66
קבלת פנים.
חלק שלישי.
מקרוב, היה הפתח גדול בהרבה ממה ששיער אלישע. אם בתחילה הוא העריך – שגובה הפתח הותאם לקומתו של אדם ממוצע, כעת – הוא האמין שאפילו כלי רכב גדולים, יכולים לעבור בו בלי כל חשש. התעלומה הגדולה בעיניו, הייתה ונשארה – דרך הגישה מהמנהרה אל מפקדת היחידה. עכשיו, כשהוא היה קרוב מספיק, הוא יכול היה לראות בוודאות – שהתעלה, אינה ממשיכה בדרכה אל תוך המנהרה, אלא מתחברת אליה – כך שהמים הציפו את כל חלל המנהרה, מצד לצד. להשערתו של אלישע, חציית המנהרה – תהיה כרוכה בהליכה במים שמגיעים לפחות עד המותניים של אדם ממוצע, והוא התקשה לדמיין את אביגדור נכנס פנימה בבגדיו היקרים.
רק כאשר הגיע אלישע אל שפת התעלה – הוא קלט, שאביגדור אינו מתכוון להמשיך אל הפתח שממולם. במקום זאת, נעמד אביגדור מול הסלעים שמימין לפתח, ולהפתעתו של אלישע – הוא זיהה שם שלבים של מתכת, שהיו קבועים בסלע באמצעות יתדות מתכת. השלבים יצרו סולם בגובה של שני מטרים בערך, וכשהביט אלישע אל קצהו – הוא קלט שם חלון קטן שהסתתר בין הסלעים. החלון היה סגור בכיסוי פלדה, אולם ברור היה – על פי הקירבה שלו אל פתח המנהרה, שהוא מוביל אל אותו החלל אליו מוביל הפתח הראשי.
בזריזות חתולית, טיפס אביגדור למרומי הסולם, מתייצב מול חלון הפלדה. אלישע היה מספיק קרוב, כדי לראות אותו שולף מכיסו תג – מעין זה שאלישע בעצמו קיבל לפני זמן קצר. הוא התעכב רגע או שניים, וקשה היה לראות היכן הוא בדיוק מעביר אותו, אבל אז – נשמע צליל גבוה, ואביגדור הדף את חלון הפלדה פנימה, חושף מאחוריו פתח אפל.
״בוא!״ קרא אביגדור מלמעלה לעבר אלישע, ואז – התרומם בקלילות מעל אדן החלון, ונעלם מאחוריו. אלישע השתהה עוד רגע, ולאחר מכן – החל לטפס כלפי מעלה. רק כאשר הוא היה מול החלון ממש – הוא קלט, את האופן הייחודי בו נבנתה המנהרה.
הוא עמד על מדרגה שגובהה לפחות מטר ושמונים מעל הקרקע. המדרגה הייתה צרה, והספיקה בקושי עבור שני אנשים שניצבים זה לצד זה. תחתיו, נעו המים במהירות, ומלפניו – הוא יכול היה לראות את המנהרה ממשיכה ומתארכת, עד לנקודה שבה כבר לא הייתה השפעה לקרני השמש.
אביגדור, שעמד מלפניו, הסתובב לעברו – ושלח יד ארוכה, טורק את החלון מאחוריהם. ברגע בו נגע חלון הפלדה במשקוף – נשמע זמזום, ומעליהם – נדלקו בזו אחר זו נורות פלורסנט ארוכות שהיו קבועות בתקרה. אור צהוב שטף באחת את החלל כולו, ואלישע – שלראשונה הבין את הממדים האמיתיים של החלל בו הוא נמצא, לא יכול היה שלא לפלוט קריאה של השתאות.
המנהרה הייתה ארוכה. כל כך ארוכה – עד שלמרות היותה ישרה, ללא כל פיתול, לא ניתן היה לראות את הקצה השני שלה. בתחתית המדרגה הגבוהה עליה עמדו אלישע ואביגדור, זרמו המים במדרון שנעשה קיצוני, כך שהם הפכו מהירים וגועשים יותר – עם כל כמה מטרים שעברו.
״מה זה המקום הזה?!״ לא יכול היה אלישע להתאפק מלשאול. ״את כל זה עשיתם בשביל היחידה?!״
״נראה לך?!״ החזיר אביגדור בשאלה, ואלישע הופתע לשמוע את ההד העמוק שהתגלגל עוד רגעים ארוכים אחרי שסיים לדבר. ״המערכת הזו קיימת עוד משנות החמישים. זוהי מערכת ניקוז שאחראית על עשרות קילומטרים של יערות. אם היא לא הייתה קיימת – כל הכבישים באזור היו מוצפים בכל פעם שהיה יורד גשם בינוני או כבד״.
הוא החל ללכת, וצעדיו היו בטוחים – כאילו הוא הולך בשביל יציב, ולא על גבי מדרגה צרה שתחתיה זורמים מים. אלישע צעד אחריו, פסיעותיו מהוססות, מוחו עסוק במחשבה על מה ששמע.
״אני מנסה להבין,״ הוא אמר, ״איך בדיוק השתלטתם על המערכת הזו?! עשיתם את זה בתיאום עם הרשויות?!״
״זו שאלה טובה,״ השיב אביגדור, וקשה היה לאלישע להקשיב לו בלי לראות את פניו. ״התשובה היא, שהכול מתואם עם הרשויות – ויחד עם זאת, מעטים יודעים על הבסיס שהקמנו כאן. אתה בטח מבולבל, ולכן אני אסביר. המערכת הזו קיימת כבר עשרות שנים, אבל היא הייתה זקוקה לשיפוץ נרחב. הצוותים שלנו זיהו את הפוטנציאל, וכדי שניתן יהיה להפוך את השטח לראוי עבורנו – הקמנו חברה, שעברה בקלות את כל המבחנים וזכתה במכרז. אנשי המקצוע שעבדו כאן, הם הטובים בתחומם – והם השקיעו רבות בהכנת תוכניות שונות. אחת שהוגשה לרשויות, וכללה רק את השיפוץ של התעלות והמאגר, ועוד אחת סודית – שכללה גם את התוספות שנועדו להכשיר את השטח לפעילות שלנו״.
על פי התיאור, יכול היה אלישע לקבל את הרושם – שמדובר בעבודה מורכבת ברמה בלתי נתפסת, והוא התקשה להבין את ההצדקה לכך. ״לא עדיף היה ליצור דלת סתרים באמצע היער?!״ הקשה, כשחיוך על פניו.
אביגדור צחק. ״הלוואי!״ אמר בנימה משועשעת. ״דלת סתרים, היא לא יותר ממנגנון פשוט – שכל אדריכל מודרני בינוני מסוגל לפתח בלי שום קושי. העניין הוא, שבשביל מפקדה בממדים שרצינו – היינו זקוקים למספר רב של פועלים, כשהעבודה היא בהיקף בלתי רגיל. לא הייתה אפשרות להשיג את מה שרצינו – בלי לעורר חשדות. רק לשם הדוגמא אספר לך, שבשיאה של העבודה – נאלצנו לפנות כמויות כל כך גדולות של חול וסלעים, עד שבכל יום יצאו מכאן עשרות משאיות. אתה בוודאי מבין, שפעילות כזו – הייתה מושכת הרבה מאוד תשומת לב...״
זה היה כל כך הגיוני וברור, עד שאלישע הלקה את עצמו על כך שלא חשב מעצמו על ההשלכות של עבודה כזו. ״לפי מה שאני מבין,״ הוא ניסה לוודא, ״העובדה שהתנהלתם במסווה של פעילות אזרחית – אפשרה לכם להפעיל כוח עבודה גדול, בלי שיהיו מי שישאלו שאלות״.
״ברור!״ השיב אביגדור, מרוצה מכך שאלישע תפס את הדברים. ״העבודות התנהלו בשני מישורים. גלוי וחשאי. כאן במנהרה, עבדו עשרות פועלים על פינוי והרחבה של התעלה הקיימת, ולמטה – עבד צוות קטן של מומחים שהבאנו מחו״ל, על יצירת המבנה שמשמש אותנו היום כמפקדה ראשית״.
הניסוח של אביגדור הטריד משום מה את אלישע, שהעיף מבט אל המים הזורמים תחתיו. ״כשאתה אומר שהעבודות נעשו למטה,״ הוא ניסה לקבל תשובה לשאלה שהטרידה אותו, ״איפה בדיוק נמצא המקום הזה?!״
אביגדור נעצר, מסתובב לעבר אלישע. ״לא רחוק,״ השיב. ״יש לנו אולי שתי דקות של הליכה עד שם, אבל כדאי שתהיה בקי בפרטים – כי אנשים אחרים שהיו כאן לפניך, לא היו כל כך רגועים כששמעו על המיקום של המפקדה, או יותר נכון – על מה שנמצא מעליה״.
אם ניסה אביגדור לגרום לאלישע להיות בטוח יותר – הרי שהוא השיג את ההיפך הגמור. ״תסביר!״ דרש אלישע, תחושה בלתי נעימה מזדחלת לליבו.
״אתה רואה את המים האלו?!״ בחר אביגדור להפנות אליו שאלה, למרות שהיא הייתה רטורית. ״ברור לך שיש מקום אליו הם מתנקזים. זו לא רק התעלה הזו, אלא עוד שתיים שנמצאות בסביבה. כולן באחריות שלנו, וכולן מתנקזות למקום אחד...״
אלישע שאל את עצמו אם הוא אמור להבין משהו שהוא לא הבין עד עכשיו, רק על פי המידע הזה. ״זה ברור,״ אמר לבסוף, כשלא הגיע לשום תובנה ייחודית. ״שמעתי אתכם מדברים על מאגר, ועכשיו אני גם מבין למה אתם מתכוונים״.
אביגדור הנהן בראשו, על פניו הבעה מרוצה. ״המאגר עליו דיברנו,״ אמר, ״נמצא בקצה המנהרה, תחת כיפת השמיים. זהו מאגר המים המתוקים הגדול ביותר בסביבה, הוא קולט בכל חורף כמות עצומה של מי גשמים. בעבר, הייתה לו חשיבות אסטרטגית, משום שהיה חשש די רציני – לפחות בשנים הראשונות לאחר קום המדינה, שהעיר ירושלים תימצא תחת מצור, או שהגישה אליה תיחסם באופן חלקי. במקרה כזה, נועד המאגר לשמש כמקור אספקת מים, ולכן – ראו אותו תמיד כנכס שיש לשמור עליו כראוי״.
אלישע קימט את מצחו. ״היום תרחיש כזה נראה כמעט דמיוני״, הביע את דעתו.
״נכון,״ אישר אביגדור מיד. ״ולמרות זאת, המאגר קיים – כי כרגע, אין שום סיבה שלא להשתמש בו, מלבד היתושים – שלא ממש מפריעים, כי האזור גם ככה אינו מיושב. העניין הוא, שבגלל החשיבות הגדולה שהייתה לו פעם – הוא נבנה כך, שהוא מסוגל להכיל הרבה יותר מים ממה שהוא מכיל. העומק המקורי שלו, אם שאלת, הוא חמישה עשר מטרים״.
אלישע הנהן בראשו בחוסר סבלנות. ״זה יפה,״ אמר. ״אבל איך זה קשור אלינו?!״
אביגדור לא אהב את קוצר הרוח שגילה אלישע, ובכל זאת – נראה שברגעים אלו, הוא העדיף לא לפתוח בעימות. ״המפקד הראשון של היחידה במתכונתה הנוכחית,״ אמר, ״זיהה מיד את הפוטנציאל. הוא הבין היטב, שמדובר בחלל לא מנוצל. ברור היה לו, שניתן לנצל חלק מהחלל עבור מטרות איכותיות יותר מאגירת מים״.
נדרשו לאלישע כמה רגעים כדי לקלוט את המשמעות. ״רגע,״ הוא אמר בנימה מוטרדת. ״אתה רוצה לומר לי שהמפקדה בנויה בתוך השטח המקורי של המאגר?!״
אביגדור חייך. ״יש לך קליטה מהירה,״ החמיא. ״אבל לא. לא בתוך השטח, אלא מתחתיו. אצלנו רואים את זה כחיסכון אדיר בחומרי בנייה ובמאמץ, שכן – אם היינו רוצים לחפור לעומק כזה, וליצור מחדש חלל מהסוג הזה – המשמעות הייתה, עבודה של שנים ארוכות, שהייתה גלויה לכל מי שנוסע בטווח הזמן של העבודות באחד מכבישי הגישה אל ירושלים. בפועל, כשהתשתית הייתה כולה מוכנה ורק נדרשנו לבצע התאמות, זה לא נמשך יותר משנה וחצי, ומכיוון שהמאגר כולו עבר שיפוץ כחלק מהפעילות הרשמית שלנו כאן – יש בודדים בלבד שמודעים לתוכנית כולה״. הוא העיף מבט בשעונו, ומה שראה שם – גרם לו להסתובב ולהפנות את עורפו לעבר אלישע. ״קדימה,״ אמר. ״בוא נמשיך. מקווה רק שאתה בסדר עם זה״.
זו הייתה תקווה די נאיבית, בהתחשב בכך שברגע זה קלט אלישע – שהמפקדה בה הוא עומד לבלות את שגרת חייו בתקופה הקרובה, שוכנת מתחת למאגר מים עצום. ״אתה לא חושש שיקרה משהו?!״ הוא הביע את דאגתו בפני אביגדור. ״כלומר: מספיקה רעידת אדמה אחת, והמפקדה כולה שוקעת במים – יחד עם כל מה שבתוכה״.
אביגדור הניף את ידו בביטול. ״אלו שטויות!״ אמר בביטחון. ״האנשים שבנו את החלל התת – קרקעי, הם המומחים ביותר בתחום. אלו יפנים, שהתפרסמו בתכנון ובנייה של מנהרה עבור רכבת תת קרקעית, שעוברת מתחת לאוקיינוס. ביחס למה שהם רגילים אליו – הפרויקט שלנו הוא משחק ילדים. אתה יכול להיות בטוח, שמהבחינה הזו – אין סיבה לחשוב שהמקום פחות בטוח מכל קרקע יציבה אחרת.
ההבהרה של אביגדור לא הרגיעה לחלוטין את אלישע, אבל הוא הבין היטב – שמאוחר מדי לסגת, בפרט כאשר הסיבה לכך היא פחדנות. הוא שיער, שהתחושה הרעה שלו – תיעלם מתי שהוא, כאשר הוא יבלה מספיק זמן מתחת לאדמה. למרות זאת, הפכה הליכתו הססנית משהייתה, וההתרגשות שלו מהפגישה הקרבה עם צוות היחידה החדשה – פינתה את מקומה לחשש שהוא לא הצליח להתגבר עליו.
את שארית הדרך – פסעו השניים בדממה. אלישע היה חסר מנוחה, ולאורך כל הדרך – שוטטו עיניו סביב, כאילו ניסה לזהות איומים מראש – לפני שהם יופיעו. זה היה מטופש וגם מיותר, מפני שהנוף לאורך המסלול כולו – היה חדגוני, ולמרות זאת – היה בכך יתרון מסוים, שכן – כאשר חל שינוי בסביבה בה הם צעדו, קלט זאת אלישע מיד.
בנקודה אקראית כלשהי, החלו המים לנוע במהירות גבוהה, ולמיטב הבנתו של אלישע – הם התאחדו עם זרם נוסף של מים שפרץ מתעלה אחרת, כך שהתוצאה הייתה – גלים גבוהים, שהציפו את מחצית גובה המנהרה. כמה צעדים קדימה, הפכה התופעה למטרידה, שכן – האוויר כולו היה מלא רסיסים דקים, וריח של טחב החניק את אלישע והקשה עליו לנשום.
״המאגר ממש כאן!״ שמע אלישע את קולו של אביגדור – שהיה צריך לצעוק כדי לגבור על שאון הגלים. ״תהיה צמוד אליי, ותכין את התג שלך!״
כמה רגעים אחר כך, נעצר אביגדור – ואלישע, שהעיף מיד מבט לשמאלו, זיהה שם דלת פלדה – נקייה מכל שילוט הוא סימן. ״תעביר את התג!״ צעק לעברו אביגדור.
בצד הדלת, זיהה אלישע לוחית מתכת – שבנסיבות אחרות, יכולה הייתה להיראות לו כמו הכנה לאינטרקום, או למערכת אזעקה אלקטרונית כלשהי. מכיוון שהיה זה המכשיר היחיד בסביבה, הוא התמקד בו – שולף מכיסו את כרטיס הקרטון, ומקרב אותו אל הלוחית. לא היה חריץ להעביר בו את הכרטיס, ולכן – הוא רק הניח אותו ברישול מול המכשיר. להפתעתו, התעוררה הלוחית הדוממת לחיים. פס ירקרק הבליח במרכזה, נע מקצה אחד של הלוחית לקצה השני. צליל רם נשמע, ואביגדור מיהר להדוף את הדלת – חושף מאחוריה מסדרון צר, יבש ואפלולי.
כאשר טרק אביגדור את הדלת מאחוריהם, השתרר שקט במסדרון – והיה בכך כדי להעיד על עובייה של הדלת ועל חסינותה. ״זהו,״ אמר אביגדור בנימה שקטה. ״אנחנו עוד רגע שם״.
הוא פסע בצעדים מדודים, נעצר מול דלת נוספת שהופיעה בדיוק מולו. ״זהו השער,״ הסביר. ״הפתיחה שלו – היא רק מבחוץ. אני מקווה מאוד שהמאבטחים בכניסה כבר הפעילו את המנגנון״.
בזהירות, הוא שלף את התג שלו, מניח אותו על הלוחית שלצד הדלת. רגע או שניים של המתנה מורטת עצבים חלפו, עד שהצליל המוכר נשמע. הוא הדף את הדלת, ולהפתעתו של אלישע – מאחוריה, הייתה מעלית זעירה, שבעיני אלישע – נדמתה למעלית משא מהסוג בו מקובל להשתמש בחנויות. הפיר בו הייתה המעלית מוצבת, היה צר מאוד – ואלישע שיער, שהסיבה לכך היא – הקושי לחפור לעומק באדמה סלעית מעין זו, והרצון להימנע מכל פעילות שאינה הכרחית עבור השימוש במתקן.
קשה היה לאלישע להתגבר על החשש שלו, ולחצות את סף הדלת. למרות שמבחינה הגיונית – היה לו ברור, שאין סכנה אמיתית שאורבת לו מתחת לאדמה, הוא נאלץ להיאבק בתחושה בלתי ברורה – שדרשה ממנו לחשוב פעמיים לפני שהוא יורד אל עומק האדמה. למרות שלא הייתה שום סיבה אמיתית לחשש, הוא מצא את התחושה הזו עוצמתית – עד כדי כך, שהיא הצליחה להתמודד עם ההיגיון הבריא שלו, שלא היה מסוגל להכניע אותה.
בסופו של דבר, ניצח ההיגיון – ואלישע פסע קדימה, תוך כדי שליבו מפרפר בעוז. רגע או שניים לאחר מכן, כשחש אלישע את היציבות של רצפת המעלית, וכשבחנו עיניו את אביגדור – שנראה אדיש לגמרי למשמעות של המסע, הוא כבר החל להלקות את עצמו – על הפחדנות המיותרת שלו.
בקצה המעלית, הייתה מערכת בקרה, שאפשרה לשלוט במעלית. אביגדור השתלט עליה, מושך בידית עליה היה מסומן חץ שפנה כלפי מטה. רגע או שניים לאחר מכן – רעדה רצפת המעלית, ובזמזום ממושך – היא החלה לנוע, במהירות סבירה למדי – לתחושתו של אלישע.
זו הייתה השהות הארוכה ביותר שחווה אלישע במעלית אי פעם - ספק אם בגלל העומק אליו היא ירדה, או בגלל החוויה המכבידה. מרגע לרגע, הפכה הדממה לעמוקה, ובשלב מסוים – חש אלישע לחץ על אוזניו, כאילו הייתה הירידה לעומק כזה הרסנית עבור מערכת השמיעה שלו.
אלישע שאל את עצמו, אם הוא ייאלץ לבלות בתדירות גבוהה במפקדה הזו. כרגע, נראה לו הדבר רחוק מיכולותיו. לא היה זה רק הלחץ הפיזי, אלא גם התחושה הפסיכולוגית המעיקה – שאותתה לו על כך שהוא במקום מסוכן. התיאור של אביגדור, על המפקדה שבנויה תחת מאגר מים – היה מעורר אימה, ולמרות ההבטחות של אביגדור – הוא היה בספק גדול, אם יצליח להתמודד עם החוויה באופן שגרתי.
לעומתו, נראה אביגדור כאילו הוא נמצא במגרש הביתי שלו, ואלישע התעודד – משום שהעובדה הזו לימדה אותו, שגם לחוויה הזו – כמו כל חוויה לא נעימה, מתרגלים בסופו של דבר. הוא לא יכול היה להתכחש לכך, שהמתחם הזה – הוא מהמסקרנים שראה בחייו, וברור היה לו – שהוא עוד לא ראה כלום.
למרות שברגעים מסוימים חשש אלישע שהמעלית תישאר לנצח בירידה, בסופו של דבר – גם לשהות המעיקה הזו, היה רגע של סיום, והוא פתאום מצא את עצמו עומד מול דלת פלדה – זהה לזו שדרכה נכנס למעלית במפלס העליון של המתחם. שוב העביר אביגדור את התג האישי שלו, ואלישע כבר החל להתרגל לתהליך. הפעם, פתח אביגדור את הדלת באיטיות, כאילו רצה לגרום לאלישע לציפייה – לקראת מה שייחשף מאחוריה.
כשיצא אלישע דרך הדלת, החל ליבו לדפוק בעוצמה.
פתאום, ברגע אחד מופלא, התפוגג הפחד – והוא מצא את עצמו עומד מול חלל, שלא היה שונה מכל אולם מבוא אחר שראה בחייו, למעט התקרה – שהייתה נמוכה מהרגיל. העיצוב הכללי היה בצבעי כחול לבן, כך שהתחושה הייתה – שזוהי כניסה אל משרדי רשות ממשלתית כלשהי. כשפסע אלישע אל תוך המרחב, הוא יכול היה להבחין בשני דגלי ישראל שהוצבו בדיוק מול הפתח, ובשלט שביניהם – שהכריז באותיות גדולות: ״יחידת הנפילים״. מתחת לכותרת, הופיע סלוגן מעורפל, שכלל את המילים: ״לא תכבה הגחלת״. השלט היה מעוטר בסמל עגול ומשורטט, צבוע בצבעי שחור – אדום עזים. ממרחק, קשה היה לזהות את האיור שהופיע בו.
במרחב שלטה תחושה של סגירות, אולם נראה היה – שמעצבי המרחב, ניסו להעניק בכל זאת תחושה נעימה וחמימה. כך, לאורך הקיר – היו תלויים וילונות, שמאחוריהם – נקבעו כנראה גופי תאורה עוצמתיים, מה שריכך במעט את התחושה הכללית. בחלל היו פזורות פינות ישיבה, וביניהן – עציצים, שהצמחים הנטועים בהם היו יכולים להיראות טבעיים – אילולי הידיעה שאין שום דרך לטפח צמחים כאלו במרחב שאין בו אור שמש.
אולם המבוא היה ריק מאדם, והעובדה הזו כנראה הלחיצה את אביגדור, שהחל לזרז אותו – באסרטיביות שהייתה תובענית אפילו ביחס אליו. ״הם בוודאי התחילו את הישיבה,״ הוא אמר, מביט בשעונו בדאגה. ״איחרנו! אסור היה לנו לאחר! זו ישיבת חירום!״
אביגדור החל לצעוד במהירות, ואלישע נסרך אחריו – מוצא את עצמו בפתחו של מסדרון מעוגל. חוש ההתמצאות שלו כבר לא היה פעיל ברגעים אלו, אבל הוא העריך על פי המרחק שחצה – שהתקרה שמעליו, היא כבר ריצפת המאגר. אביגדור המתין לו, ולאלישע לא היה שום תירוץ שהוא מסוגל להסביר באמצעותו את ההתמהמהות שלו. הוא נשם נשימה עמוקה, וחצה את סף הפתח.
למרבה הרווחה, שום דבר לא אירע. התקרה לא נפלה פתאום על ראשו, והמסדרון כולו – נותר שקט ויציב, בדיוק כמו לפני כן. ״זהו מסדרון אח״מים,״ הסביר לו אביגדור, תוך כדי הליכה מהירה. ״אני לא רוצה להתעכב בגלל כל מיני טרדנים. החיסרון הוא, שאנחנו ניכנס מהפתח האחורי - כך שאם תכננת לתת הופעה מרשימה בכניסה – אתה תיאלץ לוותר״.
אלישע חייך. ״וויתרתי מראש,״ אמר. ״העיקר להגיע סוף סוף״.
בקיר שמימינו היו קבועות צמד דלתות, וכשהגיעו השניים אליהן – נעצר אביגדור באחת. אלישע המתין לרגע בו הוא יפתח את הדלת, אבל הפעם – חייך אליו אביגדור, והחווה לעבר הלוחית. ״אין לי הרשאה,״ הסביר. ״בכל זאת – אתה המפקד פה״.
אלישע שלף את התג, ובלב חושש – הניח אותו על הלוחית. לרווחתו, מיד חלף פס האור הירוק בצד הלוחית, והצליל שהוא הספיק להכיר – התנגן בקול רם. ידו רעדה כשהושיט אותה אל עבר ידית הדלת, הודף אותה פנימה.
שתי הדלתות היו כנראה מתואמות, שכן – הן נפתחו יחד. לרגע ניסה אלישע להבין מה הוא רואה, ובמשנהו – קלט משהו במוחו, שיש תקלה. משהו לא בסדר.
חושך. סמיך.
דממה מוחלטת. לא רחש של דיבור. לא צליל של פעילות.
לפני שהוא הספיק להבין מה מתרחש, הוא חש משיכה עזה בצד השמאלי של חגורתו.
באינסטינקט של מי שנושא נשק מגיל שמונה עשרה, נעה כף ידו השמאלית, לופתת את כף היד הזרה שעל נרתיק הנשק שלו.
״מה אתה עושה?!״ הוא סינן בבהלה, הבלבול שולט בתנועותיו ובהתנהגותו.
״תרפה!״ השיב לו אביגדור, ובעיניו היה זיק מטורף. ״תרפה! אין לך סיכוי!״
רק ברגע הזה, הוא קלט מה בעצם מתרחש.
אביגדור היה חזק. כל כך חזק, עד שהלחץ על אצבעותיו של אלישע – היה יותר ממה שחווה בכל אימון אי פעם. אלישע צעק והשתולל, מנסה לנתק את האחיזה של אביגדור בידית הנשק שלו. הוא נלחם על חייו, אבל שום דבר לא הועיל.
הסיבה היחידה שבגללה המשיך המאבק – היא מנגנון הבטיחות המובנה בנרתיק הנשק שלו. מנגנון שנועד להגן עליו בדיוק במקרים מעין אלו. מנגנון שמנע מאביגדור לשלוף את הנשק החוצה, למרות אינספור הפעמים שבהם התרופפה אחיזתו של אלישע. הוא ניסה להכות בכף ידו של אביגדור, לשרוט אותה, להסיר אותה, אבל אחיזתו של האיש הייתה חזקה כפלדה. הוא לא דיבר ולא צעק, רק דרך עיניו יכול היה אלישע לזהות משהו מעולמו הפנימי. ובשברירי התמונות שהצליח אלישע לקלוט – היו העיניים פתוחות לרווחה, והיה בהן משהו מפחיד – בלתי אנושי.
מרגע לרגע, נעשה המאבק קיצוני וסוער. אלישע נע בחדות מצד לצד, מנסה בכל כוחו – לגרום לאביגדור לעזוב את ידית הנשק. אצבעות הפלדה של אביגדור לא הושפעו מהתנועות, אבל לולאות הבד בהן הייתה מושחלת החגורה – לא עמדו בלחץ, ונקרעו בזו אחר זו. המציאות הזו, אפשרה לאביגדור להניע את החגורה באופן חופשי, למעלה למטה ולצדדים – באופן שגרם לנרתיק התלוי עליה, להתרחק מהישג ידו של אלישע, ולאבד את היתרון היחיד שלו.
כשהצליח אביגדור לסובב את החגורה – עד למצב בו נדרש אלישע לעקם את כל הכתף עם הזרוע כדי להמשיך ולהחזיק בנרתיק האקדח, הבין אלישע – שהמאבק עומד להסתיים, בכניעה מוחלטת שלו. ״תעזוב אותי!״ צרח אלישע בכוחותיו האחרונים, משליך את גופו בכל הכוח לעבר הרצפה – מתוך תקווה אחרונה, שהתנועה הפתאומית תנתק את אחיזת הצבת של אביגדור.
התנועה – לא השפיעה כנראה על אביגדור, אבל העומס היה מעל לכוח הסיבולת של אבזם החגורה. ברגע מבלבל אחד, הוטח אלישע לארץ, וכשכפות ידיו נעות קדימה – מנסות להגן על פניו, הוא קלט את אביגדור שהושלך לצד השני. האקדח, עליו נלחמו השניים עד לרגע זה, התנתק איכשהו ונפל בין שניהם, כך שאביגדור הצליח לבעוט בו בקצה רגלו – והוא הותז למרחק של יותר מחמישה מטרים.
״תיכנע!״ ציווה אביגדור, והיה משהו אבסורדי בכך שהוא אמר זאת כשהוא שרוע על הריצפה החלקה. ״אין לך סיכוי, תיכנע!״
אלישע התרומם במאמץ מתיישב על הריצפה. ״אני לא רוצה צרות...״ אמר. ״בבקשה! תן לי ללכת, לא אפגע בך...״
אביגדור צחק, ולראשונה הבין אלישע – שכל צחוק ששמע ממנו לפני כן, היה הצגה חיוורת. ״אם לא היית מחפש צרות,״ הוא פלט מתוך צחוקו. ״לא היית מאשר את המבצע נגד גואטה״.
רגע לאחר מכן, הוא התפתל על הריצפה, מהיר כברק.
אלישע ניסה להגן על עצמו, אבל אביגדור היה לוחם מעולה. מהיר, גמיש, בכושר שיא. לפני שהספיק אלישע לומר משהו, הוא מצא את עצמו מושלך בעוצמה אדירה – אל עבר החלל האפל שמאחורי הדלתות הפתוחות.
בקושי רב הוא התרומם, רק כדי לגלות – שאביגדור המתין לכך. הפעם, המכה הייתה באזור מותניו, והוא נדחף עמוק יותר אל תוך האפלה, מתגלגל כאילו היה כדור משחק.
הפתח היה רחוק ממנו, ואביגדור לא המתין לסיבוב נוסף. חריקה עזה נשמעה, ואז – נטרקו הדלתות, מותירות אותו באפלה מוחלטת.
הוא בהה בחלל האפל שממולו, חסר כל יכולת תנועה.
מבולבל, תוהה, קפוא.
מולו – בחלל החשוך, נדלקה אלומת אור, בתוכה – הוא זיהה דמויות רחוקות.
הדמויות התקרבו, ואלומת האור נעה יחד איתם. אלישע נדרך, מוחו שידר לו אותות של סכנה, ולמרות הכול – נותרו איבריו קפואים, כאילו לא היה מסוגל גופו להתאושש מהטראומה.
רק כשהייתה אלומת האור במרחק של מטרים בודדים ממנו, קלטו עיניו מה הוא רואה.
ארבע דמויות כהות נעו בשולי מעגל האור, במבנה דמוי כנפיים. הם לבשו גלימות שחורות, פניהם היו מכוסות בברדסים. הם התקרבו בתיאום מושלם, בקו אחד – שכאילו שורטט בסרגל. באמצע, ביניהם, פסע גבר גבוה – בהליכה מרושלת, שלא תאמה את הליכתם. האור הבהיר הציף אותו, ובבת אחת – הבין אלישע מה הוא רואה.
זה היה נמרוד גואטה. גבוה, יפה תואר, לבוש בקפידה. הוא נראה בדיוק כפי שאלישע זכר אותו, רק מבוגר קצת יותר ואדנותי בהרבה. הוא חייך, ולא היה שום ספק בכך שמדובר בחיוך של ניצחון.
״יש רגעים בחיים,״ הוא אמר כשהיה במרחק של שני מטרים בערך, ״שבהם אנחנו משיגים סגירת מעגל. רגעים, שבהם הגלגל מתהפך. רגעים, שבהם אנחנו מתענגים על הזיכרונות הכואבים. מלטפים אותם. רגעים שבהם אנו רוצים לחזור לאחור, לפגוש את עצמנו – ולספר למי שהיינו, איך זה עומד להסתיים...״
הוא שילב את ידיו, מביט באלישע – באותו מבט אדנותי, גאה.
דקה לפחות חלפה, במהלכה – לא אמר איש דבר. לבסוף, התנער נמרוד מעמידתו – ובעיניו היה זיק של כאב, כאילו שטפו אותו זיכרונות שלא רצה לחוות מחדש.
הוא הסתובב באיטיות, מפנה את עורפו לעבר אלישע. לאחר מכן אמר מילה אחת בשפה זרה, ונעלם אל מחוץ למעגל האור.
ארבעת הדמויות הכהות איגפו את אלישע משני צדדיו, מה שהיה מיותר לגמרי – שכן, הוא לא התכוון להתנגד, וגם אם היה מתכוון – לא היו בו הכוחות לפעול בשום דרך שהיא. הוא עצם את עיניו, שואל את עצמו – אם גואטה הורה להם לפגוע בו.
רגע אחר כך, הוא קיבל סוג של תשובה לשאלה. בפתאומיות, תפס מישהו את ראשו מאחור, כורך סביב פניו סמרטוט שהדיף ריח נוראי. הוא ניסה לומר משהו, אבל מפיו בקעו רק שיעולים. ידיו נעו מעצמן, אולם בחצי הדרך – הן נבלמו. הכוח שהופעל נגדו היה מעל ומעבר למה שהוא יכול היה לשאת.
הוא נאבק עד כלות הכוחות, אולם בשלב מסוים – החל הערפל לשלוט עליו. הוא חש עייפות בלתי נסבלת, כזו שאי אפשר להילחם בה. רגעים לאחר מכן – השתלטה עליו האפלה, והוא שקע בתוך ערפל עמוק ומתוק, שלמציאות סביבו – לא הייתה שום השפעה עליו.
הנושאים החמים
חידונים
מאמרים
תמונות
