סיפור בהמשכים אשליה - סיפור מתח.

סליחה על הנודניקיות
אבל הסימפוניה השמינית של שוברט היא הבלתי גמורה..
1. אואה, ביקורת על הפרקים הראשונים - זה משהו שכבר שנתיים לא היה כאן. כמובן, שלמרות זאת - היא מתקבלת בברכה.
2. לגופו של עניין: לפי גוגל, אתה צודק לגמרי. אבל זו לא חכמה מצידי לומר את זה לאחר מעשה.
3. מוזר. זכרתי שיש מחלוקת במספור של הסימפוניות של שוברט, אבל אני לא מצליח למצוא לזה מקור. אתה בטוח שזו טעות מוחלטת?!
 
כבר שנתיים שאני עוקב אחרי הסיפור הזה סוף כל סוף יש לי זכות להגיב
אז ככה הסיפור הזה הוא סיפור מדהים וגאוני גם רמת הכתיבה גבוהה מאוד כיף לקרוא!
תודה! כיף לשמוע.
עם זאת היו כמה דברים קטנים שהפריעו לי:
1פירוט יתר
עם כל הכבוד ויש לי הרבה כבוד לאקספוזיציה בלע"ז אני חושב שבסיפור הזה היא קצת מוגזמת יש הרבה קטעים שהיה אפשר להוריד ולא היה נגרע מאומה מהיופי של הסיפור למשל הקטע של ברוך ודודי בספק-מסעדה ספק-חנות נוחות עם כל הכבוד הקטע הזה לא נצרך ולא מקדם אותנו במ"מ הוא פשוט מיותר
העניין הזה ידוע, משום שאני חוטף לגביו ביקורות - על ימין ועל שמאל.
אני מנסה להשתפר, הקוראים מנסים לבלוע את זה, מקווה שמתישהו ניפגש באמצע.
2 אלימות, אלימות, אלימות
עם כל הכבוד ויש לי הרבה כבוד לדעה שצריך להציג את החיים כמות שהם אני חושב שבסיפור הזה התצוגה קצת מוגזמת אומנם גם בספר שלי מתים אנשים והרבה אבל לא שוררת אווירה כמו בסיפור הנוכחי אווירה שכל אדם הוא בן מוות אווירה שניתן להרוג בן אדם [מבחינה ספרותית כמובן] רק בגלל שהוא מפריע לך לתוכניות
זו, כבר ביקורת חדשה שעדיין לא שמעתי, וחשוב לי לדון בה.
השאלה הגדולה היא, איך אתה מגדיר ׳אלימות׳.
כי אין בסיפור תיאורים מפורטים של מעשי זוועה. להיפך, לאורך הסיפור - ניסיתי להמעיט כמה שיותר בתיאורים כאלו, וניסיתי לחפש את הדרכים היותר נעימות לקריאה. אין אצלי כמעט תיאורים ׳מדממים׳, ולמרות שהיו כמה דמויות שחטפו חבטות כאלו או אחרות - זה נעשה תמיד באופן מטושטש, שלא מציג את כל ההשלכות במדויק.
גם מאופי התגובה שלך, אני מבין - שמה שמפריע לך הוא לא תיאור של מעשי הרג, אלא יותר - אווירה. כלומר: הסיפור ׳אפל׳, וכולם בסכנת חיים, כולל הדמויות הראשיות.
אם זו אכן כוונתך, אז בעיניי - זה לא חיסרון. הסיפור אפל, כי זו הדרך שלי לגרום לכך שהוא לא יהפוך למשהו מצועצע וצבעוני מדי. כשכותבים סיפור דמיוני כל כך, בפרט כאשר הוא לא מתיישב עם המציאות המוכרת לנו, תמיד יש חשש שזה יברח למקומות שייראו אולי ילדותיים ויהרסו את המתח.
חוץ מזה, שלדעתי - יש הרבה יותר חיבור לסיפור, כשיודעים שאין חסינות לדמויות, ואין ׳גיבור על׳ שיחיה לנצח. בפירוש, אפשר לומר, שהסיפור לא תלוי בשום דמות, לרבות הדמויות הראשיות. הציר סביבו נעה העלילה, אינו אדם, אלא מאורע. על המאורע הזה אפשר לכתוב מהרבה זוויות, והדמויות שבסיפור נבנו כך - שאף אחת מהן היא לא דמות שהסיפור ימות יחד איתה. יכול להיות שזה גורם לאי נוחות מסוימת, כי לפעמים חשוב לקורא להיתפס על דמות מסוימת כעוגן. אבל ברגעים המותחים באמת - אני חושב שהגישה הזו יוצרת אצל הקורא חשש אמיתי לשלומן של הדמויות הראשיות, ולא רק התבוננות מפוהקת מהצד מתוך סקרנות לראות איך הדמות תצא מהמלכוד שהוכן לה.
בכל מצב, אני לא היחיד שמחליט. כפי שאני רגיל לעשות, אני פשוט מעמיד את זה לביקורת הקוראים, ונראה מה תהיה דעתם בנושא.
אלו תובנותי בנוגע לסיפור חשוב לי להדגיש שעם זאת הסיפור מדהים אחד הסיפורים הטובים שקראתי
שוב תודה. תמשיך לקרוא, ותמשיך להעביר ביקורות - אם תמצא לנכון לעשות זאת.
 
לגבי אלימות- אני ממש לא מסכימה עם @חנוך בן ירד
היום בכל ספר קומיקס מצוי פי עשר מהאלימות שמוזכרת פה, (אם אפשר לקרא לה אלימות) מצד שני האוירה לא מרגישה לי כ"כ אפילה כמו מיסטית, אולי כי אני פשוט בטוחה שאלישע יצא משם מנצח.
(לפי מה ש @mic003 אמר, אני כבר לא כ"כ בטוחה.), אבל בכל פרק יש רטט מיסטי, מתי יהיה האירוע המיסטורי, מתי כל העולם בו היינו בטוחים יתהפך, וכו'.

 
לגבי אלימות- אני ממש לא מסכימה עם @חנוך בן ירד
היום בכל ספר קומיקס מצוי פי עשר מהאלימות שמוזכרת פה, (אם אפשר לקרא לה אלימות) מצד שני האוירה לא מרגישה לי כ"כ אפילה כמו מיסטית, אולי כי אני פשוט בטוחה שאלישע יצא משם מנצח.
(לפי מה ש @mic003 אמר, אני כבר לא כ"כ בטוחה.), אבל בכל פרק יש רטט מיסטי, מתי יהיה האירוע המיסטורי, מתי כל העולם בו היינו בטוחים יתהפך, וכו'.

ובכן אין לי בעיה עם הרג של דמויות אין לי בעיה אפי' עם התעללות מידי פעם אבל בסיפור הנוכחי ההרג של דמויות ראשיות-עמיקם ואמיר בתוספת ההרג של העובדים של העיתון ההוא ההרג של אנשי ההצלה שהצילו את ליאוניד והכמעט הרג של הרבנית וליאוניד וההתמוטטות של שמשון מלכיאלי יוצרים ביחד אוירה קשה לעיכול אוירה שכל בן אדם הולך למות בשלב זה או אחר זו דעתי לפחות
 
ודרך אגב לאיזה ספרי קומיקס אתה מתכוון? כי ספרי הקומיקס שאני קראתי [אלי וגולד, שלושה אחים והקומיקסים של דוד ביכמן] לא מכילים חצי מהאלימות הזאת ואם אתה מתכוון לספריו של אברהם אוחיון-אני יוצא באמת גם נגדם
 
לדעתי כמות ההרוגים מתפרסת על כ"כ הרבה פרקים שזה לא מורגש, וזה לא מטרת הסיפור, רק נתונים אגביים (ככה לי זה מרגיש)
בנוגע לספרים, היה פה דיון בפרוג על קומיקסים, ובאמת מה שהעלית פה עלה שם, אבל היה בערך (פלוס מינוס, ביחס לכמות שאר הקומיקסים בעולם החרדי) את זה.
ואגב, אברהם אוחיון- זה רוב הקומיקסים בימינו. (ספרתי 68 ספרים בעמוד הראשון אצלו, מתוך 8 עמודים)
 
נו נו עניין של טעם אני אישית מרגיש שהסופר פשוט הורג את כל מי שלא בא לו בטוב [אחרי הכול כמעט כל דמות חיובית שמוזכרת בספר מתה או כמעט מתה בשלב זה או אחר] וזו לא הרגשה נעימה
ובנוגע לספרים הדיון באשכול שם די השמיץ את הספרים של אברהם אוחיון כך שאני לא יחיד בעניין
 
הי,הי אני לא אמרתי שאני אוהבת, אני ממש נגד.
 
67

בריח עליון.



השעה הייתה כמעט אחת עשרה בבוקר, כשרצף של דפיקות הדהד בבית השקט.

אביגיל הרימה מבט תוהה אל השעון שעל הקיר, כאילו שאלה את עצמה – מי מסוגל לדפוק בשעה כזו על הדלת ללא התראה. הדפיקות שבו ונשנו, והיא נאלצה לקום מהספה – צועדת בהיסוס אל הדלת.

״מי זה?!״ שאלה כשהייתה במרחק של כמה מטרים, כאילו חששה להתקרב עוד.

״אלירן״. השיב לה קול עמום מאחורי הדלת.

על פניה ניכרה הפתעה גמורה. למיטב ידיעתה, אמור היה אלירן לסיים את משמרתו רק בשעות הצהריים, ולמרות שלא הייתה זו הפעם הראשונה בה הוא שב הביתה לפני המועד הצפוי, היה זה אירוע חסר תקדים – משום שהפעם, הוא לא עדכן אותה מראש על חזרתו הצפויה.

כשעל פניה הבעה מוטרדת, היא פתחה את הדלת. ״היי,״ אמרה בקול שהעיד שהיא שמחה לראות אותו, אך גם מודאגת מהנסיבות. ״הפתעת אותי!״ אמרה ישירות. ״למה לא הודעת שאתה חוזר מוקדם?!״

משום מה, התמהמה אלירן מלהגיב. הוא גירד את שערו במבוכה, וההבעה שעל פניו – חיזקה את החשש של אביגיל. ״קרה משהו?!״ היא חקרה, ליבה פועם בעוז.

אלירן הביט לצדדים בחשש. ״בואי נדבר בפנים,״ אמר בזהירות. ״ייתכן ששומעים אותנו״.

פתאום היא קלטה, שהוא עדיין עומד מחוץ לדלת. ״אוי, סליחה!״ מיהרה להתנצל, מאפשרת לו להיכנס פנימה. באופן שכלל לא תאם את התנהגותו השגרתית, הוא סגר ונעל בעצמו את הדלת, ואף הקפיד להשתמש בבריח העליון – כאילו חש שהוא אינו בטוח, על אף שהוא בביתו.

ברור היה לה שקרה משהו נורא, והעובדה שאלירן התמהמה מלפצות את פיו – הייתה בעיניה עדות לכך, שהוא מתקשה לבשר לה את הבשורה. מרגע לרגע, הלכה תחושתה הרעה והתגברה, ולמרות זאת – היא עשתה הכול כדי לשמור על עצמה יציבה. ״אתה רוצה שאכין משהו לשתות?!״ הציעה, למרות שהיה זה הדבר האחרון שרצתה לעשות בנקודת הזמן הזו.

בתגובה, נענע אלירן את ראשו. ״אני רוצה שנשב,״ הוא אמר. ״יש כמה דברים שאנחנו צריכים לדבר עליהם״.

זו הייתה תגובה רשמית במיוחד, שלא תאמה את אופיו של אלירן, ואביגיל מצאה את עצמה מתיישבת על הספה בסלון – כשהיא חסרת סבלנות מצד אחד, וחרדה מפני מה שתשמע – מהצד השני.

לרווחתה, לא השאיר אותה אלירן עוד זמן רב בחוסר וודאות. ״הלילה היה מטורף,״ הוא אמר מיד כשהתיישב על הספה שניצבה מולה. ״נרצחו שני שוטרים, אחד מהם קצין בכיר״.

על פניה עלתה הבעה הלומה, עיניה נפקחו לרווחה. במקום לדבר, היא שאפה אוויר בצליל חד.

״כן,״ הגיב אלירן, כאילו קרא את מחשבותיה. ״זה הלם רציני מאוד בשביל כולם. זה לא רק האבל על שני השוטרים, שאחד מהם – הוא מפקד יחידה, אלא גם פחד. אני לא יכול להיכנס לפרטים, כך שכל מה שאוכל לומר בנושא זה – שהצורה בה הם נפגעו הוכיחה, שאף אחד אינו חסין״.

המילים האחרונות היו מספיקות כדי ליצור אצלה חרדה אמיתית, והיא ידעה שאלירן מבין היטב את ההשלכות, מה שאומר – שהוא כנראה חושב, שהיא צריכה להיות מודעת למלא חומרת המצב. ״אני לא מבינה,״ היא הגיבה תגובה נואשת, כאילו ניסתה להתכחש לעובדות בכל מחיר. ״איך זה שלא שמעתי כלום?! איך זה לא פותח מהדורות?!״

אלירן נאנח. ״זה עדיין תחת צו איסור פרסום,״ אמר, וברור היה – שהוא חש חוסר נוחות בכך שהוא מעיד בפניה שהוא למעשה אינו רשאי למסור לה את הפרטים שמסר. ״יותר נכון,״ מיהר לתקן, ״המידע על השני שנרצח – הוא שעדיין אינו מותר לפרסום. הראשון – נרצח כבר אתמול, אבל הגרסה הרשמית היא שהוא מת מהתקף לב. למעשה, ההלוויה שלו צריכה הייתה להתקיים ממש עכשיו – אבל ברגע האחרון החליט מי שהחליט, שהגופה לא תשוחרר״.

אביגיל תפסה את ראשה בכפות ידיה. ״אני לא מבינה,״ הודתה, ״איך זה שהגרסה הרשמית לא תואמת את העובדות?! איך זה שיש צו איסור פרסום, ואתה יושב מולי – ומדבר איתי על זה?! ובכלל – מי רצח את השוטרים האלו?! איפה הוא?! מה המשטרה מתכוונת לעשות?!״

אלו היו שאלות רבות, שלאלירן לא הייתה תשובה מספקת על רובן. ״אני מצטער,״ הוא אמר, משתדל לא לפגוש את מבטה. ״הייתי עושה הכול כדי שאוכל להרגיע אותך ולומר לך שהרוצח נלכד. אבל הסיבה שאני פה, היא אחרת לגמרי. לצערי, זהו לא אירוע רגיל. יש כאן התחלה של משהו, וזה אפילו לא נראה קרוב לסגירה. אלו שעשו את זה, מובילים עלינו בכל תחום, וזה אומר שכולנו בסכנה. כל איש בתחנת המשטרה – ובמיוחד, כל מי שהיה שותף לחקירה...״

״רגע!״ היא קטעה את דבריו, והלחץ ניכר היטב בפניה ובקולה. ״אתה, אלירן, איפה היית הלילה?! היה לך קשר לזה?!״

הוא שתק, מאפשר לה להבין לבדה את התשובה.

״אתה רוצה לומר לי שהיה לך חלק בחקירה הזו?!״ היא תבעה ממנו תשובה, מסרבת להסתמך על הרמזים שלו.

אלירן הנהן באיטיות בראשו. ״כשהתחילה החקירה,״ הוא אמר בעגמומיות, ״היו שלושה אנשים שניהלו אותה, אבל איש מהם לא היה מהיחידה שלי. אלו היו שני קצינים בכירים, אפרים ועמיקם, וחוקר ראשי – ששמו אלישע. מאוחר יותר, הצטרפו עוד שניים. מומחה למחשבים – ששמו אמיר, ואני – שהצטרפתי כשותף לחוקר הראשי אלישע״.

היא לא אהבה את הניסיון שלו לתאר את העובדות כפי שהיו. ״למה אתה מספר לי על כל האחרים?!״ טענה בביקורתיות. ״אני רוצה לדעת על התפקיד שלך, על מה שעשית! עם כל הכבוד לשוטרים האחרים – יש מישהו אחר שידאג להם. תסביר לי, ממה אני צריכה לחשוש בקשר אליך?!״

אלירן הבין את הלחץ שבו היא נתונה, ומיהר להסביר. ״זה בדיוק מה שהתכוונתי לומר,״ הסביר בנימה רכה. ״העניין הוא, שמתוך חמש שוטרים בכירים שעמדו בראש צוות החקירה – נותר רק אחד שעדיין פעיל, והאחד הזה הוא אני״.

״אתה לא אמיתי!״ היא הגיבה בזעזוע.

אלירן נראה כמו מי ששונא את העובדה שהוא צריך להמשיך ולעדכן אותה. ״אני יודע שזה קשה ומפחיד,״ אמר. ״ותאמיני לי – שאני בעצמי, מרגיש בדיוק כמו שאת מרגישה עכשיו. קשה לי להיות במקום הזה, אבל את חייבת להיות מוכנה. אני רק רוצה לומר – שלא כל מי שהיה בצוות נפגע. שניים מהם, עמיקם ואמיר, הם השוטרים שנרצחו, אלו שסיפרתי לך עליהם. האחרים – נעלמו איכשהו בנסיבות אחרות. אפרים התנתק כבר בתחילת הלילה, והוא עדיין לא חזר להיות פעיל. ואלישע – הצטרף לצוות חוקרים אחר, למרות שגם אותו אני לא מצליח להשיג״.

הניסיון שלו להרגיע ולו במעט את החשש שלה – התקבל בצורה קשה משחשב. ״אתה שומע את עצמך?!״ היא הטיחה בו, והוא יכול היה לראות את הפחד שבעיניה. ״שניים נרצחו, עם השניים האחרים אבד הקשר, אתה החוקר היחיד שעוד עומד על הרגליים – וזה נראה לך כמו משהו שירגיע אותי?!״

הוא כנראה הבין איך זה נשמע מהצד שלה, ולא היה לו דבר לומר. שוב הוא שתק, וברור היה – שהוא מודע לכך שהשתיקות האלו מגבירות את הלחץ שלה. נראה היה, שהוא שותק – רק כי אין לו דבר לומר. כי הוא עצמו מודאג ומוטרד מההיעלמות של כל שותפיו, עד שגם לעצמו – אין לו תשובות טובות מספיק.

במשך כמה רגעים שררה דממה בחדר, ולאחריהם – התנערה אביגיל מהרהוריה ושלחה מבט ממושך לעבר אלירן. ברגע אחד, השתנתה ההבעה שעל פניה, כאילו קלטה – שהתנהגותה הייתה חסרת רגישות. ״אתה בטח משתגע מדאגה...״ ניחשה, ועל פניה היה מבע של חמלה.

אלירן נראה כמי שמסתייג מהתיאור, אם כי – ייתכן שהיה זה רק חוסר נעימות שמנע ממנו להודות בתחושותיו האמיתיות. ״אני לא יכול לומר שאני לא חושש,״ הוא הרשה לעצמו לומר. ״אבל החשש שלי – הוא לא על עצמי. אני שוטר, יש סביבי מעטפת הגנה, ואני יכול להיזהר...״

״זה לא עזר לשניים שנפגעו״, היא קטעה אותו.

הוא הנהן בראשו. ״את צודקת,״ אמר. ״אבל אל תשכחי שכשזה קרה, איש לא היה מוכן לזה. הרצח של הקצין הראשון היה בהפתעה גמורה, ובזמן שכולם עוד חשבו שזה התקף לב – קרה האירוע השני. עכשיו, לעומת זאת, יש כוננות מלאה. השוטרים בתחנה דרוכים כמו קפיץ, ולמרות שאף פעם אי אפשר לדעת מה יהיה – בכל זאת, אפשר להעריך שהסיכון לפגיעה נוספת הוא מזערי״.

הדברים שאמר היו הגיוניים למדי, ודווקא בגלל העובדה הזו – התקשתה אביגיל להבין את האופן בו הוא נהג. ״אם ככה,״ שאלה, ״למה אתה פה?! למה לא נשארת בתחנה – במקום המוגן היחיד?!״

אלירן הביט בה בחשש, כאילו התלבט אם היא מסוגלת להכיל את התשובה לשאלה. ״האמת היא,״ אמר לאחר כמה רגעים, ״שבאתי לכאן – כי אני לא רגוע בקשר אליכם. יש לי הרגשה לא טובה, ואני חושש שהגורמים שהיו אחראים לאירועי הלילה – ינסו לפגוע בי דרככם״.

היא לא ציפתה לתשובה הזו. ״אתה רציני?!״ שאלה, ועיניה הביטו לצדדים בחוסר מנוחה – כאילו עוררו בה הדברים חשש מפני מתקפה פתאומית שעלולה להתרגש עליה. ״איך זה יכול להיות?! הרי אתה עצמך אמרת לי תמיד – שמתקפה על בני משפחה של שוטרים בתפקיד, זה משהו שאפילו הגרועים שבפושעים נרתעים ממנו?!״

אלירן הנהן בראשו בעגמומיות. ״כך באמת אמרתי,״ אישר. ״אבל במקרה הזה – אנחנו מתמודדים מול פושעים שלא ידוע לנו דבר עליהם. אפילו מערכת החוקים של עולם הפשע, שגם היא – יכולה להשתנות בהתאם לקפריזות של ראשי הכנופיות השונים, לא רלוונטית במקרה הזה. אלו לא פושעים רגילים, ואי אפשר לדעת מה הקווים האדומים שלהם, אם יש בכלל כאלו...״

היא הייתה זקוקה לכמה רגעים כדי לעכל את המידע. לאחריהם – היא הרימה את מבטה, קולה היה תכליתי – אם כי, עדיין שלט בו הפחד. ״מה עכשיו?!״ שאלה. ״מה אפשר לעשות?!״

אלירן נאנח. ״לדעתי, יש רק פתרון אחד, אבל הוא לא נעים במיוחד,״ הודה בשפל קול. ״אני חושב שבמצב הזה – אתם צריכים לעזוב את הבית, עד שהדברים יהיו ברורים יותר. זה יהיה קשה עבורך, וכנראה קשה אף יותר עבור הילדים, אבל הביטחון שלכם – מצדיק גם הקרבה גדולה יותר״.

״לעזוב את הבית?!״ היא כמעט וצעקה את המילים האחרונות, כאילו לא הבינה עד עכשיו שזוהי מגמת השיחה. ״איך?! לאן?!״

אלירן שלח את ידו אל כיס מכנסיו, שולף משם גיליון נייר מקופל. ״יש כאן כתובת של מלון באזור המרכז,״ הסביר, והתכליתיות שבקולו העידה – שהוא כבר התכונן מראש, וצפה את תכלית השיחה. ״זה מלון קטן, שנמצא בבעלות של דרור, חבר מהצבא. זה אמנם לא מלון חמש כוכבים, אבל הוא מספיק טוב בשביל להעביר בו כמה ימים, ומכיוון שהוא לא מלון גדול במיוחד – אפשר לשלוט על האורחים, ולוודא שאין בהם מישהו שעלול להיות מסוכן״. הוא פתח באיטיות את הקפלים, מציג את הדף מול עיניה. ״האמת היא,״ המשיך, ״שכבר דיברתי עם דרור, והוא אישר לי שהוא שם בימים הקרובים והביע את רצונו לעזור. הוא הבטיח לדאוג לכם, ומכיוון שהוא היה איש ביטחון – אני סומך עליו גם בכל הנוגע לאבטחה. הצעתי לו, כמובן, סכום כפול ממה שהוא גובה עבור חדר רגיל, אבל הוא סירב לקחת תמורה״.

הוא כבר התקדם שניים או שלושה צעדים קדימה, אבל היא – הייתה עדיין רחוקה מלהשלים עם הרעיון עצמו. ״אני לא מבינה!״ אמרה. ״זה הפתרון שלך?! לברוח?!״

אלירן השפיל את מבטו. ״לצערי,״ אמר, ״כרגע זה באמת הפתרון היחיד שאני יכול להעלות בדעתי. המצב מסוכן, ואני לא יכול אפילו לחשוב על מציאות שבה אתם תישארו כאן, חשופים לפגיעה״.

היא שילבה את ידיה, מהורהרת. ״זה מטורף...״ אמרה לאחר כמה רגעים. ״אני לא מאמינה שאתה באמת מציע את זה...״

על פניו של אלירן חלפה הבעה של חוסר סבלנות. ״אני יודע,״ הוא אמר. ״תאמיני לי – שזה המוצא האחרון. את מכירה אותי ויודעת, שאני לא איזה מדומיין, או פחדן. אם בכל זאת אני פה, ואם בכל זאת אני מציע לך את זה, את אמורה להבין מזה שהמצב באמת לא משהו״.

״ואתה?!״ היא שאלה בתגובה. ״איפה תהיה?! גם אתה תצטרף אלינו?!״

אלירן נענע את ראשו. ״יש לי תפקיד,״ אמר. ״אני שוטר, זו המחויבות שלי!״

משום מה, עלה על פניה חיוך עגמומי, כאילו השתעשעה באמת מכך שהוא אינו מבחין באבסורד שבדבריו. ״אתה שומע את עצמך?!״ שאלה. ״אתה רוצה שאנחנו נהיה במקום בטוח, כי אתה דואג לנו ולא תהיה מסוגל לתפקד בידיעה שאנחנו בסכנה, ובאותה נשימה – אתה מציע לנו להתרחק, כשאתה בעצמך – ממשיך לפעול נגד מי שכבר הוכיחו את עצמם כמי שמסוגלים לפגוע בשוטרים. לא חשבת שגם אני לא אצליח לתפקד אם אדע שאתה בסכנה תמידית?!״

אלירן השפיל את עיניו. ״את צודקת,״ מלמל. ״ובכל זאת – איזו ברירה יש לי?! אם אברח עכשיו – לא יהיה שום סיכוי להגן על כולנו מפני הפושעים האלו. איש לא יהיה מוכן ליטול על עצמו את הטיפול בתיק, אם יידעו כולם שברחתי. לכולם יש משפחות, וכולם רוצים להיות מוגנים. אני בכלל לא מדבר על זה שמבחינה חוקית – אסור לי לברוח. בשביל זה אני פה, זו העבודה שלי, על זה אני מקבל משכורת. אוכל אמנם להגיש בקשה להתפטר מניהול התיק, אבל זה לא יקרה תוך שעה או שעתיים, וכל זמן שאתם פה – אתם פגיעים. או נכון יהיה לומר – אני פגיע, כי אותי הם מחפשים, ובשביל לעצור אותי – הם ירצו אולי לפגוע בכם...״

היא הבינה את העמדה שלו, ולמרות זאת – הייתה המחשבה קשה מנשוא. במשך דקות ארוכות – לא דיבר אף אחד מהם. היא הייתה שקועה בהרהוריה, והוא כנראה הבין שלא כדאי להפריע לה – למרות שחוסר הסבלנות שלו ניכר היטב.

בסופו של דבר, היא קיבלה את ההחלטה, והקושי ניכר היטב על פניה. ״אני אעשה את זה,״ אמרה בנימה של חוסר ברירה. ״אני אעשה את זה, אבל אתה תבטיח לי – שתעשה הכול כדי לשמור על עצמך. הייתי רוצה שתגיש בקשה להתפטר מניהול התיק, אבל אני סומכת עליך שתדע לקבל את ההחלטה הזו בעצמך. הבקשה שלי היא רק, שתימנע בכל מחיר מלהיות גיבור. אני יודעת עד כמה אתה מתגעגע לימים בסיירת, ואני חוששת שדווקא עכשיו – יתעוררו אצלך הזיכרונות מהימים ההם. אני מבקשת שתזכור תמיד, שאתה כבר לא צעיר רווק חסר מחויבות, אלא אבא – שהילדים לא יהיו מסוגלים לתפקד אם יקרה לו משהו לא טוב. אתה מבטיח לי שכך תעשה?!״

אלירן לא התלבט אפילו לשבריר שניה. ״ברור!״ אמר מיד, ושפת הגוף שלו שידרה – שהוא מוטרד מעצם העובדה שהיא חשבה אחרת.

היא הביטה בו בעיניים מצומצמות, כאילו רצתה לבחון אם זוהי תגובה כנה. ״אוקי״, אמרה לאחר שני רגעים. ״אני רק רוצה להבהיר, שההבטחה שהבטחת לי – כוללת גם התחייבות שלך להעביר את הטיפול בתיק למישהו אחר במקרה שיהיה מי שירצה בכך. אנחנו לא אמורים להישאר רחוק מהבית רק בגלל שאתה רוצה להשלים את זה בעצמך. אתה מבטיח גם את זה?!״

הפעם, היה קשה לו יותר להבטיח, אבל בסופו של דבר – הוא הנהן בראשו. ״כן, זה מובן,״ אמר.

״וזה גם לא משנה כמה התקדמת בחקירה״. היא התעקשה להדגיש, ״אפילו אם אתה רגע לפני השלמת החקירה, אתה עוזב הכול ברגע שיש לך הזדמנות ומשחרר אותנו מהמעצר הכפוי הזה. מקובל עליך?!״

״כן,״ הוא אמר, מהורהר משהו – כאילו ניסה לדמיין סיטואציה כמו זו שהיא מתארת. הפעם, הייתה תגובתו רפה, כאילו הוכרח להסכים לתנאים שהעמידה בניגוד לרצונו.

״בסדר,״ היא אמרה, וניכר היה שהוקל לה. ״אני מקווה שזה ייגמר מהר״.

הוא הנהן בראשו, מצטרף לתקווה שהביעה. ״אני בטוח שכך יהיה,״ אמר, למרות שלא הייתה שום סיבה הגיונית שהוא יכול היה להציג כסימוכין לכך.

היא השתהתה עוד כמה רגעים, ואז – עלתה הבעה מעשית על פניה, והיא קמה באחת ממקומה. ״אם ככה,״ סיכמה, ״אני צריכה להתחיל להתארגן. איך זה בדיוק הולך להיות?!״

אלירן התבלבל לרגע, כאילו לא היה מוכן למהירות בה היא עברה ממחשבה למעשה. אולם ברגע הבא – הוא כבר התעשת, ושוב ניתן היה לראות – שהוא היה מוכן לקראת השאלה הזו. ״צריך להכין מזוודה,״ הוא אמר, מעיף תוך כדי כך מבט בשעונו. ״הייתי עוזר לך עם האריזה,״ המשיך, ״אבל צריך להוציא את הילדים מבית הספר, ואני מעדיף לעשות את זה כשהם לא בכיתות – כי אז זה ימשוך תשומת לב מיותרת״.

באופן בלתי רצוני – העיפה גם היא מבט אל השעון התלוי על הקיר. ״ההפסקה של אורי מתחילה עכשיו,״ אמרה, ״ושל שירה - עוד רבע שעה״.

אלירן הנהן בראשו, והיא הבינה – שהוא זכר גם את הפרטים האלו. ״בדיוק,״ הוא אישר את מה שחשבה. ״לכן חשוב מאוד שאצא עכשיו. עד שאחזור – אני מקווה, תהיי כבר מוכנה לקראת היציאה. בשלב הזה, את תיקחי את הרכב ואני אהיה עם הניידת. המשמרת שלי כבר תסתיים עד אז, ואני אלווה אתכם עם הניידת עד שם. רק כשאוודא שאתם בטוחים – אני אחזור לדרום״.

״אוקי,״ היא אמרה לאחר מחשבה קלה. ״זה נשמע טוב״. לרגע הייתה דממה ביניהם, ואז – עלה חיוך קל על פניה, כאילו ביקשה להפר את הכבדות שבאווירה. ״מעניין אותי רק להבין, איפה הייתה יכולת התכנון הזו עד היום, ולמה לא ראיתי אותה ביציאות שלנו לנופש. ברור לך שמעכשיו, אתה מתכנן את המסלולים, ואני לא אקבל את התירוצים הקבועים שלך...״

הוא צחק, ולמרות המתח – היה צחוקו אמיתי. ״מדהים אותי, איך בכל מצב – את מוצאת את הדבר שיסנדל אותי לחמישים השנים הבאות...״ החזיר.

למשך כמה רגעים, נראה היה שהשפיות שבה לחייהם, אבל אז – העיפה אביגיל מבט נוסף אל השעון והחיוך שעל פניה קפא. ״אתה צריך להזדרז,״ אמרה, ״הזמן לא עובד לטובתנו״.

הוא הנהן בראשו. ״את צודקת,״ הודה, נע בחוסר רצון לכיוון פתח הבית. ״תשמרי על עצמך,״ ביקש, כשכבר היה חצי מגופו מחוץ לדלת. ״תנעלי את הדלת היטב, גם מלמעלה, ואל תפתחי לי לפני שאת בטוחה שזה אני״.

הוא נשאר לעמוד עוד כמה רגעים, ואז הסתלק – סוגר מאחוריו את הדלת.

הוא התלבט אם להשתמש לצורך הנסיעה הקצרה ברכב המשפחתי שלהם, או שמא נכון יהיה יותר לנסוע בניידת שהביאה אותו לכאן. הרצון שלו להימנע כמה שיותר ממשיכת תשומת לב – גרם לו להירתע משימוש בניידת, ולמרות שבנסיעה ברכב המשפחתי היה סיכון לא מבוטל, שכן – בשעות הפקוקות הללו, עלולה הייתה הנסיעה להיות ארוכה מהרגיל, הוא העדיף את האופציה השנייה.

כמה רגעים לאחר מכן, ישב אלירן במושב הקדמי של מכונית כחולה וחדשה מדגם ׳הונדה׳. הוא כיוון את הכיסא והפעיל את מיזוג האוויר, מביט תוך כדי כך קדימה – אל משטח האספלט המוביל מהחנייה אל הכביש המשותף לכל דרי הרחוב. בשעה הזו, הייתה השמש ממש מול עיניו – וקרניה סנוורו אותו, והקשו עליו את הראייה.

הוא נזכר באיחור, שהשאיר את משקפי השמש בניידת, ולמרות שהאחרונה חנתה במרחק של כמה מטרים ממנו – לא היה לו זמן פנוי לשם נטילת המשקפיים משם. כשגופו רוכן קדימה, ועיניו מכווצות וממצמצות, הוא החל בנסיעה, משקיע את כל מאמציו בניסיון לראות באופן מדויק את תוואי הכביש.

הוא היה מרוכז כל כך בהתבוננות במה שלפניו, ובניסיון להשתלב בנתיב הימני הסמוך ליציאה, עד שלא הבחין בכלי רכב דו גלגלי שפרץ אל הכביש מהצד האחר, מתקרב אליו במהירות דרך הנתיב הנגדי - השמאלי. רק כשהתקרבה צווחת המנוע וחדרה לאזניו – הוא הפנה בבהלה את מבטו אל מקור הרעש, מספיק לקלוט אופנוע ספורט שחור חולף על פניו. עיניו נעו אוטומטית במעקב אחר הכתם השחור, ולהפתעתו – סטה האופנוע פתאום מהנתיב שלו, ונעצר בדיוק ממולו.

לרגע מבולבל אחד, היה נראה לאלירן שזוהי רק התנהגות פרועה של אחד מילדי השכנים, שהתרגשות הנעורים העבירה אותו על דעתו. כשעל פניו הבעה זועפת, צפר אלירן צפירה ארוכה – מתענג מהמחשבה על בהלתו של הנער, כשיבחין שמאחורי ההגה יושב שוטר במדים.

אולם רגע לאחר מכן, כשהפנה האופנוען את פניו עטויות הקסדה לעבר אלירן, ושום דבר בהתנהגותו לא שידר חשש או כוונה לסגת, קלט פתאום אלירן את הסיטואציה, ועוד לפני שהספיק מוחו לעבד את הנתונים ולהבין את הקשר המלא לאירועי היום כולו, ברור היה לו שהוא בסכנה.

הנתיב שלפניו היה חסום לרוחב באמצעות האופנוע, ובנתיב הנגדי – נסעו מכוניות במהירות שלא אפשרה לו לעקוף את החסימה, כך שהאופציה היחידה שנותרה לו – היא לעבור דרך האופנוע, במחיר של פגיעה ממשית ברוכב שהמשיך עדיין להביט לכיוונו. האינסטינקט שלו קרא לו לעשות זאת, להימלט בכל מחיר, אבל ההיגיון שלו התעקש לפעול למרות הכול, והוא עדיין לא היה מוכן לפעולה קיצונית כזו. לא כאשר הוא עדיין אינו בטוח בכוונותיו של נהג האופנוע.

ככל הנראה, הבין האופנוען שאלירן לא יפגע בו לעת עתה, שכן הוא הרשה לעצמו להתנתק מכלי הרכב, ולהתקדם בלי כל חשש אל מקומו של אלירן. מרגע לרגע גבר הלחץ של אלירן, והשניות שעברו עד שקיבל את ההחלטה כיצד לפעול – כמעט ואפשרו לאופנוען להגיע עד אליו.

הכושר של אלירן היה רחוק מלהיות כבעבר, אבל הטכניקה – עדיין לא אבדה. בזריזות שהפעימה אפילו אותו, הוא פתח את הדלת שמשמאלו – מתגלגל ומסתתר מאחוריה כשהנשק שלו בידו. ״עצור!״ הוא קרא, מקווה שהאופנוען שומע את קולו. ״שוטר במדים!״

זו הייתה אמירה מטופשת למדי, שכן – ברור היה, שהאופנוען כבר הבחין בכך שאלירן הוא שוטר, ולמרות זאת – לא היה בכך כדי להניא אותו מכוונתו. מפתיע היה לגלות, שמשום מה – פעלו המילים את פעולתן. תוך כדי שאלירן מהרהר בחוסר התועלת שבקריאה שלו, ראו עיניו את האופנוען נעצר. ״היי!״ קרא האופנוען ממרחק. ״אני לא נמצא כאן כדי לפגוע בך!״

זה היה משפט מסוג המשפטים שעשויים להיאמר על ידי כל פושע שהוא, כך שאלירן – היה רחוק מלהשתכנע. ״אל תתקרב!״ הוא קרא שוב, ומרגע לרגע הלך ביטחונו והתחזק. ״אני לא רוצה לפגוע בך!״

האופנוען הרים את כפות ידיו אל ראשו, ואלירן נדרך. ״אל תזוז!״ קרא שוב.

רוכב האופנוע הגיב בתנועה שסימנה לאלירן להרגיע את הלחץ. ״אני רק רוצה להוריד את הקסדה,״ קרא האופנוען. ״כבר אמרתי לך, אני לא מתכוון לעשות משהו טיפשי״.

למרות החשש של אלירן, הוא נטה להסכים לבקשתו של רוכב האופנוע. ״תעשה את זה בזהירות״, הוא קרא לאחר מחשבה קלה. ״אם אני ארגיש שמשהו לא בסדר – אני לא אהסס!״

האופנוען שלח את ידיו שוב אל הקסדה, ותנועותיו נעשו בעדינות רבה – כאילו חשש מפני פרשנות לא נכונה של אלירן. בזהירות, הגביה האופנוען את הקסדה מבסיס צווארו, חושף בהדרגה פנים שהיו מוכרות לאלירן, פנים שהוא ראה לראשונה רק לפני כמה שעות – אבל די היה בכך, כדי לאפשר לו לזהות אותן באופן מדויק.

זה היה אביגדור. הסוכן המסתורי של היחידה המסתורית אליה נלקח אלישע בפתאומיות לפנות בוקר.

ולמרות שבפעם הקודמת בה הם נפגשו – הייתה לאלירן הזדמנות קצרה מאוד לבחון את פניו של האיש, די היה במה שראה אז – כדי שברור יהיה לו, שבשעות הבודדות שחלפו מהפגישה האחרונה שלהם, חווה אביגדור לא מעט מאורעות.

מאורעות שהותירו סימנים מדממים בגופו, אבל לא רק.​
 
היי, כולם.
כמו שכבר ראיתם, חזרנו לעניינים - והנה, אחרי המון מחשבה, יש פרק נוסף.
לא קל לכתוב פרק שגרתי, רגיל, נורמלי, אחרי שבפרק הקודם ערערתי את יסודות הסיפור. מהמציאות המטורפת שפגשנו בפרק הקודם, שיש בה מנהרות תת קרקעיות, מאגרי מים מסתוריים - שמי יודע מה מסתתר בתוכם (ברצינות - איך לא חשבתם על זה שאולי זה בכלל לא מים?! ויותר ברצינות - אני סתם אוהב להתעלל בקונספירטורים שבין הקוראים), ותיאורים שאפילו עבור מישהו מוזר כמוני - הם מוזרים, פתאום - חוזרים לשגרה. וזה לא פשוט, כי מצד אחד - כולם רוצים לדעת מה קורה עם אלישע. מצד שני - הוא ישן עכשיו וחבל להפריע לו, וגם יש עוד שיקולים נוספים. והשאלה שלי הייתה - איך לכתוב את זה?! לחזור לשגרה, להמשיך כרגיל ולסגור קצווה אחרי קצווה (דקדקנים: אל תציקו! זה לא היה בשבילכם!), או להפוך הכול שוב ושוב כמו רכבת הרים - על חשבון האמינות והדיוק, שתמיד היו בשבילי ערך עליון.
בסופו של דבר, בחרתי במה שהיה נראה לי נכון. מצד אחד - חצי פרק שאמור להראות לנו צד נוסף באלירן, כי בכל זאת - הוא יהיה בפרונט עוד פרק או שניים, יחד עם הבנה אמיתית של ההשלכות שיש לכל הבלגן הזה על כל המעורבים, ויחד עם מעין סיכום של איך שהדברים נראים - מנקודת מבטו של אלירן, שתמיד היה מן דמות משנית כזו שבעיקר עושה טוב לדמויות הראשיות, וגם הוא - מסתבר, מבין את זה איכשהו.
רציתי גם לבדל את אלירן, שזה לא ירגיש שהוא אלישע עם שם אחר. בסופו של דבר, שניהם חוקרים, שניהם שוטרים, ובתחנה - יש להם רעיונות שיכולים להתחלף בקלות. אבל בסביבה הטבעית שלהם - הם שונים מאוד. אלישע הוא איש שחי לעצמו, שלא חייב חשבון לאף אחד, ואלירן - הוא איש משפחה, חברותי בהרבה ועם יותר אינטיליגנציה רגשית.
מהצד השני - בואו, דרמה זה לא הצד החזק שלי. ועם כל הכוונות הטובות - לא התכנסנו לשם כך.
ההתפתחות עם אביגדור בסוף הפרק - מתוכננת כבר המון זמן. אני לא רוצה להרחיב כדי לא לחשוף דברים חשובים, ועם כל זה - ראיתי שהאישיות של אביגדור מעניינת אתכם, וזה נותן יתרון גדול לקו העלילתי הזה - שאני רואה בו פוטנציאל למשהו ספרותי מוזר מאוד שלא קראתי כמותו אף פעם.
התפקיד שלכם הוא לומר לי, האם בחרתי נכון?! האם הבחנתם בנקודות האלו תוך כדי קריאה, או שהן לפחות היו מאחורי המילים - ועכשיו אתם מבינים אותן, או שהייתי רחוק ממה שרציתם וחשבתם.
תשתדלו להיות מנומקים, אבל גם אם לא - זה בסדר. העיקר לשמוע, כי יש עוד הרבה התפתחויות, וזו ההזדמנות שלי לדייק את עצמי לקראתן.
-
לכל כותבי התגובות, כאן ובפרטי. לחלקכם הגבתי - לחלק לא. יש תגובות שאין לי מה להוסיף עליהן, יש כאלו שכבר הגבתי עליהן, ויש כאלו שנמנעתי מלהתערב בהן - ואני אגיב עליהן בהמשך. קחו בחשבון, שאני קורא כל תגובה, אבל לא תמיד יש לי את הצלילות כדי לנסח תגובה, ולכן - לפעמים עובר הרבה זמן עד שנחה עליי הרוח.
אני מודה לכל מי שאינו נמנה על חברי הקהילה שנענה להצעתי ושלח לי תגובה. אין תגובה שלא תרמה לי משהו, ואת חלקן (אלו שיש לי לגביהן ספק) אעמיד למבחן הציבור בהמשך.
תמשיכו לקרוא, ואם לא אהבתם את הפרק - לא נורא. בהמשך יהיו פרקים מוזרים, שיערערו כל כך את המציאות - עד שמה שהיה בפרק הקודם - ייראה קלוש וחיוור לעומתם.​
 
טוב, כרגע אני מתייחסת לפרק עצמו ומתעלמת מהבקשה שלך לגבי סוג הביקורת שאתה מבקש (אם הקטע עם אביגדור היה כך או אחרת).
אז קודם כל, זה היה פרק טוב, מרענן, אהבתי שהפעם לא הפרזת בפירוט הסאב טקסט יותר מדי (אם כי יש עדיין מקום לשיפור). מה שאני כן רוצה לומר, שזה פרק מפתיע. מפתיע לא בגלל התוכן, אלא בגלל נקודת המבט שעברה מאלישע לאלירן.
אז קודם כל זה טוב מאוד.
ודבר שני, הייתי מציעה שתוסיף עוד כמה פרקים כאלה גם על עמיקם ועל אפריים. כלומר, אני חושבת שלתת פרק אחד מכל הספר מנקודת מבט שונה זה מעט מדי. או שכל הספר הוא מנקודת מבט אחת - של אלישע (וכרגע אני מתעלמת מהנספח, כי זה משהו שקשור ישירות לעלילה), או שמדי פעם אתה מנקד את הספר מנקודות מבט שונות. לדעתי זה טוב מדי פעם נקודות מבט שונות, כי זה מרענן, מרגיע את הקורא ונותן עוד פרספקטיבה על המצב. לכן הייתי מציעה לך לתת עוד פרק דומה על עמיקם, כי כל מה שאנחנו יודעים על המשפחה שלו זה רק מנקודת המבט של אלישע, ואולי גם על אפרים שנעלם איפשהו. לדעתי זה יאזן.
יש משהו שהפריע לי בפרק עצמו. קודם כל חזרת פעמיים על הביטוי: "זה לא אמיתי". לא יודעת למה זה הפריע לי. אולי זה לא מתאים לכתיבה בספר, אולי זה ביטוי שכשאומרים אותו מתכוונים לדברים פחות גרועים, לא יודעת. בכל אופן זה הפריע, צריך לחשוב למה משנים את זה.
דבר נוסף שהפריע לי שאביגיל מרשה לעצמה לנהל את חייו המקצועיים של אלירן. אני לא מצליחה להבין, הרי היא נשואה לשוטר ויודעת שחלק מתפקידיו הם מסוכנים, אז מה העניין עכשיו לצוות עליו לעזוב את החקירה? נכון שהוא בסכנה, אבל לא נראה לי שאשת שוטר תגיד לו כאלה דברים. מקסימום היא תזהיר אותו, תנסה לחשוב איתו מה עושים כדי להימנע מסכנה, אבל לא לסחוט ממנו הבטחה שיעזוב את החקירה.
וגם אלירן אמור לענות לה שאין מה לעשות והוא בחקירה הזאת ועליה להתמודד עם זה.
לגבי ההופעה של אביגדור, וואו, זה היה קטע מלחיץ ומפחיד. התפתחות מדהימה בעלילה. עולים כאן כמה שאלות - איך אביגדור ידע לבוא דווקא אליו ולמה? כלומר, הוא הרי לא ידע שאלישע התקשר לאלירן מהדרך והקליט את עצמו. מבחינתו אלירן לא בתמונה.
שנית, כאן המתח גואה, האם אלירן יאמין לאביגדור? מה אביגדור יספר לו על אלישע? האם אלירן ישתף אותו בתוכניתו להסתיר את משפחתו?
אז כאן באמת מרגישים שהעלילה מתקדמת. המתח מתחיל וכולם מבינים שאנחנו לקראת הסוף.
מה שנותר כרגע הוא להוסיף עוד פרק מותח מהנספח כדי לקדם עניינים גם שם וכמובן לקשר עם העלילה המרכזית.
חוץ מזה נותרנו סקרנים עד העצם לגבי אלישע. מה קורה איתו? הוא מסתדר? מה היה שם?
טוב, עד כאן. לגבי מה שביקשת, אולי בהמשך.
 
דווקא אני ממש אהבתי את הפרק, לי הוא השתלב מצוין, היינו חייבים הפסק נורמלי בין אלישע לאלישע ;) .
הרגיש לי מעט מידי פרטני בסאב טקסט, ממש מאכיל בכפית.
גם לי הפריע שאביגיל ככה דיברה אתו, הרגיש לי לא טבעי, אישה אמורה לתמוך בבעלה, אצלם זה די אמור להיות ערך עליון- התהילה וכו'.
הפרק היה מרענן, אני עדיין רוצה להאמין שאביגדור חזר לבקש ממנו עזרה להציל את אלישע, משום מה הוא נכנס לי ללב, ואני ממש מאמינה בו.
ומשהו שממש הפריע לי- אביגדור לא היה לפני דקה בירושלים, (שכחתי, א"א להאמין לו, אולי הוא במרחק של דקות) איך הוא הספיק להגיע כ"כ מהר לאלירן?
 
טוב, כרגע אני מתייחסת לפרק עצמו ומתעלמת מהבקשה שלך לגבי סוג הביקורת שאתה מבקש (אם הקטע עם אביגדור היה כך או אחרת).
אז קודם כל, זה היה פרק טוב, מרענן, אהבתי שהפעם לא הפרזת בפירוט הסאב טקסט יותר מדי (אם כי יש עדיין מקום לשיפור). מה שאני כן רוצה לומר, שזה פרק מפתיע. מפתיע לא בגלל התוכן, אלא בגלל נקודת המבט שעברה מאלישע לאלירן.
אז קודם כל זה טוב מאוד.
ודבר שני, הייתי מציעה שתוסיף עוד כמה פרקים כאלה גם על עמיקם ועל אפריים. כלומר, אני חושבת שלתת פרק אחד מכל הספר מנקודת מבט שונה זה מעט מדי. או שכל הספר הוא מנקודת מבט אחת - של אלישע (וכרגע אני מתעלמת מהנספח, כי זה משהו שקשור ישירות לעלילה), או שמדי פעם אתה מנקד את הספר מנקודות מבט שונות. לדעתי זה טוב מדי פעם נקודות מבט שונות, כי זה מרענן, מרגיע את הקורא ונותן עוד פרספקטיבה על המצב. לכן הייתי מציעה לך לתת עוד פרק דומה על עמיקם, כי כל מה שאנחנו יודעים על המשפחה שלו זה רק מנקודת המבט של אלישע, ואולי גם על אפרים שנעלם איפשהו. לדעתי זה יאזן.
האמת, שהיה כזה פרק על אלישע. רק שאצלו, לא הייתה משפחה או משהו כזה, רק קוניאק בסלון.
יש משהו שהפריע לי בפרק עצמו. קודם כל חזרת פעמיים על הביטוי: "זה לא אמיתי". לא יודעת למה זה הפריע לי. אולי זה לא מתאים לכתיבה בספר, אולי זה ביטוי שכשאומרים אותו מתכוונים לדברים פחות גרועים, לא יודעת. בכל אופן זה הפריע, צריך לחשוב למה משנים את זה.
זה סלנג, ומהפחות טובים שבהם. כשאני מצטט דמות, אני לא מנסה להיות ספרותי, כי אנשים אינם ספרותיים בחייהם האישיים.
לכל דמות יש את צורת הדיבור שלה. אלישע, לדוגמא, מדבר עברית תקינה, ואין לו כמעט עיוותי לשון. זה הכרחי, כי ככותב - אני לא יכול באמת לבנות דמות ראשית שמדברת בצורה לא תקינה. תפקיד של דמות ראשית, כולל קטעי שיחה שמקדמים את הסיפור, ולא אוכל באמת לנסח את עצמי דרך דמות שאינה רהוטה.
אבל בדמויות הצדדיות - זה לגמרי יכול להיות. לא כולם מדברים עברית של בית מרקחת, בפרט באזור פריפריאלי כמו באר שבע וסביבותיה, ולדעתי - אם כולם ידברו עברית מצוחצחת, זה יהיה מאוד לא אמין.
בהקשר הזה, אני משתמש לעיתים בביטויים שלא הייתי מעלה על דעתי להשתמש בהם באופן רגיל. במקרה הזה, הביטוי התלבש לי היטב על הדמות, ואפשר גם להבחין בכך - שזה האזכור היחיד של ביטויים אלו בסיפור כולו.
דבר נוסף שהפריע לי שאביגיל מרשה לעצמה לנהל את חייו המקצועיים של אלירן. אני לא מצליחה להבין, הרי היא נשואה לשוטר ויודעת שחלק מתפקידיו הם מסוכנים, אז מה העניין עכשיו לצוות עליו לעזוב את החקירה? נכון שהוא בסכנה, אבל לא נראה לי שאשת שוטר תגיד לו כאלה דברים. מקסימום היא תזהיר אותו, תנסה לחשוב איתו מה עושים כדי להימנע מסכנה, אבל לא לסחוט ממנו הבטחה שיעזוב את החקירה.
וגם אלירן אמור לענות לה שאין מה לעשות והוא בחקירה הזאת ועליה להתמודד עם זה.
זו נקודה טובה, וטוב שהיא עולה.
העניין הוא, שלדעתי - אין שום הבדל אמיתי בין אשתו של שוטר לאשה של כל אדם אחר, בכל הנוגע לדאגה לשלום בעלה. אמת, התפקיד הוא לא לבעלי לב חלש, ולמרות זאת - האירוע המדובר, בו נרצחים שני שוטרים מהתחנה, הוא בהחלט חריג והוא לא חלק רגיל מעבודתו של שוטר. בדרך כלל, שוטרים לא נפגעים באופן כזה, ואם כן - האחראים על כך נלכדים מהר מאוד. ההבנה שאלירן הוא ראש החץ של החקירה כרגע, יחד עם התיאור של מה שקרה לשאר השוטרים שהיו בתפקיד לפניו, היא בהחלט מעוררת בהלה - ולדעתי, אין מי שבאמת יכולה להיות מוכנה לזה.
לגבי ההופעה של אביגדור, וואו, זה היה קטע מלחיץ ומפחיד. התפתחות מדהימה בעלילה. עולים כאן כמה שאלות - איך אביגדור ידע לבוא דווקא אליו ולמה? כלומר, הוא הרי לא ידע שאלישע התקשר לאלירן מהדרך והקליט את עצמו. מבחינתו אלירן לא בתמונה.
שנית, כאן המתח גואה, האם אלירן יאמין לאביגדור? מה אביגדור יספר לו על אלישע? האם אלירן ישתף אותו בתוכניתו להסתיר את משפחתו?
אז כאן באמת מרגישים שהעלילה מתקדמת. המתח מתחיל וכולם מבינים שאנחנו לקראת הסוף.
אני חושב שזה יילך למקום קצת בלתי צפוי, אבל לא אהרוס לכם את ההמשך.
מה שנותר כרגע הוא להוסיף עוד פרק מותח מהנספח כדי לקדם עניינים גם שם וכמובן לקשר עם העלילה המרכזית.
זו הכוונה הכללית באמת.
חוץ מזה נותרנו סקרנים עד העצם לגבי אלישע. מה קורה איתו? הוא מסתדר? מה היה שם?
הסיפור מתקדם לפי סדר כרונולוגי, ואלישע ישן עכשיו, אז ייקח די הרבה זמן עד שניפגש איתו מחדש - אם בכלל.

דווקא אני ממש אהבתי את הפרק, לי הוא השתלב מצוין, היינו חייבים הפסק נורמלי בין אלישע לאלישע ;) .
הרגיש לי מעט מידי פרטני בסאב טקסט, ממש מאכיל בכפית.
דווקא השתדלתי לא להכניס מחשבות ורגשות, פשוט בגלל שאני לא רואה את עצמי מספיק מדויק בתיאור מה שעובר על בני אדם במצבים כאלו. כרגיל, אני מבטיח להשתפר בעניין הזה, מקווה שזה גם יקרה מתישהו לפני סוף הסיפור.
גם לי הפריע שאביגיל ככה דיברה אתו, הרגיש לי לא טבעי, אישה אמורה לתמוך בבעלה, אצלם זה די אמור להיות ערך עליון- התהילה וכו'.
ניסיתי לענות על זה, אני מקווה שזה יתקבל על הדעת.
הפרק היה מרענן, אני עדיין רוצה להאמין שאביגדור חזר לבקש ממנו עזרה להציל את אלישע, משום מה הוא נכנס לי ללב, ואני ממש מאמינה בו.
נראה לי שהעובדה שהאינטרסים שלו מוחבאים - ושהוא טיפוס מוזר בהחלט, יוצרת כאן איזו תקווה מסוימת. עם זאת, אני מקווה שאני בעצמי לא נאיבי מדי. נראה שבמוקדם או במאוחר - הוא יגלה לנו מיהו באמת.
ומשהו שממש הפריע לי- אביגדור לא היה לפני דקה בירושלים, (שכחתי, א"א להאמין לו, אולי הוא במרחק של דקות) איך הוא הספיק להגיע כ"כ מהר לאלירן?
הערה טובה. והתשובה היא - שהיה פער של שעה לפחות בין הפרק הקודם לפרק הזה. מהסיבה הזו, בחרתי לפתוח את הפרק בתיאור שהופיעה בו השעה המדויקת. זה קצת נדיר אצלי, כי אני לא קופץ שעות בדרך כלל (אני יותר נוטה להעמיס על שעות הרבה יותר ממה שנכנס בהן). אבל בהמשך - זה יהפוך לעניין שבשגרה.
 
ב"ה

אני רציתי להגיב משהו אחר דווקא. אמרת שאלירן ילווה אותנו רק פרק שניים וזהו,
ואני רוצה להניח רגע מחשבה על זה:
הסיפור לא נשמע עומד להיגמר תוך 2-3-4 פרקים,
ואיכשהו בסוף צריך להציל את העולם מקלפטון, אי אפשר שהוא ישתלט, נכון? אחרת אף קורא לא יסלח לסופר לעולם.
אם ככה, אין לנו הרבה אנשים ששייכים לטובים,
אבל להכניס בשלב הזה של הסיפור דמות טובה אחרת שתפתור את הבעיה - זה לא אמין כבר. זה קצת דאוס-אקס-מכינה.
אלישע מחוסר הכרה בידיים של גואטה, גם ליאוניד אצלו, אפרים נעלם, באמת מרכז הכובד על אלישע כרגע, להרוג אותו ולהכניס מישהו אחר במקומו - נשמע לי חבל משני הכיוונים - גם כי קוראים לא אוהדים הרג של דמויות טובות, ואלירן בנוי היטב,
וגם כי בשלב הזה הוא פשוט האדם המתאים ללוות את העלילה אל סופה הטוב, בלי להצניח דמות חדשה עלומה שתצטרך מחדש לרכוש את אמוננו, אחרי שעברנו כבר יותר מידי בסיפור הזה כדי שכל אחד יהיה חשוד נורא עד שלא תוכח חפותו.
כרגע אנחנו מאמינים באלישע ואלירן, בפרט אחרי שליאוניד נתן לנו את הגושפנקא להאמין בהם.
בקיצור, זה היה מניפסט ארוך כהקדמה לבקשה האישית - אנחנו רוצים את אלירן עד הסוף!
תודה על ההקשבה וסליחה על הסבלנות.

עריכה:
עוד משהו חשוב: לפגוע באשתו וילדיו של אלירן יהיה מעל ליכולת הסיבולת, אל תנסה אותנו בזוועות כאלו. הספיק לנו שביעי באוקטובר, הספיק לנצח.
 
ב"ה

אני רציתי להגיב משהו אחר דווקא. אמרת שאלירן ילווה אותנו רק פרק שניים וזהו,
ואני רוצה להניח רגע מחשבה על זה:
הסיפור לא נשמע עומד להיגמר תוך 2-3-4 פרקים,
ואיכשהו בסוף צריך להציל את העולם מקלפטון, אי אפשר שהוא ישתלט, נכון? אחרת אף קורא לא יסלח לסופר לעולם.
אם ככה, אין לנו הרבה אנשים ששייכים לטובים,
אבל להכניס בשלב הזה של הסיפור דמות טובה אחרת שתפתור את הבעיה - זה לא אמין כבר. זה קצת דאוס-אקס-מכינה.
אלישע מחוסר הכרה בידיים של גואטה, גם ליאוניד אצלו, אפרים נעלם, באמת מרכז הכובד על אלישע כרגע, להרוג אותו ולהכניס מישהו אחר במקומו - נשמע לי חבל משני הכיוונים - גם כי קוראים לא אוהדים הרג של דמויות טובות, ואלירן בנוי היטב,
וגם כי בשלב הזה הוא פשוט האדם המתאים ללוות את העלילה אל סופה הטוב, בלי להצניח דמות חדשה עלומה שתצטרך מחדש לרכוש את אמוננו, אחרי שעברנו כבר יותר מידי בסיפור הזה כדי שכל אחד יהיה חשוד נורא עד שלא תוכח חפותו.
כרגע אנחנו מאמינים באלישע ואלירן, בפרט אחרי שליאוניד נתן לנו את הגושפנקא להאמין בהם.
בקיצור, זה היה מניפסט ארוך כהקדמה לבקשה האישית - אנחנו רוצים את אלירן עד הסוף!
תודה על ההקשבה וסליחה על הסבלנות.

עריכה:
עוד משהו חשוב: לפגוע באשתו וילדיו של אלירן יהיה מעל ליכולת הסיבולת, אל תנסה אותנו בזוועות כאלו. הספיק לנו שביעי באוקטובר, הספיק לנצח.
אלו נקודות חשובות מאוד שאת מעלה. אכן כולנו רוצים את אלירן עד לסוף הטוב, וגם את משפחתו, וגם את אלישע ולאוניד, ואם אפשר גם לספר לנו מה מצבה של הרבנית.
יחד עם זאת, אני חושבת שלמיכאל יש תוכניות שונות, הוא לא מתכוון לדעתי להכניס דמות אחרת וגם אם כן, זו תהיה דמות שאנחנו כן מכירים, אולי ראובן, הבן האבוד. מה שחשוב זה לסיים עם אלירן בטוב, לתת לו קרדיט, לספר לנו שהוא בסוף הצליח במה שהיה צריך להצליח, בוודאי שלא להרוג אותו וגם לא להעלים אותו סתם או להתעלם ממנו.
מה שבטוח אם יצא ספר, יהיה חייב עריכה גם בנושא הדמויות, איך לשלב אותן נכון ובאופן זורם ואיך לא להקשות על הקורא כשהן פתאום נעלמות ללא הסבר מספיק.
ועוד משהו קטן, הסופר מפתיע אותנו בכל פעם בגדול, אז בואו נהיה סבלנים וניתן לו את הקרדיט.
 
אלו נקודות חשובות מאוד שאת מעלה. אכן כולנו רוצים את אלירן עד לסוף הטוב, וגם את משפחתו, וגם את אלישע ולאוניד, ואם אפשר גם לספר לנו מה מצבה של הרבנית.
יחד עם זאת, אני חושבת שלמיכאל יש תוכניות שונות, הוא לא מתכוון לדעתי להכניס דמות אחרת וגם אם כן, זו תהיה דמות שאנחנו כן מכירים, אולי ראובן, הבן האבוד. מה שחשוב זה לסיים עם אלירן בטוב, לתת לו קרדיט, לספר לנו שהוא בסוף הצליח במה שהיה צריך להצליח, בוודאי שלא להרוג אותו וגם לא להעלים אותו סתם או להתעלם ממנו.
מה שבטוח אם יצא ספר, יהיה חייב עריכה גם בנושא הדמויות, איך לשלב אותן נכון ובאופן זורם ואיך לא להקשות על הקורא כשהן פתאום נעלמות ללא הסבר מספיק.
ועוד משהו קטן, הסופר מפתיע אותנו בכל פעם בגדול, אז בואו נהיה סבלנים וניתן לו את הקרדיט.

ב"ה

אם כבר, אז אולי בסוף דווקא ברוך יפתור את הכל.
אבל באמת שבעיקר באתי להגיד שצריך לחשוב טוב על אלירן והזניחה שלו בעוד שני פרקים, אם זה באמת ישרת את העלילה.
דווקא בגלל שצורת הכתיבה של הסיפור הזה, כמו שהעיד הסופר, היא כתיבה ללא תכנון יסודי מוקדם.
אני חושבת שבסוף אנחנו כקוראים נרצה גם לשמוע קצוות סגורים,
שדמויות לא היו כלי שימושי ועפו הצידה בלי הגיון, ובטח שלא הרגו אותם רק כי העלילה יכולה להתקדם בלעדיהם,
והכי חשוב זה דווקא הפרטים הקטנים שנפתחו ולא נסגרו -
גם לגבי הזוהר ההוא, או האותות הקוליים, או העלמות הנוזלים ברכב, ההגעה לצוק ללא עקבות של רכב נוסע, או למה דווקא אלישע לא נהרג - אלו דברים שאי אפשר לסגור את העלילה בלי לענות עליהם בצורה ברורה וחלוטה.
 
בהחלט!
וכמובן, אני עם השריטה של העריכה...
בטח שם ימצאו עוד כמה חורים והם יקבלו את הסגירה שלהם אז.
 
ב"ה

אם כבר, אז אולי בסוף דווקא ברוך יפתור את הכל.
אבל באמת שבעיקר באתי להגיד שצריך לחשוב טוב על אלירן והזניחה שלו בעוד שני פרקים, אם זה באמת ישרת את העלילה.
דווקא בגלל שצורת הכתיבה של הסיפור הזה, כמו שהעיד הסופר, היא כתיבה ללא תכנון יסודי מוקדם.
אני חושבת שבסוף אנחנו כקוראים נרצה גם לשמוע קצוות סגורים,
שדמויות לא היו כלי שימושי ועפו הצידה בלי הגיון, ובטח שלא הרגו אותם רק כי העלילה יכולה להתקדם בלעדיהם,
והכי חשוב זה דווקא הפרטים הקטנים שנפתחו ולא נסגרו -
גם לגבי הזוהר ההוא, או האותות הקוליים, או העלמות הנוזלים ברכב, ההגעה לצוק ללא עקבות של רכב נוסע, או למה דווקא אלישע לא נהרג - אלו דברים שאי אפשר לסגור את העלילה בלי לענות עליהם בצורה ברורה וחלוטה.
אותי מעניין גם השוטר ההוא בהתחלה או יותר נכון זה שהתחזה לשוטר כשהחשוד בפרשה מלכיאל ראה אותו והתעלף. הקצה הזה לא נסגר לי, לא הבנתי מיהו ואגב, גם מלכיאל - איה הוא? מה איתו?
 
ב"ה

בוקר טוב!

מה שלום אלירן? אלישע? אפרים? מלכיאלי? ליאוניד? הרב חזן? הרבנית חזן? ברוך? אליאב?
 
בלת''ק תגובות על הפרק האחרון.
אהבתי את הבחירה לחזור לאלירן ולהיפגש בצדדים נוספים שלא חשבנו עליהם.
פרק מרתק ומלא במתח.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשמח לעזרה אם יש לכם רעיון לפעילות לחבר'ה בגיל 15-18 שקשור לסיפור של לולי תורתך של שמען ברייטקופף (שמתי בספוילר את הסיפור המלא)
עדיף פעילות קלילה/משהו שאפשר לעשות סביב מדורה.
וכן אם יש לכם רעיון לפעילות שקשורה לחג שבועות אשמח לשמוע.
תודה רבה!!
נ.ב. ממליץ בחום לקרוא את הסיפור ;)
לוּלִי תורתך
סיפור הפלא ופלא
סיפור לשבועות - שמעון ברייטקופף
הימים האלה הפכו במהלך השנים לימים המשמעותיים ביותר עבורי בחיי האישיים. אלו הם הימים בהם אני חוגג את יום נישואי, לידת בנותיי, כמו גם את הוצאת ספרי הראשון שיצא לאור - כמה מפתיע- לכבוד יום נישואיי. לא הייתי נדרש לאזכור הוצאת הספר, שלא זכה לצערו להתנחל בראש רשימות רבי המכר, לולא העובדה שבעטיו נחשפתי לסיפור אותו אני מעלה על הכתב לראשונה. סיפור שהאיר ומאיר את חיי באור שונה ומיוחד. ואולי, אולי הוא יאיר גם לכם את החג הממשמש ובא בפרט ואת החיים בכלל.
על כתיבת הספר עבדתי בעיקר בתקופה שבין האירוסין לחתונה.בכל יום בשעות הצהריים, הלכתי לבית כנסת שקט סמוך לישיבה, עם חבילת ספרים, וכתבתי את מה שמאוחר יותר הפך לספר שקיבל את השם 'מגילת שיר' - ראשי התיבות של שמי ושם רעייתי, וניתן כמזכרת לאורחים בחתונה.
בשכונה שבה למדתי, הכירו כולם את הסוד הכמוס אשר היה גלוי לכל: בקומה השנייה של בית הכנסת השקט בו ישבתי, יושב בן עלייה נשגב שכל חייו קודש להשם. ר' ישראל שמו. הוא לומד יומם וליל. לא מש מתוך האוהל. אם עשרה קבין של התמדה וצדקות ירדו לעולם, תשעה מהם נטל רבי ישראל. את ביתו וילדיו הוא רואה רק בשבתות וחגים, אז הוא חוזר הביתה, להפוגה קלה בטרם יחזור לעמל לימודו.
אנשים עומדים אצלו בתור, לבקש ברכות, להחזיק אותו כלכלית, מנסים לזכות להיות שותפים אפילו במשהו במפעל חייו הכביר, אבל הוא מתמיד בחיוכו העדין ודוחה את כולם על הסף. מעולם לא החזיק טובה לעצמו. שותפתו היחידה לחיים הייתה רעייתו, בת גדולים, אישה פלאית לא פחות שהקדישה את חייה להחזקת בעלה הדגול, לעשיית חסד ולכותל הדמעות הסודי של כל נדכאי ירושלים וגלילותיה. זוג מופלא שחי גבוה מעל גבוה.
באותם ימים, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, יצא לעתים, שישבתי לבד בבית המדרש. קרני האור האחרונות היו מפנות את מקומן אט אט לחשכה הירושלמית, אבל תמיד, מלמעלה נשמעו קולות. פעם היו אלו קולות של גרירת שולחן, פעם כיסא שזז ממקומו, אבל כמעט תמיד היה קול אחד, נמוך ומתוק מאין כמוהו, של רבי ישראל הצדיק. מהר מאוד למדתי, כי המתמיד האגדי הוא בעל מנגן מעולמות אחרים. היו בקולו עדינות ומתיקות, שלבטח היו זוכות למקום של כבוד גם בשירת הלוויים בבית המקדש. בעלטה המתפשטת בעולם ובשקט ששרר בבית המדרש, ניתן היה לחשוב כי שירת המלאכים היא זו שבוקעת מקומת עזרת הנשים בבית המקדש מעט השכונתי.
אט-אט למדתי לתת בניגונים סימנים. הניגון חזר על עצמו, אבל השינויים היו תלויי-סוגיות. כשניסה לפצח קושיה עמוקה, היה מקבל הניגון טעם אחד, כשעצר מלימודו בכדי לקרוא שוב את הרש"י היה מקבל הניגון טוויסט שונה לגמרי, לעתים הניגון היה מקבל טעם של כיסוף וגעגוע, אבל תמיד בעומק הניגון ניתן היה לשמוע את הכמיהה שלא ידעה שובעה להבין לעומק את דברי אלוקים חיים.
כשהסוגיה התבהרה וכל הקושיות תורצו, כל בית המדרש התמלא בקולות של שמחה עצומה. כאילו נפשו הסוערת סוף סוף מצאה מרגוע. לא הייתה שמחה כשמחת התורה. הוא היה נשמע כמפקד בגדוד שניצח במערכה חסרת סיכוי. הו, האושר העילאי, הו, העונג הצרוף.
אני ידעתי עליו והייתה לי התחושה שהוא יודע עלי, אבל מעולם לא יצרנו קשר ישיר. מעולם לא העזתי לעלות לקומה למעלה ולהפריע לו בשגרת לימודיו שלא נגמרה לעולם.
בקשת הטובה הגדולה
מועד החתונה הלך והתקרב. הספר כבר קרם עור וגידים, אות לאות, עמוד לעמוד הצטרפו לכדי חבילה מכובדת שעברה לעימוד ולהדפסה. ואז, רק אז, הבריק בי הרעיון: למה שלא אביא את הספר לשכני הקדוש מהקומה העליונה של בית הכנסת, שליווה בעצם קיומו, את כל התהליך של כתיבת הספר. הוא הרי מלא וגדוש, ובוודאי יוכל להוסיף לי כהנה וכהנה.
האמת, זה כבר היה מאוחר מדי. הקובץ המוגמר כבר היה בבית הדפוס, ומהמדפיס למדתי שהגווילים כבר הודפסו ומחכים לכריכה. הרגשתי תחושת החמצה גדולה. הרי כל יום ישבתי לידו, למה לא עליתי פעם אחת. למה לא העזתי. אבל בכל זאת, לא תכננתי לוותר. גם אם הדברים שהוא יעיר ויאיר לא ייכנסו לספר, עדיין אני אזכה לשמוע אותם ובעיקר להתברך לקראת החתונה.
באמצע השבוע לא היה שייך להפריע לו. גם בגלל החלק הטכני של עזרת הנשים הנעולה, אבל בעיקר, כי איש לא העז לעלות להר השם ולהפריע לספר התורה הזה באמצע לימודו. החלטתי לחכות לליל שבת.
המלאכה לא הייתה קלה: אם בששת ימי החולין, בהם היה מקודש רבי ישראל בקדושת התורה, הוא היה מואר באור יקרות, הרי שבשבת קודש, כשפניו הוארו גם בקדושת השבת, הוא דמה ממש למלאך השם.
אחרי התפילה, המתנתי בסבלנות עד שרבי ישראל סיים את ענייניו. לא הייתי היחיד ולא הראשון שחיכה לפגוש בר' ישראל בימות השבוע. ה'עניינים של ר' ישראל' כללו בעיקר הרבה מתושבי השכונה, שבאו לפגוש בו לצרכים שונים. חלקם עם קושיות חמורות בסוגיות הש"ס שמבקשות מענה, חלקם עם בעיות אישיות ומצוקות שמבקשות נחמה, וחלקם סתם כך באים לאחל גוט שבת עם הילדים. לברך ולהתברך.
שעה ארוכה אחרי תום התפילה, כשר' ישראל פנה ללכת לביתו כשאתו שמונת ילדיו וכמה אנשים גלמודים מתושבי השכונה שהכרתי, שהיו סועדים דרך קבע על שולחנו בשבתות וחגים - אזרתי אומץ וניגשתי אליו. הושטתי יד נבוכה, ובקול רועד איחלתי "גוט שאעבס". הוא הושיט לי יד בחיוך ובחביבות מופגנת והשיב לי: "הו, גוט שאבעס, גוט יאהר."
הבנתי מיד שהוא סבור שנשארתי בבית הכנסת בכדי 'לארגן' לעצמי הזמנה לסעודת ליל שבת, כפי שרבים וטובים היו עושים. עוד לא הספקתי להוציא מילה מהפה והוא כבר אמר: "מה שלומך? אולי אתה יכול לעשות לי טובה עצומה שאני אהיה חייב לך עליה כל חיי"...
אני כבר הכרתי את הסדר. הסברתי לו שאני הולך לאכול בישיבה, שם מחכים לי החברים לחגוג את השבת האחרונה במחיצתם ולכן אשמור את ההזמנה להזדמנות אחרת.
רבי ישראל התרצה.
"אני לא יודע אם הרב מכיר אותי", אמרתי. "קוראים לי שמעון ברייטקופף, הרבנית מכירה טוב את האמא שלי, ובחודשיים האחרונים כתבתי קצת על מגילת רות בבית הכנסת, ורציתי לבקש מהרב לעבור על הדברים".
"הו", הוא אמר. "מגילת רות זה דבר חשוב מאוד. כמעט ואין פירושים על המגילה הזו. יפה עשית. כל הכבוד. יש לי כמה ספרים נדירים על המגילה, אבל אני מבין שכבר מאוחר מדי".
"כן, הרב, כבר הדפסתי", אמרתי לו בצער.
"לא נורא. אולי הספרים יעזרו לך למהדורות הבאות", הוא אמר. "אבל מה תירצת על השאלה למה קוראים בכלל מגילת רות בשבועות?" הוא שאל.
עניתי ממה שהיה מונח לי בזיכרון. הרב עשה הכל בכדי להראות כמה הוא מתענג מכל תשובה, כאילו לא ידע אותה מראש.
"שימען, אמרת שקוראים לך. תשמע, תבוא אלי ביום ראשון בשעה 4 אני רוצה לתרץ לך תירוץ שלא כתבת. אולי לספר זה לא ייכנס, אבל אתה הולך להקים בית, אני חושב שזה יכול לעזור לך".
לא ידעתי את נפשי מאושר. עזרת הנשים בה ישב רבי ישראל הייתה שטח צבאי סגור. מעולם לא ראיתי מישהו שעולה לשם. ופתאום, בלי שום הכנה מראש לזכות בכזו קרבה. נס ופלא ממש.
פגישה תמוהה ומוזרה
בשעה 2 כבר הגעתי לבית הכנסת. כססתי ציפורניים בעצבנות. הלכתי הלוך ושוב, סופר כל שנייה עד השעה המיועדת, אז עליתי לעזרת הנשים, דפקתי כמה דפיקות ואת פני קידם בחביבות עצומה רבי ישראל. הוא לקח אותי לשולחן שלו שהיה עמוס בספרים וחידושים, סימן לי לשבת מולו כשבינינו מפרידה ערימת ספרים גדולה. הוא הסתכל לי בעיניים, מה זה בעיניים? בנשמה ממש, ואני שמתי לב שהידיים שלו זזות כל הזמן מצד לצד. אחרי שתי דקות בהן הוא התבונן בי במבט חודר, הוא הוציא גיליון גדול מאחורי ערימת הספרים ולתדהמתי הבנתי מה הוא עשה בשתי הדקות האלה: על הגיליון הגדול היה ציור דיוקן יפהפה, עם העתק מושלם של הפנים שלי שצוירו בדיוק נמרץ תוך שתי דקות בלבד עם אותה תנוחת ישיבה בה ישבתי.
צבטתי את עצמי בהלם. לא הצלחתי להבין מה קורה פה. ההיה או ראיתי חלום. מה לרבי ישראל הקדוש ולציורי דיוקנים של אנשים. כאילו זה לא הספיק, רבי ישראל לא עצר וכאילו גמר אומר להביך אותי עד אובדן חושים, הוא שאל: "נו, שימען. מה אתה אומר על הציור?"
לא ידעתי מה לומר, איך לומר, למה לומר. "מה אני אומר? אממ... אני אומר שזו יצירה אממ... אני לא כל כך מבין בזה, אממ, אבל זה מאוד מעניין. ש... ש... מיוחד מאוד". התפתלתי בכיסא, הרגשתי שהצבעים בפנים שלי מתחלפים כמו רמזור היפר אקטיבי.
רבי ישראל חייך חיוך רחב. פתאום ראיתי זיק קונדסי עובר לו בפנים. "הבטחתי לך פירוש על מגילת רות", הוא אמר בחיוך, "זה חלק מהפירוש".
אני כבר לא רציתי כלום. רק חשבתי איך אני יוצא מכל הסיטואציה המוזרה הזו בשלום. לא ידעתי מה קרה לרב שהיה מושא הערצתי ואיך הגעתי למעמד המוזר הזה. אחרי דקה של שקט, התחיל רבי ישראל להסביר לי את הפירוש שלו. פירוש ששינה לי מאז את חג השבועות בפרט ואולי גם את כל החיים בכלל.
לידתו של ה'בן יקיר'
"ראיתי אותך יושב כאן בחודשיים האחרונים", הוא פתח. "ובגלל שאתה עוסק במשהו שהוא מאוד קרוב ללבי, אני רוצה לספר לך על זה משהו אישי, סיפור שאני מספר פעם ראשונה. הקשר שלי למגילת רות התחיל ביום שנולדתי. נולדתי בליל חג השבועות. קראו לי ישראל, גם על שם עם ישראל שנהיה לעם ביום הזה וגם על שם הבעל-שם-טוב הקדוש שנפטר ביום הקדוש הזה. ברגע האחרון, החליט אבא, להוסיף לי גם את השם דוד, על שם דוד המלך שנולד ונפטר ביום הזה. אבל מהיום שנולדתי, דבק בי כינוי החיבה - לוּלִי.
נולדתי כבן יחיד אחרי שש בנות. אבא שלי, שבטח שמעת עליו, הוא תלמיד חכם עצום. יהודי שכולו תורה. אי אפשר היה לתאר את האושר שלו כשזכה לבן אחרי שש בנות ועוד אחרי כל כך הרבה שנים. ההורים שלי השקיעו בי את כל נשמתם. הייתי משוש חייהם ובבת עינם. האחיות שלי כרכרו סביבי כל היום, ועשו ביניהן תורנות מי 'תזכה' לטפל בי. בעוד הצד הנשי במשפחה עשה הכל בכדי לטפל בי בגשמיות, אבא היה מרוכז בהתפתחות הרוחנית שלי. כשהתחלנו ללמוד ב'חדר' חומש בראשית, אבא כבר היה לומד אתי את כל המדרשים ומוסיף לי כהנה וכהנה. התחלתי ללמוד גמרא בגיל מאוד צעיר. אבא לימד אותי איך לומדים. התענוג הכי גדול של אמא היה שלמדנו בבית. היא הייתה יושבת במטבח ופשוט מתמוגגת. כמעט היה אפשר לראות איך היא נהיית צעירה יותר בכל רגע של לימוד. היא גם הייתה זו ש'סוחבת' אותי למיטה כשחשבה שאני כבר עייף: "הילד צריך לנוח", היא הייתה אומרת לאבא בפסקנות, ושנינו היינו נפרדים בצער עד ליום המחרת.
מהאחיות שלי, שרובן היו גדולות ממני בכמה שנים טובות, למדתי לצייר ולנגן. יש לי חוש לציור ולמוזיקה והייתי יכול לשמוע שעות את אחותי שהייתה פורטת במקצועיות על הגיטרה שלה. גם על אחותי הגדולה שהייתה ציירת מחוננת הייתי יכול להסתכל במשך שעות. הן, מצִדן, אהבו מאוד ללמד אותי ובתור ילד צעיר כבר ניגנתי וציירתי כוותיק ומומחה. הילדות שלי זכורה לי כחוויה אחת מתוקה של משפחתיות, חום ורוחניות.
כשחגגתי יום הולדת 12, החלו הדיונים על בר המצווה. הייתי בן יחיד וזו הייתה בר המצווה היחידה של המשפחה שלא תכננה להחמיץ אף פרט. בני המשפחה לא ויתרו על אף הזדמנות לדון על הפרטים. כל ארוחה נהפכה לחפ"ק אירועים, וכל נסיעה משפחתית לחמ"ל בתנועה. הרבה שאלות היו על הפרק: האם לחגוג את בר המצווה בחג עצמו, את מי להזמין ואיפה לשכן את האורחים. בסופו של דבר הוחלט שבליל החג נערוך סעודת חג למשפחה הקרובה ואחרי החג נערוך ערב בר מצווה באולם שמחות.
דבר אחד היה ברור מהתחלה: אני אקרא את כל הקריאה של שבועות כולל כמובן את מגילת רות.
אבל כל זה היה רק הפתיח לשאלה החשובה באמת: מה תהיה דרשת בר המצווה. אבא מאוד רצה שאני אכין לבד את הדרשה. הוא רצה שאתמודד עם המשימה, ונראה לי שהוא גם רצה שכולם יֵדעו איזה 'כישרען' יש לו בבית. נושאים עלו וירדו, מערכות שלמות נפסלו, עד שאמא הציעה הצעה שאי אפשר לסרב לה:
"אתה זוכר מאיר?" היא אמרה לאבא באחד הערבים שהנושא עלה לשולחן בפעם המי יודע כמה, "שכשלולי נולד, אתה הלכת לישיבה ללמוד? הרי התאריך של הלידה היה שבועיים אחר כך ואף אחד לא חשב שזה יקרה בדיוק בחג?"
"זוכר", אמר אבא שהכיר את סיפור הלידה המוקדמת והמסוכנת אִתה אמא נאלצה להתמודד לבד כבר בפעם המיליון. "אז אני רוצה לדעת מה למדת באותה לילה, ושעל הסוגיה הזו לולי ידבר".
אבא מולל את זקנו: "מה למדתי באותו לילה? שאלה מצוינת. זה היה בקיץ של נדרים. זה בטוח. בליל שבועות למדנו דף כח. את הסוגיה של בר פדא".
"מצוין", אמרה אמא. "שלולי ידרוש על הסוגיה הזאת". אבא לא התלהב: "זו סוגיה מסובכת, לא מתאימה לגיל 13 וגם לא בטוח שהציבור יתעניין בזה".
אבל אמא לא ידעה לקבל לא. היא החליטה ומבחינתה זה היה סוף פסוק. "אתה תלמד עם לולי את הסוגיה עד שהוא יֵדע אותה ישר והפוך, אני בטוחה שהוא כבר ימצא מה לחדש".
"אתה בטח יודע", אומר לי רבי ישראל, "שיש סוגיות בש"ס שנקראות על שם האמורא שחידש אותן. כזו היא הסוגיה של בר פדא בנדרים. זה היה גם הדבר הראשון שאבא אמר לי שהתחלנו ללמוד את הסוגיה. התחלנו ללמוד את הסוגיה, זו סוגיה מאוד קשה, אבל עם אבא שום דבר לא היה קשה. היה לו לימוד מדבק. איזו התלהבות, איזה ברען, איזו שמחה. אבא כל כך שמח שיש לו בן שהוא יכול ללמוד אתו, שבמשך כל זמן הלימוד הוא פשוט קרן מאושר. כל מילה שאמרתי הפכה מיד לסברה נפלאה, כששאלתי קושיה, היא מיד הפכה ל'קושיה שלא נשמעה בעולם הזה מאז הר סיני' וכן הלאה. כשצללנו לתוך הסוגיה, וכבר שאלתי והשבתי לעניין, אבא כבר ממש יצא מגדרו וקשר לראשי כתרים שלא התאימו לראשי הקטן: "אז למעשה, אומר כאן מורנו ורבנו ר' ישראל שליט"א, סברא שהופכת את הסוגיה מתחילה לסוף ומהסוף להתחלה", ועוד כל מיני מחמאות מופלגות שיצאו לו בטבעיות מהפה.
זו הייתה חוויה מרתקת. למדנו כל יום שעתיים. כל הבית הפך להיות בר פדא. כל האחיות ידעו לדקלם מתוך שינה את ההבדל בין קדושת גוף לקדושת דמים. אמא שלי מלמלה מתוך שינה את שיטת הר"ן על הסוגיה, ואפילו השכנים כבר דקלמו את משפט המפתח על "הלשונות הנפלאים של הר"ן, שאין כמותם בכל הש"ס". היו משפטים שהפכו ממש לסלוגנים משפחתיים, כמו: "תראה לי עוד מקום שהר"ן כותב על הרשב"א 'ואף הרשב"א היה חוכך בדינו לומר'. זה הרי נדיר!
אחרי שסיימנו ללמוד את הסוגיה, העליתי על הכתב כמה קושיות ותירוצים שהתחדשו לנו במהלך הלימוד - והנה, הייתה דרשה לתפארת, בדיוק כמו שאמא רצתה.
כשפתחתי את הדרשה וסיפרתי למה אני דורש על הסוגיה הלא קונבנציונלית, אמא הייתה ממש ברקיע השביעי. לא היה אושר כאושרה. כל החברות שהגיעו לשמוח אִתה בבר מצווה של המוז'יניק שמעו במדויק את הסיפור מתחילה ועד סוף ואני שמחתי שהייתה לי את ההזדמנות לגמול לאמא קצת טובה על כל המסירות וההשקעה.
כל הסיפור הזה, הוא הקדמה למנהג שהתחיל משנת בר המצווה. מאז, בכל ליל שבועות, יום ההולדת שלי, הייתי יושב עם אבא בבית, ולומדים את הסוגיה של בר פדא. אמא הייתה נשארת ערה כל הלילה, מגישה קפה ועוגות כל חצי שעה, וצוהלת מאושר. לא עזרו הבקשות שלי ושל אבא שאנחנו רוצים ללמוד בבית המדרש ההומה. 'פעם בשנה אני צריכה את זה', היא הייתה אומרת ואנחנו מילאנו את בקשתה בשמחה ובאהבה גדולה".

המחברת והקנאה
המסלול שלי, המשיך רבי ישראל לספר, היה נראה מוגדר מראש. מעלה מעלה בדרך העולה בית א-ל. שלוש השנים של הישיבה קטנה עברו עלי בהתעלות גדולה. למדתי טוב, הקפדתי על קלה כבחמורה, הייתי חבר טוב ובן אוהב, חלום של כל אבא ואמא.
בשעות הפנאי שלי, בין הסדרים, הייתי משתעשע בתחביבים שלמדתי מהאחיות שלי. כשהייתי חוזר הביתה, הייתי מנגן בגיטרה של אחותי ושר שירי נשמה. גם את תחביב הציור לא שכחתי. הייתה לי מחברת סודית, בה הייתי מצייר קריקטורות של אנשים אותם הכרתי ביום-יום. לא יודע להסביר למה אבל זה היה נותן לי שקט נפשי. את המחברת שמרתי לעצמי. חשבתי שזה לא ראוי לבחור ישיבה לעסוק בכאלה דברים ובעיקר חששתי שהציורים שלי עלולים לפגוע באובייקטים אותם ציירתי. המחברת הזו הייתה נעולה היטב בארון שלי בישיבה, ורק בשעות הלילה המאוחרות, הייתי מוצא זמן להתפרק קצת ולהטמין את המחברת שוב עד להזדמנות הבאה.
הצוות בישיבה היה ממש מצוין, חוץ מאיש צוות אחד, שמהיום הראשון שהגעתי לישיבה לא אהב אותי. מכיוון שאותו איש צוות החזיק בתפקיד שהייתה לו השלכה על כל הבחורים בישיבה, היו לנו מדי פעם חיכוכים קטנים. הוא היה משוכנע שאני יהיר מדי, ואמר בכמה הזדמנויות ש"צריך להוריד לו את האף".
לאורך כל שנות לימודיי בישיבה, על לא עוול בכפי, הוא נהג, איך לומר זאת בעדינות: פשוט להציק לי. מדי תקופה, הייתי נאלץ לספוג ממנו הערות פוגעניות שהיו דוקרות אותי, אבל אני הבלגתי והמשכתי הלאה. ברוך השם, הייתי מהמצטיינים בישיבה, ולא היו לו הרבה הזדמנויות להציק, אבל הוא לא הפסיד אף הזדמנות. כשהתפללתי באריכות הוא בא להגיד לי שחבל שאני מנסה לעשות רושם על חשבון הקב"ה, וכשהתפללתי באופן נורמלי הוא היה אומר לי שאני חייב להתחזק ביראת שמים. מהשמועה למדתי שהיה לו בן, בגיל שלי, שירד מהדרך. יצא לתרבות רעה. לעצמי אמרתי, שאולי עלי הוא פורק את התסכול שלו וכיוונתי שהסכינים שננעצו בי יכפרו על עוונותיי.


הנקמה הזוועתית
וכאן מתחיל הסיפור האמיתי. זה היה בחג השבועות של שיעור ג'. ביום בו מלאו לי 17 שנה. כמדי שנה, את ליל חג השבועות עשיתי יחד עם אבא ובר פדא בבית מול עיניה השמחות של אמא שלא היה גבול לאושרה. למחרת, כשהגעתי לישיבה, חיכה לי איש הצוות בכניסה. "אני מבין שאתה לא יודע שיש כאן סדר ליל שבועות בישיבה?" הוא שאל בעוקצנות.
ידעתי היטב שהוא מחפש רק לעקוץ אותי. הוא ידע היטב שאני מעולם לא מחסיר סדר בישיבה וידע גם היטב משנים קודמות שבשבועות אני לומד עם אבא בבית. ניסיתי להסביר לו את הסיטואציה, אבל הוא היה מכוונן מטרה.
"ביקשת רשות ממישהו? נראה לך כאן הכל הפקר? מה זה הדבר הזה?" אני לא חוצפן מטבעי. הפוך. אבל הרגשתי שכלו כל הקִצין: "הרב צודק", אמרתי לו. "חטאתי, עוויתי ופשעתי. שהרב ייתן לי עונש וזהו". הוא התעצבן. אוהו, כמה הוא התעצבן. מאחורי גבי הוא סינן: "אתה עוד תשמע ממני, חצוף".
אני ניגשתי לסטנדר וכל האירוע נשכח ממני כלא היה. יום למחרת, הגעתי בבוקר לישיבה וראיתי שהחצר כמרקחה. גדודים-גדודים של בחורים עמדו בחצר ודיברו בלהט. מה קרה? אל תשאלו. הנהלת הישיבה החליטה לפרוץ את כל הארונות של הבחורים, וכל הדברים האסורים הוחרמו על ידי הנהלת הישיבה. בחורים רבים רעדו על נפשם. היו שהחזיקו דברים שלא התאימו לרוח הישיבה וכל אחד חשב על התירוצים שיספק כשיבואו לעשות אתו חשבון. אני לא דאגתי. לא היה לי שום דבר 'לא חוקי' בארון. אבל פתאום 'נפל לי האסימון'. המחברת. הציורים. אוי ואבוי אם מישהו נגע בה. רצתי במהירות לחדר, פתחתי את הארון, הרמתי את הספרים והניירות. הכל היה, חוץ מהמחברת.
נתקפתי בחרדה. אם הבחורים בישיבה יֵדעו על המחברת, זה יהיה אסון נורא. אני אבוד.
התחלתי לחשוב על תירוצים: אולי אני אגיד שזה של אחותי, אולי של חבר שלא לומד בישיבה, אולי כיוון אחר. אחרי תפילת שחרית בכוונה עצומה, התחלתי להירגע. לא עשיתי שום דבר רע. במקרה הכי גרוע והיה לי קצת אי נעימות מהצוות שיֵדע שהמצוין של הישיבה מחזיק בתחביב סודי של ציור בשעות הפנאי. לא נעים, אבל גם בכלל לא נורא. בחלומותיי השחורים ביותר לא דמיינתי מה הולך לקרות. בשעת הצהריים נתלה פתק בלוח המודעות של הישיבה: "בשעה 16:00 , מיד אחרי תפילת מנחה, שיחה חשובה לכל הבחורים. איש בל ייעדר".
במצב הנוכחי, איש לא יכול היה להרשות לעצמו להיעדר. גם ככה, המצב של כולם היה לא פשוט וצריך רחמי שמים מרובים. את השיחה מסר מיודענו, איש הצוות שמעולם לא אהב אותי. "רבותי", הוא אמר. "אתם יודעים שפתחנו את כל הארונות. ואני חייב לומר שהיינו מזועזעים. כל הצוות של הישיבה, ממש היו בזעזוע. אין לך ארון שאין קללתו מרובה מחברו. מוכרחים לעשות חושבים, איך לתקן את מה שקורה כאן.
"אני אתן דוגמה. אולי הכי מזעזעת מכל מה שמצאנו. יושב בחור, שחושב שהוא בן עלייה, נחשב בחור מצוין, ואומר לעצמו: הרי חז"ל דורשים - אין צור כאלוקינו, שאין צייר כאלוקינו. נו, הוא הרי חושב את עצמו למדן, ואז אומר הבחור הלמדן לעצמו, הרי יש דין והלכת בדרכיו, וממילא - מה הוא צייר, אף אתה צייר. אז אני אעשה לעצמי גם כן איזה ציורים. וככה הוא יושב ומבטל את הזמן, ואם לא הייתי רואה לא הייתי מאמין, אפילו על בחור קל שבקלים, שיעשה כאלה שטויות והבלים ויצייר כאלו ציורים מטופשים. אני לא אגיד כאן שמות. כי זה לא העניין. אבל ברור שיש כאן שורש רקוב. ברור שזה בחור שיש בו חוצפה וגאווה וממילא התורה שלו לא שווה כלום. וממילא לא פלא שלא היה לו מה לחפש כאן בליל שבועות. הוא לא שייך למתן תורה, אין לו הבנה מה זו קבלת התורה. אולי יש לו עתיד בתור צייר באמריקה, אצל הגויים. בעולם התורה ודאי שאין לו מה לחפש"...

ההתרסקות
את המשך השיחה כבר לא שמעתי. ראשי הסתחרר, איבדתי לחלוטין את התחושה בגופי והרגשתי כאילו מישהו היכה בי מכת מוות. ישבתי במקומי, מוכה הלם, כשכל חיי קורסים למולי כמגדל קלפים. עיגולים שחורים הופיעו מול עיניי והראש שלי נפל על הסטנדר בלי שהצלחתי להתנגד. התעוררתי רק כשהחברים טלטלו אותי לאחר שהסתיימה השיחה.
השעה הייתה ארבע ורבע. בצעדים כושלים צעדתי לעבר שורת המתלים, נטלתי את החליפה והכובע, ויצאתי הביתה. הייתי מבויש ומפוחד, נדהם והמום. שבור לרסיסים. מרוסק לחלוטין. הגעתי הביתה, חיוור כמת. נשכבתי על המיטה, טמנתי את ראשי בכרית, ורק אז, פרצתי בבכי גדול. מהר מאוד הגיעו האחיות, ואחריהן האמא, והסתכלו עלי בהלם מוחלט.
"לולי", צעקה לי אמא, "לולי שלי, מה קרה. מה עשו לך?" אבל לא הייתי מסוגל לענות. טמנתי את הראש בכרית, בכיתי בכי גדול וביקשתי את נפשי למות. אפילו לא למות. פשוט להיעלם. כאילו אף פעם לא הייתי קיים.
אחרי ניסיונות כושלים לברר אתי מה קרה, הזעיקה אמא את אבא מהישיבה. אבא הגיע תוך דקות. הוא ניסה לדבר אתי, אבל אני לא הצלחתי להוציא את הראש מהכרית. אבא התחיל לבכות יחד אתי. הוא לא היה מסוגל לראות את לולי שלו, בבת עינו, משאת נפשו ומשוש חייו, מפרכס במיטה.
אבא היה הראשון להתעשת. הוא צלצל לראש הישיבה בה למדתי לבדוק מה קרה. האחרון השיב שהוא לא בישיבה, אבל יברר מה קרה, ויחזור אליו בהקדם האפשרי.
אחרי כמה דקות הוא חזר עם בשורות מרגיעות: "הכל בסדר. פשוט אחד מאנשי הצוות נתן שיחת מוסר בישיבה, וכנראה הוא לקח את זה קצת קשה. הכל בסדר ר' מאיר, זה יעבור בעזרת ה'".
אבל שום דבר לא היה בסדר. שעתיים בכיתי עד שכבר לא נשאר בי כוח. אמא לא משה ממיטתי אפילו לרגע. 'אתה רוצה לשתות, לולי? אני אביא לך מגבת רטובה?' אבל אני? אני נהייתי אפאטי לחלוטין. בהיתי בחלל החדר ולא הוצאתי מילה מהפה.
"מאיר", שמעתי את אמא אומרת, "תעשה לי טובה, דחוף, לך עכשיו לישיבה של לולי, ותברר בדיוק מה קרה. זה לא נשמע לי כל הסיפור הזה". אבא לא חיכה אפילו שנייה. הוא רץ לישיבה, ואחרי שעה הוא חזר הביתה בסערת רגשות. מעולם לא ראיתי אותו ככה. אבא שלי, אציל הנפש, סמל הטוהר והעדינות, חזר רועד כולו, פניו אדומות ועיניו זולגות דמעות.
"רוצח! רוצח!" הוא סינן בזעם עצור. "גיהנום כלה והוא אינו כלה! מי התיר לו? רוצח! הוא רוצח כפשוטו! חשבתי שאני שולח אותו לישיבה, לא לבית מטבחיים!"
אמא הביטה בו מבועתת ויצאה אתו החוצה לשמוע את הסיפור. שמעתי איך הוא מגולל בפניה את הזוועה כמו שהוא שמע אותה מהחברים שלי בישיבה. איך עמד יהודי, בתפקיד חינוכי, לפני 150 בחורים ושפך דם נקיים. תקע סכין בלבו של בנו יחידו, אהוב לבו.
איש הצוות ניסה להצטדק. הוא הסביר שלא אמר את השם, והיה משוכנע שאף אחד לא יבין, ואם חס ושלום קרתה תקלה, הוא מוכן לבוא ולהתנצל. אבל בשבילי זה כבר היה מאוחר מדי. אני הייתי מרוסק לחלוטין. שבור לרסיסים קטנים, אשר היו בלתי ניתנים לאיחוי. התביישתי לצאת מהבית. התביישתי לפגוש חברים, או בני משפחה. ישבתי בחדרי, מהבוקר עד הערב, כשאני מעביר את הזמן בציור פרצופים משונים, ובנגינה בגיטרה של אחותי. הוריי השבורים, לקחו אותי למומחה עולמי שינסה לעזור לי. הוא רשם לי כדורים שיכולים לעזור. אבל אני לא הסכמתי לקחת אותם בשום אופן.
ביום אחד, ברגע אחד, ירדתי מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. התהליך היה מהיר וכואב. מנער צעיר מלא שאיפות ותקוות, שעתידו הגדול לפניו, הפכתי לשבר כלי, שעתידו נחרב ונהרס בעודו באיבו. גם כעבור חודש וחודשיים, הפצע לא הגליד. לא יכולתי לפתוח יותר גמרא. לא יכולתי להיכנס לבית המדרש. מבחינתי הסיפור נגמר. כך יצא, שאני, לולי, התקווה הגדולה של אבא ואמא, האור של חייהם, הגאווה של כל המשפחה, עוד לפני שעליתי לישיבה גדולה, הייתי לגמרי מחוץ לעולם הישיבות. אבא נשבר לחלוטין. תוך שבועות ספורים השיער שלו הלבין לחלוטין. זקנה קפצה עליו.
מבית המדרש לרחובות תל-אביב
"שימען, אתה בחור חכם", אמר לי רבי ישראל, "אתה לא צריך לשמוע את כל השתלשלות העניין. איך התגלגלתי בבתי קרובי משפחה, שניסו לעזור ולשקם אותי, אבל רק גרמו לי לסבל גדול יותר, איך עברתי בין מוסדות שלא התאימו לי, איך הרגשתי שהאהבה חונקת אותי עד שחיפשתי את הדרך להתנתק לגמרי. להיות עצמאי.
נעזרתי בכמה חברים חדשים שרכשתי לי ששכרו דירה בתל אביב, בשותפות, והצטרפתי לחבורתם, מנותק מכל העולם שממנו באתי. בלי משפחה, בלי תורה, בלי תפילה, בלי אמונה. רק עם כאב אחד גדול ועמוק בלב, שהלך והעמיק בתוכי ככל שחלף הזמן.
הייתי צריך לממן את עצמי איכשהו, וכך, מצאתי את עצמי, יושב רוב היום בגפי, בטיילת של תל אביב, כששערי גדל פרא, ומציע את כישרונותיי לעוברים ושבים... לצדי מונחת דרך קבע הגיטרה שקיבלתי מתנה מאחותי, עיפרון פחם שחור, ובלוק ציור גדול. כל ציור - עשרה שקלים. ועבור מנגינות, איש אשר ידבנו לבו... לא שחשבתי שלהיות צייר ונגן רחוב זו העבודה הכי טובה שיכולה להיות לי, אבל השלמתי עם מציאות חיי. משהו אחר לא יכולתי ולא ידעתי לעשות.
יש הרבה מקרים של בחורים שיצאו מהדרך שמחזיקים בטינה גדולה על המשפחות שלהם. אצלי זה היה הפוך. לא היו לי שום משקעים. הם באמת ריחמו עלי, וקיבלו את ההחלטה שלי, בהרגשה של צער על מר גורלי. והאמת, שגם אני לא כעסתי עליהם בכלל. אהבתי אותם מאוד ואפילו ריחמתי עליהם. ידעתי שאני גורם להם סבל עצום וידעתי שהם לא אשמים, ולכן השתדלתי להתרחק כמה שיותר. רחוק מהעין – רחוק מהלב. לא באתי לבקר, וכמעט שלא הייתי מצלצל. קיוויתי בכל לבי, שהם פשוט ישכחו ממני, וכך יהיה טוב גם להם וגם לי.


לבית הייתי מצלצל פעמיים בשנה. פעם אחת בערב ראש השנה, להגיד שנה טובה, ופעם נוספת. בערב חג השבועות. ערב יום ההולדת שלי. עם אבא זו הייתה שיחה מביכה. עם כל הכוונות הטובות שהיו לו, לא היה לו מושג מה לשאול אותי ואיך מתעניינים בבן שלא שייך בלימוד. וואס הערצאך? מה מחדשים? הוא היה שואל בחמימות. אבל השיחה הייתה גוועת במהירות מחוסר עניין.
רק אמא הייתה מדברת אתי. "לולי, מה שלומך? איך אתה מסתדר? אתה צריך שנשלח לך משהו? אולי תבוא לבקר? אנחנו רוצים לראות אותך קצת, תבוא תראה את האחיינים החדשים שלך"... אבל אני תמיד סירבתי בנימוס. לא רציתי להכאיב. ואמא הייתה אומרת לי תמיד בסוף השיחה: "לולי, גדלת בעוד שנה, אבל תזכור תמיד, כמו בלידה שלך, למרות כל הסיבוכים שהיו, לא ויתרתי עליך. הסכמתי לשלם בחיים שלי בשביל שתבוא לעולם. אני אף פעם לא אוותר עליך. אתה שומע לולי? אף פעם!"
"תודה אמא", הייתי אומר ובסתר לבי מייחל שאמא כבר תוותר עלי ויהיה לי קצת שקט נפשי.
כך נמשכו העניינים ארבע שנים ארוכות-ארוכות.
באחד מימות הקיץ התל אביביים, ישבתי לי כדרכי, מנגן קצת ומצפה לאיזשהו תייר מזדמן שירצה לרכוש דיוקן משעשע של עצמו בעשרה שקלים.
הייתי די שקוע בנגינתי, כך שלא שמתי לב מהיכן הוא צץ והופיע פתאום. ואיך הוא בכלל שם לב לקיומי. אבל עובדה היא, שהרמתי את עיניי, וראיתי אותו עומד מולי.
אני לא אגיד לך מי זה היה, וגם אל תבקש ממני לדעת. זה גם לא משנה. השם שלו רק יפריע לך להכיל את הסיפור, למרות שאני חייב לו את כל חיי הרוחניים.
הוא היה איש מפורסם בחלקים גדולים של הציבור. אבל אני שגדלתי בחממה רוחנית ומשם עברתי לשממה רוחנית, לא ידעתי במי מדובר. מולי ראיתי יהודי עם שיער ארוך, גיטרה גדולה כמו שלי והוא היה נראה כמו מה שנקרא באותם ימים 'היפי'. הבדל אחד היה בינינו: הכיפה. הוא חבש כיפה שהייתה מהודקת לשערות ראשו עם שתי סיכות. היה בו משהו קסום. הבריזה שנשבה מן הים, שיחקה בתלתליו שהתנופפו בעליזות ברוח. אתה יודע, כשאתה מצייר הרבה פנים, אתה מתרגל להתבונן לאנשים בעיניים. בעיניים, אם יש לך קצת ניסיון, אתה יכול לראות הכל. כבעל ניסיון, הייתי מסוגל במבט אחד לתוך העיניים, לדעת בדיוק מי האיש שיושב לפני.
ולהפתעתי גיליתי, שגם הוא מתבונן בעיניים - כמוני. התבוננתי לרגע בעיניו, והוא התבונן לרגע בעיניי, ולרגע אחד מבטינו הצטלבו. אומר לך את האמת, כאלה עיניים עוד לא ראיתי. לא ראיתי עד אז, ולא ראיתי מאז. היה בהן ניצוץ פלא מיוחד, זיק של אור, שהיה מלא באהבת אדם. הן היו עמוקות, מתוקות, עוטפות, חודרות עד עומק העומקים של הנשמה. "הי, חבר קדוש, מה שלומנו היום?" הוא שאל אותי בטבעיות. כאילו היינו ידידים ותיקים שנים רבות.
ואתה יודע מה הדהים אותי? שבאותו הרגע, הרגשתי שאני והוא באמת ידידים שנים ארוכות. כאילו גל אדיר, של חום אנושי גאה ושטף את כולי.
ובאותו הרגע הרגשתי שכל החיים חיכיתי לפגוש באדם כזה. ממבוכה, עניתי שלא ממין העניין. "אתה רוצה אולי ציור?" "אפשר, אולי אני אקח ציור", הוא אמר. "אבל אגיד לך את האמת: הצייר יותר מעניין אותי מהציור".
הוא התיישב לידי, והניח על הרצפה את הגיטרה שלו. הוא התבונן בי שוב, ושאל בעדינות: "הי חבר, אתה מרשה לי לשאול מה השם שלך?" "כן, למה לא", עניתי מיד. "השם שלי לולי". אבל מיד הוספתי: "למל עשה קוראים לי ישראל דוד. כי נולדתי בשבועות. זה על שם הבעל שם טוב ודוד המלך". הוספתי. הוא לחץ את ידי בחמימות וציין בפני את שמו. ואז הוא אמר: "אני מוכרח לומר לך שאתה נראה לי כל כך מיוחד, שאני חייב שתספר לי משהו עליך... אם לא אכפת לך"...
היה בו משהו אמיתי. הרגשתי שאכפת לו ממני. הוא באמת רוצה לדעת מה עובר עלי. אבל המבוכה הייתה גדולה. "אני צייר רחוב", אמרתי לו. "קצת מנגן על הגיטרה. אין לי משהו מיוחד לספר".
אבל הסיפור הזה לא עבד עליו. הוא היה מנוסה ולא הרפה. "ידידי הקדוש, אולי בשבילך זה נראה לא כל כך חשוב, אבל בשבילי, מה שתספר לי זה ממש געוואלד. אתה ממש מחיה אותי". בשלב זה, התמוטטו אצלי כל חומות ההגנה שבניתי בעמל רב במשך השנים. נמסתי לחלוטין. מצאתי את עצמי, לראשונה בחיי, יושב במשך שעה ארוכה ומספר לחבר החדש שלי את סיפור חיי מתחילה ועד סוף. סיפרתי הכל. מהילדות, דרך בר המצווה, הדרשה על הסוגיה של בר פדא, ועד לאותו יום מר ונמהר, שחיי השתנו בבת אחת. כשסיפרתי לו על השיחה בישיבה, ראיתי דמעות עולות בעיניו. הוא היה מזועזע עד עמקי נשמתו. אך הוא המשיך להקשיב לי בשקט, עד שסיימתי.
כשסיימתי, הוא שתק שתיקה עמוקה שנמשכה כמו נצח. ואז הוא אמר: "אף אחד בעולם לא יכול לסלוח על מה שעשו לך. תדע לך, שהכאב הזה מגיע ממש עד כיסא הכבוד. אתה בחור עמוק, אז אתה תבין את זה ממש עם כל הלב. אתה יודע שבשבועות אנחנו קוראים מגילת רות. יש הרבה סיבות לזה. אבל אני מוכרח לשתף אותך ברעיון שעלה לי. יש יהודים של מתן תורה. ויש יהודים של מגילת רות. אתה מבין את העומק שיש כאן? יהודי של מתן תורה, זה דרגה גדולה מאוד. זה יהודי שלומד תורה יומם ולילה וקשור בכל לבו להקב"ה.
"אבל עם כל הגדולה שלו, הוא עדיין לא יכול להביא את המשיח. המשיח מגיע דווקא מיהודי של מגילת רות. זו תורה אחרת לגמרי. זו תורה שיכולה להביא את המשיח. המשיח מגיע דווקא מרות, כי דווקא רות היא שלימדה את כל עם ישראל, שאת ההשגות הגדולות ביותר מקבלים דווקא אחרי שדוחים אותך. אחרי שמבקשים ממך ללכת. לעזוב. לוותר. "היא לימדה אותנו, שאם אתה חוזר שוב פעם - אחרי שהרחיקו אותך, אחרי שביישו אותך, ואתה דבק בכל זאת בתורה - התורה שלך הופכת להיות תורה של מגילת רות.
"קוראים לך גם דוד, נכון? אתה יודע שגם דוד המלך, משיח צדקנו, התמודד עם אותם קשיים. מאז שהוא נולד רק ביזו אותו והרחיקו אותו. אבל דווקא זה נתן לו את הכוח של הדבקות הכי עמוקה שיכולה להיות. אתה יודע, כולם חושבים ששבועות זה החג של היהודים ששייכים למתן תורה, אבל אני אומר לך שזה לא נכון. זה החג ששייך ליהודים של מגילת רות.
"אני מסתובב בעולם ורואה לצערי כל כך הרבה ילדים דחויים, כל כך הרבה נשמות אבודות, כמעט אף אחד לא יודע להפוך את הדחייה והאובדן הזה בכדי להפוך להיות יהודי של מגילת רות. רובם נדחים - והולכים לאבדון לצערנו. כמה נשמות אומללות יש בעולם", הוא פלט אנחה כזו שהגיעה מתוך הלב הגדול שלו והמשיך.
"אתה יודע, לולי", הוא אמר ברגש עז, "לפעמים אני חושב על המשיח. הוא יושב בשערי רומי ומחכה כבר לבוא. אבל כל יום הוא שומע תירוץ אחר. אין יום שלא אומרים לו: תבוא מחר. המשיח שומע תירוצים כבר אלפי שנים ועדיין לא מתייאש. הוא ממשיך לשבת בשערי רומי ולחכות שסוף סוף יקראו לו. דע לך, כשאדם חוזר אחרי שדחו אותו, הוא כבר חוזר בן אדם אחר... הוא לא מגיע מסיבות חיצוניות, הוא מגיע כי הוא באמת רוצה להגיע. הוא חוזר, כי הנשמה שלו אמרה לו לחזור. זה כוח שיש רק ליהודים של מגילת רות...
"אתה מבין לולי מה קורה כאן?" הוא שאל רטורית והמשיך. "יש יהודים שלא מקבלים בכלל הזדמנות. לא דוחים אותם אף פעם. הכל הולך להם כמו שצריך. הם יהודים של מתן תורה. אבל יש יהודים קדושים שמקבלים את ההזדמנות, דוחים אותם והם במקום לחזור, מתרחקים עוד יותר. לולי, אנחנו בחצי הדרך. קיבלנו הזדמנות להיות יהודים אמיתיים יותר, יהודים עמוקים יותר, יהודים של מגילת רות. יהודים שהם יהודים בגלל שהם באמת מאמינים בזה בכל לבם, ובאמת אוהבים בכל לבם, בלי שום נגיעה. אנחנו כבר לא עושים משהו בגלל הפחד של מה יאמרו, ומה יחשבו עלינו. עברנו את זה. עכשיו נשארה רק האמת הכי עמוקה שיש לנו בלב. רק היא תפעיל אותנו.
"זה עמוק מאוד, לולי המתוק. עמוק עמוק. אבל אתה מבין את זה. "אבל אתה יודע מה?" הוא אמר לי. "אני מדבר יותר מדי. הרי יהודים של מגילת רות, הם יהודים של ניגון. רות זה ניגונים, דוד הוא נעים זמירות ישראל, אז יש לי בשבילך שיר יפה. אתה בטח תאהב אותו. זה שיר מיוחד ל'יהודים של מגילת רות', חיברתי אותו בדיוק בזמן שהקב"ה נתן לי את ההזדמנות, להיות יהודי כזה... הוא כל כך מתאים לנו לעכשיו. בוא ננגן אותו ביחד. תעזור לי עם הגיטרה, תעזור לי עם עוד קול שיהיה אתי". לקחתי בידי את הגיטרה שלי. הוא החזיק בגיטרה שלו, עצם את עיניו, והחל לשיר: "לולי תורתך, שעשועי..." את השיר הכרתי מהסעודה שלישית בישיבה. שרנו ביחד, על שפת הים בתל אביב את השיר הזה שוב ושוב. ואז הוא עצר. "תן לי לשיר את השיר הזה מחדש". ואז הוא חזר לנגן: לוּלִי, תורתך, כשהוא מדגיש את השם שלי שוב ושוב. אחרי רגע של מבוכה הצטרפתי אליו, ושרתי אתו יחד, את המילים שממש נפחו בי נשמה חדשה...
זר שהיה נקלע לטיילת של תל אביב באותם רגעים, היה רואה שני היפלאך, בעל שיער ארוך, יושבים ושרים ומנגנים איזה שיר ישן, אבל למעשה הייתה שם לידה חדשה. יהודי חדש בא לעולם. יהודי של מגילת רות.
היינו יכולים להמשיך ככה עוד שעות. אבל פתאום הוא שם לב שהשמש מתחילה לשקוע.

"תסלח לי לולי", הוא אמר לי בחום. "הייתה אמורה להיות לי הופעה בחמש בערב, עכשיו כבר שבע, בטח מחפשים אותי. הלילה אני חוזר לחו"ל, אבל תבטיח לי שפעם הבאה שאני פה, אנחנו יושבים יחד ללמוד את הסוגיא של 'בר פדא', ונלמד אותה כמו שצריך. אני מברך את שנינו שנזכה ללמוד אותה ביחד כל החיים. אני זוכר את הסוגיה מהישיבה, ואתה יודע מה המשפט הכי חשוב בכל הסוגיה? המשפט שאני רוצה ללמוד אתך מיד שאני חוזר: 'אמר רב המנונא: קדושה שבהם, להיכן הלכה?' דע לך לולי, זה בכלל לא משנה מה היה אתנו עד עכשיו, אבל תזכור שהקדושה שלנו לא הלכה לשום מקום". נפרדנו בחיבוק ארוך, עקבתי אחריו עד שנעלם עם הגיטרה שלו לרחוב התל אביבי הסואן ונשארתי לבד.
כמה ימים הייתי עסוק בלשחזר את המפגש הזה שוב ושוב – ונפלה בלבי החלטה. להפוך להיות 'יהודי של מגילת רות'. לנצל את ההזדמנות, ולהתחיל מחדש ממקום שלא הייתי יכול להיות בו קודם. התחלתי להתכונן לחזור. עוד לא סיפרתי לאף אחד. היו לי שבועיים ימים להתארגן, עד תאריך היעד. הלא הוא כמובן - חג השבועות. חיסלתי את כל "עסקיי", נפרדתי מחבריי, הסתפרתי וקניתי בגדים חדשים. בקוצר רוח המתנתי לערב חג השבועות.
בחזרה הביתה
הטלפון צלצל. מהצד השני של האפרכסת הייתה השיחה המסורתית. אמא על הקו. "לולי שלי, מה שלומך? איך אתה מסתדר? אולי לחג הזה אתה מגיע, אפילו רק לשעה? מה אתה אומר, לולי? אנחנו כל כך מתגעגעים. כל כך רוצים לראות אותך".
"טוב אמא", אמרתי ביובש. "אני אבוא".
"אתה צוחק, לולי? אל תגיד לאמא סתם. מתי תבוא? לכמה זמן? אולי תישאר אתנו קצת. לא ראינו אותך ארבע שנים. אתה לא חייב, אני רק מציעה".
"אמא", אמרתי לה. "זה בסדר. אני אשאר. כמה שתרצי". "אני לא רוצה להחליט לך. אבל אולי תישאר לכל יום ההולדת. נעשה מסיבה כמו פעם. מה אתה אומר?"
"בסדר, אמא. אני אשאר ליום ההולדת. אין בעיה".
אמא לא ידעה את נפשה. "אני מתחילה להכין את העוגות. חבל שלא אמרת אתמול, הייתי מכינה כמו שצריך. אבל לא חשוב. אתה רוצה לדבר עם אבא? או שתדבר כבר בבית. מה שאתה רוצה. אל תרגיש לא נעים".
עוד לפני שהספקתי להשיב, קולו של אבא בקע מהאפרכסת. "אני שומע בשורה טובה. נו, ברוך השם. נו, מה מחדשים?"
אחרי ארבע שנים, סוף סוף עניתי לו: "אני מגיע בעזרת השם. יש כמה חידושים בעיקר על דברי רב המנונא: 'קדושה שבהם להיכן הלכה', נדבר כבר בבית"...
אני יכול לומר לך, שאני לא יודע אם 'יהודי של מגילת רות', מביא את המשיח, אבל תחיית המתים ראיתי שהוא יכול לעשות...
גם בלי לראות, הספיקה לי השמיעה. ההורים שלי ממש קיבלו חיים חדשים.
שבתי הביתה. אחרי שנות נדודים. יצאתי 'יהודי של מתן תורה', הביזיונות ששפכו את דמי קידשו אותי ב'קדושת דמים', וחזרתי - 'יהודי של מגילת רות'. יהודי שדבק בתורה למרות שדחו אותו, למרות שביזו אותו, ובכל זאת, הוא בוחר לדבוק באמת שלו, מתוך הכרה והחלטה פנימית, שאי אפשר לעקור בשום אופן שבעולם.
הסוגיה האחרונה שלמדתי הייתה הסוגיה של 'בר פדא', ואליה חזרתי שוב בגעגוע, בליל שבועות הנוכחי. שוב ישבתי עם אבא, כל הלילה, אבל הפעם היה לי ניגון מתוק מלא געגועים. ידעתי שזו אהבת חיי.
בבוקר, הלכנו לבית הכנסת יחד. כל המשפחה. וכמובן, הקריאה היא הקריאה של בר המצווה שלי, אז כיבדו אותי לקרוא, גם בתורה וגם מגילת רות.
ואתה יודע, תמיד במגילת רות, הראשים נשמטים. אנשים נרדמים אחרי לילה ארוך של לימוד. אבל בשבילי כל מילה הייתה חיים חדשים. נעמי דוחה את רות. ורות? דבקה בה! נזכרתי איפה הייתי רק לפני שבועיים, נזכרתי בחבר הקדוש שלי, שנתן לי נשמה חדשה, נזכרתי בניגון השמימי שניגנו יחדיו, ולא עצרתי בעצמי. כשהגעתי למילים: 'ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך', התחלתי לקרוא את המילים במנגינה ששרנו על הטיילת. במנגינה של לולי תורתך...
זה ממש התאים לכל מילה. שים לב איך זה משתלב יפה עם המנגינה. "כי אל-אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין - - - עמך עמי, ואלוקייך אלוקי. באשר תמותי אמות, ושם אקבר, כה יעשה ה' לי, וכה יוסיף כי המוות, יפריד ביני ובינך"... עד שאנשים התעוררו וקלטו מה קרה, כבר סיימתי את הפסוקים "שלי", והמשכתי לקרוא כרגיל.
אתה אולי תצחק, אבל מאותה שנה, בכל שנה שם בבית הכנסת של אבא שלי, הבעל קורא מנגן את הפסוקים האלו במנגינה הזו ששרתי באותו חג שבועות. הם כל כך נהנו מהרעיון, וגם ראו שזה מעיר את האנשים במגילה, אז הם פשוט אימצו את הרעיון...
אתה יודע, אני רוצה להגיד לך משהו לסיום. אתה הראשון ששומע ממני את הסיפור המלא. סיפרתי חלקים מהתורה הזו בשיעורים שמסרתי בישיבות המכונות ברשעות 'ישיבות לנוער נושר'. ניסיתי להסביר בכל דרך אפשרית, שיש להם הזדמנות, שאין אותה לאנשים שלא עברו את הכאב שלהם.
אבל תתפלא, כמעט אף אחד לא רצה לשמוע לי. הם חשבו שאני אומר את זה כדי לעודד אותם. לא הצלחתי להיות אִתם בלב פתוח לצערי. אבל אתה, אתה הרי לומד בישיבה רגילה, אתה הרי יודע שאני מתכוון לזה באמת, אתה, אני מקווה, תיקח אתך את הרעיון. בכל פעם שיעלה לך ח"ו הכאב של הדחייה, הבושה, או כל רגש נוראי מהסוג הזה, שמישהו עשה לך בטעות או בכוונה, פשוט תיקח את זה להיות אדם אמיתי יותר. תשתמש בהזדמנויות האלה, שלא כולם זוכים להן.
תראה אותי, אני הרי לא טיפוס שגרתי. בטח יש כאלה שחושבים שאני קצת מוזר. אבל תזכור שעל יהודים של מגילת רות כל זה לא משפיע. יהודים של מגילת רות לא נרתעים מדחייה, הם מחבקים אותה בכל לבם. הם דבוקים בקדושה שהתקדשו בה, קדושת דמים, או קדושת הגוף, או שתיהן גם יחד, בקדושה שלא הולכת לעולם.
נו, שימען, דיברתי מספיק. בוא נשיר קצת. והשירה הזו נמשכת עד הרגע הזה בעזרת הנשים הקטנה .בקומה השנייה בבית הכנסת השכונתי. כי יהודי של מגילת רות לא מפסיק לשיר לעולם.
נספח לדיונים - אשכול איראן ועדכונים ביטחוניים.

האשכול נפתח כדי לשמור על אשכולות החדשות המרכזיים נקיים ותכליתיים.
הוא ישמש כמרחב היחיד לדיון על הידיעות הביטחוניות המתפרסמות בפורום.

קראו את הכללים היטב. הם מחייבים, והאכיפה תהיה בנוסח משמרות המהפכה.

מטרת האשכול?
- הרחבות ופרשנות: הבאת רקע נוסף לידיעה, או ניתוח ענייני ומנומק של המצב.
- שאלות ובירורים: בקשת הבהרה על דיווח שעלה באשכול המרכזי.
- מידע משלים: עדכונים שחשובים להבנת התמונה אך אינם "חדשות מתפרצות".


מה לא ייכנס לכאן? עילה לחסימה מיידית

- גלישה לנושאים אחרים: האשכול ממוקד ביטחונית בלבד. פוליטיקה, עניינים אזרחיים או כל נושא שאינו קשור ישירות למלחמה/איראן - יימחקו.

- "ניהול המלחמה": אין מקום ל"הצעות למטכ"ל, פרשנויות בשקל או תרחישי אימים חסרי ביסוס.

- התכתבויות אישיות בין ניקים ("פינג-פונג"), או שרשורים שנמרחים על עמודים שלמים ללא ערך מוסף.

כדי לאפשר שיח איכותי, אנחנו נוקטים במדיניות אפס סובלנות.
* חסימה לצמיתות: משתמש שיעבור על הכללים, ייחסם מהאשכול באופן מיידי.
* אין חנינות: אין טעם לפנות במערכת הדיווח או בהודעות פרטיות לבקשת שחרור. הפיתרון היחיד לשחרור מחסימה - הוא פשוט לא להיחסם מלכתחילה.
האחריות היא שלכם. שמרו על שיח ענייני.
פרק 1

שעת בוקר מאוחרת בביהכנ"ס בבית טובי הארץ של מדינת וואס הערצאך, ראה"מ ר' משה זוכמיר ישב על מקומו בעודו מעיין בספר "חק לישראל" המבואר.

"אוף", שוב חט"ה (חבר טובי הארץ) מר אפרים מגהו'ל ממפלגת "מורשת מזרח" לא הסכים לוותר על אמירת תחנון למרות ההילולא של הרה"ק ר' זונדל מפולרוואי זי"ע, "מה, הוא לא מבין שלא אומרים תחנון בהילולא" חייבים לערב את "משמר בית דין" בנושא כדי שיתנו לו דו"ח, הרהר לעצמו תוך כדי המהום כמה הברות לא ברורות.

הוא קם ממקומו והתחיל לחלוץ את תפיליו, "רגע הפלאפון שלי רוטט" צקצק, הוא הביט לעבר המסך של המכשיר המאושר ע"י ועדת הרבנים.

"מה שר האוצר ר' זבולון גינצבורגר רוצה ממני על הבוקר?", חשב לעצמו בעודו תוקע את המכשיר בין כתפו השמאלי לאוזנו, כן ר' זבולון מה הענין? שאל.

"מה, המליאה של טובי הארץ מחכה לי", מתי קבעו את המושב הזה?, טוב, אני מגיע אני כבר אתנצל על האיחור.

הוא השאיר את תיק התפילין על השולחן ורץ לעבר אולם המליאה, בדרכו עצר ב"ירושלימער מזנון" המיועד לחברי טובי הארץ, "תכניסו לי למליאה צלחת קוגל ירושלמי בתוספת מלפפון חמוץ ובועבעס" צעק לעבר אחד המוכרים, והמשיך בדרכו למקומו בשולחן הממשלה במליאה.

בהיכנסו לעבר מקומו ראה מזוית עיניו את חט"ה יענקל צוכמאכער ממפלגת "מאה שערים" ישוב על מקומו עטור בטלית ותפילין מתפלל בדביקות.

הוא סימן בידו לחברי משמר טובי הארץ שיוציאו אותו, "שוב הוא מתפלל במליאה כבר הזהרנו אותו שזה לא מקובל", נצטרך לדון על כך בועדת האתיקה, הרהר.

על מה הדיון?, שאל את יו"ר טובי הארץ ר' קלמיש גריצנבוים, "על חוק השולעם זוכער'ס" שהוגש ע"י חט"ה אבריימל ציגנבאום ממפלגת "הייליגער שבת" השיב, תכף נשמע אותו מסביר את פרטי החוק.

"מורי ורבותי" הרעים קולו של חט"ה אבריימל ציגנבאום ברחבי המליאה,

ברשות ראה"מ שרי הממשלה וידידי חברי טובי הארץ, האמת היא שלא הכנתי את עצמי לדבר אבל היות שהצעת החוק המדוברת היא שלי, לא הייתי מסוגל לשבת בחוסר מעש והוצרכתי להסביר מה מסתתר מאחורי חוק זה.

כולכם בוודאי מכירים את התחושה, לאחר סעודת ליל שבת כולל מאכלים מכל טוב הארץ עוד צריכים ללכת ולאחל מזל"ט בשמחת שולעם זוכער של אחד מהידידים, שם מכבדים אותכם בקופסאות מלאות ארבעס ובועבעס מיחדים במינם, ומכאן והלאה הגרון שלכם מלא צרבות בלתי פוסקות.

לכן לעניות דעתי צריך לעגן בחוק שכל בעל שמחה חייב לחלק לכל המעוניין כדור נגד צרבות ומי שלא יעשה כן יענש בחומרה "כי ככה זה לא יכול להמשיך!", סיים את דבריו בהחלטיות וירד מהדוכן.

"אל תאכלו את כל השטויות האלו ולא יהיה לכם צרבות, למה שכולם יצטרכו לשלם יותר בגללכם?", צרח לעברו חט"ה ראובן צמעודי ממפלגת "הבוכרים" שהביע את דעת המתנגדים לחוק.

היו"ר דפק עם פטיש העץ על השולחן והכריז "מי שבעד החוק בקריאה ראשונה שירים את ידו" בעודו מתחיל לספור את ידי החברים המושטות אל על, בעוד המתנגדים מנסים לעורר מהומות ומוצאים אחד אחרי השני מהאולם ע"י משמר טובי הארץ....

אשכולות דומים

סיפור בהמשכים חולף ונותר
פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!

את הסיפור הבא כתבתי יחד עם אחותי ( הניק
@לאי הארט ) לכן את הפרק הראשון אני אעלה ואת שאר הפרקים נעלה בתורנות. נשתדל להעלות פרק בשבוע.
חשוב לציין שהסיפור לא עבר הגהה ממשית, לכן נשמח לקבל הערות והארות.


פרק 1

שווייץ 1957


האדים שיצאו מקטר הרכבת התפוגגו לאיטם באוויר הצלול. יהודה, נער בן שבע עשרה בעל עיניים חומות חודרות ושיער כהה, ירד מהקרון יחד עם פרץ אביו. לנגנאו, עיירה שוויצרית קטנה וציורית, נפרשה בפניהם במלוא הדרה: שורות של בתים צבעוניים עם גגות רעפים אדומים, נהר שוצף שחוצה את העיירה, ופסגות מושלגות מתנשאות ברקע.

פרץ, סוחר יהלומים מנוסה וקשוח, צעד בשקט לצד בנו יהודה. עיניו החדות של פרץ סקרו את תחנת הרכבת הקטנה ואת הרחובות הסמוכים."יהודה, תישאר קרוב אליי," אמר פרץ, קולו נמוך ורציני כהרגלו. יהודה הנהן בהבנה. הוא ידע שאביו לא אוהב עיכובים, הפרעות או סיכונים מיותרים.

הם התמקמו במלון קטן במרכז העיירה. החדרים היו מעוטרים ברהיטים עתיקים ובשטיחים יקרים, ומהחלונות נשקף נוף עוצר נשימה. פרץ יצא מיד לפגישה, ויהודה יצא לטייל באוויר הצח. הוא הסתובב בין הסמטאות הצרות והמפותלות, התרשם מחלונות הראווה המקושטים של החנויות הקטנות, והאזין לצלילי הכינורות שהגיעו מאי שם. "סליחה", הוא שמע קול קורא מאחוריו. "אתה יהודי"?

הוא הסתובב וראה נער יהודי צעיר, גבוה ובעל שיער חום בהיר, עומד מאחוריו. היו לו עיניים כחולות בהירות וחיוך ידידותי.

"כן, מי אתה?"

"נעים מאוד, אני בנציון", אמר הנער, "אני גר כאן", בנציון הושיט את ידו ללחיצה.

"אה, נעים מאוד," נענה יהודה ליד המושטת, " יהודה".

"אתה לא מפה, נכון?", שאל בנציון בחיבה יהודית.

יהודה הניע בראשו לשלילה.

"מה מביא אותך ללנגנאו?"

"אבי הוא סוחר גדול, הוא הגיע לכאן לצורך עסקה גדולה".

"איזו עסקה?"

"עסקה עם סוחר יהודי כאן בעיירה, יהודי בשם שמעון".

"שמעון? סוחר בדים?", בנציון הביט בו בהפתעה.

"כן".

"איזה צירוף מקרים מדהים, זה אבא שלי".

"אבא שלך"? פליאה בעיניו של יהודה, "לא יאמן איך מכל האנשים דווקא אותך פגשתי כאן".

"אתה רוצה שאכיר לך את העיירה?"

יהודה הסכים, והשניים החלו לטייל יחד. בנציון הראה ליהודה את הנהר, את הגשר העתיק, ואת הכיכר המרכזית, שם עמד מגדל שעון מרשים. הוא סיפר לו על ההיסטוריה של העיירה, על האגדות המקומיות ועל המקומות המיוחדים שאפשר לבקר בהם. יהודה התרשם מהידע של בנציון ומהאהבה שלו לעיירה.

"לנגנאו זה מקום מיוחד," אמר בנציון. "יש כאן אווירה שקטה ורגועה, אבל תמיד יש משהו מעניין שקורה."

יהודה הנהן, אך תחושה מוזרה תקפה אותו, כאילו מישהו מסתכל עליהם. הוא הבחין בדמויות חולפות וחש שמשהו מתרחש.

"אתה מרגיש את זה?" שאל יהודה את בנציון, קולו נמוך וחשדני.

"מרגיש מה?" שאל בנציון, מרים גבה.

"כאילו מישהו עוקב אחרינו."

בנציון צחק קלות. "אתה מדמיין. אין כאן אף אחד."

אבל יהודה לא היה רגוע. הוא המשיך להסתכל סביבו, מחפש סימנים. דמות לבושה במעיל כהה ארוך עומדת בפינת רחוב צדדי צדה את עיניו. הדמות הסתתרה בצללים של בניין גבוה, אבל יהודה ראה בבירור עיניים צופות בהם, חודרות ומאיימות.

"בנציון, תראה שם," אמר יהודה, מצביע על הדמות.

בנציון הסתכל לכיוון שאליו הצביע יהודה, אך הדמות כבר לא הייתה שם.

"אני לא רואה כלום," אמר בנציון, קולו מבולבל. "בוא נלך, אולי אתה סתם עייף מהנסיעה."


במרתף תחת אחד מרחובות לנגנאו

הקור המקפיא של המרתף חדר לעצמותיהם, האוויר היה דחוס וטחוב, ריח של עובש וברזל חלוד עמד בו. נר בודד דלק בעששית קטנה, מטיל אור עמום וצללים ארוכים ומוזרים על קירות האבן המחוספסים. במרכז החדר עמד שולחן עץ כבד, עליו מפה מפורטת של העיירה לנגנאו. קווים ועיגולים אדומים סימנו נקודות ציון, ופתקים קטנים עם כתב יד צפוף היו פזורים סביבם.

האיש המבוגר, בעל פנים שנראו כאילו נחצבו בסלע, הניח את אצבעו המקומטת על נקודה במפה. "הם כאן," אמר בקול נמוך. "המטרה הגיעה, וזה אומר שהגיע הזמן לפעול. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו עיכובים או טעויות. כל שנייה קריטית."

הגבר הצעיר, בעל פנים חלקות ועיניים קרות וחדות, הנהן באישור. "אני מבין," אמר בקול שקט, "אני כבר הכנתי את כל מה שצריך. הכל מוכן לפעולה. הציוד, התוכניות, הנתיבים – הכל מוכן."

האיש המבוגר הסיט את מבטו מהמפה אל הצעיר, עיניו החדות בוחנות את פניו. "טוב מאוד," אמר, אבל קולו שידר חוסר שקט. "אני עדיין מודאג. יש יותר מדי דברים שיכולים להשתבש. אמנם זו עיירה קטנה ושקטה, אבל יש בה עיניים בכל מקום. אנחנו צריכים להיות זהירים, מאוד זהירים."

הצעיר חייך חיוך קל, חיוך שלא הגיע לעיניים. "אל תדאג," אמר, קולו משדר ביטחון מוחלט. "אני דאגתי לכל פרט. אף אחד לא יפריע לנו. יש לי אנשים במקומות הנכונים, ואני יודע איך להעלים עקבות."

המבוגר הניח את ידיו על השולחן, אצבעותיו מתופפות בעצבנות. "אני מקווה שאתה צודק," אמר, עיניו בוחנות את פניו של הצעיר, כאילו מנסות לקרוא את מחשבותיו. "הדבר הזה חייב להתבצע בצורה חלקה, בלי שום בעיות. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו תקלות. אם נטעה, זה לא יהיה טוב."

"אני מבטיח לך," אמר הצעיר, קולו משדר ביטחון מוחלט. "אתה יכול לסמוך עליי. אני יודע מה אני עושה. הכל יהיה בסדר."

המבוגר הנהן באישור, אבל עיניו נשארו חשדניות. הוא ידע שהצעיר הוא אדם מוכשר, קר רוח, אך הוא גם ידע שהוא שאפתן וחסר מעצורים. הוא קיווה שהוא לא יתחרט על הבחירה שלו, על האמון שנתן בו.

"טוב," אמר המבוגר, קם מכיסאו, תנועותיו איטיות ומדודות. "בוא נלך. יש לנו הרבה עבודה לעשות."

הם יצאו מהמרתף, דלת ברזל כבדה נסגרה מאחוריהם בטריקה חזקה, האור העמום של הנר נשאר דולק, מטיל צללים על הקירות, שומר על סודותיו האפלים של המרתף.​
שלום וברכה אני באמצע לכתוב ספר מתח ואני מאוד מעוניין בביקורת.

פרולוג

טיסה 1142, ישראל – דובאי.


זאת לא הייתה הפעם הראשונה שניר הטיס מטוס בנתיב הזה, מעל כל המדינות הערביות, אך הפעם תחושה עמומה בליבו לא נתנה לו מנוח.

עיניו שטו מעצמן בין כל הנורות, רובם דלוקות בירוק, מצביעות על כך שהכל כשורה. כרגע.

הוא הביט בטייס המשנה שבדק את מכשירי הניווט, ושם לב למבט מהורהר על פניו.

"שגיב" ניר פנה אליו, "הכל בסדר?"

"הכל מצוין, רק שצפויים מספר משקעים בהמשך הנתיב שעלולים להגביל את הראייה שלנו, לפי דעתי כדאי להסיט קצת את מסלול המטוס".

חוסר ראות בטיסה הוא אחד הדברים המסוכנים ביותר, אשר בגללו מבטלים טיסות בקלות, וודאי שמשנים עבורו מסלול.

"דווח למגדל" אמר ניר, מתחיל לראות מרחוק את המשקעים, מרגיש בליבו שוב את התחושה העמומה.

שגיב הרים את מכשיר הקשר, ודיבר לפומית.

"אל-על 1142 למגדל פיקוח, צפויים משקעים מולנו בנתיב".

"מגדל פיקוח ל1142, יש אפשרות לחצות?".

"עדיף שלא, מבקש אישור לנטות צפונה".

"קיבלנו, מבצעים בדיקה, המתן לאישור".

שגיב המשיך לתפוס את הפומית, ממתין.

"מגדל פיקוח ל1142 יש אישור לשינוי נתיב צפונה במשך כחמישה קילומטרים".

"קיבלנו".

שגיב התיישב ליד ניר, מתעסק עם המכשירים, וביטל את פעולת הטייס האוטומטי.

שני הטייסים הסיטו את המטוס מאזור המשקעים. הכל נראה תחת שליטה.

"קחח... קחח..." קרקושים משונים נשמעו בקשר, קול מתכתי מקוטע.

"שגיב, תבדוק את הקשר. אני בינתיים מפעיל מחדש טייס אוטומטי".

שגיב הושיט את היד... ובאותו רגע חושך מוחלט. כל האורות כבו.

ניר זינק במהירות, תופס חזרה את ההגאים שעזב עם הפעלת הטייס האוטומטי. בלי חשמל הטייס האוטומטי לא עובד.

"מה קורה שם?" הוא הביט בתמיהה על המסכים הנורות והמכשירים. כולם שבקו חיים ללא התראה.

"לא יודע, שום דבר לא מגיב" פאניקה נשמעה בקולו של שגיב, מנסה להפעיל מספר מכשירים.

"שגיב, תתעשת עכשיו!!! תפעיל את מערכת הגיבוי!" קולו של ניר היה לחוץ, דחוף. התחושה העמומה מזכירה את קיומה.

שגיב משך בכמה ידיות יודע שבמעשיו הוא שולף טורבינה שניזונות מהדלק ואמורה לספק חשמל חלופי.

דבר לא קרה.

הוא משך שוב ושוב, בפראות, ללא הועיל.

"הטורבינה נשלפה?" עכשיו גם ניר הגיב בלחץ.

"אין לי שום יכולת לדעת", שגיב נשמע אבוד. "כל המכשירים לא עובדים!".

"אם הטורבינה לא עובדת, אז אנחנו בבעיה קשה, כי זה אומר שיכול להיות שיש שיבושים גם במנועים. וזו בעיה קצת יותר גדולה מהפסקת חשמל" שגם זו לא בעיה קטנה בכלל. הרהר ניר.

דפיקות נשמעו על דלת תא הטייס.

הנעילה של הדלת, שפועלת על חשמל לא עבדה, והדלת נפתחה בעוצמה, הדייל הראשי עמד בפתח.

"מה קורה?" שאל בקול מבוהל, "הנוסעים מתחילים להיכנס לפאניקה". קולו מוכיח בבירור שהנוסעים הם לא היחידים שנמצאים בפאניקה. "למה החשמל כבה? הכל בסדר בטיסה? למה לא מודיעים לנו כלום?"

"אין לי מושג", ניר אפילו לא הסתובב, שקוע ראשו ורובו בתוך המכשירים, "תגיד שזו תקלה זמנית, ושבינתיים יחבשו את מסיכות החמצן" הגיב בתמצות, טרוד מכדי להסביר יותר מזה.

הדייל סב לאחוריו. מבין את הסיטואציה.

"יש קשר עם המגדל?" ניר שאל בתקווה.

"אין", שגיב הגיב בקצרה "כל דבר שפועל על חשמל לא עובד", הוא לקח נשימה עמוקה, והמשיך. "בלי קשר ובלי ניווט יש סכנה גדולה שנתנגש במטוסים אחרים". אמר את מה ששניהם ידעו. היסטריה מדברת מגרונו.

"נכון, אתה צודק, אז תנסה להירגע ולבוא לעזור לי", ניר ניסה להגיב בקול רגוע, אך הלחץ נשמע היטב. "אנחנו נעלה את המטוס לגובה חמישים וחמש אלף רגל, גובה שמטוסים בדרך כלל לא טסים בו" הוא ניסה להרגיע את שגיב. לא רק שהוא מתמודד עם תקלה במטוס, הוא גם צריך להתמודד עם טייס משנה היסטרי. הרהר בתסכול.

שגיב התיישב ידיו רועדות, אבל בכל אופן עזר לניר בהעלאת המטוס.

"נראה שהמנועים מגיבים בסדר" אמר ניר בהקלה.

אך שגיב לא התייחס לדבריו, שרוי בהיסטריה. "בגובה כזה החמצן מתדלדל, ואין חשמל שיזרים אותו בצורה נכונה" הוא התנשף, "ובכלל איך אתה רוצה שננחת בלי קשר עם המגדל?"

"בדיוק לכן אמרתי לכולם ללבוש מסיכות חמצן" ניר לא נתן ללחץ ולבלבול להשפיע על פעולותיו. "ולגבי הנחיתה, כשנגיע לגשר, נעבור אותו".

שגיב בלע את רוקו, "לא נשרוד הרבה זמן בלי קשר ובלי ניווט, וגם החמצן לא יספיק ליותר מדי".

"אנחנו לא צריכים הרבה זמן, רק עד שהחושך יחליט שנמאס לו". הגיב ניר בציניות, "וכשהחמצן יגמר נרד שוב, בינתיים אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים".

הבזק של אור, ניר מצמץ, שומע עשרות צפצופי אזהרה מתנגנים באזניו כמו ציפורי שיר. איך זה קרה? חלפה מחשבה בראשו.

הוא הביט בכל המכשירים, שחזרו לפתע לפעול, מציגים התראות בקולות צפצוף חזקים.

"מגדל פיקוח ל1142 הכל בסדר? איבדנו איתכם קשר".

שגיב קרס על הכיסא, "הייתה לנו הפסקת חשמל כללית, עכשיו הכל נראה בסדר". נשף בהקלה.

ניר חייך חצי חיוך. "אמרתי לך, תמיד יש סוף טוב, רק צריך לדאוג שנשאר בחיים עד שהוא יגיע".

אבל הפעם החיוך של ניר היה חיצוני בלבד, התחושה הפנימית המשיכה להעיק עליו.

זאת לא הייתה תקלה רגילה.

בכלל לא.

...

הבזק של אור לא צפוי סימא את עיני כולם. הנוסעים המבוהלים מצמצו בבלבול, תוהים לעצמם מה קרה עכשיו.

האמיצים שבהם הורידו את מסיכות החמצן מפניהם, מנסים להרגיע את ליבם שפעם בעוצמה ובמהירות. לאט לאט כל הנוסעים הורידו את מסיכות החמצן באישור הדיילים, מבינים שהזמן שבו שהו בחשש על חייהם נגמר, משאיר אותם במערבולת רגשות.

החוויה שחוו עכשיו היא לא חוויה שתשכח מהרה. הם לעולם יזכרו את ריח המוות הנישא באוויר ואת הפחד המוחשי כל כך שבעוד רגעים ספורים הם יצטרפו לחלקי מטוס בוערים בדרכם למטה.

לחשושים נשמעו בכל רחבי המטוס והם רק התגברו והלכו, אנשים המנסים לפרוק את עוצמת הרגשות שחוו עכשיו, ברגעים המבעיתים ביותר בחייהם.

אבל המהומה הגדולה ביותר התרחשה בקצה המטוס, דייל רחב ממדים דהר לכיוון מסוים כאשר בידו דפיברילטור גדול, בכיוון שאליו דהר היה דייל אחר שרכן מעל נוסע מבוגר וביצע פעולות החייאה בצורה מקצועית.

"לזוז! מה זוזו כולם!" הדייל הרחב חיבר במהירות את המכשיר לגופו של הנוסע שהתמוטט במהלך התקלה, והפעיל אותו.

גופו של המבוגר נרעד בעווית פתאומית, אך שום דבר לא יותר מזה.

הוא הפעיל שוב, שולח פולס חשמל גבוה יותר, אך ללא הועיל.

הדייל השני רכן שוב וביצע הנשמה במהירות, אבל שניהם ידעו, שלנוסע המסכן אין יותר מדי סיכויים.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  10  פעמים
למעלה