אתגר אתגר דו שבועי - פריקוול וסיקוול בונים סוכה.

[אוראל סולטן]

קבלו רצף עובדות מעניין:

אם אתם קוראים את מה שכתוב פה, אתם כנראה חברים בקהילת הכתיבה.

אם אתם יכולים להגיב למה שכתוב פה, אתם בטוח בקהילת הכתיבה.

אם אתם בקהילת הכתיבה, כנראה אתם יודעים שזו כבר פעם שנייה שאני נדפק עם אתגר לפני החגים. (אבל זה לא קשור, אז אל תקראו את השורה הזאת... אה, כבר קראתם? לא משנה, תשכחו ממנה ותעברו פשוט לקרוא את ההמשך...)

אם אתם בקהילת הכתיבה, כנראה שפרסמתם כאן קטע כלשהו. כל קטע - שיר, סיפור קצר או אולי אפילו סיפור בהמשכים. (ובמקרה ושפר מזלכם, יכול להיות שגם הצלחתם לא רק להתחיל אחד כזה, אלא גם לסיים אותו...)

וזה מה שהוביל אותי לאתגר הבא:

כתבו קטע קצר הממשיך סיפור / שיר שכתבתם כאן בעבר (סיקוול בלע"ז), או מספר מה קרה לפניו (פריקוול בלע"ז). אפשר שהקטע יספר מה קרה לגיבורים 20 שנה אחרי, 20 שנה לפני, יומיים אחרי, דקה וחצי לפני, או כל פריקוול / סיקוול שעולה על דעתכם. (בשיר פשוט אפשר לכתוב קטע שממשיך את השיר או נותן אליו הקדמה.)

אפשר גם לשלב בין השניים, ולכתוב קטע שתחילתו היא פריקוול וסופו הוא סיקוול והאמצע הוא הסיפור המדובר, אך לא תינתן תוספת ניקוד משמעותית לעושה כן. (אבל אולי כן איזו תוספת קטנטנה...)

אה, ובגלל שעכשיו אנחנו מתקרבים לחג הדיקטים-והקישוטים-הנופלים הססגוני, המשך הסיפור צריך להיות קשור בצורה כלשהי, ישירה או עקיפה, לחג הסוכות / למוצריו.

שימו לב! אם יועלה קטע מסיפור בהמשכים שעדיין מפורסם כאן הוא יפסל מידית, בנוגע לסיפור שכבר הסתיים, הרשות נתונה להוסיף קטע ככל העולה בעיניי רוחכם.

שימו לב 2! חובה לקשר לקטע המקורי בתחילת הסיפור. קטע שייעדר ממנו המקור ייפסל גם הוא במידיית.

אורך האתגר הוא ממינימום של 20 מילה ועד למקסימום של 1500.

האתגר ייסגר במוצ"ש פרשת נח, ג' חשוון התשפ"ו, בשעת חצות ליל בדיוק!

בברכת חג שמח לכולם! (רק במטותא מכם, אל תשכחו לשאוב מים בששון ממעייני הישועה. (מקסימום אפשר לבקש מהגש"ש שעובד שם, הוא יעשה את זה בשבילכם בחינם.))

לריכולים, פלפולים, מלמולים ושאר פירות מקולקלים.

שכוייח ל @Ruti Kepler על ההשראה לאתגר (עם הסיפור שהתפרסם במוסף של 'משפחה'), למיה קינן שכתבה פריקוול לאיסתרק באחד ממוספי סוכות הישנים ובזכותה התווסף שאר הרעיון, ולעוד רבים וטובים מהסופרים שעשו ועושים זאת, ובכך תרמו גם הם במקצת לפיתוח האתגר.

 

[חוה אייזן]

נתקלתי מקודם באתגר
והחלטתי להשתתף בפעם הראשונה
היות ואנחנו נמצאים בסוכות
כמה ימים לפני שמחת תורה

הפריקוול שלי יעסוק בלילה של לפני שמחת תורה תשפ"ד
בבית משפחת ביבס
השיתוף שלי שהכי זכור אצלי הוא:
אמא מתה עליך ילד

אז כתבתי לו פריקוול באותה תבנית שמתאר את הלילה האחרון...

שִׁירִי לוֹ פִּזְמוֹן שֶׁל עֶרֶשׂ
לְכַדּוּר הָאֵשׁ הַכְּתַמְתַּם
שֶׁשּׁוֹקֵעַ אֱלֵי עֶרֶב
לִשְׁנָתוֹ שֶׁל יֶלֶד מְנֻמְנָם
שֶׁתַּשׁ כּוֹחוֹ וּמֶרֶץ
מִלּוּלָב וְסֻכָּה וחוה"מ

שִׁירִי לוֹ אֶת הַיַּלְדוּת שֶׁפָּרְחָה לָהּ
שֶׁתֵּרָדֵם קְצָת בְּקֶצֶב נְשִׁימָה
בְּשָׁעָה שֶׁל לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה
וּמַנְגִּינַת הַהַשְׁכָּבָה הַיְּשָׁנָה
אַל תָּשִׁירִי בְּקוֹל
שֶׁאַבָּא לֹא יִשְׁמַע
הוּא מַחְזִיק עַכְשָׁו בַּהוֹל
אֶת אָחִיו בִּדְמָמָה
כְּשֶׁיִּגְדַּל
תַּחְלְקוּ שְׁנֵיכֶם חָלָל
עַכְשָׁו הוּא עוֹד צוֹרֵחַ תַּ'נְּשָׁמָה

שִׁירִי לוֹ לִפְנֵי שֶׁיִּפְרְשׁוּ שְׁנֵיהֶם כָּנָף
מֵאַרְגַּז שֶׁל תַּחְפֹּשֶׂת פּוּרִים
לָרוּץ בַּשְּׁבִילִים בֵּין גִּזְרֵי הֶעָנָף
שֶׁנּוֹתְרוּ מֵהַסְּכָךְ עוֹד פְּזוּרִים
וְאִמָּא תְּנַהֵל שׁוּב מִרְדָּף
אַחֲרֵי שׁוֹבָבִים יְקָרִים

"אוּלַי הֵם כְּבָר יִישְׁנוּ"?
שׁוֹאֵל הָאַבָּא מְפֹהָק
"אוּלַי כְּבָר יֵרָדְמוּ"
הַקּוֹל שֶׁל אִמָּא מְפֹרָק
וְאַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁהָיְתָה הַבְטָחָה
בֵּין עֲרִיסָה לְבַקְבּוּק
שֶׁמָּחָר עִם זְרִיחָה
שֶׁל חַג וְחִבּוּק
הִיא תִּלְחַשׁ שׁוּב אֶת הַקֶּסֶם
כְּמוֹ נִבְּאָה אֶת הֶעָתִיד
אִמָּא מֵתָה עָלֶיךָ יֶלֶד
אַתָּה וְאִמָּא לְתָמִיד

 

[אחת כזאתי;)]

סיקוול:

אתגר - ברחה לי המילה...

קרה שהרגשתם שהמילים בורחות לכם? באתגר הזה הן בורחות באמת. כתבו קטע קצר (עד 300 מילה) (בשיפוט תנתן עדיפות לקטעי פרוזה) שבו המילים מחליטות לברוח. למה הן בורחות? לאן? ומה קורה למי שנשאר מאחור - בלי מילים? ספרו לנו על כך. זה יכול להיות מצחיק, ויכול להיות פילוסופי. זו יכולה להיות פנטזיה קסומה, או...

www.prog.co.il

-----


''אמא?''. מילה אחת. עולמות שלמים.

''כן מותק?''. עם פרצוף חמוץ.

''לטיול היום, אבא כן יבוא?'' תקווה קלה בעיניו. חושך משתלט בי.

אין אור בדרך. מרגישה הוריקן גדול מתקרב.

הרבה גשם. אולי זה בכלל דמעות.

בולעת את הרוק פעמיים. מנסה להעביר נושא.

''אני יודע שנוסעים לסבתא לחג''. הוא אומר מיד. סותם את ניסיון הבריחה שלי.

ואין לי אפילו מטריה.

''אני רוצה שאבא יבוא לטיול- חול המועד. כמו פעם''. הוא בשלו. מתעקש לזכור את החגים שהיו לנו אז, לשמחה ולששון.
לא שם לב לפניי השוקעות. לזכר החורבן הניבט בהן.

'כמו פעם'. מתיז איתו ביחד, עלי. בכמויות. לב. ותמימות. הרבה דם פורץ ממני.

שום פלסטר אין בסביבה.

אני מגחכת. אף פעם לא שמעתי על פלסטר שמדביק לב שבור.

''לא יקר שלי. לא היום'' ולא מחר. אולי כן.

אולי לא.

''למה? אבל למה?'' סכר דמעות מחודש פורץ ממנו. מתערבב עם הדם שלי.

מתחרה בסופה מתקרבת.

אני צונחת על ספסל תחנה קרוב.

גגון מעלי. שמש בחוץ. סערה בפנים.

יד קטנה נוגעת בי. דורשת תשובה.

אני דולה מתוכי מעט סבלנות. גאה בעצמי שהיא עוד קיימת.

''אני שואלת גם. ומתפללת''. ואתה ילד? אתה מתפלל על סוכת דוד הנופלת שלנו?

הוא נרגע מעט.

''גם אני''. עונה בפשטות. מתפלל על בית.

אבא אמא, וילד...

 

[צביה ר.]

זוכרים את האישה שרצתה להיות חרוצה?
עוד מקורותיה (סיקוול בלע"ז):

חֹדֶשׁ חוֹלֵף
וְעוֹד חֲמִשָּׁה,
וְאִשָּׁה מַרְגִּישָׁה כְּמַלְכָּה.
לִבָּהּ כְּנוֹצָה,
מִתְרוֹנֶנֶת נַפְשָׁהּ,
וּשְׁנָתָהּ עֲרֵבָה וּמְתוּקָה.
כִּי זְמַן גָּרַם
וְיֵשׁ לָהּ פְּטוֹר
מִלּוּלָב, אֶתְרוֹג וְסֻכָּה.
לְבַעַל הַבַּיִת
מַעֲבִירָה אֶת הַתּוֹר
וְהִיא, הִיא שְׂמֵחָה בְּחֶלְקָהּ.

מַגְנֵט וּמְקָרֵר
חוֹבְקִים תַּפְרִיט,
רְשִׁימָה שֶׁל קְנִיּוֹת אֲרֻכָּה.
וְהִיא בַּמִּטְבָּח
בֵּין סִיר לְמָרִית
בּוֹחֶשֶׁת, אוֹפָה, מְנַקָּה.

כֵּסֶה חוֹלֵף
וְגַם עָשׂוֹר
וּבָרֶקַע דְּמָמָה עֲמֻקָּה.
לֹא מַסְמֵר אוֹ פַּטִּישׁ,
גַּם לֹא מַסּוֹר
וְהִיא, הִיא פִּתְאוֹם חֲנוּקָה.
מְבִינָה בְּאַחַת
שֶׁהַפְּטוֹר מֵהַתּוֹר
הוּא רַק אַשְׁלָיָה מְתוּקָה,
וְהַזְּמַן שֶׁגָּרַם
וְהַזְּמַן בִּכְלָל
הוּא עֲדַיִן נוֹפֵל בְּחֶלְקָהּ.

מְעוֹרֶרֶת אֲדִישִׁים
מְקִיצָה נִרְדָּמִים
מַצְבִּיעָה עַל לוּחַ בִּמְצוּקָה.
חוֹנֶקֶת גְּעָרָה,
מְבַקֶּשֶׁת רַחֲמִים
עַל חָצֵר עֵרוּמָהּ וְרֵיקָה.
וּמְזָרֶזֶת וְעוֹנָה,
מְעוֹדֶדֶת וְקוֹנָה
וְתוֹלָה וּבוֹנָה וּמַדְבִּיקָה.

וּבְצָהֳרֵי י"ד
סוֹפְסוֹף נִצָּבוֹת
דְּפָנוֹת וּסְכָךְ וְסֻכָּה.
וְהִיא מִתְנַשֶּׁמֶת
וּקְצָת מִתְנַחֶמֶת-
עוֹד חָדְשַׁיִם חֲנֻכָּה.....

 

[דודה]

ספוילר

סליחה אם חפרתי. נחום מכאן הוא דמות בלתי נשכחת עבורי. בחרתי להמשיך איתו...

שלושים שנה קדימה, ערב חג הסוכות:

ישעיהו שלח את שלושת הגדולים שלו, שיעזרו בהכנות לחג. דוד ורפאל בנו את הסוכה בחריצות שקטה, מזכירים כל כך את אביהם. מיכל עבדה עם ציפורה במטבח. ביחד הן מילאו תבניות, קופסאות וצנצנות במגוון מאכלים מעלי ניחוחות מופלאים. כשהבנים סיימו עם בניית הסוכה, התחלפו התפקידים. דוד ורפאל הלכו להביא שולחן וכסאות מהגמ"ח, ומיכל התחילה לתלות את קישוטי הסוכה.

נחום עקב אחריה מזווית העין. כן, היא זכרה. נכדה של נחום קרני לא יכולה לשכוח שהתמונה של סבא יוסף עליו השלום, סבא של סבא, נתלית ראשונה, במרכז. מיכל מסיימת להדק את התמונה ועוברת לקישוט הבא, מאפשרת לסבא שלה לראות את סבא שלו, הדור פנים. נחום מניח לליבו להתפעם עמוקות מזיו פניו. כמה אור יש בהן, כאילו התורה שלמד כל חייו משתקפת בעיניו, קורנת החוצה. איש שמילא את כל ימיו במעש. הלואי נזכה גם אנחנו---

מיכל מסיימת לתלות את הקישוטים. דוד ורפאל חוזרים מהגמ"ח עם שולחן וכסאות, וכעת הסוכה שלהם מוכנה, מאירה ומחבקת, מזמינה אותם לחסות בצלא דמהימנותא.

יום ב' דחוה"מ:
"אני מקווה שיש מספיק אוכל", ציפורה נכנסת לסוכה, קערת פירות ענקית בידיה. היא ממקמת אותה במרכז השולחן ומיישרת מפיון סורר. "ואני מקווה שיהיו מספיק אנשים בשביל האוכל...", ניצוץ של בדיחות עובר בקולו של נחום כשהוא בוחן את השולחן העמוס. "הכמות הזו תספיק למאה אנש---".
קריאת "מועדים לשמחה!" נכנסת לתוך שיחתם. מבעד לדלת הסוכה הנפתחת מפציעים אסתר ובעלה ושלושה נכדים מתוקים. אחרי דקה וחצי מגיעים יוסף ואפרת עם התאומות, וכעבור שלוש נוספות, ישעיהו ורינה עם השיירה הארוכה שלהם. נחום לא מצליח לעקוב אחרי התנועה בדלת, אך כעבור חצי שעה, כשהוא עובר בליבו על שמות שמונת ילדיו, הוא מוצא אותם כולם בצל סוכתו, יחד עם בני הזוג והנחת, אוהו, כמה נחת.

דיון הלכתי מענייני דיומא מסעיר את עזרת הגברים. מרים מספרת משהו בשטף, מרתקת אליה את הנשים, ולנחום יש רגע אחד של שקט. עוד רגע יבקש ישעיהו לשמוע את דעתו בנושא הנידון, ציפורה תשאל אם חסר משהו, ונכד קטן יטפס על ברכיו וידרוש את ליבו. אבל עכשיו, נחום מניח לעצמו לנשום עמוקות, להביט במשפחה המאושרת המסבה בסוכתו, ולהיזכר.

לא תמיד הכול היה כך.

כשחיכו לתשובה מהישיבה של ישעיהו, כמה מתח הם נאלצו לספוג.

ובתקופה ההיא, שיוסף התיידד עם חברים לא כל כך טובים. הם חרדו לו כל כך.

והשידוך של אסתר, שהתמהמה, והתמהמה, והתמהמה והם המשיכו לחכות לו.

ועוד רגעים גדולים וקטנים, ותקופות ארוכות וקצרות, שענני דאגה וכאב העיבו על ענני הכבוד שמלווים אותם מתחילת דרכם.

והנה התקבצו כולם אל הסוכה. ישעיהו שמכהן כר"מ בישיבה בה הוא למד. יוסף, שבכישוריו הברוכים מלמד תשב"ר ומחדיר בהם אהבת תורה עצומה, ושמואל, בעלה של אסתר, שמצטט עכשיו בלמדנות דעה הלכתית אחרת, ונדמה שאין לו בעולמו אלא תורה.

כולם, כולם, נקבצו ובאו לך, נחום.

נחום מרים עיניים ופוגש בקישוט מנצנץ עם שמותיו של חג הסוכות. נדמה לו שמרים הכינה את הקישוט באחת מהכיתות הנמוכות בבית הספר. הוא מספר, הקישוט, שסוכות הוא 'סוכות', והוא 'זמן שמחתנו', והוא גם, נחום מתרגש, הוא גם 'חג האסיף'.

כי מי שהלך הלוך ובכה, תחת השמש הקופחת, משך הזרע בידיו, הוא יבוא ברינה, יאסוף את אלומותיו אל הבית, אל הסוכה, ואת הנחת אל הלב.

וסבא, בתמונה, מחייך בהסכמה.​

 

[חנה ש.]

המשך לשיר: מנחם אב

הוֹשַׁע נָא, אַבָּא

אַבָּא שֶׁלִּי,
אֲנִי עֲדַיִן מְחַכָּה,
מְחַכָּה כָּל כָּךְ,
עַד שֶׁאֲנִי כְּבָר לֹא יְכוֹלָה לְחַכּוֹת.

וְהִנֵּה הִגִּיעַ חַג הַסֻּכּוֹת,
וַאֲנִי בְּתוֹךְ עַנְנֵי כְּבוֹדְךָ.
זוֹכֶה לִטֹּל אֶת הַלּוּלָב,
וּלְנַעְנֵעַ אוֹתוֹ,
וְאֶת כָּל הָעוֹלָמוֹת בְּיַחַד אִתּוֹ.

וְאַתָּה הֲרֵי אָמַרְתָּ לִי,
"אֶעֱלֶה בְּתָמָר",
אֶעֱלֶה, רָאשֵׁי תֵּבוֹת:
אֶתְרוֹג, עֲרָבָה, לוּלָב, הֲדַס.

וַאֲנִי, בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה, שׁוֹאֶלֶת:
מָתַי תִּהְיֶה הַהִתְעַלּוּת הַזֹּאת?
מָתַי תָּבוֹא לִמְלֹךְ עַל כָּל הָעוֹלָם?
מָתַי כָּל הַכִּוּוּנִים בָּעוֹלָם
יִהְיוּ מְכֻוָּנִים רַק אֵלֶיךָ?

אַבָּא, עַד מָתַי?
אַבָּא, עַד מָתַי?

מָתַי תָּבוֹא וְתַגִּיד לִי,
בִּתִּי, בָּאתִי.
אֲנִי, הוֹשַׁעְנָא.
אֲנִי, רַבָּא.

וְהִנֵּה שַׁבְתָּ וְהוֹשַׁעְתָּ,
תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים.

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל־הַיְאֹר: (בראשית פרק מא פסוק א)

קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ (איוב כח",ג')

 

[אייסקפה הפוך]

סיקוויל(בחיים לא ידעתי על המילה הזאת ) לשיר שלי אלול.

אַחֲרֵי הַחִבּוּק
הַשִּׁחְרוּר מִתְפָּרֵץ.
רָצָה בָּרוּחַ
הַשֵּׁם לִי קוֹרֵץ.

נְשָׁמָה
אֲהוּבָה
יְקָרָה
וְשָׁוָה.

גּוֹרָלֵךְ אַךְ נֶחְתַּם
לְטוֹבָה
וּבְרָכָה
מְאַחֵל אֲנִי לָךְ
דֶּרֶךְ צְלֵחָה.

כָּעֵת אַתְּ מֻזְמֶנֶת
לְהָקִים לָךְ מִבְנֶה
אֲרָעִי וּזְמַנִּי הוּא
אַךְ בָּךְ הוּא בּוֹנֶה

עֲנָוָה וּצְנִיעוּת
זֵכֶר לְאָבוֹת.
שֶׁחָנוּ בַּמִּדְבָּר,
וְהִנְחִילוּ לְדוֹרוֹת.

עֲנָנִים שֶׁל כָּבוֹד
שׁוֹמְרִים וּמְגִנִּים
דּוֹאֲגִים
מַצִּילִים
שֶׁלּוֹ הֵם שְׁלִיחִים.

וְכָאן אַתְּ נִדְרֶשֶׁת
לְהֵיטִיב לְהָבִין
לִבְטֹחַ תָּמִיד
לְהַקְשִׁיב לַצְּלִילִים.

לָשֶׁבֶת בַּשֻּׁלְחָן
לְקַדֵּשׁ
לִבְצֹעַ
לְנַגֵּן אֶת הַלַּחַן
לָשִׁיר הַבִּצּוּעַ.

אַתָּה בְּחַרְתָּנוּ
מִכָּל הָעַמִּים
אַתָּה הוּא
מֶלֶךְ
מַלְכֵי
הַמְּלָכִים.

 

[חיה כל רגע מחדש]

סיקוול לקטע הבא:
קישור
@אוראל סולטן אם הקטע בוטה מידי, אני אחליף לגרסה אחרת...

שוב סוכות הגיע.
הלכתי ברחוב הבני ברקי הרותח, מנסה להתחבא מאחורי ערימות סכך ודוכנים ריקים שנשארו ממכירת ארבעת המינים
שואפת את האוויר, ונושפת את הגעגוע.
כבר כמעט שנתיים שלא הייתי בבני ברק.

בכד תשרי תשפ"ה, 9.10.23,
עזבתי את הבית.
בארון המעוצב שבחדר השינה נשארו החצאיות הצנועות, והשמלות הארוכות, והחלצות המכופתרות.

אבא חיכה לי למטה, מקבל אותי אל הרכב בשתיקה שיש בה הבנה, הזדהות והכלה.
את הדרך הביתה עשינו בין אזעקות והדי פיצוצים.

הגענו לרחוב התל אביבי, ויצאנו מהרכב. השקט הכל כך לא אופייני היכה בי מכל כיוון, ורק אז הצלחתי להרים ראש למעלה, להסתכל על העננים, לנסות רק ברגע אחד לשאול למה זה קרה.

ברגע הבא שני חיילים נכנסו אל הרחוב, הם חיפשו את בניין מספר 13. יש להם הודעה לאחת המשפחות שם.
הבן שלהם כבר לא יחזור הביתה.
וכבר לא הרמתי שוב את העינים אל השמיים.
בכלל.



ביום שלמחרת שלחתי לאמא אימייל, הודעתי שאני לא חוזרת הביתה.
היא לא שאלה למה.
הבינה לבד.
וביקשה להזכיר שאין דבר כזה רע היורד מלמעלה, כל דבר שקורה בעולם הוא תכלית הטוב וטבע הטוב להיטיב.
ואני חשבתי על אלו שהעיניים שלהם רואות רק את המציאות הגשמית של הדברים, והם ראו גיהנום.

כמעט שנתיים עברו מאז.
לא חזרתי לבני ברק.
התרחקתי מכל מה שהזכיר לי את שרציתי להכחיש.
אמא הפסיקה לנסות ליצור איתי קשר, לשכנע אותי לחזור.
כבר לא רציתי.





שנתיים פחות שבוע עברו.
הלכתי ברחוב הבני ברקי הרותח, נעצרת ליד סוכה קטנה שקישוט מוכר היה תלוי בה.
נכנסתי פנימה והרמתי עיניים אל הסכך.
בין העלים הירוקים וקני הסוף נצץ אלי ירח כמעט מלא, וכוכבים שהחלו לזרוח.
ובפעם הראשונה אחרי שנתיים, הסתכלתי על העננים.
לפני שנתיים הרגשתי שאני מאבדת אותך, הרוע היה גדול מכדי להכיל אותו, ולהאמין שהכל ממך.
אבל עכשיו, כשזה תכף נגמר, אולי אצליח להתקרב בחזרה?

 

[הטעם המושלם]

ספוילר: מקור. השיר הוא שלי תחת ניק אחר

מי ייתן כל החטופים ילדים ונשים
מי ייתן כל החטופים נמצאים במקומות ידועים לרוצחים
מי ייתן כל החטופים חיים ובריאים
מי ייתן כל החטופים מספרם חמישים
מי ייתן כל המחבלים כולם מתים
מי ייתן כל החטופים הביתה שבים
מי ייתן נחמה לאמא דואגת
מי ייתן התר לעגונה אומללה
מי ייתן!

אודה לך ה' על שנתיים של אמונה
אודה לך ה' על שנתיים של תקווה
אודה לך ה' על סוכה של אחווה
אודה לך ה' איחוד של מצווה.

תודה אבא על עשרים החיים
תודה אבא על המתים השבים.
תוודה אבא על החיבוקים
תודה אבא על התנחומים.

תן בנו אבא כוח להכיל,
תן בנו אבא כוח להבין,
תן בנו אבא מוח להשכיל,
תן בנו אבא כוח להפנים.

כי הכל שלך, אבא.
כי הכל ממך, אבא.
הטובות מאיתך, אבא.
גם מה שנראה רע-
הכל זה אתה אבא.

הראנו בישועתך, אבא.
החיה מתינו, אבא.
בנה ביתך, אבא.
השב מתינו, אבא.

גלה כבודך עלינו, אבא.
נשוב אליך באהבה, אבא.
נכנס אל חיקך, אבא.
נשב בסוכתך בצילך, אבא.

כי מחכים אנחנו לך!

 

[Avigail Amram]

בס"ד

סיקוול לקטע הנ"ל:
פעם.

וממש עכשיו דועכת מהומה,
מבעד לתריס זורחת חמה.
ומשב של רוח, חודר, נעימה,
מאווררת, מחייה, מחזירה נשימה.
יד מלטפת, ברוך, רחומה,
ואור מפציע, מפזר, נחמה.

ובלילה, מציצה, מתפללת לבנה,
אורה הלבן מלטף הדממה.
תן שלווה ושקט, לאותה האומה,
והשרה שלום על פני האדמה.
רפא את כאבה, שזועק, בנהמה,
הכרז על גאולתנו, קול ברמה.

והנה, מבעד תריס, לשעבר שממה,
קמה, פורחת, גאולה, שלמה.
ושמש חג מוארת שולחת קרנה,
מתחננת, בדמעות, באמונה,
מבקשת על עם מלא אור ותעצומה,
אנא, אבא, לא עוד מלחמה.

...

 

[ימים טובים יבואו]

https://www.prog.co.il/threads/קשקשת-ברשת.1061808/post-15122654 סיקוול לקטע מהאתגר על חני ואמא שלה.

סוכת שלום
"להדליק נר של יום טוב".. אמא הורידה את ידיה מהפנים וחייכה. "חג שמח חני"
חני חייכה בביישנות, "חג שמח אמא."
הן התיישבו ליד השולחן. אמא התיישבה במתח, חני מחביאה את ידיה זו בזו. חג ביחד, אחרי הרבה זמן של נתק..
"אז מה שלומך?" רחלי, אמא של חני מנסה לא לראות את השרוולים השקופים והשסע בחצאית הקצרה גם ככה. להיות ידידותית כמה שיותר. מספיק טעויות היא כבר עשתה..
"סבבה. בעבודה קצת קשוח, אבל האוירה מפצה את זה. חבר'ה צעירים וזורמים, ממש נחמד" היא נבוכה, חוששת בכל מילה..
"יפה" היא לא ממש ידעה מה לענות.
כמה רגעי שתיקה..
"ואיך אצלכם? איך היו ההכנות לחג?" היא התעניינה בנימוס, אבל זיק של געגוע ריצד בעיניה.
"כמו כל שנה, את יודעת.. אבא ושימי התחילו לבנות סוכה ממוצאי יום הכיפורים, יהודה קצת עזר.. מרים השתלטה על ניקיון, ביחד עם רבקי. ואני הכנתי את האוכל.."
חני חייכה.
"בטח מלי עזרה לכם מאוד, ללכלך כל מה שעשיתם.."
רחלי חייכה.
"ומי הכין את הקישוט היפה הזה?" היא מחווה בידה לעבר קישוט ילדותי, "איך תמיד אהבתי להכין קישוט חדש לסוכה.." היא מחייכת בנוסטלגיה.
רחלי מצטרפת לזכרונות, "זוכרת את הפעם שמילאת את כל הבית בחול כדי ליצור קישוט של המדבר והאוהל של אברהם אבינו?"
"איך אפשר לשכוח. איך שכעסת.. אני מרחמת עלייך, באמת.. הרסתי לך את החיים" היא צוחקת, אבל קצת מבויישת.
"ממש לא" רחלי מחייכת, אבל רצינית. "לפעמים אולי היה קשה, אבל בסופו של דבר תמיד נהננו. מהשמחת חיים שלך, והיצירתיות השופעת..." היא קורצת.
חני צוחקת קלות, מרגישה יותר בבית. האווירה משתחררת, והן מעלות יחד זיכרונות וחוויות.
אבא נכנס לסוכה.
"גוט יום טוב אמא, גוט יום טוב חני" הוא מחייך אליה.
חני מחייכת בחזרה.
"גוט יום טוב אבא"
וככה - אבא, לבוש בלבוש חרדי שבתי מלא, אמא עם חלוק קטיפה שחור ועדין, ונערה - עם חצאית קצרצרה ושרוולים שקופים-
מכניסים לליבם סוכת שלום.

 

[אולטרא סגול]

סיקוול לקטע הבא:
קישור
@אוראל סולטן אם הקטע בוטה מידי, אני אחליף לגרסה אחרת...

שוב סוכות הגיע.
הלכתי ברחוב הבני ברקי הרותח, מנסה להתחבא מאחורי ערימות סכך ודוכנים ריקים שנשארו ממכירת ארבעת המינים
שואפת את האוויר, ונושפת את הגעגוע.
כבר כמעט שנתיים שלא הייתי בבני ברק.

בכד תשרי תשפ"ה, 9.10.23,
עזבתי את הבית.
בארון המעוצב שבחדר השינה נשארו החצאיות הצנועות, והשמלות הארוכות, והחלצות המכופתרות.

אבא חיכה לי למטה, מקבל אותי אל הרכב בשתיקה שיש בה הבנה, הזדהות והכלה.
את הדרך הביתה עשינו בין אזעקות והדי פיצוצים.

הגענו לרחוב התל אביבי, ויצאנו מהרכב. השקט הכל כך לא אופייני היכה בי מכל כיוון, ורק אז הצלחתי להרים ראש למעלה, להסתכל על העננים, לנסות רק ברגע אחד לשאול למה זה קרה.

ברגע הבא שני חיילים נכנסו אל הרחוב, הם חיפשו את בניין מספר 13. יש להם הודעה לאחת המשפחות שם.
הבן שלהם כבר לא יחזור הביתה.
וכבר לא הרמתי שוב את העינים אל השמיים.
בכלל.


ביום שלמחרת שלחתי לאמא אימייל, הודעתי שאני לא חוזרת הביתה.
היא לא שאלה למה.
הבינה לבד.
וביקשה להזכיר שאין דבר כזה רע היורד מלמעלה, כל דבר שקורה בעולם הוא תכלית הטוב וטבע הטוב להיטיב.
ואני חשבתי על אלו שהעיניים שלהם רואות רק את המציאות הגשמית של הדברים, והם ראו גיהנום.

כמעט שנתיים עברו מאז.
לא חזרתי לבני ברק.
התרחקתי מכל מה שהזכיר לי את שרציתי להכחיש.
אמא הפסיקה לנסות ליצור איתי קשר, לשכנע אותי לחזור.
כבר לא רציתי.
----------




שנתיים פחות שבוע עברו.
הלכתי ברחוב הבני ברקי הרותח, נעצרת ליד סוכה קטנה שקישוט מוכר היה תלוי בה.
נכנסתי פנימה והרמתי עיניים אל הסכך.
בין העלים הירוקים וקני הסוף נצץ אלי ירח כמעט מלא, וכוכבים שהחלו לזרוח.
ובפעם הראשונה אחרי שנתיים, הסתכלתי על העננים.
לפני שנתיים הרגשתי שאני מאבדת אותך, הרוע היה גדול מכדי להכיל אותו, ולהאמין שהכל ממך.

מיוחד מיוחד מיוחד!!
תשאירי.
ממש עם דמעות בעיניים.

 

[אסתר שין]

פריקוול & סיקוול לקטע הבא מאתגר ישן נושן (אמנם הוא התעצבן קצת שהערתי אותו משנתו העמוקה, אבל אין מה לעשות. גם אני הוכתמתי מהאבק שניערתי ממנו כששלפתי את הקטע דלהלן מהגנזכים, שלא יתלונן)
קישור
פריקוול
עשרים שנה קודם לכן
החג שמושקה אהב מכל היה חג הסוכות. ולא רק בגלל ריח ההדסים הטריים שנישא ברוח והיכה באפו בטפיחה מוכרת, אלא גם בשל העובדה שבחג הסוכות הוריו הקפידו על הביקור השנתי אצל סבו מצד אימו שגר בקצהו השני של המדינה, סב שאותו כיבד והעריץ עד מאוד. ולא בכדי ציפה לביקור המיוחל יותר מתמיד. בשנה שעברה רמז לו על סוד משפחתי שעובר מדור לדור במשפחה, ונמסר לידי צאצאיה הזכרים כאשר הם מגיעים לבגרותם. ועכשיו שמלאו לו שבע עשרה שנה - לפי המסורת המשפחתית הסוד אמור להיות גם מנת חלקו.
אך באופן אירוני הוא לא היה צריך לצפות יותר מדי, משום שסבו הבא בימים נצרך לעת זקנותו לתמיכתה של משפחתו הקרובה, והוא בחר דווקא לבלות את שנותיו האחרונות בבית אימו ולא אצל אנשיל דודו, ששמועות לא בודדות העידו על שיוכו לתנועת המשכילים. ולמרות שלא היה לו קשר אמיץ למדי עם בנו של אנשיל - מוט'ל, מושקה הצר על כך.
"אתה רואה מוישה דוויד'ל?" קרא לו סבא בשמו המלא, "לא לחינם אנחנו מנענעים את ד' המינים. הנענועים צריכים להזכיר לנו להתנער מהארציות שבנו, להתרומם ולהתעלות". אמר, מניח יד רועדת מחמת זקנה אך אוהבת על כתפיו של נכדו הצעיר.
בחג הסוכות של השנה שאחרי הוא כבר לא היה איתם, וריח ההדסים כבר לא רומם את רוחו כמו פעם. אך לפני שהסב הסתלק לגנזי מרומים, כאשר משפחתו התכנסה סביב מיטתו מצועפי עיניים, סבא ביקש לשוחח איתו ביחידות.
"מוישה דוויד'ל בני, קרב נא אלי". ביראת כבוד התכופף לפני סבו הנערץ וליטף את כף ידו הקמוטה. "כן, סבא. הנני".
הסבא הצביע לעבר שקיק בד מקומט ועתיק למראה, וכאשר מושקה העניק לו אותו הוציא ממנה קלף מגולגל הקשור בחבל דק.
"שעתי הגיעה, נכדי היקר. אומנם לפי הספר דודך הוא זה שאמור ליורשי אך איני מתכוון להעביר את הצוואה הקדושה אליו ואף לא לבנו". לא היה צורך להסביר למה. המסר היה ברור מאליו ומושקה חש היטב את כובד האחריות. הסב התרומם מעט, ונשימותיו המאומצות העידו על המאמץ שהשקיע בכך. "זכור, מוישה דוויד'ל. עליך לשמור מכל משמר על הצוואה הזו, שעברה במשפחתנו מאב לבן במשך הדורות עד הנה". הוא התנשם בין מילה למילה. "שא אותה איתך לכל מקום, והכי חשוב - אל תפתח אותה לפני שתמצא לנכון".
"איך אדע מתי הוא הזמן הנכון?" תמה מושקה על הוראתו.
"אתה תדע, מוישה דוויד'ל," סבא פקח לרגע את עיניו הרכות ונתן בו מבט מלא משמעות, "אתה תדע".
ואז נעצמו עיניו לתמיד.

סיקוול:
מושקה לא ידע את נפשו. לא די בכך שהפריץ רוצה לעצור אותו על לא עוול בכפו, אלא כעת איבד את הצוואה היקרה. הצוואה שהופקד לשמור עליה - והתרשל. הוא ירד מן העגלה בייאוש, מבין שאין לו כל סיכוי לעצור את הברנש שגנב אותו ובעקיצה מרושעת שם תחתיה את מודעת המבוקשים שפניו ניבטו ממנו. הוא החל לצעוד לכיוון ביתו של הרבי כדי לשטוח בפניו את צרתו, כשלפתע ברק היכה בין רקותיו.
מוט'ל! הרי הברנש העבדקן הזדהה בשם זהה בדיוק למישהו שהיטיב להכיר בנעוריו.
משהו בזכרונו עקצץ כל הזמן ומלכתחילה חשד בו ובחטטנותו המוזרה והמטרידה. האין זה... מוט'ל, בן דודו? שרצה לעשות דין וצדק כדי להשיב את הצוואה לידי מי שלדעתו ראוי לה? והוא עוד הואיל בטובו לייעץ לו לפתוח את הצוואה...
הוא נשך את שפתיו בזעם, אך לא היה בכך כל תועלת.
לאחר המתנה ארוכה נכנס אל הקודש פנימה, ובמילים שבורות גולל את הצרות האחרונות שפקדו אותו בפני הרבי. זה האחרון נתן בו מבט מלא חמלה ולפתע נדמה לו למושקה שכל בעיותיו התגמדו כשהיה במחיצתו הקדושה של רבו.
"אתה יכול לחזור לביתך בבטחה. הפריץ לא יזיק לך יותר". הרבי חייך, מבטו ממוקד הרחק.
מושקה מחה את דמעותיו בתמיהה. "כיצד? ומה יהיה בדבר הצוואה הגנובה?"
"אף היא תחזור אליך. סע לשלום".
מושקה, שהיה חדור באמונת חכמים האמין לכך בכל ליבו, וחיכה לראות את הנס במו עיניו. והוא לא איחר לבוא. הודעה על מותו המצער של הפריץ המושל על מחוז מרילקוב עשתה לה כנפיים והגיעה גם לאוזנו של מושקה שעשה את דרכו הביתה. כאשר הפריץ מת - מתבטלות גם גזרותיו, ושוב היה יכול לנוע בדרכים ללא חשש.
העגלה קיפצה בעליזות שתאמה להפליא את מצב רוחו. אך לפתע העגלון עצר את הסוסים בפתאומיות שגרמה למושקה לזנק קדימה. "הכול בסדר?" שאל בחרדה. העגלון הצביע לעבר גבשושית כהה שנחה בצידי הדרך. הם ירדו מהעגלה, מבחינים בדמות פצועה השרועה על האדמה. "יהודי!" העגלון השתנק. "הוא נראה מת. כנראה מלאכתם של שודדי הסביבה, ידוע שהם מסתובבים פה בלילות. לא ברור מדוע בחר האיש לעשות את דרכו בלילה". מושקה הפנה את מבטו אל המת. "עלינו לקבור אותו". אמר, ובתוך כך הבחין בתווי פניו של ההרוג. הוא קפא על מקומו בתדהמה. לא היה קשה לזהות את מוט'ל בן דודו. ואכן, בצרורו של המת שנזרק כמה מטרים ממנו נמצאה גם הצוואה הגנובה. הם הובילו את בן דודו לעיירה הקרובה, שם הוא נקבר בקבר ישראל.
'פתח אותה ברגע שתמצא לנכון' הדהדו בו מילותיו של סבא הטוב.
אבל למרות הנס המכונן שאירע לו, ולמרות ההשגחה העליונה שסובבה את הסיבות והחזירה את הצוואה לידיה הראויות - מושקה הרגיש כי הרגע המושלם והנכון יהיה אך ורק בזמן שהנס האמיתי יתרחש, כאשר עם ישראל יאסוף את תלאותיו לתוך צרור עתיק למראה, ויזכה לשבת בסוכת עורו של לוויתן.

 

[אינפרא]

הקטע הזה צנח לי לתודעה ונשטף במקלדת. בנק השקרים.
וכמובן ללא התלבטות - פריקוול.

שמיים, עננים וחלומות.
הוא הלך ברחוב רק כדי ללכת לקנות במכולת.
בכיסו נחה רשימה ארוכה ובליבו נחה התקוממות בכך שללא התחשבות מינימאלית בכך שגם אם אשתו ילדה, נתנו לו מטלות ומשימות כאילו שכך לא יוכל לעשות בעצמו! לא צריך לתת לו רשימת קניות מסועפת וניהול בית מפורט לסעיפים! הוא מספיק מבין!
הטלפון טרטר ללא התחשבות במצב רוחו הנזעם.
"מדברים מהבנק. יש חריגה גדולה בימים האחרונים. אנחנו מביאים לתשומת ליבך כי עוד משיכה גדולה ויהיו תוצאות. אתה מבין?" הקול הנעים לא נתן לו שהות לצעוק 'הלו' לתוך הפומית. אפילו לא להתעשת או למשוך במילים כמו שעשה בימים האחרונים.
"אני מבין", קולו יצא קצת קטוע.
"מהניסיון שלנו, כל משיכה היא נשמרת. היא כתם. אבל אפשר למחוק, עד האישור הסופי. תזכור את זה לפני שאתה מושך. אפשר למחוק, זה לא הכרחי. אף משיכה לא הכרחית בבנק שלנו. תזכור שיש תוצאה בסוף. יש תשלום. כל המשיכות בסוף עומדות מולך, נגדך.
תזכור?"
ומול הרשימה הוא רק מהנהן, שוכח שבעל הקול הנעים לא רואה אותו.
אך יש מישהו אחר שכן רואה.
והוא באמת נותן אפשרות של תשובה אמיתית לכל משיכה.
נ.ב. כמובן שכך לא מתנהג בנק אמיתי בשום צורה.

 

["ואילו פינו מלא..."]

פריקוול לכאפה ומאפה​

רחובות העיר המו אדם. בינות להמוני האנשים קשה היה להבחין בצעיר החרדי הקלאסי שהלך במהירות, פולט משפטים קטועים לנוקיה סי שתיים דהויה. הבחור, חבוש מגבעת וחליפה לפי הכללים, רץ לכיוון בסטה צדדית, סמוכה למאפיית "קפה ומאפה" ששכנה בקצה הרחוב.

אך כשהגיע לבסטה, המבוגר ששימש כמוכר פרש את ידיו כאומר "אין לי כלום", הצביע לכיוון דמות מרוחקת, והחל לקפל את השולחן והארגזים שעליו.

הבחור היה נראה כמי שחטף את שוק חייו. הוא החל לרוץ לעבר הדמות המרוחקת במהירות, אך בסבך האנשים שמילא את המדרכה, הוא כמעט איבד אותו. בקצה עינו הוא הספיק לראות אותו פונה בכיכר ימינה, וזהו.

"יענקי לקודקוד! יענקי לקודקוד!", הוא פלט למכשיר המיושן שבידו, "האובייקט עבר לידיים עוינות, והוא כעת ברחוב רבי עקיבא. הקפץ את הישיבשערים!"

...​

מוישל'ה פסע עליז וטוב לב. ברגע זה בדיוק הוא סיים את סידוריו הדחופים וכעת הוא יכול ללכת לביתו ולהתארגן בנחת. במוחו הוא החל לעשות רשימה של הדברים שעליו לעשות.

לפתע הוא נעמד בבהלה. לא ממחשבה שנייה שאולי הוא לא קנה משהו, אלא כי מאחוריו רצו שלושה בחורים עם אקדחים שלופים.

"עצור!", הם צעקו בקול. "עצור מיד!"

מוישל'ה הביט רגע קצרצר לכיוונם, ולאחריו פתח בריצת אמוק הלאה, חומק בין הסמטאות. 'אלו בטח החבר'ה מהבקו"ם... משוגעים!', חלף הרהור במוחו, 'אסור לי להיתפס. הם עוד ישכנעו אותי להצטרף לפלוגת חשמונאים. ה' ישמור!'.

הוא זגזג בין הרחובות. 'ידעתי שאסור היה לאכול את הקיגל בקידוש של פרויליך', התנשף, 'קשה לרוץ במשקל כזה'. אך גם בעודו מהרהר על מחשבות דיאטה, לא עזב לרגע את החבילה שבידו, היא חשובה מהכל. בשבילה היה יושב גם חודשיים בכלא.

כשהגיע לגבול רמת גן נעצר. 'כאן הם לא יחפשו אחרי', חשב, אך מיד התבדה. ארבעה אופנועים דהרו לכיוונו, ביד אחד מהם מגפון עוצמתי. 'טוב, אלו לא מהצבא, הם כנראה חושבים שיש לי כסף או משהו', חשב, קופץ לתוך הבניין הסמוך, ויוצא מהיציאה האחורית. 'אין מי שמכיר את בני ברק יותר ממני'.

אבל הרודפים היו צעד אחד לפניו. מולו, על הכיכר, נחת בקול רעש גדול מסוק אפאצ'י מתקדם, לוחמים עטויים שחור משתלשלים ממנו על חבלים עוד בעודו באוויר.

הוא נכנע, מרים את ידיו.

לוחם אחד ניגש אליו. "את החבילה!", הורה בקול, שולף אקדח.

מוישל'ה הרים את השקית בידיים רועדות. "קחו", גמגם, "לא עשיתי כלום".

הלוחם נטל באגרסיביות את החבילה מידיו. "לא שאלתי אם עשית או לא. אתה יכול ללכת הביתה", אמר בקשיחות, "ופעם הבאה אל תטרטר אותנו כל כך הרבה".

מוישל'ה הרים את רגליו ונס משם במהירות לפני שיתחרטו, ממלמל מזמור לתודה על שלא עשו לא כלום, אך לפתע נעצר, שומע בקצה אזנו את השיחה שהתנהלה מאחוריו.

"יש הכל? בטוח?"

"כן אבא. יש כאן אתרוג אלף אלף, וגם לולב מהודר"

"והדסים? וערבות?"

"אל תדאג. יש הכל, ולמהדרין מן המהדרין!"

...​

מוישל'ה חזר לביתו, מובס. נשבע לעצמו כי בפעם הבאה לא ייכנע ללא קרב...



שכוייח ל @אוראל סולטן על האתגר ועל האישור החריג להשתתפות...

 

[sh.t.down]

סיקוול לקטע הבא:

שיתוף - לביקורת - מתגייסים

בס"ד הוא נכנס לבית בסערה "פרצה מלחמה!". מימי מגיעה מבוהלת מהמטבח "אתה בטוח? איך אתה יודע בכלל? שבת!". "כן, תקשיבי, כולם מדברים על זה, משהו מזעזע, אומרים חטופים לעזה, מלא הרוגים, מלא פצועים, משהו שעוד לא נראה בישראל! הוא נסער "ישראלוביץ שיש לו פיליפיני בבית עדכן, ואז התחילו לזרום חדשות מהתחנת...

www.prog.co.il

שנתיים אחרי, סגירת מעגל.


בס"ד
מימי נועלת לארי את נעליים הקטנטנות, "מי חמודי?" שואלת מול פניו הצוחקות, "אניי!" הוא מכריז.
"נכון!" היא מסכימה איתו בכל לב, "רוצה ללכת לסבא וסבתא? נשב בסוכה הענקית שלהם, ונביא להם את הקישוט שהבאת מהגן?".
"סלי הכי יפה!" מרים אתת אפו בהתנשאות, "ברור" אצבעה טופחת על אפו בשעשוע.
"אבא, אנחנו מוכנים" קוראת לעבר צבי, הוא סוגר את הגמרא בנשיקה ומחזיר לארון "קדימה בואו נצא".
הם יוצאים מהבית, צבי סוחב את המזוודה הגדולה, היא לוקחת את עגלתו של ארי.

כעבור כמה דקות של הליכה דוממת היא מפירה את השקט.
"אתה זוכר את הזמן הזה- לפני שנתיים?" לא מסבה את מבטה אליו.

"כאילו אפשר לשכוח, לפני שנתיים פחות יום, באמצע התפילה, הגיעו כל השמועות, חצאי ידיעות, לא ידענו מה נכון ומה לא, בסוף התברר לנו שהמצב היה הרבה יותר גרוע..."

"זוכר שאבא שלי יצא לדרום בשמחת תורה עצמה?" ממשיכה להביט קדימה.
צבי מהנהן "הוא סיפר לנו לאחר מכן, כבר בצהריים קראו לו, אני רק זוכר ששבוע לאחר מכן שהגענו שבת הוא לא היה אותו הדבר, הוא היה... יותר מעצוב, אני אפילו לא מצליח להגדיר את זה."

"היה לו מבט של מישהו שראה יותר מידי מוות בעיניים" מימי נעצרת כעת, מסתכלת לכיוונו, "היחידה שלהם עבדה קשה בשבוע הזה, חיפשו בשטחים את כל הנעדרים, זיהו אותם והביאו לקבר ישראל"
דמעות עולות בעיניה "שמעתי אותו מספר בשקט לאמא שלי, שתוך כדי שעסקו בזיהוי חלל צעיר, הפלאפון שלו צלצל, על הצג היה כתוב 'אמא', וצלצל שוב, ושוב, ושוב, ואם בדרך כלל הוא מצליח להתנתק רגשית, הפעם לא עבד לו, הוא בכה כמו ילדה".

צבי נעצר גם הוא, שפתיו ננשכות ,"מימי..."

היא לא שמה לב, ממשיכה לדבר ברצף "הוא היה שמה המון, אחותי סיפרה לי כמה הוא חסר להם בבית, מגיע לבקר פעם בכמה ימים, כמו אורח, שבתות עושים לבד, גם נרות חנוכה היו ימים שהדליקו לבד, את זה אתה בטח זוכר, שאמא שלי והבנות הגיעו אלינו ליומיים בחנוכה.
ליל סדר הם נסעו כל המשפחה לבסיס בדרום, חגגו ליד מחנה כליאה של נוח'בות, התפללו שלא יהיה חס וחלילה אירוע, שהחג יעבור בשלום.
אפילו בתמונות מהברית של ארי אבא שלי במדים, נסע מיד אחרי הטקס לבסיס.
שנתיים ככה, תקופות יותר רגועות ופחות..." היא עוצרת רגע לנשום.

צבי תוהה מדוע היא מתקצרת את השנתיים האחרונות.

"הוא לא יהיה בדיוק אותו הדבר כמו לפני המלחמה, כמות המוות שהוא ראה בשנתיים הללו...וזה רק אבא שלי- שהיה במילואים, תאר לעצמך מה עם החטופים שיחזרו מחר בבוקר, מה הם עברו? נכון, הם חוזרים, אבל נראה לך שהם יצליחו לחזור לחיים?" היא מסיימת את הנאום בהתנשפות.

"מימי... את לא מאמינה שיש מישהו שדואג להם יותר ממה שאת דואגת?" הוא מסמן לה להמשיך לפסוע, האוטובוס שלהם יוצא עוד מעט, כדאי שיספיקו אותו.

"ברור שיש להם משפחה תומכת אב-"

"גם הם, אבל התכוונתי למישהו אחר" הוא קוטע אותה "יש להם, לנו, אבא, בורא עולם, שיודע הכי טוב מה נכון לנו, שאוהב אותנו הכי בעולם, שהכי רוצה שיהיה לנו טוב, את לא חושבת שכמו שהוא דאג שכל העשרים יחזרו יחדיו בפעימה אחת חיים, ככה הוא ידאג שכל אחד ואחד ישתקם?, יחזור למסלול החיים הכי נכון עבורו?"

היא שותקת.

ממשיכה לשתוק גם כשהם מגיעים לתחנה,
ממשיכה לשתוק גם שהם מקפלים את העגלה ומכניסים לתא המטען.
עדיין שותקת כשהאוטבוס פותח בנסיעה מהירה.
רק כשהוא נפרד לשלום מהכבישים העירוניים ודוהר בכביש הראשי היא פותחת את פיה.
"אתה צודק, יש מישהו שם למעלה ששומר עליהם".

צבי מרים אליה את מבטו מעם גמרת הכיס.

היא מסתכלת על ארי הנם בין ידיה, "יש מישהו ששומר עלינו, יודע מה הכי טוב לנו".
"אתה שומע ילד שלי" היא לוחשת לתוך אוזנו של הילדון "לא משנה מה יבוא עליך, תזכור תמיד, כמו התחושה הזו עכשיו, שאתה ישן פה בידיים של אמא, למרות שהאוטובוס שאתה נמצא בו דוהר כמו משוגע, ככה אתה צריך להרגיש תמיד, בכל סערות החיים- אתה בידיים של בורא עולם".

צבי מחייך "חבוקה ודבוקה בך".

 

[7שבע7]

הסיקוול שלי הוא על משהו שכתבתי פעם באתגר אחר:

אתגר - ראיין את גיבורך

הדרך הטובה ביותר בעבור מעסיק להכיר את עובדו העתידי, כישוריו המקצועיים, תכונותיו האישיות זהו הריאיון. כל סופר "מעסיק" מועמד או אפילו מספר מועמדים בסיפור שלו. אמרה לי סופרת שכתבה מספר רבי מכר, שכדי לכתוב את הגיבור אמין, צריך להכיר אותו באמת. ועל כן, את הגיבור שלה היא ראיינה עד לפרטים (אפילו איך...

www.prog.co.il

מעתיקה לפה את הקטע מהאתגר הקודם:
- שלום, יונתן.
- יהונתן.
- יהונתן, נכון. שלום יהונתן, מה שלומך?
- .....
- יהונתן? שאלתי אותך מה שלומך!
- ....
- טוב, בסדר, לא משנה. אני כבר אחשוב בעצמי מה שלומך. בכל אופן, אתה מוכן לספר לי קצת על עצמך? זו פעם ראשונה שאני פוגשת אותך...
- אם זאת פעם ראשונה שאת פוגשת אותי, אז איך זה שזאת פעם אחרונה שאני לא פוגש אותך?
- מה?
- את באמת רוצה תפוח אדמה?
- מה? אני חוששת שאני לא מבינה...
- לא מבינה או לא מובנת?
- גם וגם, אני חושבת... טוב, נו, אנחנו חייבים להתקדם כאן. אין לי הרבה זמן בשביל הריאיון הזה!
- גם לי אין הרבה ריאיון בשביל הזמן הזה...
- טוווב... נתחיל, וזהו. איך קוראים להורים שלך?
- אסור לומר את השמות של אבא ואמא שלך, את לא יודעת?
- יש מקרים שמותר, לדוגמה אם מישהו שואל אותך והוא זקוק למידע אמִתי, נגיד לצורך רשמי כלשהו, או לצורך ריאיון. אתה אוטוטו עומד להתראיין בשביל ישיבות קטנות, לא? אז אתה צריך להתאמן בלענות על שאלות פשוטות כאלו...
- השאלה אם אלה שאלות פשוטות או שאלות מכווצות...
- מה?
- את שוב רוצה תפוח אדמה?
- אוף אִתך... טוב, נפסיק עם זה. אולי פשוט תאמר לי מה אתה רוצה לספר על עצמך? איך אתה מרגיש עם זה שאני עומדת לכתוב עליך סיפור?
- ....
- יהונתן?
- ....
- יהונתן, באמת, אתה מוכן להפסיק עם תנועות הידיים המשונות האלה? אתה מוכן כבר לענות לי? איך אצליח ככה לכתוב עליך סיפור?
- ....
- יהונתן? יהונתן...
- לא כותבים עליי סיפור. אין סיפורים על הרצף הזה. אין סיפורים על הרצפה הזו. אני לא סיפור. אני יהונתן!
- יהונתן...



ולריאיון החדש, שמתרחש כעשר שנים לאחר הריאיון הקודם:



- אז שלום לך ומה שלומך, אשתו של יונתן!

- ‏יהונתן.

- ‏המ... כן, סליחה, יהונתן.

- ‏סליחה שאני מדקדקת ככה (צוחקת) - רק שלא תחשבי שגם אני ככה... פשוט בשבילו זה חשוב, אז אני משתדלת...

- ‏צודקת, צודקת! אז בואי נתחיל: ספרי לי, איך זה להיות אשתו של יהונתן?

- ‏מרתק! באמת - אמנם יהונתן ממש אוהב את השגרה הקבועה ואת סדר היום המדויק שלו, אבל בכל זאת בכל יום הוא מצליח להפתיע אותי באיזו אמירה שנונה, שלפעמים מצחיקה אותי, לפעמים משאירה לי חומר למחשבה לכל היום...

- ‏נשמע באמת מרתק! אבל תאמרי לי - מלבד אמירות שנונות, אפשר לנהל איתו שיחה רציפה ועמוקה?

- ‏אחרי שלומדים איך - ולקח לי כמה שנים ללמוד, אני מודה - יכולות להיות לנו שיחות מאוד מיוחדות, מאוד עמוקות, בדרכו של יהונתן, כמובן... תשמעי, הוא גבר בסופו של דבר - לא סתם אומרים שבכל הגברים יש משהו אוטיסטי, לא? (שוב צוחקת) - אז שיחות נפש ארוכות לא יהיו לי איתו. אבל הוא מאוד קשוב לי, מאוד רוצה שיהיה לי טוב, ויש לו באמת תובנות חכמות על החיים... והוא מודע למה שחוסם אותו, אז משתדל מאוד לעקוף את החסמים בדרכו שלו, כדי שבאמת יהיה לנו טוב, לי, לילדים שלנו...

- ‏איך הוא עם הילדים, באמת?

- ‏מדהים! הוא אבא מדהים ממש, הם מטורפים עליו! קופצים לעברו ברגע שהוא מגיע הביתה, ואם התינוק בוכה, למשל, הוא ירים אותו ותוך כמה רגעים יצליח להרגיע אותו. גם בלילות, כשהוא לא מצליח להירדם לפעמים, הוא קם לילדים, מטפל בהם מצוין, לא משמיע כל תלונה גם במצבים שאני מזמן הייתי קורסת... באמת זכיתי!

- ‏באמת נשמעת זכות... איך באמת זכית בו? ידעת על הקושי שלו כשהכרתם?

- ‏ודאי! זה משהו שהיה על השולחן מההתחלה. אבל ביררנו הרבה, שאלנו חברים ורבנים שלו, כולם אמרו שהוא לגמרי יכול לנהל חיי נישואין תקינים. אז עם הרבה תפילה וברכה מרב - הלכתי על זה. ואני לא מתחרטת בכלל! עבדתי כמה שנים בגן של ילדים על הרצף, והכרתי את הנושא יחסית מקרוב. לא חשבתי שאכיר אותו עד כדי כך מקרוב (צוחקת), אבל אני שמחה על ההכנה שעברתי אז!

- ‏במה את עובדת היום?

- ‏היום אני בכלל מתכנתת... ושתדעי - בעלי אמנם לא למד שום דבר בתכנות או קרוב לזה, אבל הרבה פעמים הוא עוזר לי בקודים שהסתבכתי בהם... זה לא רע לחיות עם בעל מחונן!

- ‏ומה הוא עושה, בעצם! אמרת שיש לו סדר יום קבוע...

- ‏כן, נכון. בבוקר הוא לומד בכולל קטן. פעם בשבוע גם יש לו חברותא - מאז ומתמיד הוא העדיף ללמוד לבד, וברוך ה' הוא מתמיד גדול - אבל גם הוא הבין שחשוב לו לפעמים ללמוד בחברותא... יש לו ראש של גאון, אמנם, אבל המהלכים של הגמרא לא תמיד מתיישבים אצלו נכון, אז עם החברותא הוא לומד גמרא בעיון על הסדר. ואז מאחר הצהריים והלאה הוא יושב בחדר שאנחנו שוכרים, וכותב סת"ם. יש לו כתב יפה מאוד, ברוך ה', והוא למד לכתוב כבר בגיל צעיר - ההורים שלו החליטו להשקיע בזה, וזה משתלם. ככה הוא יושב לו לבד וכותב, ולא צריך לדבר הרבה עם אנשים מלבד עם הלקוחות שמתקשרים להזמין מדי פעם... עבודה מושלמת בשבילו, ברוך ה'. ובערב, כמו שסיפרתי, הוא חוזר הביתה, לוקח פיקוד על הילדים, ואני יכולה לנוח...

- ‏נשמע באמת החיים הטובים! אבל - אם אפשר לשאול אותך באמת: לא קשה לך לפעמים שהוא לא בעל "רגיל"? שאת לא באמת יכולה להטיל עליו אחריות, כי אולי הוא יפרש אחרת את מה שצריך לעשות?...

- ‏תשמעי... אני אומר את האמת - כן, יש מצבים לפעמים שאני מתוסכלת מהקושי שלו. הייתה פעם למשל שהוא נשאר לשמור על הילדים כשאני נסעתי להרצאה חשובה במרחק של שעה נסיעה באוטובוס מהבית. ובאמצע ההרצאה הוא התקשר אליי - הייתי צריכה לרוץ מאולם ההרצאה בלחץ עם הטלפון המצלצל - ואמר שהתינוק נפל והוא צורח והוא לא יודע מה לעשות... טסתי החוצה, עצרתי מונית במהירות, וכשהגעתי הביתה - גיליתי תינוק צוחק ועליז למרות ה'בומבה' בראש שלו... אני מניחה שאבא אחר היה יודע לתפקד בעצמו במצב כזה, ולא נכנס לחוסר אונים כזה כמו שקרה ליהונתן... אז כן, לפעמים אני צריכה לנשוך שפתיים חזק כדי לא להתעצבן ולא לכעוס עליו, אבל אני לא מתחרטת בכלל שהתחתנתי איתו. תמיד הייתי טיפוס אימהי כזה... וזה דווקא נחמד לי לפעמים להיות כמו אמא שלו. לא סותר את זה שאני מעריצה אותו ואת הגאונות שלו ואת הכישרונות שלו! את יודעת שהוא למד שלוש שפות זרות בעצמו לבד, בלי שום מורה? והוא קולט שירים בצורה מדהימה, ושר אותם מהמם. אם הוא לא היה ביישן כזה הוא היה יכול להיות זמר... אבל לפחות אנחנו נהנים ממנו! ועדיף לי כמובן שהוא יהיה סופר סת"ם ולא יעמוד על במות...

- ‏הכנות שלך מדהימה אותי. ממש תודה ששיתפת אותי! את מרתקת ויהונתן מרתק!

- ‏תודה לך על המקום לשתף!

- ‏ושאלה אחרונה לסיום: נראה לך שיהונתן יסכים אי פעם שיכתבו עליו ספר?

- ‏תראי... יהונתן אוהב את הפרטיות שלו, והוא לא אחד שמשתפך הרבה. ובסופו של דבר - הסיפור שלו לא כזה מיוחד... יש עוד הרבה כמוהו, ברוך ה'! אז לא... נראה לי שתצטרכי לחשוב על רעיון אחר לספר...

- ‏אז מה את אומרת, אולי לפחות הוא יוכל לתת לי רעיונות לספרים אחרים?

- ‏ברור! הרי הוא גם סופר! סתם...


מוקדש לילדים המדהימים שלי - שלמרות הכול, אני מאמינה ומתפללת שהם יעמדו תחת חופה!

 

[ר' יעקב ישראל]

סיקוול לסיפור שלי באתגר של @הספרן - 'קפלן והחטופים'

אתגר - אתגר דו שבועי - חטופים-וקפלן

ראשית, תודה לניק היוקרתי @יהלום-יצירות מלוטשות - על האתגר "מילים של אמת". טרם העליתי את האתגר, חלפו במוחי עשרות כיוונים, חלקם יצרתים במיוחד, וחלקם מופרעים ביותר (הופתעתי אפילו מעצמי..), אבל האקטואליה בסוף נצחה. ואי לכך האתגר שלפניכם, נושא כותרת נפיצה וכאובה כאחת, ומציע בהתאם שתי אפשרויות...

www.prog.co.il

ספוילר: מחאה בשני קולות

מחאה בשני קולות​

צומת קפלן תל אביב

רועי מחה את הזיעה שניגרה ממצחו, הוא התנשם והתנשף לאחר שחמק בעור שיניו ממעצר נוסף. הוא באמת הגזים הפעם. התגרה צעד אחד יותר מידי בלובשי המדים על הגדרות. ועוד בפעם הראשונה שהוא הביא איתו את אגם למחאה, רק זה היה חסר לו, שהוא יראה את אביו נעצר לנגד עיניו בבושת פנים. איזה מזל.

זאת לא הפעם הראשונה שרועי מגיע להפגנות בקפלן, וגם לא השניה. מאז ליל גלנט הראשון והשביתה למחרת במשרדי חברת ההיטק בה עבד, החיים שלו שינו את מסלולם.

הוא התרפק בנוסטלגיה על הזכרון הנעים שחלף במוחו. בהתחלה הוא חשב לנצל את ההפסקה, לסדר את הניירת הבלתי נגמרת שהצטברה לו מהגירושין מנעמה, הכאב עדיין היה חד ופועם, קרבות המשמורת נטלו ממנו כל לחלוחית של רצון להתעניין בכל דבר אחר.

אך תום התעקש.

'אם כבר יש לנו את ההזדמנות להביע סולידריות עם החטופים, אנחנו ננצל אותה' פסק. כמו תמיד הוא נגרר אחריו. מביט בכמיהה אל העוצמה הנשקפת מהאיש בפרסומת שמול חלונו, מייחל לשאוב ממנו מעט בטחון ועוצמה.

למטה הוא נסחף בזרם האנשים, מתרחק לזמן מה מתום וחסותו. הרוחות הלכו והתלהטו, צעקות 'הביתה עכשיו!!!' הדהדו באקסטזה. הוא חש בעירה פנימית מתלהטת בו, תסכול רב שנים שמחפש פורקן.

פתאום, הוא מצא את עצמו בשורה הראשונה למול השוטרים, מתעמת איתם בגלוי, מנסה ומצליח לפרוץ את המחסום שהם הציבו, מוביל אחריו את ההמון אל הכביש הראשי, שנחסם במהרה.

זאת הייתה תחושה אדירה. לראשונה הוא חש מנהיג, מוביל, קובע סדר יום. כולם הלכו אחריו!

הדובדבן שבקצפת היה, כאשר ניגש אליו משה רדמן וטפח לו על שכמו, 'היית טוב' הוא אמר, הערכה כנה בקולו 'נשמח לראות אותך שוב. יש לך פוטנציאל!'

הוא לא האמין למזלו הטוב, משה רדמן הדמות של המחאה, זה שהוא צופה בו מידי ערב במרקע, כשהוא מדברר את מטרות המחאה ויעדיה, ניגש אליו והחמיא לו.

ומאז הכל היסטוריה.

הוא הפך להיות המסמר של כל הפגנה. היו משנעים אותו מצומת לצומת כדי שיכניס אש בהמון, וישלהב אותו. הוא נהיה מזוהה עם החטופים יותר מכל אדם אחר.

אך מה שבאמת היה שווה את כל המאמץ, היו המבטים של אגם ומעיין. לראשונה בחייו הוא ראה אותם מביטים בו בהערצה גלויה, מקשיבים לדעתו, ממושמעים להוראותיו.

אפילו נעמה ומשוגותיה, לא יכלו לכבות ולעמעם בהם את הזוהר שלו.

בעומק ליבו הוא חש בפחד הבועט בראותיו נוטל מהן את נשימתן, ומה עם חלילה ישוחררו החטופים?! מה יהיה איתי אז?!

----

יומני היקר.

היום אבא לקח אותי לקפלן, להפגנה להחזרת החטופים.

אתה שואל איך הוא הסכים, ובכן אתה כבר מכיר אותי, כשאני רוצה משהו אף אחד לא יכול לעמוד בדרכי.

בדיוק היום מעיין הייתה אצל אמא, ואבא התארגן לצאת לתל אביב. לא רציתי להישאר שוב פעם לבד בבית השומם בהרצליה (טוב... אל תיפגע לי עכשיו, התכוונתי לבד בלי מישהו חי נוסף, אתה זה משהו אחר).

אבל זאת לא הסיבה האמיתית. רציתי לראות פעם אחת מול העיניים בלייב, את אבא שלי הגיבור נלחם על החטופים.

אתה בוודאי זוכר שסיפרתי לך, שהחברים בכיתה לאחרונה ממש מעריצים את אבא שלי, כל ערב הם רואים אותו בטלוויזיה מוביל את ההפגנות העוצמתיות ביותר שיש. פעם הם בכלל לא התייחסו אליי, ראו בי ילד מסכן ופגיע, היום כולם רוצים לבוא ולשחק איתי בבית, כדי שאולי הם יראו את אבא.

בקיצור... איפה אחזנו?

אה, שאלת איך אבא הסכים. אז ככה, אמרתי לו: 'אבא, זה לא שווה! מעיין נמצאת אצל אמא שמרשה לנו הכל, ורק אני תקוע כאן איתך' היית צריך לראות איך הוא נדלק, זיק חלף לו בעיניים, ואז הוא אמר 'טוב, אתה יכול לבוא איתי'. למדתי כבר איך עושים את זה.

היה שווה להתעקש. אתה לא מבין איזו עוצמה יש שם בחלל האוויר. ראיתי שם אדם מבוגר מחזיק תמונה ענקית של כפיר ביבס, הילד ההוא שנחטף עם אמא שלו ואחיו, ממש בכיתי. הוא כזה חמוד! נראה כמו עידן התינוק החמוד של משפחת גלעד השכנים ממול. ניסתי לדמיין אותו בתוך מנהרה חשוכה ועמוקה, אבל לא הצלחתי, זה היה מפחיד מידי.

466 יום שהם שם מתחת לאדמה, אתה קולט את זה?!

די! שיחזרו כבר הביתה!

ומה שהכי משמח אותי, זה לראות את אבא. איזו אכפתיות, איזה אידיאליסט שהוא, אני לא מבין למה אמא כל היום מדברת נגדו, היא בכלל לא יודעת כמה עוצמתי שהוא.

זו מחאה צודקת מאין כמותה! בזכותה ישובו בקרוב החטופים! אני גאה באבא שלי!

שלך, אגם.

ושבו בנים לגבולם?!​

הרצליה פיתוח

התמונות במרקע התחלפו למול עיניו במהירות מסחררת, כתבים ומגישים נכנסו זה לתוך דברי זה באקסטזה מרוגשת.

"הנה הטנדר הראשון כבר כאן!" זעק הכתב הצבאי של ערוץ 12, למראה רכב הסעות לבן שהתקרב באיטיות אל השער. הצלם עשה קלאוז-אפ על הרכב מנסה לחדור אל תוכו, חפץ להיות הראשון שיביא את התמונה המרגשת. אך כל מה שקלטה עינית מצלמתו היה, מגן דוד צהוב-כחלחל כשלצידו הכיתוב 'משרד הבריאות' מוטבעים בקידמת הרכב.

"מה ההתרגשות הגדולה?!" סינן לעצמו רועי בלחש, "מילא אם היו מכריזים שיאיר גולן זכה בראשות הממשלה, אבל החטופים?!". המחשבות געשו בתוכו כמו בקבוק מוגז שעבר ניעור רציני, מאיימות להתפרץ לכל עבר.

"הם לא קולטים שזה הסוף שלנו?! כל מה שעבדנו עליו מתפרק לנו מול העיניים! עכשיו ביבי יקים את ממשלתו השמונה-עשרה עם כל החבר'ה המשיחיים שלו, ואנחנו נמצא את עצמנו במדינת הלכה קטסטרופלית, בה חייבים ליטול ארבע מינים ולשבת בסוכה" הוא חש הלמות תופים במוחו, פועמים במקצב מבשר רעות.

"והכי גרוע... אין סיכוי בעולם שאני חוזר להיות איש המחשבים האפרורי מהרצליה! מה יהיה על השיריון המרומז ב'דמוקרטים'? ומה אגם ומעיין יחשבו עליי?!"

על המסך החלו החטופים קורמים עור וצורה. חיבוקים ודמעות נשפכו אל הסלון הרחב, קורעים את ליבו לגזרים, מקפיאים את מוחו מאימה.

הוא ראה בעיני רוחו את נעמה חורצת לשון לעומתו, מחווה תנוחת ניצחון באגודלה. דמעה חצופה איימה לזלוג מעינו החוצה, אך הוא בלם אותה במאמץ רב, מתנשף כאילו שב זה עתה מריצת הבוקר שלו.

"ומה שהכי מצחיק" התעקשה מחשבה עזת פנים להתנחל במוחו, "שאתה היית בטוח במיליון אחוז שכל זה לא יקרה...".

כשהתחילו השמועות על עסקת החטופים שטראמפ מתכנן, הוא נאם באוזני כל מי שרק הסכים לשמוע, ש'אין סיכוי בעולם שביבי יסכים!', ו'גם אם כן, חמאס לא ישחרר לעולם את כל החטופים בבת אחת!'. אך כל תחזיותיו התבדו, תוכנית '21 הנקודות' הפכה לעובדה מוגמרת. מוגמרת עד כדי כך, שהיא הולכת לגמור אותו בעצמו.

הוא הביט על הסמל הצהוב שניצב כל העת בפינת המסך, חש כאילו נקשר הוא כעניבת חנק סביב לגרונו. הוא ניתק את עיניו בכוח מן המרקע מחפש מפלט מהסערה שאפפה אותו, מבחין באחת באגם המתבונן בו מן הספה הנגדית כשבעיניו המבט המעריץ שכה אהב.

ואז כאילו הסיר אי מי את הערפל ממוחו, התגבשה במוחו ההחלטה-

המחאה חייבת להימשך! ולא משנה על מה!

---

יומני היקר

דמעות זולגות לי מהעיניים. אתה לא יכול לראות, אבל אתה בטח מרגיש את הכתמים הצהובים שהן יוצרות על הדפים שלך.

אתה שואל מה קרה?

לא זה לא בגלל נמרוד הטיפש ההוא, הוא בכלל לא מעניין אותי.

קרה משהו הרבה יותר מעניין! תחזיק חזק שלא תיפול מהשולחן! אני אכתוב את זה בשׁוּרה חדשה כי אני מתרגש.

החטופים חזרו!!!

אתה לא מאמין?! כן, גם אני בהתחלה לא האמנתי. אבל ראיתי אותם בעיניים שלי בטלוויזיה. 20 חטופים חזרו בפעם אחת. זה פשוט אדיר!

ומה שהכי מרגש... שזה קרה בזכות אבא שלי! כן, אבא שלי שסיפרתי לך עליו שהוא מהאחראים על הפגנות בקפלן. אפילו פעם הייתי איתו שם... נראה לי כתבתי לך על זה לפני איזה שנה. אתה זוכר?

מה נראה לך, בלי המחאה האדירה של אבא שלי והחברים שלו, החטופים היו חוזרים רק עוד איזה מאה שנה!

היית צריך לראות את אבא כשהראו את החטופים בטלוויזיה! אף פעם לא ראיתי אותו כל כך נסער, אפילו הבחנתי לשבריר שניה בדמעה בזווית העין שלו. אני לא יודע למה הוא מתבייש להראות שהוא מתרגש, נכון שהוא חזק וזה... אבל זה באמת אירוע מרגש מאוד!

והכי מעניין היה, שפתאום הוא שם לב שאני יושב שם בספה ליד, ואז חלף לו זיק עוצמתי כזה בעיניים, זיק שרואים רק בעיניים של מנהיגים.

אני מעריץ את אבא שלי! אתה עוד תשמע עליו הרבה!

שלך, אגם.

 

[משך]

נכתב בתש"פ. ברקע מגיפת הקורונה. ראו פירוט במאמר.
>>>

// בריחה מהמציאות // כולם אמרו לו שהוא חשוב. חבל שהם צדקו.

זחלתי מתחת לשער הראשי, הגבהתי את עצמי כלפי מעלה ונחלצתי בצד השני. עצרתי לרגע, כדי לנשום. הייתי מותש מכל הענין. אבל ידעתי שהכל היה שווה. כעת אני 'חופשי ומאושר'. זה מה שחשוב.

www.prog.co.il

---

לאחר 4 שנים.
מבט בכותרת, ידיעה מצמררת זעקה באדום.
"הלקח לא הופנם", הרהר לעצמו.

כעבור שנתיים נוספות.
כתבת חג מרתקת, חיוכים ודמעות מעורבבים.
"המסר הובן", חשב בהקלה.

כעבור שבוע.
הצצה בדיווח, הסיפור הקבוע והמשעמם.
"הזיכרון יתעורר", קיווה בליבו.

כנ"ל.
הפרשנות על אחריותכם.

 

[שירת הכוכבים]

הקטע הקודם:
תוגה בחדר אפל

סיקוויל

רוח קלה הכתה בקרשים המעוצבים.
העצים סביב הצלו על רוב השטח, מפנים מקום בשקט לסוכה הגדולה.
היא עמדה אל מול הפתח, בוחנת בשקט את הגודל. הוא יספיק לששת הילדים הנמרצים שלה ברווח, כן. היא נכנסה פנימה, והחלה סוקרת את הקישוטים העדינים הסובבים את ארבעת הקירות.
הקישוטים כולם עדינים בהחלט, אך מפוארים מאוד. עשויים במלאכת יד עדינה של אמנים מכל רחבי הארץ.
רק קישוט אחד נח על השולחן. ממתין רק לה, כמו תמיד. שתתלה אותו בזהירות על המסמר האחרון, שהמתין לה בשקט עד עכשיו, ערב החג.
אין לה הרבה זמן, מחכים לה במטבח, שתפקח על כל העשייה. יומיים רצופים של חג אינם עניין של מה בכך, והשבת גם היא קרובה...
אבל גם השנה היא באה לביקור בסוכה עוד לפני החג. נטלה את הקישוט מהשולחן, תלתה אותו בזהירות על המסמר. הקישוט הכי פשוט וזול בסוכה.
היא הכינה אותו בעצמה, שבוע לפני החתונה שלה. הוא חיכה עד לסוכות, וזה לא היה זמן רב כל כך.
"אֶמָאנְס?" מישהו נכנס לסוכה. טֶאבִיאָן. "בַּארִיאָן אמר לי שאפשר למצוא אותך כאן.. כמו תמיד, בפשטות".
"חה-חה" אֶמָאנֶס לא הצליחה שלא לחייך, "אז שניכם עמדתם וצחקתם עליי?".
"רק אני" טֶאבִיאָן הניח יד על ליבו, "בַּארִיאָן לא יצחק עלייך בחיים, אֶמַאנְס. מתי תביני את זה".
אֶמַאנְס חייכה שוב. עיניה נדדו אל הקישוט שתלתה אך לפני רגע. טֶאבִיאָן הביא לה את העלים באמצעותם שרטטה את הקווים. היא שמרה אותם עד שנהרסו לגמרי.
"שוב הקישוט הזה?" טֶאבִיאָן קלט את מבטה, "כשהבאתי לך את העלים לא תיארתי לעצמי שזה מה שתעשי איתם, אחות".
"גם אני לא תיארתי לעצמי שזה מה שאעשה איתם" היא העבירה יד על כיסאות העץ, ואחר הנידה בראשה. "מה רצית, בעצם?".
"לברך אותך בחג סוכות שמח" טֶאבִיאָן חייך סוף סוף, "את החג אני אעשה עם משפחתי באחוזה שלי, אֶמַאנְס. כבר דיברנו על כך".
"אני זוכרת" אֶמַאנְס הנידה בראשה, "וכבר ביקשתי ממך כמה פעמים שתישאר".
קולות צחוק התקרבו פתאום. ארבעה ילדים נסערים חדרו לסוכה. "אמא, מִילִיאָה אמרה שהאתרוג שלי פסול! תגידי לה!" אֵגְלִיאַר, בכורה, היה הראשון שנכנס.
"הוא באמת פסול" מִילִיאַה בת התשע משכה בכתפה, "דודה יהודית הסבירה לי על ארבעת המינים".
"אבא בחר יחד עם אֵגְלִיאַר את האתרוג, כך שהוא כנראה כשר" אֶמָאנְס ליטפה בחיבה את לחיה של בת התשע, "את לא צריכה לדאוג, קטנטונת".
"אני לא קטנטונת!" מחתה הילדה בתוקף, "חגית קטנטונת. תראי איך היא מתנהגת!".
אֶמָאנְס העיפה מבט בבת השלוש. זו הייתה עסוקה בליטוף הקישוטים הסמוכים אליה. "היא יכולה ללטף, אני מרשה לה".
"אבל אמא, היא תהרוס את הכל!" לַארוֹן בן השש משך את בת השלוש מן הקיר, וזו פרצה בבכי מלא עלבון.
טֶאבִיאָן ניסה להפריד ביניהם, "אמא יודעת מה היא מרשה ומה לא, אחיין. רוצה ללוות אותי עכשיו לכרכרה?".
"כבר אתה הולך?" בן השלוש עשרה הניח יד על מותנו, "רק עכשיו הגעת, דוד!".
טֶאבִיאָן חייך אל אחיינו הבכור, "אני ממהר, אֵגְלִיאַר. אני עוד צריך להספיק להגיע לאחוזה. היא אומנם לא רחוקה, אבל זה גם לא מאוד קרוב. חג שמח, אֵגְלִיאַר. חג שמח גם לכם, מִילִיאָה, לַארוֹן וחגית. תמסרו חג שמח גם לחיה ומלכיאל".
מִילִיאָה צחקה, "אבל מלכיאל קטנטן!".
"בוא נלך לכרכרה" לַארוֹן נתן יד לדודו, "אני רוצה לראות אותה מבפנים, דוד!".
"היא לא שונה בהרבה משלכם" טֶאבִיאָן גיחך, "להתראות, אחות ואחיינים. אל תדאגי, אֶמָאנְס, עם אבא כבר דיברתי מקודם. בוא, לַארוֹן".
אֶמָאנְס הרימה את חגית, "להתראות, טֶאבִיאָן. סע לשלום". כמו תמיד, כאב לה רגע הפרידה מאחיה. כאילו שוב חששה שלא תראה אותו עוד לעולם.
הרבה הם עברו ביחד, שניהם. הרבה הם עברו גם כל אחד בנפרד.
כשדלקו כבר הנרות בסוכה קידש בַּארִיאָן על היין, בירך על הישיבה בסוכה.
אֵגְלִיאַר ענה 'אמן' נלהב, הזכיר לה פתאום את האח הקטן שלה, זה שמעולם לא מלאו לו שלוש עשרה.
כשישבו לסעודה בחן אותה בַּארִיאָן, ואחר לחש את המילים שתמיד אמר לה כששם לב למצב רוח דכאוני מעט, כמו ידע תמיד על מה היא חושבת.
"את עוד תזכי, אלישבע, את תזכי...".
שפתיה של אֶמָאנְס נעו, הגו "אמן".
היא עוד תזכה.