמם כמי שמסוגלים לפגוע בשוטרים. לא חשבת שגם אני לא אצליח לתפקד אם אדע שאתה בסכנה תמידית?!״
אלירן השפיל את עיניו. ״את צודקת,״ מלמל. ״ובכל זאת – איזו ברירה יש לי?! אם אברח עכשיו – לא יהיה שום סיכוי להגן על כולנו מפני הפושעים האלו. איש לא יהיה מוכן ליטול על עצמו את הטיפול בתיק, אם יידעו כולם שברחתי. לכולם יש משפחות, וכולם רוצים להיות מוגנים. אני בכלל לא מדבר על זה שמבחינה חוקית – אסור לי לברוח. בשביל זה אני פה, זו העבודה שלי, על זה אני מקבל משכורת. אוכל אמנם להגיש בקשה להתפטר מניהול התיק, אבל זה לא יקרה תוך שעה או שעתיים, וכל זמן שאתם פה – אתם פגיעים. או נכון יהיה לומר – אני פגיע, כי אותי הם מחפשים, ובשביל לעצור אותי – הם ירצו אולי לפגוע בכם...״
היא הבינה את העמדה שלו, ולמרות זאת – הייתה המחשבה קשה מנשוא. במשך דקות ארוכות – לא דיבר אף אחד מהם. היא הייתה שקועה בהרהוריה, והוא כנראה הבין שלא כדאי להפריע לה – למרות שחוסר הסבלנות שלו ניכר היטב.
בסופו של דבר, היא קיבלה את ההחלטה, והקושי ניכר היטב על פניה. ״אני אעשה את זה,״ אמרה בנימה של חוסר ברירה. ״אני אעשה את זה, אבל אתה תבטיח לי – שתעשה הכול כדי לשמור על עצמך. הייתי רוצה שתגיש בקשה להתפטר מניהול התיק, אבל אני סומכת עליך שתדע לקבל את ההחלטה הזו בעצמך. הבקשה שלי היא רק, שתימנע בכל מחיר מלהיות גיבור. אני יודעת עד כמה אתה מתגעגע לימים בסיירת, ואני חוששת שדווקא עכשיו – יתעוררו אצלך הזיכרונות מהימים ההם. אני מבקשת שתזכור תמיד, שאתה כבר לא צעיר רווק חסר מחויבות, אלא אבא – שהילדים לא יהיו מסוגלים לתפקד אם יקרה לו משהו לא טוב. אתה מבטיח לי שכך תעשה?!״
אלירן לא התלבט אפילו לשבריר שניה. ״ברור!״ אמר מיד, ושפת הגוף שלו שידרה – שהוא מוטרד מעצם העובדה שהיא חשבה אחרת.
היא הביטה בו בעיניים מצומצמות, כאילו רצתה לבחון אם זוהי תגובה כנה. ״אוקי״, אמרה לאחר שני רגעים. ״אני רק רוצה להבהיר, שההבטחה שהבטחת לי – כוללת גם התחייבות שלך להעביר את הטיפול בתיק למישהו אחר במקרה שיהיה מי שירצה בכך. אנחנו לא אמורים להישאר רחוק מהבית רק בגלל שאתה רוצה להשלים את זה בעצמך. אתה מבטיח גם את זה?!״
הפעם, היה קשה לו יותר להבטיח, אבל בסופו של דבר – הוא הנהן בראשו. ״כן, זה מובן,״ אמר.
״וזה גם לא משנה כמה התקדמת בחקירה״. היא התעקשה להדגיש, ״אפילו אם אתה רגע לפני השלמת החקירה, אתה עוזב הכול ברגע שיש לך הזדמנות ומשחרר אותנו מהמעצר הכפוי הזה. מקובל עליך?!״
״כן,״ הוא אמר, מהורהר משהו – כאילו ניסה לדמיין סיטואציה כמו זו שהיא מתארת. הפעם, הייתה תגובתו רפה, כאילו הוכרח להסכים לתנאים שהעמידה בניגוד לרצונו.
״בסדר,״ היא אמרה, וניכר היה שהוקל לה. ״אני מקווה שזה ייגמר מהר״.
הוא הנהן בראשו, מצטרף לתקווה שהביעה. ״אני בטוח שכך יהיה,״ אמר, למרות שלא הייתה שום סיבה הגיונית שהוא יכול היה להציג כסימוכין לכך.
היא השתהתה עוד כמה רגעים, ואז – עלתה הבעה מעשית על פניה, והיא קמה באחת ממקומה. ״אם ככה,״ סיכמה, ״אני צריכה להתחיל להתארגן. איך זה בדיוק הולך להיות?!״
אלירן התבלבל לרגע, כאילו לא היה מוכן למהירות בה היא עברה ממחשבה למעשה. אולם ברגע הבא – הוא כבר התעשת, ושוב ניתן היה לראות – שהוא היה מוכן לקראת השאלה הזו. ״צריך להכין מזוודה,״ הוא אמר, מעיף תוך כדי כך מבט בשעונו. ״הייתי עוזר לך עם האריזה,״ המשיך, ״אבל צריך להוציא את הילדים מבית הספר, ואני מעדיף לעשות את זה כשהם לא בכיתות – כי אז זה ימשוך תשומת לב מיותרת״.
באופן בלתי רצוני – העיפה גם היא מבט אל השעון התלוי על הקיר. ״ההפסקה של אורי מתחילה עכשיו,״ אמרה, ״ושל שירה - עוד רבע שעה״.
אלירן הנהן בראשו, והיא הבינה – שהוא זכר גם את הפרטים האלו. ״בדיוק,״ הוא אישר את מה שחשבה. ״לכן חשוב מאוד שאצא עכשיו. עד שאחזור – אני מקווה, תהיי כבר מוכנה לקראת היציאה. בשלב הזה, את תיקחי את הרכב ואני אהיה עם הניידת. המשמרת שלי כבר תסתיים עד אז, ואני אלווה אתכם עם הניידת עד שם. רק כשאוודא שאתם בטוחים – אני אחזור לדרום״.
״אוקי,״ היא אמרה לאחר מחשבה קלה. ״זה נשמע טוב״. לרגע הייתה דממה ביניהם, ואז – עלה חיוך קל על פניה, כאילו ביקשה להפר את הכבדות שבאווירה. ״מעניין אותי רק להבין, איפה הייתה יכולת התכנון הזו עד היום, ולמה לא ראיתי אותה ביציאות שלנו לנופש. ברור לך שמעכשיו, אתה מתכנן את המסלולים, ואני לא אקבל את התירוצים הקבועים שלך...״
הוא צחק, ולמרות המתח – היה צחוקו אמיתי. ״מדהים אותי, איך בכל מצב – את מוצאת את הדבר שיסנדל אותי לחמישים השנים הבאות...״ החזיר.
למשך כמה רגעים, נראה היה שהשפיות שבה לחייהם, אבל אז – העיפה אביגיל מבט נוסף אל השעון והחיוך שעל פניה קפא. ״אתה צריך להזדרז,״ אמרה, ״הזמן לא עובד לטובתנו״.
הוא הנהן בראשו. ״את צודקת,״ הודה, נע בחוסר רצון לכיוון פתח הבית. ״תשמרי על עצמך,״ ביקש, כשכבר היה חצי מגופו מחוץ לדלת. ״תנעלי את הדלת היטב, גם מלמעלה, ואל תפתחי לי לפני שאת בטוחה שזה אני״.
הוא נשאר לעמוד עוד כמה רגעים, ואז הסתלק – סוגר מאחוריו את הדלת.
הוא התלבט אם להשתמש לצורך הנסיעה הקצרה ברכב המשפחתי שלהם, או שמא נכון יהיה יותר לנסוע בניידת שהביאה אותו לכאן. הרצון שלו להימנע כמה שיותר ממשיכת תשומת לב – גרם לו להירתע משימוש בניידת, ולמרות שבנסיעה ברכב המשפחתי היה סיכון לא מבוטל, שכן – בשעות הפקוקות הללו, עלולה הייתה הנסיעה להיות ארוכה מהרגיל, הוא העדיף את האופציה השנייה.
כמה רגעים לאחר מכן, ישב אלירן במושב הקדמי של מכונית כחולה וחדשה מדגם ׳הונדה׳. הוא כיוון את הכיסא והפעיל את מיזוג האוויר, מביט תוך כדי כך קדימה – אל משטח האספלט המוביל מהחנייה אל הכביש המשותף לכל דרי הרחוב. בשעה הזו, הייתה השמש ממש מול עיניו – וקרניה סנוורו אותו, והקשו עליו את הראייה.
הוא נזכר באיחור, שהשאיר את משקפי השמש בניידת, ולמרות שהאחרונה חנתה במרחק של כמה מטרים ממנו – לא היה לו זמן פנוי לשם נטילת המשקפיים משם. כשגופו רוכן קדימה, ועיניו מכווצות וממצמצות, הוא החל בנסיעה, משקיע את כל מאמציו בניסיון לראות באופן מדויק את תוואי הכביש.
הוא היה מרוכז כל כך בהתבוננות במה שלפניו, ובניסיון להשתלב בנתיב הימני הסמוך ליציאה, עד שלא הבחין בכלי רכב דו גלגלי שפרץ אל הכביש מהצד האחר, מתקרב אליו במהירות דרך הנתיב הנגדי - השמאלי. רק כשהתקרבה צווחת המנוע וחדרה לאזניו – הוא הפנה בבהלה את מבטו אל מקור הרעש, מספיק לקלוט אופנוע ספורט שחור חולף על פניו. עיניו נעו אוטומטית במעקב אחר הכתם השחור, ולהפתעתו – סטה האופנוע פתאום מהנתיב שלו, ונעצר בדיוק ממולו.
לרגע מבולבל אחד, היה נראה לאלירן שזוהי רק התנהגות פרועה של אחד מילדי השכנים, שהתרגשות הנעורים העבירה אותו על דעתו. כשעל פניו הבעה זועפת, צפר אלירן צפירה ארוכה – מתענג מהמחשבה על בהלתו של הנער, כשיבחין שמאחורי ההגה יושב שוטר במדים.
אולם רגע לאחר מכן, כשהפנה האופנוען את פניו עטויות הקסדה לעבר אלירן, ושום דבר בהתנהגותו לא שידר חשש או כוונה לסגת, קלט פתאום אלירן את הסיטואציה, ועוד לפני שהספיק מוחו לעבד את הנתונים ולהבין את הקשר המלא לאירועי היום כולו, ברור היה לו שהוא בסכנה.
הנתיב שלפניו היה חסום לרוחב באמצעות האופנוע, ובנתיב הנגדי – נסעו מכוניות במהירות שלא אפשרה לו לעקוף את החסימה, כך שהאופציה היחידה שנותרה לו – היא לעבור דרך האופנוע, במחיר של פגיעה ממשית ברוכב שהמשיך עדיין להביט לכיוונו. האינסטינקט שלו קרא לו לעשות זאת, להימלט בכל מחיר, אבל ההיגיון שלו התעקש לפעול למרות הכול, והוא עדיין לא היה מוכן לפעולה קיצונית כזו. לא כאשר הוא עדיין אינו בטוח בכוונותיו של נהג האופנוע.
ככל הנראה, הבין האופנוען שאלירן לא יפגע בו לעת עתה, שכן הוא הרשה לעצמו להתנתק מכלי הרכב, ולהתקדם בלי כל חשש אל מקומו של אלירן. מרגע לרגע גבר הלחץ של אלירן, והשניות שעברו עד שקיבל את ההחלטה כיצד לפעול – כמעט ואפשרו לאופנוען להגיע עד אליו.
הכושר של אלירן היה רחוק מלהיות כבעבר, אבל הטכניקה – עדיין לא אבדה. בזריזות שהפעימה אפילו אותו, הוא פתח את הדלת שמשמאלו – מתגלגל ומסתתר מאחוריה כשהנשק שלו בידו. ״עצור!״ הוא קרא, מקווה שהאופנוען שומע את קולו. ״שוטר במדים!״
זו הייתה אמירה מטופשת למדי, שכן – ברור היה, שהאופנוען כבר הבחין בכך שאלירן הוא שוטר, ולמרות זאת – לא היה בכך כדי להניא אותו מכוונתו. מפתיע היה לגלות, שמשום מה – פעלו המילים את פעולתן. תוך כדי שאלירן מהרהר בחוסר התועלת שבקריאה שלו, ראו עיניו את האופנוען נעצר. ״היי!״ קרא האופנוען ממרחק. ״אני לא נמצא כאן כדי לפגוע בך!״
זה היה משפט מסוג המשפטים שעשויים להיאמר על ידי כל פושע שהוא, כך שאלירן – היה רחוק מלהשתכנע. ״אל תתקרב!״ הוא קרא שוב, ומרגע לרגע הלך ביטחונו והתחזק. ״אני לא רוצה לפגוע בך!״
האופנוען הרים את כפות ידיו אל ראשו, ואלירן נדרך. ״אל תזוז!״ קרא שוב.
רוכב האופנוע הגיב בתנועה שסימנה לאלירן להרגיע את הלחץ. ״אני רק רוצה להוריד את הקסדה,״ קרא האופנוען. ״כבר אמרתי לך, אני לא מתכוון לעשות משהו טיפשי״.
למרות החשש של אלירן, הוא נטה להסכים לבקשתו של רוכב האופנוע. ״תעשה את זה בזהירות״, הוא קרא לאחר מחשבה קלה. ״אם אני ארגיש שמשהו לא בסדר – אני לא אהסס!״
האופנוען שלח את ידיו שוב אל הקסדה, ותנועותיו נעשו בעדינות רבה – כאילו חשש מפני פרשנות לא נכונה של אלירן. בזהירות, הגביה האופנוען את הקסדה מבסיס צווארו, חושף בהדרגה פנים שהיו מוכרות לאלירן, פנים שהוא ראה לראשונה רק לפני כמה שעות – אבל די היה בכך, כדי לאפשר לו לזהות אותן באופן מדויק.
זה היה אביגדור. הסוכן המסתורי של היחידה המסתורית אליה נלקח אלישע בפתאומיות לפנות בוקר.
ולמרות שבפעם הקודמת בה הם נפגשו – הייתה לאלירן הזדמנות קצרה מאוד לבחון את פניו של האיש, די היה במה שראה אז – כדי שברור יהיה לו, שבשעות הבודדות שחלפו מהפגישה האחרונה שלהם, חווה אביגדור לא מעט מאורעות.
מאורעות שהותירו סימנים מדממים בגופו, אבל לא רק.
סיפור בהמשכים אשליה - סיפור מתח.
.
הצטרפו כמנוי לקבלת התראה על שיעור חדש 
עשו לייק לשיעור 
שתפו חברים בשיעור לזיכוי הרבים 
צפו בשיעורים נוספים של הרב גדליה הופנונג בקישור הבא : 
